פסק דין התובע, יליד 1960, תושב הכפר יעבד שבנפת ג'נין, נפגע ביום 11.5.1998 במהלך עבודתו אצל הנתבע, כאשר נפל תוך כדי הרכבת תקרת גבס, כמתואר בתביעתו ובתצהיר עדותו הראשית (ת/1). בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף בגינם הוגשה התביעה המונחת בפניי. הנתבע הכחיש כל קשר לתובע וטען כי הלה מעולם לא הועסק על ידו וכלל אינו מוכר לו. לדבריו מאז שנת 1993 הוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה שאינו מסוגל לעבוד, ולפיכך התפרנס מקצבת נכות ולא עסק בכל עבודה. בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) סיפר התובע כי התאונה ארעה כאשר עמד על בלוקים והתקין תקרת גבס מתחת לגג רעפים באחד הבתים ברמת פולג. לדבריו, הבלוקים זזו ממקומם וגרמו לא לאבד שיווי משקלו. כתוצאה מכך נפל על סולם קפיצי הנשלף מהגג, והסולם ירד יחד עמו מגובה רב. לאחר שנפל יחד עם הסולם, הוא נותר תלוי באוויר, כשהוא נאחז בסולם, עד שהאחד העובדים מיהר לחלצו. כתוצאה מהנפילה נפגע התובע לדבריו בכל חלקי גופו ובעיקר במרפק וזרוע יד שמאל. יאמר מייד כי התובע עשה עליי בעדותו רושם חיובי ומהימן ואני מאמין לגרסה שהעלה בפניי. עדותו היתה בהירה, מפורטת וקוהרנטית הן בשאלת העסקתו בידי הנתבע והן לגבי אירוע התאונה ונסיבותיה. התובע המציא פרטים לגבי המקום שבו התבצעה העבודה, אגב שאישר כי באם יגיע לבית יוכל לזהותו. עוד ידע לספר פרטים לגבי הטיפול הרפואי שהושט לו על ידי בעלי הבית, והוסיף כי הנתבע סירב להחישו לקבלת טיפול רפואי, ותחת זאת ראה להסיעו לבאקה אל-גרביה ולהותירו שם להסתדר בכוחות עצמו. התובע ידע לנקוב בסוג הרכב שהחזיק הנתבע באותו מועד וגילה בקיאות בפרטים אשר יש בהם כדי לחזק את הרושם החיובי שהותיר אצלי. מטעם התובע העיד מר יאסר אבו בכר, מי שעבד אצל הנתבע יחד עמו וחילץ אותו לאחר הנפילה. אף עד זה עשה עלי בעדותו רושם חיובי וטוב ואני מאמין לגרסה שהעלה בפניי. למותר לציין כי הנתבע הכחיש אף את העסקתו של עד זה וטען כי אינו מכירו. חרף כך, ידע העד לגלות סוג הרכב של הנתבע באותו מועד, לרבות צבעו וכן ידע לספר כי לנתבע אחות אצלה נתבקש לבצע עבודות. מר בכר אינו קרוב משפחתו של התובע והקשר ביניהם התמצה, בעבודתם המשותפת אצל הנתבע. משכך, הרי שמדובר בעד ניטרלי שאין לו עניין אישי בתוצאות המשפט. עדותו חיזקה ותמכה בגרסתו של התובע, הן לעניין העסקתו בידי הנתבע והן לגבי עצם התרחשות התאונה. הנתבע לעומת זאת עשה עליי רושם גרוע והתרשמתי כי גרסתו מגמתית ומסולפת שנועדה לאפשר לו לחמוק מאחריותו כלפי התובע. כך לדוגמא טענתו כי לא עבד כלל למן שנת 1993 נתגלתה כעורבא פרח. זאת לאחר שהתובע הציג אישור כניסה שניתן על ידי רשויות הבטחון לאחד העובדים משטחי הרשות שהועסק על ידי הנתבע, ואשר היה בתוקף עד לחודש פברואר 1996 (ת/4). על אף הצהרתו הגורפת בתצהירו כי לא עבד למן שנת 1993, ולאחר שדבר קיומו של אותו אישור נודע לו, שינה הנתבע גרסתו וטען בחקירתו הנגדית כי במסגרת ניסיונות השיקום שעשה, חזר לעבודה לתקופה קצרה במהלך השנים 96-1995 . משנשאל מדוע לא ציין עובדה זו בתצהירו, השיב "עו"ד כתב את התצהיר ולא אני" (עמ' 7 שורה 10 לפרוטוקול). במהלך הדיון טען הנתבע כי לא קיבל לידיו העתק תצהירו של העד אבו בכר. משהופנתה תשומת לבו לכך שהוא עצמו בתצהירו התייחס לתצהירו של העד הנ"ל (סעיף 10 לתצהיר נ/1) השיב הנתבע גם הפעם כי את התצהיר ערך עו"ד מטעמו והאמור באותו סעיף לתצהירו אינו משקף את האמת. אני דוחה את דבריו אלה של הנתבע בשתי ידיים שכן אין זה מתקבל על הדעת שהוא יחתום על תצהיר ויאמת את תוכנו ורק לאחר שיעמוד על הסתירות העולות הימנו, יטען כי התצהיר נערך שלא על פי דברו ועל דעת עורך הדין מטעמו. במאמר מוסגר אוסיף כי הנתבע הלין על כך שבתום שמיעת הראיות הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בעל פה. נראה לי כי נעלמה מעיניו החלטתי מיום 25.1.2005 בה הוריתי כי סיכומי הצדדים יישמעו בעל פה בתום שמיעת הראיות. על יסוד מקבץ האמור לעיל אני קובע כי התובע הועסק על ידי הנתבע במועדים הרלוונטיים לתביעה זו וכי נפגע ביום 11.5.1998 במהלך עבודתו זו. אשר לסוגיית האחריות, הרי שנסיבות התאונה עליהן הצביע התובע מטילות לדעתי אחריות על הנתבע, אף אם זו אינה בלעדית. מתוך הגרסה שהביא התובע עולה כי הוא נדרש לבצע עבודתו מבלי שסופק לו ציוד מתאים כגון סולם, מבלי שניתנה לו הדרכה לגבי הסיכונים הכרוכים בעבודתו ואמצעי הבטיחות שעליו לנקוט. מגמת הפסיקה בייחס לתאונות המתרחשות במהלך העבודה הנה לדקדק עם המעביד בכל הנוגע לחיובו באחריות כל אימת שמי מעובדיו נפגע במהלך העבודה ומאידך להקל עם העובד בייחוס רשלנות תורמת. כב' השופט ברק (כתוארו אז) קבע בע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' עזרא, פד"י לג(1), 737 בעמד 742 כי: "הרשלנות - או נכון יותר, ההתרשלות - היא תמיד פונקציה של החובה, ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו, כהרי חובתו - או יותר נכון הנטל - של העובד כלפי עצמו. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא יוצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. "המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם ביישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים" (ע"א 313/56, , בע' 1093)". בע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פד"י לה(2), 209 נקבע (בעמ' 211) כי : "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה". אשר על כן, אני קובע כי הנתבע נושא באחריות לאירוע התאונה נשוא הדיון, אם כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור 10%. בנוגע לשיעור הנזק - התובע לא טען לנכות צמיתה אולם הציג תיעוד רפואי המצביע על פגיעה במרפק וזרוע ידו השמאלית. מן המסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי היה במעקב רפואי עד לחודש אוגוסט 1998 ואף נדרש לטיפול פיזיותרפי. לדעתי, הפיצוי בגין כאב וסבל ההולם את נסיבות המקרה יעמוד על סך 8,000 ₪. אין בידי לקבל את טענת התובע לגבי תקופת אי כושר בת ששה חודשים הואיל ולא הוצג תיעוד רפואי שיש בו כדי להצדיק אי כושר לפרק זמן כה ממשוך. בנוסף, התובע עצמו העיד כי החל לעבוד אצל הנתבע כשבוע ימים לפני התאונה. בהעדר כל ראיה שעבד ברציפות עובר לאירוע אין יסוד לקבוע כי אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד ברציפות. בהעדר ראיה של ממש המצביעה על הפסדי שכר, דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לראש נזק זה להדחות. אשר להוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג', אני סבור כי הפיצוי בגינם רואי שיעמוד באופן גלובלי ע"ס 1,000 ₪. סוף דבר - בשים לב לחלוקת האחריות שנקבעה לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 8,100 ₪ וכן הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 1,400 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הכחשת תאונהתאונת עבודה