החלטה מסגרת עובדתית וטענות בעלי הדין 1. התובעים מבקשים בכתב התביעה המתוקן השני שהגישו לחייב הנתבעות לפצותם אחר מות בתם. גבי העובדות הדרושות אין חולקין - בתאריך 25.5.01 סמוך לשעה 06:50 הגיעה הנתבעת 1, שניהלה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, גן ילדים בשם "גן חנה" לרח' רחל אימנו בבאר-שבע על מנת לאסוף את בתם אל הגן. כשהגיעה לבית משפחתה של המנוחה יצא אביה והכניסה למושב האחורי שמאלי ברכבה של הנתבעת וחגר אותה בכיסא הבטיחות. הנתבעת 1 המשיכה בנסיעתה ואספה מספר ילדים נוספים אותם הושיבה במושב הקדמי והאמצעי של רכבה. הנתבעת 1 הגיעה אל הגן סמוך לשעה 07:30, החנתה הרכב בסמוך אליו, מסרה תינוק שישב במושב הקדמי לידי הסייעת ואיפשרה ליתר הילדים לצאת בכוחות עצמם דרך דלתו האמצעית של הרכב . הילדים והתינוק לוו לגן ע"י הסייעת, הנתבעת 1 נעלה את דלתות הרכב מבלי לבדוק אם כל הילדים והתינוקות הוצאו ממנו, כשהיא מותירה ברכב הנעול את המנוחה, כשהיא קשורה לכיסא הבטיחות במושב האחורי. רק סמוך לשעה 11:30, אחר שהחלה להכין הילדים לפיזור לביתם, הבחינה הנתבעת 1 בחסרונה של המנוחה, יצאה אל הרכב ומצאה אותה בו כשהיא מחוסרת הכרה (להלן- "התאונה"). המנוחה נפטרה כעבור 48 שעות בבית החולים "סורוקה" כתוצאה ממכת חום ממנה סבלה מתוך שהייתה ברכב סגור במשך כ- 4 וחצי שעות. פרופ' היס, מהמכון לרפואה משפטית, נתן חוות דעת אחר שניתח גופת המנוחה, בה קבע כי מותה נגרם מכשל רב מערכתי עם דלקת ריאות חריפה, בעקבות התחממות יתר של הגוף. לציין כי בעת מותה היתה התינוקת המנוחה בת פחות משנה. בתאריך 14.4.02, הורשעה הנתבעת 1 אחר שהודתה בכל העובדות שפורטו בכתב האישום שהוגש נגדה- בעבירה שיוחסה לה, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 - גרימת מוות ברשלנות. 2. הורי המנוחה ועזבונה הגישו התביעה כנגד הנתבעת 1 כאחראית הישירה למותה, כנגד הנתבעת 2 כמי שאמורה היתה לפקח על הנתבעת 1 בפעילותה כגננת, לרבות פיקוח על תנאי בטיחות, וכנגד הנתבעת 3- כמבטחת רכבה של הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חובה, ורק אחר הגשת כתב התביעה המתוקן שני הועלתה הטענה שמא הארוע נשוא התביעה בו קיפחה המנוחה חייה הוא ארוע אשר נסיבותיו מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן- "החוק"). ב"כ בעלי הדין הסכימו כי עמדתם במחלוקת זו תינתן בסיכומים בכתב, ואכן אלה ניתנו, כשהתובעים והנתבעת 2 מצודדים בטענה כי אכן המנוחה מצאה מותה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, בעוד אשר נתבעת 3 ביקשה לדחות טענה זו ולקבוע כי החוק לא התכוון לפצות כל אותם המקרים בהם הנזק נגרם בעת חניה של רכב, כל עוד מדובר בחניה כדין, ובמקרה כאן גם בגין החניה, שלפי טענתה - לא נעשה ברכב שימוש מוכר עפ"י החוק, שהרי הנסיעה בו הסתיימה - ואם נעשה שימוש, לא היה זה שימוש לצורכי תחבורה. הנתבעת 1 לא נתנה עמדתה. בעלי הדין טענו איש לשיטתו וכל אחד מהם הביא האסמכתאות לחיזוק טענתו. דיון 3. אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, עיון בהוראות החוק ובהלכות הדרושות - אני מוצאת לקבל טענת התובעים ועמדת הנתבעת 2 ולקבוע כי הארוע בו מצאה המנוחה את מותה הוא "תאונת דרכים", כתוצאה - זכאים הם לפיצוי עפ"י הוראות החוק. מקום זה כבר אומר כי בקביעתי אינני מבקשת להפוך בהלכת בית המשפט העליון הקיימת ולהוסיף לרשימת השימושים ו/או החריגים להגדרה הבסיסית את השימוש ו/או החריג של "השארת פעוטות ברכב חונה" - כך בלשון ב"כ הנתבעת 3, ודאי שאין בסמכותי לעשות כן - לא להפוך בהלכה וגם לא לשנות מהוראות החוק, אך כן בסמכותי להורות כי הארוע אכן נכנס בגדר תחולת חוק הפלת"ד. ייאמר כאן עוד כי מקבלת אני כל טענות ב"כ התובעים, שטענה בשום שכל, שאל טענותיה הצטרף ב"כ הנתבעת 2. 4. שנינו, חזור ושנן, כי על מנת שתאונה תבוא בגדר הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק יש צורך כי יתקיים מאורע, בו נגרם נזק גוף, עקב, שימוש, ברכב מנועי, למטרות תחבורה. אין חולקין כי למנוחה נגרם נזק גוף במאורע, אך יש חולקין אם ניתן לקבוע כי נזק הגוף נגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. לשיטתי נכון הוא לקבוע כי בעת שהושארה המנוחה למותה, כשהיא כלואה ברכב, שאכן סיים את נסיעתו, ואכן חנה כדין, כשאין היא יורדת מהרכב, כשאין משלימים ירידתה מהרכב, כשירידתה מהרכב צריך שתעשה ע"י אחרים באין יכולת לעשות זאת בעצמה, מתוך גילה הפעוט - הרי טרם סיימה המנוחה השימוש בו עשתה ברכב המנועי. המחוקק הגדיר את המונח "תאונת דרכים" כמאורע בו נגרמו לאדם נזקי גוף עקב שימוש ברכב (לצורכי תחבורה), וכפי שנאמר בתיק אזרחי (חיפה) 1106/00 עבד אבו קטיפאן (קטין) נ. נתן כהן ואח', תק-מח 2003 (2) 10408, נדרש קיומו של מאורע שהביא לנזק, נדרש קשר סיבתי בין השימוש לנזק, אך אין הגבלה בחוק באשר לדרכי הגרימה, וכפי שנאמר שם עוד הנה קובע החוק תחילה את ההגדרה הבסיסית הנסבה על כל דרכי הגרימה כל עוד סיבת הפגיעה נעוצה בשימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה. וכך נדרשים אנו לבדוק אם התאונה היא "תאונת דרכים" על פי ההגדרה הבסיסית שבחוק, שרק אם התשובה תהא כאן שלילית יהא עלינו לבדוק אם חלה עליה החזקה החלוטה המרבה, ולשיטתי- נכנסת היא בענייננו לגדר ההגדרה הבסיסית, הדורשת "שימוש ברכב מנועי" וכי השימוש יהא "למטרות תחבורה". וכפי שנאמר בתיק אזרחי (חיפה) 1106/00 הנ"ל: - "הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק מדברת בין היתר על כניסה אל הרכב ועל ירידה (היינו יציאה) ממנו. היא אינה כוללת שהייה ברכב, כשלעצמה. אין פירוש הדבר כי שהייה ברכב תהיה תמיד מחוץ לגדרי השימוש ברכב הקבועים בחוק, שכן תמיד בין הכניסה לבין היציאה מן הרכב, המשתמש בו שוהה בתוך הרכב. השהייה ברכב היא מעין מצב "ניטראלי", שלעיתים יחשב כשימוש לוואי לנסיעה ברכב, ולעיתים לא יהיה ניתן לקשור בינו לבין הגדרת השימוש שבחוק. במקרה הראשון נאמר כי נעשה שימוש ברכב כהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק, שכן על מנת לנסוע ברכב צריך לשהות ולהיות בתוכו. במקרה השני נאמר שהרכב היה זירה לתאונה, ולא נעשה בו שימוש כמוגדר בחוק...". וכך נאמר עוד בע"א (חיפה) 4248/96 אמאל אבו חמד נ. עיסמי אמין ושניים אחרים, תק-מח 97(2) 419:- "השאלה אם התאונה ארעה תוך כדי נסיעה או שלא כדי נסיעה אינה תלויה בכך שהמכונית נעה במקומה בעת המקרה, או בכך שהמנועה היה דומם או פועל, וגם לא בשאלה, מה היתה המוטיבציה והסיבה לעצירת המכונית, להחנייתה בשולי הכביש ולשהות הנוסעים בה. מהותו של השימוש ברכב אינה חייבת להקבע על פי נתון כלשהו, ובלעדי ששרר בשניה שבה ארעה התאונה. את מהותו של השימוש תקבענה מכלול נסיבות המקרה, אשר יצרו את הסיכון התעבורתי שהביאה התאונה. במקרה דנן, נסעה המערערת במכונית ממקום כלשהו ליעד אחר. הסיכון התעבורתי נמשך לאורך כל הנסיעה שטרם הסתיימה. עצירה בשולי הדרך, לכל מטרה שהיא, אינה מפסיקה את הנסיעה. התאונה ארעה לכן תוך כדי נסיעה. אין זה משנה אם המכונית היתה בעצירה או בתנועה, אם היתה במקום המסודר לחניה או במקום שאינו מיועד לחניה, אם בחניה אסורה או בחניה מותרת...". ובהמשך נאמרו דברים היפים לענייננו:- "החוק קובע כי "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" הוא תאונת דרכים. עוד מוסיף החוק כי גם "מאורע שנגרם (בו נזק גוף לאדם) עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו "הוא תאונת דרכים. החוק שותק באשר למאורע שארע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום בו מותר לחנות. יש הלומדים מכך (מכך הסדר שלילי), כי תאונה בעת חניה כזו אינה תאונת דרכים. לדעתי, אין ללמוד משתיקה זו שתאונה בעת חניה במקום מותר אינה תאונת דרכים. בטווח האירועים הנופלים ל"מרחב שתיקה" של המחוקק, שבה למקומה ההגדרה הבסיסית הדורשת "שימוש תחבורתי" ברכב בעת שארעה התאונה. אין איפוא חשיבות, במקרה דנן, להגדרת המחוקק כי תאונה במקום אסור לחניה היא תאונת דרכים, ואין להסיק מקיום חזקה מרבה זו, קיום חזקה מחריגה לרעת המערערת". ועוד נאמר בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. אליהו שושי, פד-נו (4) 481, וכאן אני למדה דברים שונים מאלה שביקשו להסיק ב"כ הנתבעת 3, כי אומנם חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי", ולפיכך- כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הרי הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה מהווה שימוש ברכב מנועי, ועל כן קובע שם כב' הש' א. ריבלין, לא יהא נפגע שכזה, "ברגיל", זכאי לתבוע פיצויים ממבטח הרכב- לא נאמר שם כי בשום מקרה שכזה לא תהא בידי הנפגע הזכות לתבוע, אלא רק "ברגיל" לא תהא לו- ומכאן תמצא כי יכול ויתכנו מקרים ובהם גם אם נפגע אדם בעת שהוא שוהה ברכב החונה כדין- עדיין תחשב שהייתו בו כשימוש תחבורתי ברכב. נדמה, לאור הרחבת תחולת הוראות החוק על אירועים שונים, כי לא יכול להיות חולק כי האירוע נשוא התביעה כאן- צריך ודרוש שיחשב כשימוש תחבורתי ברכב מנועי, כי לא יכול להיות חולק, כי מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי הדרוש בין השימוש לבין מטרות התחבורה הנדרשות, כך גם מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש להיות מוחל, שהרי השימוש שנעשה הוא שהיה הגורם הממשי לקרות התאונה, ואין לך אלא לומר כי התוצאה המזיקה באה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. ואם נאמר במקרים אחרים כי בקביעת "מתחם הסיכון" של השימוש ברכב מנועי, מעורבים שיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ויש צורך כי נזק הגוף אכן יכנס במסגרת הסיכונים שהשימוש ברכב מנועי יוצר, בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי- הרי אין לך מקרה "מתאים" יותר מהאירוע הטרגי כאן, כי יוגדר כסיכון הנוצר על ידי השימוש ברכב המנועי. כך גם וודאי אם תפעיל את "מבחן השכל הישר" כמבחן הדרוש לקביעת הקשר סיבתי משפטי, שהרי זה מתמצה בבחינת מידת תרומת השימוש ברכב להתהוות התוצאה, ומה לך יותר מהשארתה של תינוקת, כמעט בת יומה, כלואה ברכב שעות, כשהרכב מהווה עבורה מלכודת חום, מבלי האפשרות לרדת, להשלים הירידה ממנו או להיחלץ מהרכב, עד כדי גרימת מותה- כאירוע שיש להכניסו תחת כנפי החוק, כשיש להדגיש שוב כי המנוחה לא הצליחה להשלים את פעולת הירידה מהרכב ולמעשה ניתן לומר כי נסיעתה בו, השימוש שעשתה בו, המשיך (ואין נפקא מינא למשך השהות ברכב). אין מדובר כלל, כפי שיטת ב"כ הנתבעת 3, ובהמשך לאמור לעיל, בהכרה ב"שימוש חדש" או ביצירת חריג נוסף, בשינוי ההלכה המושרשת, אף אין כאן הרחבה של ההלכה מתוך התייחסות לאירוע המצער הספציפי, מתוך התוצאות הטרגיות- אלא בפרשנות דרושה וראויה לדעתי, שאין בה להרחיב מאומה מההרחבות שנעשו בשנים האחרונות, וכפי שנאמר לעיל- קשה להניח ולתאר נזק אחר הנופל במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמון בשימוש ברכב- יותר מזה שארע כאן, ואין כאן חשיבות לאפשרות כי הנזק כפי שארע יכול היה להיגרם גם במקום אחר ומסיבה אחרת, שהרי כאן- הימצאותה של התובעת ברכב קשורה לשימוש שנעשה בו, שהרכב הוא זה שהיווה סיבה "ממשית" לנזק. 6. סוף דבר- אני קובעת כי התאונה נשוא התביעה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975. 7. ב"כ התובעים תנקוט בהליך הדרוש לתיקון כתב התביעה - בתוך 21 ימים. 8. ב"כ בעלי הדין יבואו בדברים לסילוק התביעה בהסדר, ואם יסתייע בידיהם- יודיעו ההסדר בכתב עד 15.7.05. אם לא יסתייע- יובא התיק לעיון מנ"ת ביום 1.9.05 לקביעת מועד לקדם משפט וסדרי דין. 9. מתוך התוצאה, ומאחר, וכפי שנקטו ב"כ בעלי הדין, לא ניתנה עדיין החלטה בגין אירוע כפי האירוע נשוא כתב התביעה כאן- אינני עושה צו להוצאות. רכבמקרי מוותחממותתביעות בגין מקרי מוות