תביעה מכח חוק איסור לשון הרע

פסק דין בפני תביעה מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק"). העובדות - למעשה מרבית העובדות הרלבנטיות אינן שנויות במחלוקת. התובעת, גב' רבקה וינטל (להלן - "וינטל"), עבדה במועדים הרלבנטיים ועובדת כיום כמזכירה רפואית במרפאת קופת חולים בלין. במהלך שנת 2003 שמשה וינטל כאחראית על מחלקת קבלת הקהל במרפאה. בחודש מרץ 2003 החלה לעבוד במחלקה, תחת פיקוחה של וינטל, הנתבעת, גב' סיגל שניאורסון (להלן - "שניאורסון"). בין וינטל לבין שניאורסון התפתחה מערכת יחסים עכורה, לפחות מנקודת מבטה של שניאורסון, באשר שניאורסון סברה שוינטל מחמירה עמה, דורשת ממנה ביצוע עבודות שאינן במסגרת הגדרת תפקידה ואינה נוטלת חלק ראוי בעומס העבודה של המחלקה. לאחר כארבעה חודשים, במהלך יולי 2004, החליטה שניאורסון כי אינה יכולה להמשיך ולעבוד במחיצתה של וינטל והתפטרה. במקביל להודעתה על התפטרותה שלחה שניאורסון מכתב לגב' דנה גולדין (להלן - "גולדין") שהיתה מנהלת המרפאה והממונה על וינטל. מכתב זה, מיום 6/7/2003 (מוצג ת/1, להלן - "המכתב") הינו נשוא ההליכים בפני, כאשר אין מחלוקת כי המכתב אכן התקבל בידיה של גולדין. אין צורך להעתיק את כל המכתב ואסתפק במספר משפטי מפתח כדלקמן : "החל מהרגע שהגעתי למחלקה ריקי הטילה עלי עבודות ומשימות שאין להן שום קשר לעבודה משרדית, אלא עבודות שנועדו אך ורק לשרת אותה כדי שהיא תוכל כמה שפחות לעבוד ולהטיל את הנטל על אחרים .... אינני עובדת במחלקה אלא עבד במחלקה .... ריקי מגיעה בבוקר ומכריזה שאין לה שום כח לעבוד ומתלוננת שוב ושוב באזני ובאזני לריסה על שהעלו את גיל הפנסיה ... הייתי מעוניינת שתדעי שריקי איננה עובדת כלל וכלל במשך כל היום ! ... הפעם היחידה שהיא "עובדת" נעשית כשהיא יודעת שאת אמורה לעבור במחלקה או להגיע אל דר' רותם לבדיקה - אגב, היא דואגת בכל פעם לספר לי וללריסה עלייך ועל דר' רותם ועל עברכם המשותף ... (שלוש הנקודות הינן במקור) כשאין זה מענייני או מעניינה של לריסה ... היא עסוקה בשיחות פרטיות ...." (ההדגשות אינן במקור). תמצית טענות הצדדים - לטענת וינטל שליחת המכתב מהווה פרסום לשון הרע וכי הפרסום גרם לה נזק בלתי ממוני כמפורט בכתב התביעה. מנגד, לטענת שניאורסון, שליחתו אינה מהווה "פרסום" ותוכנו אינו מהווה "לשון הרע". לחלופין, טוענת שניאורסון להגנות השונות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק ולחילופי חילופין - כי לוינטל לא נגרם כל נזק. דיון - ביום 24/5/2004 העידו בפני וינטל ושניאורסון. לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא דין התביעה להתקבל וזאת מהנימוקים שאפרט להלן. לפי סעיף 2 (ב)(1) לחוק, יש לראות במכתב כ-"פרסום" הואיל והיה מיועד לאדם זולת הנפגע (לגולדין) והואיל ואין חולק כי הגיע לאותו אדם. כך גם ברי כי תוכן המכתב עלול היה לפגוע במשרתה של וינטל או במקצועה - ובכך מתקיים האמור בסעיף 1(3) לחוק המגדיר מהי "לשון הרע". לשון החוק כוללת את הדיבר "עלול", ומבלי להכנס לדיון לגבי דרגת הוודאות הנדרשת ומבחן הצפיות הרלבנטי - אין כל ספק כי המכתב אשר הופנה לממונה על וינטל, היה עלול לפגוע במשרתה - ואין זה משנה (בשלב זה של הדיון) אם בפועל נגרמה הפגיעה אם לאו. 10. הגנת אמת הפרסום הגנה זו שבסעיף 14 לחוק אינה קמה במקרה זה היות ולא הוכח כי כל הכתוב במכתב היה אמת. לשיטתי, העלאת טענת הגנה זו היתה מלכתחילה חסרת סיכוי ממשי היות ולא ניתן להוכיח כי וינטל לא עובדת בכלל או כי היא כל היום רק מדברת בטלפון ומנהלת רק שיחות פרטיות, לא ניתן להוכיח שלמטלות שהוטלו על שניאורסון אין שום קשר לעבודה - וכיוצא באלו תיאורים גורפים ואבסולוטים. לו היתה שניאורסון בוחרת בביטויים מתונים יותר לתיאור פעילותה של וינטל, ניתן היה אולי לנסות ולהוכיח האם זו אכן הפעילות שבוצעה אבל לא ניתן להוכיח את תיאוריה של שניאורסון. מכל מקום, אף אם כן ניתן תיאורטית להוכיח זאת, הרי שהדבר לא הוכח. מעדותה של שניאורסון ניתן להתרשם שאכן וינטל שוחחה רבות בטלפון - אך לא הוכח כי השיחות היו פרטיות, לא הוכח שהן לא היו קשורות לעבודה (והרי שניאורסון לא שמעה את כל השיחות) ובוודאי שלא הוכח שוינטל לא עבדה כלל וכלל במשך ארבעת החודשים הרלבנטיים. כידוע, נטל הראיה בנוגע לטענת "אמת הפרסום" מוטל על הנתבע הטוען לאותה הגנה (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843 וע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד בצלאל מזרחי, פ"ד מא (2) 169 בעמ' 169) - ואני קובעת כי שניאורסון לא עמדה בנטל כאמור. בשל מסקנתי זו לא מצאתי צורך לבחון את השאלה אם מתקיים הרכיב השני המצטבר של הגנה זו, אך אעיר כי אני בספק אם יש בפרסום דנן "ענין ציבורי" אמיתי גם אם הייתי משתכנעת שהיה אמת בפרסום. 14. הגנת תום לב לשיטתי, אף טענה זו אינה קמה במקרה זה. הסעיף העיקרי אשר עשוי היה להיות רלבנטי בהתייחס להגנה זו הינו 15(8) לחוק, ויתכן שעל דרך הפרשנות המרחיבה ניתן היה לחסות אף בצילן של ההגנות שבסעיפים 15(2) ו-15(3) - אך זאת רק אם יקבע תום לבה של שניאורסון, ואני סבורה שאין הדבר כך. סעיף 16 לחוק קובע חזקות באשר לקיומו של תום הלב ואי-קיומו, כאשר עיקר האבחנה סביב סבירות הפרסום ומידת הפגיעה. הלכה היא כי בחינת סבירותו של הפרסום נעשית לאור כמה מבחנים : ניתוח סגנון הטקסט (ת"א (תל-אביב-יפו) 1714/97 ד"ר ניסנקורן אברהם נ' וילדר אירית ואח' - פורסם בתקדין) ; קיום קשר הגיוני בין הפרסום לבין העובדות עליהן הסתמך (א. שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 265) ; ובחינת השאלה האם העובדות עליהן מתבסס הפרסום הוצגו במלואן במסגרת הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נגד חברת החשמל פ"ד לא (2) 281). במקרה דנן, אף אם נאמץ את עדותה של שניאורסון לפיה תכלית המכתב היתה ליתן הסבר להתפטרותה ולהפנות את תשומת לבה של גולדין למחדלים שונים בניהול המחלקה ובתפקודה של וינטל - הרי שלא היה צורך להשתמש בשפה החריפה בה נקטה, לא היה מקום לתיאורים הכוללניים בהם בחרה ובוודאי שלא היה הכרח לכתוב לגולדין שוינטל מספרת במחלקה על עברה המשותף ... (שלוש נקודות) של גולדין ושל אותו דר' רותם נעלם. כך גם לא פורטו במכתב הנתונים אשר עליהם מבסס שניאורסון את קביעותיה, כגון דוגמאות קונקרטיות למחדליה של וינטל. לאור זאת, עמדתי היא כי הפרסום דנן "חרג מתחום הסביר" ולכן לא מתקיימת החזקה ששניאורסון פעלה בתום לב (בהתאם להוראות סעיף 16(א) לחוק) ; וכי שניאורסון "התכוונה על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15", ולכן כן מתקיימת החזקה ששניאורסון עשתה את הפרסום שלא בתום לב (בהתאם להוראות סעיף 16(ב)(3) לחוק). לפיכך, שניאורסון ביצעה כלפי וינטל את העוולה האזרחית הקבועה בסעיף 7 לחוק. גובה הנזק - וינטל העמידה את תביעתה על סך 65,000 ש"ה והגדירה את ראש הנזק הנתבע (בסעיף 9 לכתב התביעה) כפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה ולמשפחתה עקב פרסום המכתב ובגין כך שמקום עבודתה וזכויותיה הפנסיוניות "הועמדו בסכנה ממשית". במהלך עדותה ביקשה וינטל להרחיב את החזית ולכלול ראשי נזק ממוני נוספים, אך הרחבה שכזו לרבות הגשת מסמכים רלבנטיים לא הותרה (וראו את החלטתי בעמ' 8 לפרוטוקול). מכאן שראש הנזק שיבחן להלן הינו נזק לא ממוני בלבד. השיקולים בקביעת גובה הנזק - סעיף 19 לחוק כולל רשימת נתונים אשר ניתן לשקול לטובת הנתבע בבואו של בהמ"ש "לגזור את הדין או לפסוק פיצויים", והפסיקה הוסיפה על רשימה זו מספר שיקולים נוספים (וראו את רע"א 4740/00 לימור אמר נגד אורנה יוסף, פ"ד נה (5) 510). הנזק דכאן - אין לי ספק כי באותו היום בו נקראה וינטל לבירור אצל גולדין באשר לפשרו של המכתב היא נמצאה בסערת רוחות וכי נגרמה לה עוגמת נפש מרובה בסמוך לאותו האירוע. בנוסף - אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת באשר לכך שמכתב שכזה המצוי בידיה של הממונה על וינטל עלול לגרום לה לנזקים מסויימים במקום עבודתה. שני נימוקים אלו, ביחד עם שיקולי מדיניות משפטית לפיה יש להרתיע מפני פרסומי לשון הרע דומים - אמורים לחייב פסיקת פיצוי בשיעור גבוה יחסית. עם זאת, אין בדעתי לעשות כן במקרה זה וזאת לאור מספר נימוקים - אשר חלקם נוגעים לוינטל וחלקם נוגעים לשניאורסון, כדלקמן : ראשית, וינטל סיפרה כי היא עצמה הפיצה את תוכנו של המכתב לשתי עובדות נוספות (רופאה במחלקה ולריסה - עמ' 11 שורות 21-26) ולכן ככל הנראה היא לא סברה שעלול להגרם לה נזק כה משמעותי עקב פרסומו של המכתב. שנית, וינטל עדיין עובדת באותו המקום ולמרות שחלפו כשנתיים מיום האירוע לא נגרם לה כל נזק וחששה כי תפוטר לא התממש (עמ' 12 שורה 15). שלישית, וינטל הודתה כי היא לא פנתה מאז פרסום המכתב ועד היום לגולדין בבקשה לישר את ההדורים ולהגיב עניינית לגבי הביקורת שהוטחה בה במכתב. לו היתה וינטל סבורה שהשארותו של המכתב בתיקה האישי ללא מענה וללא שניתנה לה האפשרות להגיב על תוכנו הינה קריטית - לא יתכן שבמשך השנתיים שחלפו מאז ועד היום (כאשר שניאורסון כבר מזמן אינה עובדת במקום) היא לא תפנה לגולדין - בעל פה או בכתב, ותבהיר את עמדתה באשר לכתוב במכתב במטרה "לנקות את הכתם" שדבק בה. רביעית, כפי שוינטל לא פנתה לגולדין כך גם לא פנתה לשניאורסון בסמוך לפרסום המכתב בדרישה לפרסם התנצלות ו/או בכלל. הצעד היחיד בו נקטה היה הגשת התובענה שבעה חודשים לאחר הפרסום וזאת על סכום של 65,000 ₪. חמישית, מנקודת מבטה של שניאורסון, הרי שבמועד שליחת המכתב (וגם כיום) היתה שניאורסון בחורה צעירה אשר הרגישה פגועה עד מאוד מיחסה של וינטל וכתבה את המכתב ללא שחשבה על המשמעויות העשויות לנבוע מכך. אינני מוצאת שיש לפטור את שניאורסון (הצעירה אך הבגירה) מאחריות למכתב שכתבה בעדנא דריתחא וכפי שציינתי לעיל אני סבורה כי המכתב חרג מגבולות הסביר- ועם זאת יש לראות את המכתב בפרופורציות הראויות ולזכור כי שליחת המכתב לא לוותה בכוונה זדונית. כך גם יש לזכור כי המדובר בבחורה צעירה המתפרנסת מעבודות שונות דרך חברת כח אדם ואין לדעתי להטיל עליה לשלם לוינטל פיצוי אשר יגרום להתמוטטותה הכלכלית ויהא מוטל כאבן ריחיים על צווארה במשך השנים הבאות. אשר על כן, אני מחייבת את שניאורסון לשלם לוינטל פיצוי בסך 3,000 ₪ וכן לשאת בהוצאותיה וינטל, לרבות בגין שכ"ט עו"ד והחזר אגרה בסך כולל של 1,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. שקלתי אם בנוסף לפיצוי הנ"ל יש מקום לחייב את שניאורסון לפרסם מכתב התנצלות או הכחשה, במסגרת סמכויותי מכס סעיף 9 (א)(2) לחוק, אך מסקנתי היא כי אין להורות כאמור ווינטל יכולה להסתפק בכך שהעתק מפסק דין זה יוכנס לתיק האישי שלה. לשון הרע / הוצאת דיבה