פסק דין תיאור בעלי הדין 1. עניינו של פסק דין זה, בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ח- 1968 שהגיש מר אפרים חירם (פיחוטקה) להלן: "התובע", נגד ד"ר יקותיאל שרעבי (קותי) להלן: "הנתבע", ונגד מר אלון בן חנוך, עורך העתון המקומי "חדשות רמת השרון", עמו הושג במהלך פרשת הראיות במשפט, הסדר פשרה. 2. התובע הינו תת אלוף במילואים, שירת בצה"ל משך כ- 28 שנים בתפקידים בכירים כסגן קצין צנחנים ראשי, כמפקד אזור רצועת עזה, ועוד אשר משנת1989 ועד שנת 1998 שימש ברציפות כראש מועצה ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון, עד לבחירות לרשויות המקומיות ב- 1998. 3. הנתבע, רופא וטרינר, נולד וגדל בשכונת התקווה ללא הורים, ממייסדי סיירת מטכ"ל, היה לבעל תואר דוקטור הראשון בשכונת התקווה. במהלך השנים נישא, נולדו לו שתי בנות, והוא עבר להתגורר, יחד עם בני משפחתו ברמת השרון, שם כיהן בין השנים 1993 - 1998, כחבר מועצת רמתה שרון, מטעם סיעת "העבודה", ובין היתר שימש כיו"ר הועדה לביקורת במועצה. את שירותו הציבורי ברמת השרון כחבר מועצה וכיו"ר ועדת הביקורת, מילא ד"ר שרעבי בהתנדבות וללא תמורה. הרקע העובדתי 4. התובע, בתפקידו כראש מועצת רמת השרון, יזם, ותמך באמצעות מליאת המעוצה המקומית של רמת השרון, בתיקון לחקיקת חוק עזר ברמת השרון, הנוגעת ל"פיקוח על כלבים", באופן שייאסר גידול, החזקה, מעבר או כניסה של כלבים מסוג רוטוווילר לשטח השיפוט של המועצה המקומית של רמת השרון. 5. הצעת חוק העזר עוררה סערה ציבורית רבה. הנושא סוקר משך תקופה ארוכה, החל משנת 1996 ועד לסוף שנת 1998, בכלי התקשורת, בעתונות הכתובה ומעל גלי האתר, תוך השמעת דעות תומכות, כמו גם מתנגדות לחקיקת חוק העזר, הן מצד גופים אשר פעלו באופן פרטי, והן מצד גופים ציבוריים, פוליטיים, בקרב רמת השרון, והן ברמה הארצית. 6. במשפט הוצגה דוגמא אחת לבטוי שמצאה התהודה הציבורית שעוררה הצעת חוק העזר. העיד מטעם הנתבע מר שלמה רוזן תושב רמת השרון, בעל כלב מסוג רוטווילר, קליינט של הנתבע, חבר למועדון הרוטווילרים בישראל ולהתאחדות הכלבנות בישראל, בהגשת בג"צ, במטרה להדוף את הצעת חוק העזר (עמ' 66 לפרוטוקול ישיבת 16.10.01), וכן הוצגו כתבות בעתונות כמתואר בסעיף 7 לכתב התביעה. המסע הציבורי אותו הובילה ההתאחדות הישראלית לכלבנות, נוהל ע"י משרד פרסום אריאלי שהיה ממונה על יחסי הציבור לנושא (עמ' 66 שורות 13 - 16). 7. אין חולק כי הנתבע, שהיה בתקופה הרלונטית חבר מועצת רמת השרון, איש ציבור, רופא וטרינר, החליט לפעול נגד הצעת חוק העזר. עמדתו של הנתבע היתה כי הבעת התנגדות להצעת חוק העזר העירוני היא לגבי דידו חובה חוקית מוסרית וחברתית שעליו לבצע. כך העלה הנתבע התנגדותו בישיבות מליאת מועצת רמת השרון, הגיש למשרד הפנים את התנגדותו להצעת חוק העזר, ואף נפגש עם היועץ המשפטי לחוקי עזר במשרד הפנים והביע בפניו את התנגדותו להצעת חוק העזר. הנתבע אף הגיש תצהיר בתמיכה לבג"צ שהוגש לביטולו של חוק העזר העירוני. (עמ' 66 שורה 23). טענות התובע 8. לטענתה תובע, בתחילת חודש אוגוסט 1996, פירסם והפיץ הנתבע כרוז ובו הישווה את התובע לצורר הנאצי, אדולף היטלר, ואת הגזענות הנאצית כלפי היהודים, לתיקון לחוק העזר ברמת השרון, בו נקבעו מגבלות לגידול ואחזקה של כלבים מסוג רוטוויילר. לטענת התובע הכרוז הופץ באלפי עותקים ברמת השרון. עותק הכרוז צורף לכתבה תביעה והוצג כת/1 וזו לשונו: "גרמניה 1945 - 1939 רמת השרון 1996 אין כניסה לכלבי רוטוויילר לכלבים ויהודים אין כניסה ואין מעבר בפקודת פיחוטקה שנת ???? אין כניסה ל? כך זה מתחיל באופן חוקי, ברוב דמוקרטי ולא ידוע איך זה יסתיים. צריך לעצור זאת כבר עכשיו מניעת גזענות עכשיו!!!. מליאת המועצה המקומית, בלחצו הכפייתי של ראש המעוצה - פיחוטקה ערכה תיקון לחוק עזר "פיקוח על כלבים" בו קבעה כי גידול, מעבר, כניסה של גזע כלב מסוג "רוטוויילר" אסורה בשטח השיפוט של המועצה המקומית רמת השרון. בקרוב יוצבו שלטים בכניסה לרמת השרון בהם יוכרז כי הכניסה אסורה ל....... זה מתחיל עם גזע כלב ואתה לא יודע כיצד זה מסתיים.... הרבה אפליות קיימות ברמת השרון במגוון נושאים ועוד היד נטויה. עזור לעצור את הטירוף הזה ברמת השרון!! נשמור על שמה הטוב של מושבתנו!!! מוגש כחומר למחשבה ע"י ד"ר יקותיאל שרעבי חבר מועצה המקומית. העלון נתרם וחולק בהתנדבות ע"י ילדי רמה"ש. (להלן: "הכרוז"). 9. הכרוז הוזכר, תואר וצוטט במאמרים שונים שפורסמו בעתונות המקומית ברמת השרון וכן פורסם בין היתר במקומונים "על השרון", ובמקומון "צומת השרון" ביום 2.8.96 וביום 16.8.96. 10. לטענת התובע קטעים שונים בכרוז ובסמלים שצוירו עליו (ציורי שלט "אין כניסה") נעשתה אנאלוגיה והיקש בין דרכו של התובע לצרכו של צורר היהודים אדולף היטלר. כן טוען התובע כי משתמע מן הכרוז כאילו התובע הינו דיקטטור, גזען, ופועל בשיטות נאציות. 11. בנוסף טוען התובע בכתב תביעתו כי הנאמר והנרמז בכרוז הינו כזב פוגעני, הן בעובדות המתוארות בהם, הן בבחירת נוסח הפרסום ודרך הצגתו וברושם הכללי שהם מותירים אצל הקורא, ולפיהם ניתן להשוות בין התובע לצורר היטלר, ולהווכח כי התובע הינו גזעני. טוען התובע כי בפרסום הכרוז הוציא הנתבע לשון הרע על התובע וגרם לו נזק בלתי הפיך לשמו הטוב. 12. כן טוען התובע כי פרסום הכרוז גרם להשפלתו של התובע ולעשייתו מטרה לבוז בעיני הציבור. כי במעשיו של התובע היה משום מסע הסתה כנגד התובע, תוך פעולה בזדון ובחוסר תום לב. כן טוען התובע כי בהיותו שליח ציבור, ראש מועצה מקומית, ולאחר שהתובע נבחר ע"י תושבי המועצה המעריכים את אישיותו ופועלו, הרי לשון הרע שהוצאה על התובע על ידי הנתבע, גרמה ותגרום לתובע לאובדן האמון והתמיכה בקרב ציבור שולחיו. את נזקיו מעריך התובע בהתחשב בתוכן הכרוז ואופן פרסומו בסכום של מיליון ₪ ולצרכי אגרה על 250,000 ₪. הנתבע טוען להגנתו כי מאז גילוי הכרוז שניסוחו והפצתו מיוחסים לו - חזר הנתבע והדגיש בכל פורום אפשרי כי אין לו כל חלק בניסוחו והפצתו. דיבה חריפה 13. אין חולק כי תוכן הכרוז מכפיש את התובע ומהווה הוצאת דיבה חריפה. ההשוואה שנעשית בכרוז בין חוקי גרמניה הנאצית לתיקון לחוק העזר, האוסר גידול ואחזקה של כלבי רוטוויילר בתחום רמת השרון היא דבר שלא ייעשה. 14. האנאלוגיה שנעשית בכרוז בין ראש המועצה המקומית רמת השרון, התובע, לצורר היהודים היטלר היא ברורה. הכרוז מנוסח ומעוצב כך שההשוואה היא ברורה ובלתי נמנעת. המסר המסית והפוגעני חד וברור. 15. בכותרת הכרוז מופיעים שלטי "אין כניסה" - באחד מהם מצויין: "אין כניסה ליהודים ולכלבים", ובשני: "לכלבי רוטוויילר אין כניסה ואין מעבר בפקודת פיחוטקה". לא יכול להיות ספק: השימוש במילה "בפקודה", נעשה על מנת לומר במפורש, שהתובע נוהג כדיקטטור, כרודן, המחלק פקודות. בכרוז מצויין כי התיקון לחוק נעשה בלחצו הכפייתי של ראש המועצה פיחוטקה, ובהמשך נעשה שימוש בלשון חריפה של איום: "כך זה מתחיל באופן חוקי ברוב דימוקרטי, ולא ידוע איך זה יסתיים". וכך ההשוואה לחוקי הגזע הנאציים, ההשוואה להיטלר היא ברורה ובלתי נמנעת. 16. מחבר תוכנו של הכרוז מנסה, ומצליח להבהיר, שהתיקון לחוק העזר עבר והתקבל בלחץ כפייתי של התובע, ושעוד ידו של התובע נטויה. כך הוא רק התחיל, ובחסות תמיכת התושבים והדמוקרטיה - אין לדעת כיצד זה יסתיים. ברורה מתוכנו של הכרוז המטרה להכפיש את התובע ולהסית את הקוראים, תושבי רמת השרון, נגד מי שמכהן באותה עת כראש המועצה אשר ביקש להביא לתיקון חוק עזר עירוני אשר על פי תפיסתו מטרתו הגנה על תושבי המועצה. 17. הלשון הרעה והבוטה בחריפותה המובעת בכרוז - מהווה לשון הרע חמורה במיוחד. השוואה של אדם לנאצי, ניאו נאצי ובודאי לצורר היהודים, אדולף היטלר מהוה לשון הרע חמורה מאוד. 18. בתי המשפט שלנו בפסקי דין שיצאו מלפניהם ציינו לא אחת את הדברים: "האסוציאציה והזכרון ההיסטורי של המושג "נאציזם" הרווי משמעות כה כואבת ונוראה בתולדות עמנו, הינה מסוג הענינים שבית המשפט מסוגל להכריע בהם, בהתבסס על הידיעות הכלליות שיש לו, כמו לכל אדם משכיל אחר. (א. הרנון, דיני ראיות (חלק ב') תשל"ס 295). לא מן המותר לומר כי הזכרון ההיסטורי והתודעה של מושג זה הם של גזענות, השמדת עם, והזוועות הגדולות שידע עמנו במיוחד, והאנושות כולה, כאשר מדיניות "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית, שפירושה המעשי - השמדת עם והכחדתו, וטיהור מיסודות ומאנשים אשר פוגעים בגזע הארי העליון, חרותים על דגלה של המפלגה הנאצית.... המסקנה העולה אפוא היא כי השימוש בכינוי המפלגה הנאצית בהתייחס לקובלת הינו בוטה ופוגעני". ראה: ת.פ. (ת"א) 5116/89 תנועת נאמני ארץ ישראל (עמותה) נ' חנה זמר, עורכת העיתון דבר, פס"מ תשנ"ב חלק ד' עמ' 54. 19. בת.א. (ירושלים) 1999/86 ח"כ שולמית אלוני ואח', נ' שבועון "המחנה החרדי" ואח' (תקדין תק- מ"ח 90(3) בעמ' 524, עמ' 5: "דברים אלה חמורים במיוחד כשהם נכתבים נגד יהודים, משום שיהודים מאוד רגישים כאשר מדביקים עליהם תוויות של אנטישמים, שונאי ישראל ניאו - נאצים, היטלר, יוגענט, וכד'.... הנתבעים יודעים היטב את רגישותו של כל יהודי למושגים כמו "שואת יהודי אירופה, ניאו נאצים, היטלר יוגענט, אנטישמיות" וכד'. הם גם מבינים ללא ספק את משמעותם המסיתה של המושגים הנ"ל - בהם השתמשו ואת השתעפם הקשה על קוראיהם - ועל כן לא ניתן להם להסתתר מאחורי טענת תום הלב". 20. מעיון בכתבי הטענות עולה כי גם אליבא דגירסת הנתבע, אין חולק על כך שתוכנו של הכרוז אכן מהווה הוצאת לשון הרע חמורה במיוחד, כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע. 21. על חריפותה של הדיבה עמדה תבע בהודעה אישית שמסר במליאת המועצה של רמת השרון, וכך אמר הנתבע: "לא עילה על הדעת שיהודי יעשה השוואה מסוג זה. רק ראש חולני יחשוב, יפרש כדבר הזה, זוהי בושה וכלימה". ובמהלך חקירתו הנגדית בעמ' 22 לפרוטוקול הישיבה מיום 5.6.01 שורות 4 -5 אמר הנתבע את דעתו על תוכן הכרוז: "איך אתה מעז לקשור בין גזעים של כלבים לבין מה שקרה בתקופת השואה". לאמור הנתבע אינו חולק על כך שמדובר בדיבה חריפה ויוצאת דופן בחומרתה עד כי לא יעלה על הדעת שיהודי יפרסם ויפיץ אותה. המחלוקת 22. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת זהותו של המפרסם והמפיץ של הכרוז. השאלה היא מיהו העומד מאחורי הפירסום וההפצה של הכרוז. כאמור אין חולק על כך שתוכנו של הכרוז אכן מהווה הוצאת לשון הרע. אם כך - השאלה היחידה הדורשת הכרעה בפסק דין זה היא - האם הוכח במידה הדרושה - כי הנתבע הוא העומד מאחורי הכרוז, אם לאו. העדים 23. מטעם התובע העידו - התובע עצמו, שמעון בן חנוך, הבעלים והמו"ל עד לשנת 1996, של העתון "חדשות רמת השרון" ת/2, והוא אביו של אלון בן חנוך העורך של אותו ירחון ואשר נתבע בתיק זה עמו הגיע התובע להסדר פשרה שלאחריו הוזמן לעדות; עורך דין איתי לנדה מי שטיפל בהסדר הפשרה ובהכנת תצהיר עדותו הראשית של מר שמעון בן חנוך, כן העיד יחזקאל שהין מי שהיה ממלא מקום מזכיר מועצת רמת השרון בתקופה הרלונטית לכתב התביעה, בשנת 1996, ומי שהיה מראשי מטה הבחירות של התובע בבחירות שנתקימו בשנת 1993. (עמ' 9 שורות 9 - 13; עמ' 142 שורות 15 - 20). מטעם הנתבע - העידו הנתבע עצמו ומר שלמה רוזן, אשר הנתבע הוא רופאו של כלב הרוטווילר שבבעלותו, ויחד עמו הגיש את הבג"צ. 24. התובע ביקש לזמן את הילדה ליהי נחושתן לעדות, שכן לטענתו היא היתה אחת מהילדים שחילקו את הכרוז ברמת השרון, אף ללא תצהיר עדות מטעמה. (ראה סעיף 4 לתצהיר עו"ד איתי לנדה מיום 13.12.98). בישיבה שהתקיימה ביום 14.12.99, הודיע ב"כ התובע כי "עדות משפחת נחושתן חשובה מאוד". בהתאם נעתר ביתה משפט לזימון ליהי נחושתן והוריה לעדות, אף ללא תצהיר עדות ראשית. 25. ליהי נחושתן היתה אמורה להעיד בישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 5.6.01, על פי בקשת ב"כ התובע מיום 25.2.01 (עמ' 46 לפרוטוקול) לזמן את ליהי נחושתן באמצעות צו הבאה. בישיבת ההוכחות שנתקימה ביום 5.6.01 הודיע במפתיע ב"כ התובע כי הוא חוזר בו מהבקשה להעיד את ליהי נחושתן ואת הוריה דפנה ויאיר נחושתן. 26. הוכח כי הנתבע היה בקשר בעת הרלבנטית עם הילדה ליהי נחושתן, ואף נפגש יחד אתה עם היועץ המשפטי של שר הפנים. ולא שלאחר שמשפחת נחושתן לא הופיעו מספר רב של פעמים ומחשש שהבאתם באמצעות צווי הבאה עלולה לארוך זמן וכדי לחסוך זמן חזר בו התובע מעמידתו על עדותם. 27. כאמור התובע ביקש להוכיח כי הילה נחושתן עסקה בהפצת הכרוז במועד הרלונטי. אין בהעדתה או אי העדתה של ליהי נחושתן או מי מהוריה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין אליה הגעתי. עוד אבהיר כבה עתה כי החלטתי לקבל את התביעה. האם היריבות הפוליטית היא המניע לתביעה 28. מן המסכת העובדתית שנגולה בפני בית המשפט עולה יריבות פוליטית קשה, ארוכת שנים, אשר גלשה לפסים אישיים ורגישים בין התובע לבין הנתבע. יריבות זו טעונה במטענים עזים וחורגת הרבה מעבר לחילוקי דעות עניניים שבין יריבים פוליטיים. 29. במהלך הדיון הוצגו ראיות, שמהן עולה בבירור היריבות האישית האמורה, אשר ללא ספק השפיעה גם במישורים המונציפליים על פעילות המועצה. התובע הודה בעדותו כי היו חילוקי דעות בינו ובין הנתבע במהלך כהונתו של התובע כראש המועצה המקומית רמת השרון ושל הנתבע כיו"ר ועדת ביקורת של המועצה. (עמ' 47 שורות 16 - 17, ישיבת 25.2.01). 30. חילוקי הדעות הללו הגיעו לפסים אישיים של כינויי שמות גנאי זה את זה: כך כינה התובע את הנתבע "פרזיט" (עמ' 23 ישיבת 5.6.01 מול שורה 23); "התימני הזה" (עמ' 23 שורה 9); הנתבע כינה את התובע כ"נשכן" (עמ' 26 שורות 12 - 13). הנתבע כתב לתובע כי הוא שקרן וכי הוא בז לו (עמ' 25 שורה 17); הנתבע כתב למבקרת המדינה כתוארה כאז השופטת בדימוס מרים בן פורת "חירם השתגע ויש לו הזיות כיון שהוא מנע מועדת ביקורת לבצע ביקורת במעוצה" (עמ' 22 ישיבת 3.6.01 שורות 22 - 23). הנתבע גולל מסכת ארוכה של טענות בדבר אי סדרים בנושאי תכנון ובניה כנגד התובע - פרישיות שנחקרו בחלקן ע"י המשטרה ולא הוגשו בעטיין כתבי אישום (עמ' 24) (עמ' 25 שורה 7). הנתבע אף האשים את התובע כי נתן העדפות למכריו ולחבריו (עמ' 28 שורה 9); התובע לטענת הנתבע העליל על הנתבע כי איים על עובד המועצה (עמ' 28 שורה 5). 31. על רקע מסכת יחסים קשה ועכורה זו שבין שני נבחרי ציבור - התובע והנתבע, העלה הנתבע בכתב הגנתו ובסכומיו טענתו כי כל מניעיה של התביעה הם לניגוח פוליטי של ד"ר שרעבי, וכי התובע הוא שהפיץ את הכרוז לשם כך והוא אשר הוציא לשון הרע כנגד הנתבע שעה שהשווה בין הנתבע לבין רצח ראש ממשלת ישראל המנוח יצחק רבין ז"ל, והאשים את הנתבע כמפרסם ומפיץ של הכרוז בפני פקיד משרד הפנים. אינני מקבלת את הטענה. 32. העובדה שהתובע לא הסתפק בהגשת התביעה, אלא שיגר את הכרוז לגורמים שונים בציון העובדה שלדעתו הנתבע הוא עומד מאחורי תוכנו והפצתו (ת/10 למוצג ת/6 מכתב התובע לשר הפנים עם העתק למבקרת המדינה ולמשטרת ישראל) (אישור התלונה למשטרה והפסקת החקירה צורף לסיכומי התשובה) התראיין בעתונות בפרשת הכרוז והאשים במפורש את ד"ר שרעבי (נ/12) - אין בכל אלה אלא להצביע, כפי שהעיד התובע, כי תוכנו של הכרוז פגע בו כל כך ומתוך שלא ידע כיצד להתמודד עם כאבו במעמדו כראש מועצה, פנה לכל גורם מוסדי אפשרי במטרה למצוא מזור לנפשו. מכל מקום - הנתבע לא הגיש כנגד התובע תביעה בגין הוצאת דיבה על פי חוק איסור לשון הרע. 33. אין חולק כי בעת הרלונטית לכתב התביעה, התעוררה סערה ציבורית סביב הצעת חוק העזר אשר הקימה מתנגדים רבים שלא היססו להשמיע דברי השמצה והעלבה כלפי התובע כתבות דומות במסריהם לכרוז - תוך שימוש בלשון ובתכנים דומים לכרוז פורסמו בת/2. התובע העיד כי העתון ת/2 הוא עיתון שכולו הסתה אשר אין לקחת הנאמר בו ברצינות (עמ' 120 שורות 14 - 17). אלא שאף בכך אין דבר וחצי דבר לתביעה שבפנינו. שכן בעובדה שלאחר הפצתו של הכרוז עשו בו עתונים שונים לצרכיהם בכתבות עתונאיות שפורסמו - אין כדי להאיר את המחלוקת בתיק זה והיא השאלה מי עמד מאחורי תכנו פרסומו והפצתו של הכרוז. הפרסום 34. הפרסום מהווה את אחד מיסודות העוולה האזרחית של הוצאת לשון הרע וככזה מוטל הנטל להוכחתו על כתפי התובע. התובע בהליך האזרחי צריך להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום במידת ההוכחה הרגילה הנדרשת מתובע בהליך אזרחי. ראה: א. שנהר דיני לשון הרע (1997) עמ' 29 - 94. 35. את הטענה שהנתבע הוא שעשה את הפירסום ניתן להוכיח בראיות ישירות או נסיבתיות (עמ' 93 ספרו של שנהר לעיל). 36. אומר מיד: הוכח בפני כי הכרוז נשוא הדיון אכן פורסם ואכן הופץ. 37. דבר הפירסום הוכח בשני אלה: האחד - עצם הדפסת הכרוז עצמו אשר הגיע אף לידיו של התובע אשר הציג את העותק שבידו והגישו כראיה. השני - פרסומו של הכרוז בעתונים השונים. 38. דבר הפרסום הוכח באמצעות ראיה חיצונית - הכרוז עצמו (ת/1). קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם המסמך שהוצג ע"י התובע בבית המשפט הוא המסמך, הכרוז המקורי שהגיע לידי התובע או העתק צילומי ממנו. 39. התובע הצהיר הן בתצהיר גלוי מסמכים מטעמו (נ/11) והן בתצהיר עדות ראשית של העד מטעמו, מר יחזקאל שהין כי הכרוז המקורי יוצג במהלך המשפט. בעדותו בבית המשפט אישר את יחזקאל שהין כי הכרוז ת/1 אינו המסמך המקורי, אלא מדובר בצילום. (עמ' 6 -7 שורות 16 - 17, 2 - 2 ישיבת 14.2.01). "ש. איפוא המסמך המקורי. ת. מסרתי לפיחוטקה באותו יום". 40. הגם שכלל הראיה הטובה ביותר מחייב את התובע להגיש את הכרוז המקורי ולא את צילומו - שכן ראיה משנית לענין זה פסולה אלא אם נקבע אחרת (י. קדמי על הראיות ת"א 1999 חלק (2) 494); אלא שהנתבע מעולם לא הכחיש שהכרוז אשר צורף לכתב התביעה או זה שנשלח אליו במצורף למכתב ת/9 מיום 11.8.96 הוא אכן הכרוז שחולק בכתבי המועצה. טענתו של הנתבע היתה רק שהוא עצמו אינו קשור לפרסום הכרוז והפצתו. עיון בכתב הגנתו של הנתבע מעלה כי הנתבע לא הכחיש אף את דבר הפצתו של הכרוז ברחבי המועצה המקומית רמת השרון. הנתבע אף אינו טוען כי הכרוז שהוצג לבית המשפט ת/1 שונה מזה שנשלח אליו בשנת 1996 יחד עם ת/9, או שונה מזה שהופץ ברחבי רמת השרון. 41. כשלעצמי אינני רואה כל נפקות במחלוקת זו מאחר ומספר עדים - התובע, יחזקאל שהין, שמעון בן חנוך ואלו בן חנוך העידו כי הכרוז הגיע לידיהם. אין נפקא מינה האם הוצג בפני בית המשפט כרוז מקורי או עותק צילומי שלו, שכן - לא צורתו החיצונית של המסמך קובעת לעניננו - כי אם תוכנו. והתוכן: בין אם היה מעוטר בצבעים, ובין נכתב בצבע שחור בלבד - הוא הרלבנטי. 42. הוכח בפני בעדות התובע ובעדויותיהם של שמעון בן חנוך אלון בן חנוך ויחזקאל שהין כי המסמך האמור אכן היה קיים. מעיד יחזקאל שהין ואומר: "אחרי זה הם הגיעו אלי ולקחתי מהם עוד כמה עתקים". (עמ' 8 שורה 17, ישיבת יום 14.2.01). 43. העד שמעון בן חנוך מעיד כי הכרוז היה בידיו שעה שבחן אותו ע"מ להחליט אם לפרסמו במקומון "חדשות רמת השרון", אישר כי ביצע בכרוז תיקון עת הורה למחוק מתוכן הכרוז את המילה גרמניה כאשר הובא הכרוז אליו לצורך פרסום תוכנו במקומון שבבעלותו ובניהולו: "היה כתוב באחד התמרורים, היה כתוב "גרמניה" אלון בני שאל אותי בקשר למילה גרמניה אמרתי לו למחוק מן הפרסום, ואם העלון המקורי ישנו אפשר לראות את זה בעין את המחיקה". (עמ' 11 שורות 16 -18). 44. הנה כי כן - עצם קיומו של הכרוז הוכח מעבר לכל ספק. 45. דבר פרסומו של הכרוז - גם הוא הוכח, למעשה על כך, אין מחלוקת. תוכן הכרוז פורסם בשני מקומונים לפחות האחד. במקומון "צומת השרון" השני, המקומון שבבעלות בניהול ובעריכת שמעון בן חנוך ואלון בן חנוך. 46. כפי שהעידו שמעון בן חנוך, ואלון בן חנוך נמסר להם הכרוז באופן פיסי. אמנם - כל אחד מהם העיד שהכרוז נמסר למשנהו, אולם שניהם כאחד, אינם חלוקים ביחס לעובדה שהכרוז אמנם נמסר להם. 47. הוצאתו של הכרוז מרשות היחיד אשר ערך אותו, והעברתו הפיסית לידי אדם אחר, קל וחומר לאנשים אחרים במקרה הנוכחי, לפחות, התובע, מר יחזקאל שהין, ה"ה בן חנוך, וחברי המועצה המקומית רמת השרון (אליהם שלח התובע מכתבו אליו נלווה עותק הכרוז ואשר ביחס אליהם) - אין מחלוקת כי קיבלו עותק הכרוז, הרי היא בגדר "הפצה" של הכרוז חלוקתו לידיהם של אנשים שונים. 48. מכאן שגם דבר הפצתו של הכרוז הוכח כאמור ומעבר לכל ספק. זהות עורך הכרוז 49. האלה היחידה שנותרה להכרעה היא זהותו של עורך הכרוז. בשאלה זו - ניסה כל אחד משני הצדדים, לשכנע את בית המשפט כי עדיו של משנהו - אינם מהימנים. כי לכל אחד מן העדים יש אינטרס כזה או אחר בתוצאותיו של הדיון. משום כך ביקש כל צד לשכנע את בית המשפט כי הצדק עמו, ולא עם משנהו. 50. לאחר שבחנתי את עדויותיהם של העדים, החלטתי כאמור לקבל את התביעה. תוצאה זו נובעת מן העובדה - שלבד מן האמון אותו אני נותנת בדברי התובע, ניתן לדבריו אלו חיזוק משמעותי בשני מקורות שונים. 51. המקור האחד הוא - הנתבע עצמו. המקור השני הוא - עדויותיהם של שמעון בן חנוך, אלון בן חנוך, שלמה רוזן. 52. התובע אומר בעדותו כי אין לו ידיעה והוכחה חותכת לכך שהנתבע הוא שעומד מאחורי תוכנו, פרסומו והפצתו של הכרוז אלא הוא מסיק זאת על פי ראיות נסיבתיות. הראיה הראשונה ממנה למדה תובע כי הנתבע הוא שעמד מאחורי פרסומו והפצתו של הכרוז הוא נוסח הכרוז עצמו (ת/1). בתחתיתה כרוז מצויין במפורש כי הוא: "מוגש כחומר למחשבה ע"י ד"ר יקותיאל שרעבי - חבר המועצה המקומית". העובדה שבכרוז עצמו צויין במפורש כי הוא מודש כחומר למחשבה מטעמו של הנתבע, יוצרת חזקה לפחות לכאורה, כי הכרוז אכן הוכן על דעתו או על ידי הנתבע. 53. כאשר מפורסם ומופץ כרוז אשר ב סוף הטקסט שבו מצויין כי הוא מוגש כחומר למחשבה ע"י הנתבע, נוצרת חזקה לרעת הנתבע, לפחות לכאורה, כי הדברים הם אכן כפי שנרשם בכרוז. כתוצאה ממסקנתו זו של התובע, פנה הוא מיד לאחר פירסום הכרוז בכתב אל חברי המועצה המקומית רמת השרון: ייחס את פירסום הכרוז במפורש לנתבע, וביקש מחברי המועצה להסיק את המסקנות ולהתיחס אל הנתבע איש איש לפי מצפונו. (ת/9) (מכתב התובע מיום 11.8.96). התובע במכתבו זה כמו גם בדבריו במליאת המועצה שהתכנסה לאחר פירסום הכרוז, אחז את השור בקרניו והביע את דעתו הנחרצת לפיה הנתבע הוא אשר עומד מאחורי תוכנו, פרסומו והפצתו של הכרוז. 54. לעומת עמדה זו אשר ניתנת לפרשנויות, ונאמרה במפורש ובריש גלי על ידי התובע, הגיב הנתבע על הדברים, הן בכתב והן בעל פה - בצורה מתחמקת ומתחכמת. ניתן לצפות מאדם - אשר אדם אחר מייחס לו מעשה כה חמור, ואשר מבקש להכחיש את הדברים, כי יעשה זאת בלשון ברורה וחד משמעית. 55. קל וחומר אדם במעמדו, השכלתו, ותפקידו הציבורי של הנתבע. לא התרשמתי כי לנתבע קיים קושי להביע את עמדותיו ודעותיו בצורה ברורה. דוקא משום כך היה עליו להכחיש באופן חד משמעי ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את טענותיו של התובע כלפיו. מה פשוט יותר מלומר: "לא אני הוא" - ובכך להסיר כל ספק ביחס לעמדתו. במקום זאת - נקט התובע בלשון מתפתלת, ומתחכמת - תוך שהוא מנסה לייחס לתובע את תוכנו, פרסומו והפצתו של הכרוז מטעמו. 56. ביום 13.8.96 לאחר ששב הנתבע מחופשה בחו"ל, ומצא בערימת הדואר שלו את הכרוז ת/1 והמכתב בנילווה לו ת/9 אשר הופצו לביתם של חברי מועצת רמת השרון על ידי התובע - פנה בשני מכתבים לחברי המועצה ת/7 ות/8א' שכותרתם הינה "מכתב ההסתה של חירם מתאריך 11.8.96". 57. במכתבו ת/7 מיום 13.8.96 כותב הנתבע לחברי המועצה רמת השרון: "מכתבו הנ"ל הינו עוד מכתב בשרשרת המכתבים הרבים שנשלחו אלי לאחרונה שהם בגדר איומים הסתה, גזענות, הטרדה וחבלה, בעבודת נבחר ציבור (הפעם ההפצה היתה לכל חברי המועצה, מדוע). תוכנו של המכתב הנדון מעיד על נכונות הכרוז שהופץ כחומר למחשבה מטעמי. יתכן ולחירם יש לקוי מאורות, ואינו מבין את הנקרא! בתקופה האחרונה אני מלקט הוכחות עלי שחיתויות לכאורה ואז ייחשף פרצופו האמיתי של חירם. אדם המכנה אחתי "התימני הזה" הינו גזען! אדם האומר כי "יגמור אותי" זה איום ברצח! אדם המכנה אותי פרזיט הוא שפל! אדם הפוגע בילדי נבחר ציבור בבית ספר הינו גס רוח. האיש שקרן, גזען ושפל ועל כך אני בז לו. אל לנו להקל ראש באלימות מילולית, המפריד כחוט השערה בינה לבין אלימות פיזית. את ההסתה הזאת צריך לעצור! בכבוד רב, ד"ר יקותיאל שרעבי, חבר המועצה". 58. הנתבע מעיד על עצמו כי את המכתב ת/7 כתב בחופזה רבה בשל סערת הרגשות בה היה נתון ובו כתב בין היתר, כי תוכנו של מכתב התובע ת/9 "מעיד על נכונות הכרוז שהופץ כחומר למחשבה מטעמי". 59. בחקירתו בבית המשפט התבקש התובע ליתן הסבר לאמור במכתבו, המהווה למעשה הודאה בכך שהנתבע עומד מאחורי תוכנו של הכרוז והוא מעיד ונותן הסבר מבולבל שאין בו אלא כדי לתמוך במסקנה כי אכן תוכנו של הכרוז מ"בית היוצר" של הנתבע: "אני כאן בכלל לא מודה שאני הפצתי את הכרוז הזה, מתחת לכרוז כתוב כחומר למחשבה מטעמי. אני בא ואומר תוכנו של המכתב הנדון, המכתב של פיחותקא, מעיד על נכונות הכרוז שהופץ כחומר מחשבה לפחות מטעמי. הרי אם אתה קורא סביר, כשאתה קורא את כל המכתב הזה, ואני כותב אותו כנגד מכתבו של פיחוקטא, אז ברור שהכוונה היא שאני סותר את כל מה שכתוב במכתבו. כל המכתב שנכתב כמכתב תשובה למכתב ההסתה של מר חירם מתאריך 11.8.96 נועד לסתור את כל מה שהוא אומר עלי. לכן אני כותב את כל המכתב הזה, ואם אתה תיקח את כל המכתב ככלל - אז תראה שאני למעשה אומר בפירוש שאני נגד המכתב הזה". (עמ' 32 שורה 24 - 27 עמ' 33 שורות 1 - 5). 60. דומה כי העדות המבולבלת וחסרת ההגיון הזו מתייחסת לתוכנו של מכתב שאיננו ת/7. הבאתי בסעיף 57 לפסק הדין את תוכנו המלא של המכתב ת/7, אין בו אף לא מילה אחת המכחישה את טענת התובע כי הנתבע אחראי לתוכנו ופרסומו של הכרוז. אין במכתב ת/7 אלא חזרה ואישור על האמור במכתב התובע ת/9 כי הנתבע עומד מאחורי תכנו של הכרוז המוגש כחומר למחשבה מטעמו. אני דוחה את נסיון הנתבע לטעון בסיכומיו, בהסתמך על עדות זו כי המכתב ת/7 כלל אינו מהווה הודאה מצידו. הנתבע מבקש לקרוא לתוך ת/7 את היפוכם של הדברים. כל שהכחיש הנתבע בעדותו בבית המשפט הוא כי לא הוא אשר הפיץ את הכרוז. (עמ' 32 שורה 24). 61. עדותו המבולבלת של הנתבע איננה מותירה מקום לספק שבגרסתו אין כל ממש. מכתבו של הנתבע מיום ת/7 מהווה הודאה, שנעשתה מחוץ לכתלי בית המשפט ואשר על פיה רשאי בית המשפט לקבל את התביעה במלואה, אפילו היתה עדות יחידה כעולה מהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971: "פסק בית המשפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין יפרט בהחלטתו מה הניע אתו להסתפק בעדות זו...". 62. ההודאה קבילה והיא הראייה המרכזית במשפט - הטעם לקבלת הודאת בעל הדין כראיה קבילה לאמיתות תוכנה הוא בהיותה נוגדת את האינטרס של המודה, שהרי אין אדם אומר דברים בניגוד לאינטרס שלו עצמו, אלא אם כן הוא מאמין בעת האמירה שהם נכונים. (ראה: י. קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי תשנ"ט 1999 עמ' 1003). המכתב ת/7 נכתב על ידי הנתבע שהוא בגיר ובר דעת ולפיכך מהווה הודאת בעל דין. אני דוחה איפוא את היפוכם של הנתבע לקרוא לתוך ת/7 את היפוכם של הדברים. הודאת הנתבע שנתנה על ידו בת/7 היא הודאה שנתנה מחוץ לכתלי בית המשפט, היא מכילה עובדה הנוגעת לשאלה השנויה במחלוקת ופועלת לרעת הנתבע בעל ההודאה ועל כן מהווה ראיה לאמיתות העובדות הכלולות בה. 63. נפסק כי "אין לשמוע טענה שההודאה שבעובדה אינה יכולה לחייב רק מפני שהמודה לא ראה מראש את האפשרות שההודיה תהיה פעם בעוכריו, או מפני שלא ידע בשעתו שלפי החוק הודאה הינה מחייבת. יכול אדם בזמן מתן הודאה שלא לדעת את החוק או שלא לראות מראש כי זו תהיה בעוכריו, ואף על פי כן ההודאה היא אמת. לכן כדי להיפטר מההודאה - על המודה להוכיח שהינה כוזבת או שבנסיבות הענין אין לראות בזה הודאה". ראה: ע.א. 497/60 מקורות בע"מ נ' זכריש פד"י טו 1657 בעמ' 1669. 64. מכתבו של הנתבע ת/7 - נכתב על ידו בזמן אמת, בסערת הרגשות כעדותו, לפני שהוא ידע על הליכי המשפט הצפויים. הנתבע העיד כי כתב את המכתב בדעה צלולה כשהוא יושב עם עצמו במרפאתו מול מסך המחשב שלו - והאמור במכתב אינו משתמע לשתי פנים. בהודאה הטמונה בת/7 די כדי לבסס את התביעה בכל הקשור לאחריותו של הנתבע לתוכנו פרסומו והפצתו של הכרוז. 65. עוד באותו היום 13.8.96 לאחר שהנתבע מסר את המכתב ת/7 במועצת רמת השרון, חזר למרפאתו, ברח' בן יהודה בת"א, שב וקרא את נסוחו של המכתב ת/7, החליט לתקן אותו לאחר שהיה מוכמן במחשב שלו - וערך את התיקון הבא: "תוכנו של המכתב הנדון מעיד על נכונות הכרוז לכאורה שהופץ כביכול כחומר למחשבה מטעמי". הוא שב למועצה ומסר את המכתב המתוקן ת/8 ת/8(א). 66. גם המכתבים ת/8 ות/8(א) מחזקים את גירסת התובע. המכתב ת/7 אשר לטענת הנתבע נכתב בסערת רגשות, הינו המסמך הראשון שיצא תחת ידו, לאחר קבלת מכתבו של התובע המייחס לו את פירסום הכרוז. דווקא משום כך יש ליתן לאמור במכתב ת/7 משקל יתר, כהודעת בעל דין, הואיל ונכתב ללא צנזורה עצמית, וללא ביקורת על תוכנו כפי שהנתבע עצמו אישר בעדותו. 67. לעומת זאת - במכתבים ת/8 ות/8(א) ששלח הנתבע לתובע ולחברי המועצה, מופיעים תיקונים באמצעות הוספת המילים "לכאורה" בשורה הרביעית והשישית למכתב. בין אם הוספו המילים האמורות לאחר שיקול דעת נוסף של התובע לבדו, ובין אם כגירסת התובע - המכתבים הללו ת/8 ת/8(א) נכתבו לאחר שהתיעץ ביחס לנוסחם עם אחר או אחרים - ברור שעצם כתיבת המכתבים המתוקנים ת/8 ות/8(א) - אינו אלא נסיון לשפר עמדות, ולהחלץ מן ההודאה הגלומה בנוסח המכתב הראשון ששלח התובע ת/7. 68. מכל מקום - המכתבים ת/8 ות/8(א) לא גולו בגילוי המסמכים, ואין אליהם כל התיחסות בכתב ההגנה (סעיף 2(א)) בשאלון שהופנה (ת/15 ת/16). יתר על כן - הנתבע לא הצליח להסביר את השוני בין ת/8 לת/8(א) - ולא הבהיר מדוע בכלל הוצג ת/8(א) - המכתב המתוקן בכתב יד. הצגתו של המכתב המתוקן בכתב יד ת/8(א) - איננה מתישבת עם עדות הנתבע בעמ' 31 לפרוטוקול הישיבה מיום 6.6.01 שם הוא מעיד לגבי המכתבים ת/7 ות/8 ואמר כי הוא לבדו אחראי לעריכתם וכי הוא נהג להדפיס במחשב ולא לכתוב בכתב יד. בעדותו כשל הנתבע כאשר ציין כי הדבר היחיד ששונה במכתב ת/8 הוא הוספת המילה כביכול שכתובה בכתב יד בת/8(א). כאשר הופנתה שימת ליבו לכך - מיהר לתקן את עצמו ולהוסיף "לא. זה בכתב יד. כשמתי את זה במחשב אז ראיתי שהוספתי גם את המילה לכאורה כדי להתאים את זה, והתוצאה הסופית - זה נספח ד' לתצהיר שלי". (עמ' 64 לפרוטקוול). 69. עדותו של הנתבע בענין המכתבים ת/7, ת/8 ת/8(א) מלמדת עד כמה ניסה הנתבע להתפתל בהסברים שונים רק על מנת ליישב את טענותיו עם הראיות שהוצגו במשפט. נוסחו של המכתב ת/7 ברור יש בו הודאת בעל דין בכך שהכרוז נעשה פורסם והופץ מטעמו של הנתבע. עדויות שמעון בן חנוך, אלון בן חנוך, שלמה רוזן 70. אם בכך לא סגי - הרי שגם בעדויותיהם של שמעון בן חנוך ואלון בן חנוך יש משום תמיכה במסקנתי. 71. הוכח בפני שה"ה בן חנוך, אב ובנו - לא היו ואינם מאוהדיו, בלשון המעטה או תומכיו של התובע. נהפוך הוא. שניהם התנגדו לתובע נחרצות והדבר בא לידי בטוי בעדויותיהם בבית המשפט אשר היו עוינות לתובע. 72. הן שמעון בן חנוך, והן אלון בן חנוך ארו בעדותם כי הנתבע הוא אשר הביא למערכת המקומון שלהם - משרד הפרסום של שמעון בן חנוך - ומסר את הכרוז. אמנם, כאמור כל אחד מהם העיד שהכרוז נמסר למישנהו על ידי הנתבע, אולם בין בכך כדי לפגום בגרעין המהותי של הדברים, לפיהם התובע הוא שהופיע במשרדם והוא שמסר את הכרוז מידיו. 73. העדות הסותרת של שמעון בן חנוך ואלון בן חנוך ביחס לזהות מקבל הכרוז (האם שמעון, האם אלון) - איננה מעלה ואיננה מורידה לענין זה. 74. עדותו של שלמה רוזן - עד מטעם הנתבע סותרת אף היא את גירסת הנתבע. בכתב ההגנה נטען שהכרוז הוצג לנתבע על ידי יוזמיו. עדותו של שלמה רוזן מלמדת כי הוא עצמו איננו יוזם הכרוז וזהותו של היוזם איננה ידועה לו. אם הנתבע מודה בכתב הגנתו כי יוזמיו של הכרוז מוכרים לו, שכן מהם קיבל את הכרוז - והוא מציג בבית המשפט את עדותו של שלמה רוזן המכחיש את היותו מיוזמי הכרוז נותרת תמיהה ביחס לעמדת הנתבע הטוען כי הוא יודע מיהם יוזמי הכרוז ואינו חושף אותם בפני בית המשפט. 75. יתר על כן - רוזן טען בתצהירו כי טיוטה של הכרוז - אף כי לא זהה לחלוטין, הגיעה למקום עבודתו - מוסך לתיקון תקרים בגלגלי מכוניות - בפקסימליה, בעת שהנתבע שהה שם, והנתבע הורה לו להשמידה ולא לעשות בה שימוש. שלמה רוזן העיד שכך הוא עשה. העדות הזו על אף התמיהות העולות ממנה - שכן לא הובהר כיצד כך סתם מקבל שלמה רוזן בפקסימליה במקום עבודתו את טיוטת הכרוז בעת שהנתבע במקרה היה שם. שניהם רוזן והנתבע אינם יודעים מי שלח את הפקס, הגם שהנתבע בכתב הגנתו טוען כי זהותם של יוזמי הכרוז ידועה לו. אלא שבעדותו של רוזן יש כדי להצביע כי נוסחו של הכרוז היה מוכר וידוע לנתבע עוד בטרם החלו הילדים בהפצתו ברמת השרון. ולא זו בלבד אלא שעל פי עדותו של מר שלמה רוזן - הנתבע בכלל לא הופתע ואף לא כעס למקרא הדברים שהופיע בכרוז שנשלח בפקסימליה. עדותו של רוזן והעובדה שהיא סותרת את גירסת הנתבע בכתב הגנתו - ובמענה על השאלונים מובילה למסקנה שהנתבע עומד מאחורי תוכנו פרסומו והפצתו של הכרוז. 76. קיימות עוד שתי ראיות נסיבתיות המצביעות על כך שהנתבע אחראי לתוכנו פרסומו והפצתו של הכרוז. הראשונה היא סירובו של הנתבע לגלות מי הם יוזמיו של הכרוז. בסעיף 4 לכתב התביעה נטען שהנתבע הוא שפירסם והפיץ את הכרוז, ובסעיף 4 לכתב ההגנה מתיחס הנתבע לאחר שהוא מכחיש את הדברים ואומר כי משהוצגה בפניו טיוטת הכרוז ע"י יוזמיו הוא הסתייג מיד מניסוחו ואסר במפורש להשתמש בו ולמיטב ידיעתו הכרוז בכלל נגנז ע"י יוזמיו ומנסחיו. בשאלון שהוצג לנתבע לא השיב מיהם יוזמיו של הכרוז. 77. סירובו של הנתבע לגלות מיהם יוזמיו של הכרוז תמוה ביותר. אילו התובע מעליל על הנתבע עלילה שקרית כטענתו - ולנתבע ידועה זהותם של יוזמי הכרוז - מדוע הוא מחפה עליהם ואינו חושף את פרטיהם בפני בית המשפט. לכך לא נתן הנתבע מענה ראוי. חשיפת יוזמי הכרוז היתה מוכיחה בנקל שלא הוא אחראי לפרסום הכרוז. הנימוק שהעלה הנתבע לסירובו לחשוף את זהותם של יוזמי הכרוז היה כי הנתבע חושש שחשיפת זהותם תקל על התובע להטרידם ולשבש את כוונתם להעיד; הנתבע אשר לא זימן לעדות את יוזמיו של הכרוז ולא גילה את זהותם ועומד על סירובו לחשפם, ללא כל נימוק מתקבל על הדעת מחזק בסירובו זה את גירסת התובע, כי הוא עצמו יזם את פרסומו והפצתו. הנזק 78. הכלל הוא כי בתביעות לפי חוק א יסור לשון הרע: אין התובע חייב להוכיח את דבר קיומו של הנזק, די בכך שיוכיח כי הדיבה שנאמרה היתה עלולה לגרום לנזק. ראה: ע.א. 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מו(3) 569. כאשר בית המשפט שוקל את סכום הפיצוי שיש לפסוק בתביעת דיבה יש לבחון מחד גיסא את הנזק שנגרם לשמו הטוב של התובע והפגיעה ברגשותיו, ומאידך גיסא עליו להביא בחשבון כי הפיצוי מטרתו אף עונשית ביחס לנתבע, ולהרתיע אחרים ולחנך את הציבור בכללותו. ע.א. 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי פד"י מא(2) 169 . 79. בעניננו נוכח חומרתה של הדיבה יש לשקול בעת קביעת סכום הפיצוי אף את מניעיו של הנתבע מפרסם הדיבה, חומרתה באופן בו נהג הנתבע בתובע מאז פרסום הדיבה. 80. הוכח כי פרסום הכרוז פגע ברגשותיו של התובע שהוא עצמו ניצול שואה. אשר כפי שהתרשמתי העדות היתה עליו קשה (ראה עמ' 52 מול שורות 10 - 13 ישיבת יום 25.2.01). דיבה כה קשה פוגעת בכל אדם, ובמיוחד בכל יהודי, ופוגעת היא באיש ציבור המכהן כראש מועצה מקומית כשהיא נעשית אצל ציבור בוחריו תושבי המועצה בעודו מכהן. 81. מהראיות שהוצגו במהלך המשפט ניתן ללמוד כי פירסום הכרוז גרר אחריו גל של כתבות בכל המקומונים ברמת השרון - וכך הוכפש התובע בפני כל אותם אלה שלא נחשפו לכרוז עצמו אלא לכתבות שהתפרסמו בעקבותיו. 82. התרשמתי עמוקות מעדותו הכנה של התובע אשר לימדה טוב מאלפי מילים על האופן שבו פגע בו הנתבע באמצעות הפרסום: התובע העיד על הזעזוע שאחז בתושבי רמת השרון בעקבות פרסום הכרוז, תושבים רבים יצרו עמו קשר והוא לא יכול היה לעצור את רגשותיו בעדותו. 83. לתובע - גם אם היו לו יריבים פוליטיים מתוקף כהונתו הציבורית - נבחר על ידי תושבי רמת השרון ברוב גדול לכהן כראש המועצה המקומית במהלך שתי קדנציות רצופות. בבחירות לקדנציה השניה שנערכו ב- 1993, זכה התובע לאמון הציבור ולתמיכתו, וברוב משמעותי נבחר לכהן כראש מועצה מקומית פעם נוספת,( עמ' 154 לפרוטוקול). בבחירות הללו התמודדו תחילה חמישה מועמדים, והנתבע בכללם, ומתוך ארבעה - שבסופו של דבר התמודדו - לאחר שהנתבע פרש - זכה התובע ב- 47% מקולות הבוחרים. הוכח כי התובע הוא בעל קריירה צבאית מפוארת, אשר גם במהלכה לא הוטל בו כל דופי לאחר שהשתחרר מצה"ל בתום 28 שנות שירות בדרגת תת אלוף כסגן קצין צנחנים ראשי. 84. מניעיו של הנתבע בפרסום הוכחו במשפט. הנתבע רצה למנוע את חקיקת ה תיקון לחוק העזר וכמי שכלבים קרובים לליבו סבר שהתיקון לחוק אינו צודק ואינו ראוי. אלא שהנתבע ידע היטב שפרסום הכרוז לא יביא לביטול החוק ולא יסייע בעתירה שהוגשה לבג"צ במטרה לביטולו. היריבות הפוליטית בין הצדדים שנוסף לה גוון של סכסוך אישי גרמו לנתבע לפרסם את הכרוז לא רק כדי למנוע את התיקון לחוק הזר אלא על מנת לבזות את התובע ולהסית את הציבור כנגדו. 85. הנתבע לא הכחיש את העובדה שהוא עומד מאחורי הפרסום ואף לא מצא לנכון להתבטא בגנות המעשה: במהלך ישיבת המליאה שהתקיימה בחודש אוקטובר 96 (ת/13) לאחר שחברי המליאה שומעים את דבריו של הנתבע, אומר חבר המועצה פרופ' עקיבא פלכסר: "זה פורסם בעתון ויש השואה לגרמניה הנאצית ואנו לא יכולים לעבור לסדר היום. אתה לא התנצלת בעיתון, ז"א שזה קיים ולכן אנו שוב יוצאים מהאולם. חברי ההנהלה עוזבים את חדר הישיבות". כך נרשם בפרטיכל מליאה מיום 13.10.96. תגובתם זו של חברי המליאה באה לאחר שדברי ההתנצלות שמסר התובע באו לשם הסרת אחריות לפירסום תוך נסיון לתקוף את התובע פעם נוספת וליחס לו עצמו את פירסום הכרוז - והתנהגותו זו של הנתבע לא היתה מקובלת על חברי המליאה, והם עזבו את המקום, כדי לא לשהות במחיצתו של הנתבע ולהביע את סלידתם. 86. השוואה של אדם כלשהו לצורר היהודים היא השוואה הנועדה להעביר מסר מסית, משפיל, מסוכן ופוגעני. החברה שלנו - נדרה נדר לעקור מן השורש כל התבטאות או מסר פוגעים או מסיתים. השתלחות חסרת רסן באיש ציבור, בעודו מכהן, על דרך הכפשתו והשוואתו לנאצים או צוררי היהודים, איננה יכולה להתפרש אלא כמסע הסתה. על כן - יש ליתן משקל של ממש בקביעת סכום הפיצוי, למען יידע כל אדם, ובמיוחד מי שעוסק בעניני הציבור ששמו של אדם, כבודו ולעיתים אף בטחונו אינם הפקר. לענין ההרתעה בשיקול בפסיקת הפיצוי אין בעיני נפקא מינה שהתובע שימש ראש מועצה מקומית, ולא כיהן בתפקיד בכיר יותר. 87. התביעה הוגשה ביום 29.10.96. בשנת תשנ"ט, תוקן חוק איסור לשון הרע שהחמיר עם מפרסמי דיבה אף ללא הוכחת הנזק: תיקון זה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תיקון תשנ"ט, משמש המלצה ואינדיקציה להערכת גובה הפיצוי. הוכח כי הנתבע הוציא לשון הרע על התובע בכוונה לפגוע, כך שהפיצוי המקסימלי שניתן לפסוק לתובע על פי סעיף 7א(ג) האמור הנו 100,000ש"ח. סיכום 88. הנתבע הפיץ על התובע דיבה חריפה בחומרתה שפורסמה ברבים וגררה אחריה פרסומים נוספים בעתונות הכתובה ברמת השרון ובכלי התקשורת. התובע שימש באותה עת - כראש המועצה המקומית, והוא נפגע במיוחד מפרסום הדיבה המכפישה. הדברים שפורסמו על ידי הנתבע המשווים בין התובע, ראש המועצה המקומית ברמת השרון דאז, לשליט הנאצי אדולף היטלר, מקוממים ופוגעים, כאשר הם מיוחסים לאיש ציבור ועל אחת כמה וכמה לניצול שואה. הפיצוי שראיתי לפסוק משקף את סלידתו של בית המשפט, מכל דברי נאצה שעולה מהם השוואה בין הנאצים ושליטיהם לנבחרי הציבור המשמשים כלי שרת בידי הציבור. המדובר בדיבה שכוונה לפגוע. על כן תוך שאני מאמצת את המלצת המחוקק בסעיף 7א'(ג) לחוק איסור לשון הרע (תיקון תשנ"ט) ולאחר שאין בליבי ספק כי לתובע נגרם נזק ממשי אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את מלוא הוצאות המשפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 47,000 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום מתן פסק הדין המשקפים באופן ריאלי את הטרחה וההוצאות שהיו כרוכים בניהול המשפט לאורך חמש שנים תמימות. לשון הרע / הוצאת דיבהעיתונות