פסק דין התובע, יליד 1.6.70 היה במועדים הרלבנטיים לתביעה עובד של הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") והועסק על ידיה כמאבטח בשירות הנהלת בתי המשפט [ סעיפים 1 ו 4 לתצהיר התובע וכן סעיף 1 לפרק השני בתצהירו של מר אלי ז'נו, עד הנתבעת וקב"ט מחוז חיפה והצפון (ככל הנראה של הנהלת בתי המשפט - צ.כ.) כפי סעיף 1 בפתיח לתצהירו (להלן: "ז'נו") ]. ביום 27.8.1998 נפגע התובע בעת שהשתתף במשחק כדורסל ששוחק במסגרת יום ספורט למאבטחי הנהלת בתי המשפט שהתקיים באולם ספורט השייך לנתבע מס' 2 המוכר לציבור כ"מכון ווינגייט" (להלן: "המכון"); המכון היה אחראי על החלק הלוגיסטי של יום הספורט וניהולו, כפי העולה מהחוזר שהוצא על ידי המכון, הנספח לתצהירו של ז'נו. כתוצאה מהפגיעה הנ"ל נגרם לתובע נזק גוף, כפי שיפורט בהמשך הדברים; מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר אמנון ישראלי, וקביעותיו מקובלות על הצדדים, קבע את שיעור נכותו של התובע לכדי 15% לצמיתות. התביעה היא לתשלום פיצוי לתובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כאמור לעיל. אין חולק על כך שיש לראות את הפגיעה שנפגע התובע כפגיעה שנובעת מביצוע עבודה בשירות הנתבעת (עמ' 7 לפרוטוקול). לטענת התובע, כפי סעיפים 7 עד 9 לתצהירו, נבעה פגיעתו מכך שמשטח אולם הכדורסל העשוי עץ היה פגום באופן שהיו בו "...מרווחים חריצים ושקיעות..."; רגלו של התובע נתקלה בחריצים הנ"ל או אחד מהם, התובע נפל ונפגע בברכו הימנית (אני מתעלם מטענות התובע לעניין ההזעה המוגברת והעדר מזגנים שאין לה משמעות לעניין קביעת האחריות לתאונה). התובע לא הביא כל ראיה נוספת לאמור לעיל לבד מעדותו שלו ובהיותו "בעל דין" ובהעדר נסיבות מיוחדות, זקוקה עדותו לסיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשמ"א - 1971 ]. מאידך, הנתבעים לא הביאו כל ראיה מטעמם; לא הובא צילום של רצפת האולם, גם לא הובא עד כלשהו המכיר את האולם או העוסק בתחזוקתו וכיו"ב. "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615). "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ]. במקרה זה הדברים הם משמעותיים ביותר; האפשרות שהייתה למכון, ובעניין זה גם לנתבעת ששותפה עם המכון באינטרס לעניין שלילת טענות התובע, להביא ראיות סותרות הייתה קלה וברורה ביותר. טענות הנתבעים שגם התובע לא הביא עדים נוספים, מאבטחים ששחקו עימו, אין להן משמעות מאחר וגם הנתבעת יכולה הייתה לעשות כן, וביתר קלות שכן לה הרישומים של שמות המאבטחים ופרטי מגוריהם ולה האפשרות לתחקר אותם, ועל כן בעניין זה ההימנעות היא הדדית, לכל הפחות, כאשר לגבי התובע יש לה משמעות מספקת בכך שהוא נדרש לסיוע. סיוע כזה ניתן למצוא בהעדר הראיות המתאימות ובנות ההשגה מטעם המכון והמדינה [ ראה, קדמי, "על הראיות", חלק ג' עמ' 1650, 1653 פיסקה 5 ]. העובדה, אם עובדה היא, שהמכון לא היה ער לאירוע עד קבלת כתב התביעה (סעיף 3 לתצהיר עובדת המכון, גב' שושנה הרפז) אין בה כדי לשנות לעניין זה. התביעה הוגשה ביום 30.3.2000, כשנה וחצי לאחר התאונה, פרק זמן שאין בו כדי למנוע חקירה וברור ממשים על ידי המכון, ומכל מקום, לא הובאה כל ראיה על כך שהמכון נתקל בקושי כלשהו לברר את מצבו של אולם הכדורסל בעת האירוע עקב מעבר הזמן. לאור האמור לעיל, אין לי אלא לקבוע שהמכון חב ברשלנות כלפי התובע; לעניין זה אין צורך להתייחס לפסיקה שהובאה על ידי באי כח הנתבעים, בכל הכבוד לאותה פסיקה, באשר ל"טבעיות" של פגיעה באירועי ספורט וכיו"ב; כל הדברים האמורים שם נסבים למקרים רגילים, בהם אין סכנה נסתרת ומיותרת למשתתפים באירוע הספורטיבי לבד מעצם העיסוק בספורט, הכולל סיכון בפני עצמו. גם הפסיקה העוסקת בסיכוני היום יום, ואפשרות ההחלקה כדבר שאין לגביו אחריות, מתייחסת למקרה שבו אין סיכון מוגבר, כמו במקרה זה, כאשר לפי הראיות, כפי קביעתי לעיל, היה משטח הכדורסל משטח שחבוי בו סיכון בלתי רגיל למשתמשים. חבותה של המדינה, כמעבידה, היא כידוע לדאוג לעובדיה למקום עבודה בטוח, ואין היא משתחררת מחבות זו מכך שהאירוע התרחש במכון ולא במתקן השייך לה. חובת הזהירות של המדינה כלפי התובע היא חובת זהירות מוגברת (ע"פ 876/76 שלמה ויינגרטן נ. מדינת ישראל, פד"י לב2 עמ' 29); חובה זו היא "...חובה כללית וגורפת...לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים למקום עבודה נטול סיכונים מוסתרים..." ע"א 663/68 שיריזיאן יהודה נ. לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז3 עמ' 225). המדינה כבעלת חובה זו, אינה משתחררת ממנה בהעברתה לידי המכון, מבלי קשר לאחריותו של המכון עצמו [ ע"א 748/82 עירית ת"א נ. מרדכי מורד, פד"י מ3 עמ' 74; ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ. הום - חברה לביטוח בע"מ ואח' פד"י מז2 עמ' 346 בעמ' 369 ]. מכאן שדין התביעה להתקבל הן כנגד המדינה והן כנגד המכון; בהעדר בקשה וטיעון באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים אני קובע אותה כאחריות משותפת בחלקים שווים וסולידריים. לא ראיתי מקום לקבוע אשם תורם של התובע; "...הלכה פסוקה היא, שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו (ראה: ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ [4]; ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' עזרא [5]; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה [6]). בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד ומעביד, אין מקפידים עם העובד. הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה" (ע"א 655/80 הנ"ל [3], בעמ' 604-603; וראה גם ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ [7], בעמ' 232 וההפניות שבו)...". [ ע"א 97 /3769 שמעון דהן (פסול דין) ואח' נ. אביבה דני ואח' פד"י נג5 עמ' 581 בעמ' 587-588 ]. לפי המתואר בחוות דעתו של ד"ר ישראלי, התאונה גרמה לפגיעה ונזק ברצועה הצולבת של ברכו הימנית של התובע; התובע טופל בפיזיוטרפיה ובתכשירים נגד כאבים בתקופה של 7 חודשים בהם לא היה בכושר עבודה (פרק "סיכום ומסקנות"). אין לתובע נזקי הפסד השתכרות בגין התקופה בה היה ב"אי כושר" עבודה, הואיל וקבל את מלוא שכרו בגין אותה תקופה, ככל שהובאו על ידיו אישורים רפואיים לאי כושר עבודה [ סעיף 3 בפרק השני לתצהיר ז'נו; עדותו של התובע בעמ' 2 לפרוטוקול: "...לא נגרם לי נזק כלכלי מבחינת המשכורת..." (לאחר הפגיעה במסגרת שירותו כמאבטח - צ.כ) ]. בתום תקופת אי הכושר, פוטר התובע משירות בתי המשפט, אולם למעשה המדובר הוא באי הארכת החוזה שהסתיים באותה עת, 31.12.98 עקב אי כושר של התובע (סעיף 1 בפרק השני לתצהיר ז'נו; עדות התובע בראש עמ' 5 לפרוטוקול; מוצג במ/4). מקובלים עלי דברי ז'נו לכך שממילא משרתו של התובע במסגרת הנתבעת הייתה משרה זמנית, לתקופת היותו סטודנט, ולא הייתה אמורה להמשך מעבר לשלש שנים כך שבכל מקרה לא היה התובע אמור להיות מועסק אצל הנתבע יותר מאשר שלשה חודשים נוספים אילו היה בכושר עבודה (סעיפים 1 ו 2 לפרק ב' בתצהירו של ז'נו). מכאן שלא ניתן לייחס אובדן השתכרות בתקופה שמיום 1.1.99 עד למועד נובמבר 1999 בעת שהתובע מצא עבודה חדשה [ עדיין כסטודנט; סעיף 31 4) לתצהירו ]. התובע מאשר שלאותה תקופה לא טרח לקבל דמי אבטלה (עמ' 2 לפרוטוקול בסוף העמוד) ככל הנראה גם מכך שבאותה עת הועסק חלקית וזמנית על ידי עירית חיפה [ סעיף 31 3) לתצהיר התובע וסוף חקירתו הנגדית בעמ' 4 לפרוטוקול ]. בסופו של דבר החל התובע, לאחר גמר לימודיו, לעסוק במקצועו ואין לו "...כל הוכחה לכך שאלמלא הפציעה הייתי מרוויח יותר מאשר אני מרוויח היום". בכך ניתן לקבוע שלתובע לא נגרם נזק בגין הפסד השתכרות בעבר; לא כן באשר לעתיד. לתובע כאמור נכות בשיעור של 15%; ד"ר ישראלי מתאר את מגבלות התובע בכך שהוא "...ממשיך לסבול מאירועי חוסר יציבות של הברך המלווים בתפיחות וכאב. מוגבל עקב כך במאמצים הכוללים ריצה, קפיצה וכריעה". ברור שחוסר יציבות וכאבי ברך יש להם השפעה על כושר עבודה של כדורגלן, הרבה יותר מאשר על כושר העבודה של התובע שהוא מהנדס במקצועו ומועסק על פי מקצועו זה ומשתכר מאז נובמבר 2000 סכום של -.10,000 ₪ לחודש [ סעיף 31 (6 לתצהיר התובע, עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול בסוף העמוד ]. יחד עם זאת, הפגיעה הנ"ל, ככל פגיעה של ממש, ומדובר כאמור בפגיעה המותירה לאחריה נכות ניכרת, יש בה הפחתה ואובדן של כושר העבודה של התובע. נכון על כן לקבוע כי לתובע נגרם נזק של "אבדן כושר השתכרות" וכי יש לפצותו על פי העקרונות שנקבעו לפיצוי בגין ראש נזק זה, הן מבחינה עקרונית, והן מבחינת דרך קביעת הפיצוי שהיא לרוב גלובלית (ע"א 237/80 בר ששת נ. האשאש ואח' פד"י לו1 עמ' 281; ע"א 632/81 אליהו בן יעקב ואח' נ. יעקב מיכאלי, פד"י לח4 עמ' 12; ראה גם פרופ' אריאל פורת, "פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי" עיוני משפט כג3 עמ' 605 בעמ' 626 טקסט לה"ש 45 והאסמכתאות הנזכרות בהערת השוליים הנ"ל). את שיעור הפיצוי יש לקבוע לתובע באופן גלובלי; בהעדר נתון ממשי, הכפלת שיעור הנכות בשיעור השכר והיוון התוצאה אינה אלא דרך חישוב שאין מאחריה דבר שכן נראה גם ששיעור הפגיעה התפקודית ממשית בתובע, אינו מגיע לכדי 15%. דרך חישוב כאמור תביא לפסיקת פיצוי בשיעור (בלתי מדויק) של כ -.387,000 ₪ לפי החישוב הבא: -.10,000 ₪ (משכורת חודשית נוכחית) X 15% (שיעור הנכות) X 12 (חודשים) X (מקדם היוון שנתי לשלושים וחמש שנים) 21.4872; סכום זה נראה לי בלתי נכון בנסיבות המקרה ונראה לי שהסכום הראוי לפיצוי התובע (במימד התאמה כפי שלהלן, ולגבי כל סכומי הפיצויים המפורטים בהמשך), הוא בסך של -.250,000 ₪; לעניין קביעת הסכום הנ"ל אני מביא בחשבון גם את האפשרות של הרעה במצבו של התובע והצורך להיזקק לניתוחים, כמו ארטרוסקופיה ושחזור הרצועה הצולבת, כמבואר בחוות דעתו של ד"ר ישראלי. עוד זכאי התובע לפיצוי בגין "כאב וסבל" אותו אני קובע לשיעור של -.45,000 ₪ ולפיצוי כלשהו על הוצאות רפואיות, בהתחשב בין היתר גם בהוצאות שינבעו לו כתוצאה אפשרית של ביצוע ניתוחים כאמור, בסכום כולל של -.10,000 ₪. מהסה"כ הפיצוי יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי המשולמים וישולמו לתובע כפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר, בסכום מעוגל של -.195.000 ₪. הסכום הנ"ל נקבע ליום 30.4.2004 והפחתתו, כמות שהוא (בעיגול) היא בגדר ההתאמה שלעיל, כאשר הסכומים האמורים לעיל נקבעים כך שלאחר הפחתת שיעור הסכום שבחוות הדעת, תהווה היתרה את הסכום המגיע ליום מתן פסק הדין. התוצאה היא על כן שעל הנתבעות, הדדית, לשלם לתובע את הסך של -.110,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, בצרוף ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. כן תשאנה הנתבעות בהוצאות התובע לפי הקבלות במ/1 ושאר יציאות המשפט בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי ומע"מ בתוספת ריבית והצמדה כדין. ענף השמירהדיני ספורטעובד אבטחה (מאבטח)