שריפה של מכוניות – תביעה נזקי שריפה


פסק דין

1. לפני תביעה בענין נזקי שריפה אשר פגעה בשלושה כלי רכב בישוב אלעד. אחד מכלי הרכב היה בבעלות התובעת. כלי רכב נוסף היה בבעלות הנתבע מס' 1 (להלן – "הנתבע").


התובעת טוענת כי מקור האש ברכבו של הנתבע ועל הנתבעים (הנתבע ומבטחתו) לשפותה בגין נזקיה.

כללי

2. התובעת היתה בעלים של רכב מסוג סוזוקי (להלן - "הרכב" או "הסוזוקי"). במועד הרלוונטי היה הרכב בחזקתו של מר שגיא.


הנתבע היה במועד הרלוונטי הבעלים של רכב מסוג אאודי, מ.ר. 36-191-85 (להלן גם – "האאודי").


3. ביום 21.11.03 חנה הסוזוקי ברחוב נסים גאון בישוב אלעד. האאודי חנה בסמוך.


אש שפרצה במקום (בשעה 3:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך) גרמה נזק לשני כלי הרכב וכן לרכב נוסף מסוג מיצובישי, של מר שגיא.

תמצית כתבי הטענות

4. בכתב התביעה טוענת התובעת כי האש פרצה מרכבו של הנתבע ומשם התפשטה אל רכבה, כי הנתבע התרשל, כי נטל הראייה נמצא על כתפי הנתבעים לאור הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"), וכי חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו".


5. הנתבעים מצדם טוענים כי אין ראייה לכך שהאש פרצה דווקא מרכבו של הנתבע ולא מכלי רכב אחר. עוד טוענים הנתבעים כי עלה חשד כבד שמדובר בארוע של הצתה ומשכך אין לייחס להם אחריות או רשלנות כלשהיא. מדובר, לשיטת הנתבעים, במעשה פלילי אשר מהווה ניתוק של קשר סיבתי, בבחינת "גורם זר מתערב". הנתבעים מפנים אל הוראת סעיף 64 לפקודת הנזיקין. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי הנתבע לא יכול היה לדעת או לצפות כי מאן דהוא עלול להצית את רכבו, לא היתה לו סיבה לחשוד או לחשוש מכך, לפי שאינו מסוכסך עם איש, לא אוים מעולם ואינו בעל עבר פלילי. אם היה הנתבע יודע כי רכבו יוצת, היה בודאי מנסה למנוע זאת.

המהלך הדיוני

6. לפי הסכמה דיונית שבין הצדדים, לה ניתן תוקף של החלטה, הוגשו מסמכי תיק המשטרה בהסכמה והצדדים הגישו סיכומים בכתב על יסוד החומר שבתיק בית המשפט. עוד יצויין כי המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת האחריות. על עיקר הנזק לא היתה מחלוקת.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין

7. נקודת המוצא בטיעוני הצדדים, ולא בכדי, היא הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין. כותרתו של הסעיף היא "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", והוא מורה כדלקמן:



"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."



כאשר מתקיימים תנאי סעיף 39, מועבר לגורמים הנזכרים בו, ובכלל זה לבעל מיטלטלין מהם יצאה אש, נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. בעל המיטלטלין יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (1) 866, 870; ע"א 382/59 יהושע הפטקה נ' אנטואן בוסט, פ"ד טו (1) 338).


8. התובענה שלפני הוגשה בגין נזקים ואין מחלוקת כי נזקי התובעת נגרמו עקב אש. לא הועלתה טענה כי הנתבע עצמו הבעיר את האש. במקביל, לא היתה מחלוקת כי הנתבע הוא בעליו של האאודי וכי כלי רכב הם מיטלטלין. משכך, על מנת לדעת האם יש לסעיף 39 תחולה בענין שלפנינו, יש לדעת האם הוכח כי האש יצאה מרכבו של הנתבע.
השאלות שבמחלוקת

9. מעיון בחומר שבתיק בית המשפט, לרבות סיכומי הצדדים, עולה כי הצדדים חלוקים בעיקר בסוגיות הבאות:

א. האם מקור האש הוא ברכבו של הנתבע?

ב. אם מקור האש ברכבו של הנתבע ואם פרצה האש בשל הצתה, האם ניתן לומר כי הנתבע פעל באופן שאינו רשלני והאם יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו או מחדליו לבין הנזק לרכבה של התובעת?

ג. האם יש לראות בנתבע ובמצית, מעוולים במשותף?

מקור האש

10. ממסמכי תיק המשטרה שהוגשו בהסכמה עולה כי שעות ספורות קודם לשריפה, סמוך לחצות, פרץ ויכוח קשה ואף אלים בין הנתבע, לבין אחד, איציק דדון (להלן – "דדון").


מהעדויות השונות שנגבו על ידי המשטרה עולה כי התקרית בין הנתבע לדדון החלה בשל "מחלוקת נהגים" בענין שימוש בדרך. רכבו של דדון חסם את נתיב נסיעתו של הנתבע ולא נע מהר מספיק (לטעמו של הנתבע) כשצפר לו. בעקבות כך החלו השניים מקללים זה את זה נמרצות ובאופן בוטה ביותר. לפי חלק מהעדויות, הנתבע הפעיל גז מדמיע לכיוונו של דדון (הנתבע מאשר כי אחז במיכל גז כאמור אך מכחיש שהפעיל אותו וכן טוען כי סבר שדדון עומד להוציא סכין).


אנשים שונים נקבצו למקום וניסו להפריד בין הניצים. בין היתר עבר במקום בחור ישיבה שניסה להפריד בין הצדדים והוכה על ידי הנתבע (גם לשיטת הנתבע, עדותו מיום 22.1.03, עמ' 2 ש' 3).


11. לבסוף התפזרו האנשים. הנתבע הלך לביתו אולם חש כי הארוע לא נגמר. כך העיד הנתבע במשטרה:

"אחרי שנסעתי החניתי את הרכב שלי לא בחניה שלי היתה לי הרגשה שיקרה משהו אז החניתי אצל השכן."

(עמ' 2 ש' 7-8 לעדות מיום 22.1.03).


12. כשעתיים-שלוש לאחר מכן שמע הנתבע צעקות וסירנות מבחוץ וראה מהחלון שרכבו בוער, "וגם המכונית של השכן". מוסיף הנתבע ומעיד כי ירד מהר למטה ואז ראה את הרכב של דדון בכביש. הנתבע העיד כי דדון ראה אותו ואז "נסע מהר" (עמ' 2 ש' 13-14 להודעת הנתבע מיום 22.1.03). הנתבע משוכנע שראה את דדון בברור (שם, ש' 20) וסבור כי דדון הוא ששרף את רכבו (ש' 24).


בעקבות עמדתו של הנתבע כי דדון שרף את רכבו, התלונן הנתבע כנגד דדון במשטרה וכן דרש ממשפחת דדון פיצוי של 5,000 ₪ על שריפת הרכב.


13. כפי שצוין בראשית הדברים, שלושה כלי רכב ניזוקו בשריפה. האאודי של הנתבע, הסוזוקי של התובעת וכן מיצובישי של מר שגיא. מר שגיא היה גם מחזיק הסוזוקי, שהוא רכב שקיבל ממעסיקתו (דו"ח פעולה, רס"ל משה קלו). לשון אחר – כלי הרכב שניזוקו הם שני כלי רכב בחזקתו של שגיא, שהוא שכן של הנתבע, והאאודי של הנתבע עצמו. אין לפני ראיה כלשהיא לכך שכלי הרכב שבחזקתו של שגיא היו לקויים או כי היה למאן דהוא אינטרס להזיק להם או לו. בנוסף, הנתבע העיד כי רכבו היה בין שני הרכבים האחרים שנפגעו (הודעתו מיום 21.1.03, ש' 6-7) וכי רכבו שלו נשרף לחלוטין (שם, ש' 8). רכבה של התובעת נשרף מצד ימין.


14. לאור האמור אני סבורה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי האש יצאה מרכבו של הנתבע אל רכבה של התובעת. די לתובעת להוכיח את הדבר במאזן ההסתברויות ולפי התשתית שלפני, ההסתברות לכך שמקור האש היה ברכבו של הנתבע ומשם התפשטה האש לרכבים האחרים, גבוהה יותר מאפשרויות אחרות (שלא הובאו לגביהן למעשה ראיות כלשהן). זאת בין השאר נוכח הויכוח האלים שעות ספורות קודם לכן שיצר עילה להצתה (שהרי הנתבע חשד שדבר מה יקרה והרחיק את רכבו), נוכח מיקומו של האאודי ונזקיו ונוכח עמדתו של הנתבע בעקבות הארוע כלפי דדון. עדויותיו של הנתבע עצמו מבססות את האמור ואין הוא יכול כעת לבחור בעמדה שונה משום שתוצאת הדבר יכולה שלא להועיל לו במישור הרכושי.

הערות

15. הנתבעים טענו כי התובעת לא הגישה את תיק מכבי האש ומשכך חזקה היא כי הראיות בתיק מכבי האש, היו פועלות כנגדה.


ככלל כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראיות שיכולות לסייע לו, אכן מעלה הדבר חשד כי הראיות היו פועלות כנגדו. ברם, במקרה שלפני אין זה ברור כי הראיות היו זמינות בידי התובעת. התובעת הגישה את תיק המשטרה זה מכבר ובא כוחה ציין בדיון כי "ככל שיאותר תיק מכבי אש אם אכן קיים, יוגש גם". גם מדיונים קודמים (21.6.04 ו- 14.10.04) עלה כי תיק מכבי האש טרם התקבל. בכל הדיונים לא הועלה חשד ולא הועלתה טענה כי התיק בידי התובעת והיא נמנעת מלגלותו. אין בטחון כי תיק כאמור אותר ואיני מוצאת להסיק מסקנות כנגד התובעת בענין זה.


16. עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי טענות התובעת הן משום הרחבת חזית אסורה. לשיטת הנתבעים, טענות התובעת בסיכומיה - כי האש פרצה ברכבו של הנתבע עקב הצתה נוכח הויכוח עם דדון, כי הנתבע ידע כי הדבר עומד להתרחש ולא מנע זאת - הן טענות שאינן מופיעות בכתב התביעה ואין להתירן.


גם טענה זו (של הנתבעים) איני מוצאת לקבל. הטענה המרכזית של התובעת היתה ועודנה כי האש יצאה מרכבו של הנתבע אל רכבה של התובעת ולפיכך נטל ההוכחה מוטל על הנתבע. בענין פרטי הארוע (הצתה בעקבות ויכוח וכו'), התייחסותה של התובעת נוגעת למעשה לטענות ההגנה של הנתבעים. יתכן שראוי היה שחלק מהטעונים יעלה על דרך של כתב תשובה, אולם תיק המשטרה הוגש זה מכבר בהסכמה וממילא יכולים שני הצדדים להתייחס לכל הטעונים העובדתיים שעולים מתוכו. אני סבורה כי בנסיבותיו של תיק זה אין מקום למנוע מהתובעת להעלות את הטעונים כפי שהועלו בסיכומיה.


הנתבעים עצמם לוקים בדרך דומה לזו אשר בענינה הם טוענים כלפי התובעת. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי הנתבע לא היה מסוכסך עם איש ולא אוים מעולם ולפיכך לא היתה לו סיבה לחשוד או לחשוש כי רכבו יוצת. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הנתבע לא צפה שרכבו יוצת ובאותה נשימה הוסיפו וטענו "למען הזהירות" כי הנתבע נקט ב"אמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה" (סע' 8.5). טענה אחרונה זו אינה מופיעה בכתב ההגנה. ברם, יש מקום לאפשר לנתבעת להעלותה.


המסכת כולה היתה פרוסה בפני הצדדים, כפי שהיא עולה מתוך תיק המשטרה והמחלוקת בין הצדדים היתה בעיקרה בשאלות משפטיות ובשאלות של מדיניות. זו גם הסיבה בעטיה סוכם על הגשת סיכומים בכתב בלבד, ללא חקירת עדים.


17. סיכומה של נקודה זו: התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי המקרה בא בגדרו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין. משכך, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע לשכנע כי לא התרשל בענין פרוץ האש.

הצתה - אי התרשלות הנתבע? ניתוק קשר סיבתי?

18. הנטל העובר אל הנתבע לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין הינו נטל השכנוע עצמו, ולא רק נטל הבאת הראיות.


בענין הגיון הכלל המעביר את נטל השכנוע, אנו מוצאים את הדברים הבאים:



"הגיון הכלל נלמד מאליו, הן מצידו של תובע הן מצידו של נתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה. ראה והשווה: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, 256-255 (מפי הנשיא אגרנט); דברי הנשיא אגרנט מוסבים, אמנם, על כלל "הדבר מעיד על עצמו", אך ההגיון המשפטי הוא אותו הגיון (ובמובנים מסויימים אף על דרך של קל וחומר). ראה עוד, לאחרונה: ע"א 206/89 רז נ' בית החולים אלישע בע"מ ואח' (מפי הנשיא שמגר; טרם פורסם)."



ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333, 340.


19. עמדנו על כך שהוכח שרכבו של הנתבע היה מקור האש. חזקה היא אפוא שהנתבע, בעליו של הנכס ממנו יצאה האש, אמור לדעת מה גרם לה. הנתבע טוען כי מקור האש הוא הצתה. לא הובא כל הסבר אפשרי אחר לאש. התובעת עצמה מסכימה כי מדובר בהצתה (ר' סיכומיה, עמ' 1).


אותם טעמים אשר הובילו למסקנה כי האש עברה מרכבו של הנתבע לרכבה של התובעת מובילים גם למסקנה כי הנתבע הוכיח שמקור האש הוא הצתה, וכי האש פרצה מרכבו אל רכבה של התובעת משום שרכבו הוצת. לא הוגש כתב אישום בענין ההצתה, אך לצורך המשפט האזרחי שלפני, משקלן של הראיות שהוגשו, מביאנו כדי המסקנה הנ"ל.


20. נקודת המוצא ממנה נמשיך את הדיון, ולפיה הוצת רכבו של הנתבע, אינה פותרת מאליה את שאלת ההתרשלות או אי ההתרשלות של הנתבע ושאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי. הצתה אינה "מילת קסם" שיש בה כשלעצמה כדי להביאנו למסקנות בענינים אלו.

וכך אנו מוצאים בענין הצתה וסעיף 39 לפקודת הנזיקין:



"נראה, שאין ללמוד מלשון ההן במובאה זו על לשון הלאו; קרי, עצם העובדה שבפסק דין בן שחר זרעים הפעילו את החזקה שבסעיף 39 לפקודה לאור ממצא שלילי של הצתה אינה מלמדת כי בכל מקרה כאשר יש ממצא חיובי של הצתה לא תופעל חזקת הרשלנות שבסעיף 39 לפקודה.


הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים בהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו (ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה עממית בע"מ נ' עוואד ואח', פ"ד מד(1) 429 (להלן: ענין קופת אשראי); וראה גם ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1). לפיכך, גם אם הוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח כי לא היתה התרשלות מצד המערערת.


בענייננו, משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היתה חייבת לנקוט בצעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה, היא נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעתה."



ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (1) 866, 870-871.




הלכה זו, בענין יער זאב, מיושמת ונזכרת בפסיקת בתי המשפט באופן תדיר (ר' למשל ע"א (חי') 2053/02 אזולאי נ' בן שוע, דינים מחוזי לג (5) 411).


21. השאלה המרכזית בענין הצתה, הינה האם היתה זו צפויה או שמא מדובר בהצתה שאינה צפויה כלל.


בכתב ההגנה נטען כי הנתבע לא יכול היה לצפות שרכבו יוצת ולא היתה לו סיבה לחשוד או לחשוש מכך, לפי שאינו מסוכסך עם איש, לא אוים מעולם ואינו בעל עבר פלילי.


טיעון זה אינו מתיישב עם מסמכי תיק המשטרה ובעיקר עם עדותו של הנתבע עצמו. הנתבע היה מעורב בתקרית אלימה עובר לשריפה. הנתבע עצמו העיד כי חשב שדבר מה עומד לקרות לאור התקרית האלימה. לא זו בלבד שהנתבע חשש להמשך האלימות אלא שהוא סבר כי האלימות עומדת לפגוע ברכבו או תהיה קשורה לרכב בדרך כלשהיא. מטעם זה החליט הנתבע שלא לחנות את רכבו במקום הרגיל.


נוכח עדותו של הנתבע בענין זה, אנו באים למדים כי סיכון הצתת הרכב היה צפוי. יתכן כי הנתבע לא היה משוכנע כי דווקא הצתה היא אשר תהיה כרוכה בענין. אולם, בכל הנוגע לשאלת הצפיות, אין צורך בצפי מדויק של מהלך הענינים. די בצפי בקוים כלליים. איני מקבלת את האבחנה הנטענת על ידי הנתבעים ולפיה עצם העובדה שהנתבע חשד שיקרה דבר מה והרחיק את רכבו שונה לחלוטין מצפיה כי רכבו יוצת.


לא שוכנעתי כי מדובר במקרה של הצתה בלתי צפויה. לא שוכנעתי כי לפתע, באופן אקראי אשר לנתבע לא היתה כל אפשרות לחזותו או לחשוד בו, הוצת לפתע רכבו של הנתבע מטעמים עלומים (השווה: ענין יער זאב, בעמ' 872; ת.א. (ת"א) 21880/96 סהר חב' לביטוח נ' חברת אוקסיליה ישראל, מאגר נבו, סע' 13 לפסה"ד).


22. נוכח מסקנה זו, על הנתבעים הנטל לשכנע כי ננקטו כל האמצעים הסבירים למניעת ההצתה. אכן, לא בכדי הוסיפו הנתבעים לסיכומיהם טענה חדשה ולפיה נקט הנתבע באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה. ברם, הטענה נותרה ברמה הכללית בה נטענה ואין בחומר שהונח לפני בסיס לגבותה.


האמצעי היחיד אשר ניתן לומר שהנתבע נקט בו כלל ועיקר הוא הרחקת רכבו לעבר רכבו של שכנו, מר שגיא ("הוא החנה את רכבו לא במקום הרגיל, אלא אצל השכן", סע' 8.5 לסיכומי הנתבעים). ספק בעיני אם ניתן לראות במעשה כזה משום אמצעי זהירות סביר בנסיבות המקרה. נהפוך הוא, במעשה זה, גם אם הקטין הנתבע במשהו את הסיכון לנזק שיקרה לרכבו, הגדיל הוא באופן משמעותי את הסיכון לנזק לרכוש הזולת ובענין הנזק האחרון עוסקת תביעה זו.


הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין מלמדת מאליה על קיומה של חובת זהירות של הנתבע (ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 766, 772-773) ואמצעי הזהירות הסבירים שעל הנתבע לנקוט הינם לגבי נזק שיגרם לנכס של התובעת. מנקודת מבט זו אין לומר כלל כי הרחקת רכבו של הנתבע מביתו וקירובו לרכביו של השכן יש בהם משום נקיטת אמצעי זהירות סבירים כאמור. בידי הנתבע היו אפשרויות אחרות. כך למשל הנתבע יכול היה להשגיח על רכבו בעצמו או באמצעות אחר. הוא יכול היה לגשת למשטרה ולבקש את עזרתה (ת.א. (ת"א) 21880/96 סהר חב' לביטוח נ' חברת אוקסיליה ישראל,מאגר נבו, סע' 13 לפסה"ד). הנתבע בחר שלא לעשות כן. הוא גם בחר שלא להותיר את הרכב במקום החניה הרגיל אלא, כאמור, קרב אותו אל השכן. בכך הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו ובודאי שלא הוכיח כי נקט את אמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות הענין.


23. הנתבעים הפנו אל ת.א. (ת"א) 175118/02 איילון חברה לביטוח נ' אנקאן (מאגר נבו) וטענו כי אם באותו מקרה, בו היה נסיון קודם להצתת הרכב, נקבע כי הנתבע נהג באופן סביר, קל וחומר יש לקבוע כך במקרה שלפנינו. אין הדברים דומים. במקרה אנקאן נקבע כי לבעל הרכב לא היה בסיס לצפות להצתת הרכב משום שהחשוד בהצתת הרכב היה עצור במשטרה. בנוסף, באותו במקרה הודגש כי הנתבע אינו אדם שהיה נתון לסיכון בשל התנהגותו הוא, אלא כקורבן של פעילות אלימה. במקרה שלפנינו הנתבע היה יותר ממעורב בהתנהלות האלימה שהובילה לצפיה להצתה. למותר לציין כי אין בתקרית הקודמת כדי להעניק הצדקה כלשהיא להצתת הרכב, אולם אין מדובר במי שמנותק מהדברים כליל. למעשה, גם בית המשפט בענין אנקאן קבע כי הנתבע שם היה מודע לאפשרות להזיק לרכושו. הדגש בפסיקה היה בשאלת סבירות הפעילות בעקבות מודעות זו ובמקרה שנדון באותו פסק דין, לא הזיז הנתבע כלל את רכבו מהמקום הרגיל. אין כן במקרה שלפנינו בו טרח הנתבע והעביר את רכבו למקום החניה הצמוד לשכן ובכך הגביר את הסיכון לנכסי הזולת.


24. לאור האמור, אף שרכבו של הנתבע הוצת, אין לומר כי הנתבע לא התרשל או כי נותק קשר סיבתי.


הנתבע והמצית – מעוולים במשותף?

25. הניתוח דלעיל מסתמך במידה רבה על עדותו של הנתבע בענין הצתת רכבו. האם יש לראות במצית (דדון או כל גורם אחר) ובנתבע מעוולים במשותף? מחומר הראיות שלפני עולה כי הנתבע לא חפץ בהצתת רכבו, גם אם צפה כי היא אפשרית. אין לומר כי הם פעלו פעולה משותפת ומתואמת, בצוותא חדא למען מטרה אחת, חבו בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואין לפנינו מצב של אחריות שילוחית וכדומה. משכך, אין מדובר במעוולים במשותף (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד (2) 89; ע"א 22/75 כליפא אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל (1) 701, 708-707).


מדובר אפוא במעוולים בנפרד. ברם, אין לדבר השלכה על התוצאה. ממילא אין לפני מחלוקת של ממש כי הנזק אינו ניתן לחלוקה (לא נטען אחרת והנטל להראות כי נזק ניתן לחלוקה הינו על נתבע המעונין לצמצם את אחריותו, ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה (2) 529, 541). הנתבעים מחוייבים אפוא בכל נזקי התובעת, וזאת גם אם אני נכונה להסכים כי בחלוקה פנימית שבין הנתבע לבין המצית, אחריותו של המצית גבוהה יותר. עצם העובדה שהמצית (הנטען) לא צורף לתביעה, אינה פוטרת את הנתבעים מחבותם לפי דין. התובעת זכאית לבחור את המעוול אותו היא רוצה לתבוע ולא הועלתה בקשה לצרף גורם נוסף לדיון.


סיכום

26. התביעה מתקבלת. בכל הנוגע לגובה הנזק, איני מוצאת לאשר את הסכום בענין הגרירה אשר אינו נתמך בראיה ואת הסכום בענין השבתה, ומשכך (ותוך התייחסות למכתב התובעת מיום 21.7.03) מגיע הנזק כדי 38,279 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הארוע. כמו כן מחוייבים הנתבעים בסכום האגרה ששולמה על ידי התובעת ובשכ"ט עו"ד בשיעור 10% בצרוף מע"מ.


הערה:

27. לפי ההחלטה מיום 14.12.04 היה על הנתבעים להגיש את סיכומיהם בתוך 45 יום מקבלת סיכומי התובעת וכן נקבע כי כל מסמך שיוגש יומצא במקביל לצד שכנגד. בהתאמה, מועד העיון נקבע, באותה החלטה עצמה, ליום 27.3.05. סיכומי התובעת הוגשו ביום 27.1.05, וצוין בהם במפורש כי העתק הועבר ישירות לב"כ הנתבעים. למרות האמור, לא הוגשו סיכומי הנתבעים בתוך 45 ימים ממועד סיכומי התובעת ואף לא בסמוך לאחר מכן. הנתבעים גם לא הגישו כל בקשה קודם למועד שנקבע לעיון בענין הארכת המועד (או טענה כי סיכומי התובעת נתקבלו אצלם באיחור). לבסוף הוגשו סיכומים מאת הנתבעים ביום 19.4.05), וללא מילת הסבר או התנצלות. התובעת מצידה הכניסה לתיק בית המשפט ביום 1.5.05 מסמך הנושא את הכותרת "סיכומי תשובה" אף שלא נתבקשה, קל וחומר אושרה, הגשת סיכומים שכאלו.
לפנים משורת הדין איני מחייבת את הצדדים בהוצאות לאוצר המדינה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל - שריפה

  2. שריפה עבודות חשמל

  3. ביטוח שריפה אליהו

  4. תביעה על שריפת עסק

  5. שריפה בחולון - ביטוח

  6. שריפת רכב סיאט

  7. ביטוח שריפה בארון חשמל

  8. כוויות קשות עקב שריפה

  9. שריפת מכונית - טוטלוס

  10. שריפה בבית קפה - ביטוח

  11. האם מזגן גרם לשריפה ?

  12. נכות פלסטית בגלל שריפה

  13. שריפה בגלל תיקון

  14. שריפה בגלל מחשב

  15. החלפת אלטרנטור - שריפה

  16. שריפה במלון במהלך חופשה

  17. חוק למניעת שריפות בשדות

  18. שריפה בגלל ריתוך סורגים

  19. מי אחראי לשריפה ? תביעה

  20. שריפה בדירה שכורה

  21. החרגת ביטוח שריפה

  22. שריפת גופות בישראל

  23. צו ייצור אבק שריפה

  24. נזק לרכב חונה בגין שריפה

  25. שריפה דירה לאחר הסכם מכר

  26. ביטוח משכנתא שריפה

  27. שריפה במפעל - ביטוח

  28. שריפה של מכונית – פיצויים

  29. גורמים לשריפה - רכב

  30. על מי אחריות לפרוץ שריפה ?

  31. שריפת מטעים בקיבוץ - ביטוח

  32. שריפה בלוח חשמל בבית

  33. חלוקת אחריות נזקים של שריפה

  34. תביעת שיבוב נגד אחראי לשריפה

  35. שריפה באשמת שוכר – מה הדין ?

  36. שריפה ברכב טויוטה קורולה

  37. כוויות חייל - שריפה בטנק

  38. ביטוח שריפת רכב - חוטי חשמל מנוע

  39. שריפת רכב לאחר תיקון במוסך

  40. פיצוי כספי בגין גרימת שריפה

  41. שריפה בגלל סיבה לא ידועה - ביטוח ?

  42. שריפה של מכוניות – תביעה נזקי שריפה

  43. שריפה של מכונית – חוות דעת חוקר שריפות

  44. תביעת שיבוב - שריפה של רכב בגלל תקלה עצמית

  45. שיפוץ דירה בשכירות מוגנת לאחר שריפה

  46. דליפת דלק - שריפה במהלך תדלוק רכב בתחנת הדלק

  47. שריפת נכס – אי קיום דרישות מכבי אש - ביטוח ?

  48. תביעת שוכר נגד המשכיר בגין רכוש שניזוק בשריפה

  49. שריפה בדירה בשכירות - תביעת בעל הדירה נגד השוכרים

  50. רכבו של התובע נפגע קשות כתוצאה משריפה שפרצה ברכבו של הנתבע

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון