תאונת עבודה של אחות בבית חולים


פסק דין

מבוא

1. לפני תביעת התובעת, ילידת 24.10.54, אחות במקצועה, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בתאונה שארעה לטענתה ביום 18.1.93 (להלן: "התאונה").


2. הנתבעת היתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, כמו גם נכון למועד מתן פסה"ד, מעסיקתה של התובעת וכן הבעלים של ביה"ח בילינסון בפתח תקוה (להלן: "ביה"ח").


3. עילת התביעה הינה מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש).


4. הצדדים חלוקים בשאלת עצם אירוע התאונה, נסיבותיה, רשלנותה של הנתבעת, רשלנותה התורמת של התובעת וכן בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת.


5. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של התובעת, מר עבדל חי אשרף (להלן: "אשרף"), הגב' ז'אן לוין (להלן: "ז'אן") שהתקיימו ביום 11.4.05, וחקירתו הנגדית של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, פרופ' אבינעם רכס (להלן: "המומחה") שהתקיימה ביום 21.6.05. כן עיינתי במסמכים שהוגשו ע"י הצדדים, לרבות תצהירי עדויותיהם הראשיות של העדים וחוות דעת המומחה.
כמו כן שמעתי, ביום 21.6.05, את סכומיהם בע"פ של באי כח בעלי הדין.
הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה.


6. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם נאמר אחרת.


שאלת האחריות

ראיות התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה



7. התובעת מועסקת ע"י הנתבעת בביה"ח ברציפות, מחודש פברואר 1979. משנת 1983 ואילך הועסקה התובעת כאחות במחלקת הכוויות בביה"ח.


8. התובעת עבדה ביום 18.1.93 במשמרת ערב בביה"ח. התובעת התבקשה ע"י אחראית המחלקה לנקות ולסדר את עגלת ההחייאה (להלן: "העגלה"), ולדאוג לכך כי כל ציוד ההחייאה יימצא על העגלה.


9. על העגלה היה מונח דיפיברילטור (להלן: "המכשיר") שבמתכונתו באותה עת היה מכשיר כבד. בצידי העגלה היה תלוי בלון חמצן רזרבי וזאת בנוסף לציוד הקבוע המצוי על עגלות ההחייאה.
במועד כלשהו, עובר להגשת תצהירה של התובעת לביהמ"ש ביום 25.12.00, שונו נוהלי העבודה בביה"ח וניתנה הוראה להסיר את המכשיר (אשר כיום משקלו קל בהרבה ממשקל המכשיר במועד התאונה) מעגלות ההחייאה (סעיפים 4-5 לתצהיר).


10. לאחר שהתובעת סיימה לבצע את המוטל עליה, היא החלה להסיע את העגלה למקומה "... כאשר לפתע נתקלו גלגלי העגלה, ומכובד הציוד שהיה מונח עליה, העגלה עמדה להתהפך" (סעיף 6 לתצהיר), "היא לא הספיקה להתהפך, לא נתתי לה להתהפך זה ציוד חשוב וזה מקור הבעיה. אני באתי לקחת את העגלה וראיתי שהצד הקדמי, שרחוק ממני, מתחיל לנטות ליפול. אני עם הזרועות שלי התכופפתי ובאתי להחזיק את העגלה, זה היה די קרוב לקיר שהייתי צריכה להצמיד אותה. הצמדתי אותה לקיר, הייתי קרובה לקיר כשזה קרה, ואז כבר כשהרמתי - הרגשתי את המתיחה של עמוד השדרה... העגלה היתה קרובה לקיר, הרגשתי שהיא נוטה ליפול - לא יודעת מה קרה לגלגלים אבל כאילו שהיא עומדת ליפול אחורה. הדיפיברילטור היה על המדף העליון של העגלה... המכשיר היה קרוב לקצה הקרוב אלי. על המדף העליון בנוסף היו שקיות של עירוי, דברי סטריליזציה ואריזות שונות, חבישות. בלון החמצן היה בצד העגלה... תלוי מעבר לעגלה על איזשהו מתקן... הרגשתי שכל הדברים מתחילים ליפול קדימה, הכוונה לכיוון הקיר, וזאת גם התכוונתי קודם לכן... היו הדיפיב' ובלון החמצן שהיו כבדים במיוחד, אבל בנוסף היו המון המון דברים והעגלה היתה עמוסה במיוחד... לפי מה שאנשי האחזקה הסבירו לי - הגלגלים שהיו רחוקים ממני היו קטנים מדי ולא נשאו את הכובד... זה היה פתאומי..." (עמ' 12-15 לפרוטוקול ישיבת יום 11.4.05).


11. "... היתה זו עובדה ידועה כי גלגלי העגלה אינם תקינים, הם תוקנו מספר פעמים עובר לתאונה..." (סע' 7 לתצהיר התובעת).


12. מסתבר כי ביום 13.1.93, דהיינו 5 ימים לפני התאונה, דווח למחלקת האחזקה בביה"ח ע"י מי מעובדי מחלקת הכוויות כי יש לבצע "בדיקת שימון עגלת אחיאה" (כך כתוב - ה.י.). הבקשה סווגה כ"דחוף" (נ/1).
כן עולה ממסמך זה כי הבדיקה בוצעה ביום 14.1.93.


13. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר אשרף כי משנת 1987 הוא מועסק כאח במחלקת הכוויות בביה"ח, וכי "בתקופה שלפני התאונה נשוא תביעה זו היה ידוע לי, כמו גם לכל עובדי המחלקה, כי ... העגלה אינה תקינה: הציוד שהונח עליה היה כבד מדי, גלגלי העגלה היו קטנים מדי והשימוש בה היה בעייתי ומסוכן, ולפיכך התרענו על כך פעמים רבות (הדגשה במקור - ה.י.) (סע' 3 לתצהיר).


14. בחקירתו הנגדית העיד אשרף כי התריע בפני הממונה הישירה עליו - האחות האחראית על המחלקה, כי העגלה לא תקינה, ולדבריו היא השיבה כי התקלה "... יסתדר, מחר, עוד שבוע...". לדברי אשרף "... היה צריך או להחליף אותה או לסדר את הגלגלים שהיו קטנים מדי, חורקים כאלה. אני אישית שימנתי אותם במו ידי בשמן הרפואי כדי שהם ילכו כמו שצריך... אני מבין שאם משמנים את החלודה היא מתרככת. אני לא הזמנתי שימון מתחזוקה, אישית אני שימנתי" (עמ' 7 לפרוטוקול ישיבת יום 11.4.05).


15. בתשובה לשאלה האם זכור לו מתי הוחלפה העגלה - השיב אשרף "לא זכור לי מתי, מדובר בחודשים, לא ימים" (עמ' 8 לפרוטוקול).


16. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה ז'אן כי "בתקופה שלפני קרות התאונה נשוא תביעה זו היה ידוע לי מן האחיות במחלקת הכוויות כי עגלת ההחייאה נשוא תביעה זו אינה תקינה" (סע' 3 לתצהיר).


17. בפרק תיאור נסיבות התאונה, בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" (נ/2), הצהירה התובעת "לאחר שניקיתי וסידרתי עגלת החיאה, התכוונתי להחזירה למקומה ולא ידעתי שהגלגלים אינם תקינים, משכתי את העגלה ביד שמאל ועקב בעיה בגלגלים האחוריים העגלה נטתה אחורה ואז נמתחה לי יד שמאל וכתף, חשבתי שזו בעיה עם מתיחת שרירים והמשכתי לעבוד, המצב הלך ... לכן פניתי לחדר מיון והתגלתה בעיה עם הגיד...?".
פקידת מחלקת כח אדם אצל הנתבעת חתמה על גבי הטופס, במקום המיועד לחתימת המעביד, מבלי שנרשמה הסתייגות כלשהי מהנטען ע"י התובעת.


18. התאונה ארעה בשעה 18.00 לערך והתובעת המשיכה בעבודתה במשמרת הערב עד לתום המשמרת בשעה 23.00, וזאת מבלי שפנתה לקבלת טיפול רפואי.


19. בהמשך, המשיכה התובעת בעבודתה עד ליום 26.1.93. במהלך משמרת הערב של יום 26.1.93 חשה התובעת "... כאבים בראש, סחרחורות וכאבים בצוואר שלא יכולתי להתגבר עליהם. יצאתי לכיוון הפלסטיקה ששם עבדה ז'אן. אמרתי לה שכואב לי הראש ושיש לי סחרחורות ושאני לא יכולה לשאת את הכאבים בצוואר - והתעלפתי. ואז בדק אותי רופא - במח' עצבים/מח' נוירולוגית - שם הוא בדק אותי, והוא אמר שכדאי ללכת לבדוק אותי במיון. למחרת בבוקר הלכתי למיון ולא המשכתי לעבוד. אני לא זוכרת כלום מהערב הזה שהתעלפתי. אני לא זוכרת מי זה הרופא שבדק אותי. בהתחלה כאב לי יותר צד שמאל, ותקופה קצרה אחרי זה - שתי הכתפיים... אני התלוננתי שכואב לי הצוואר והגב והראש. לא זוכרת אם סיפרתי להם שיום לפני זה התעלפתי... לקחתי נגד כאבים כל השבוע והמשכתי לעבוד... יצא לי לעבוד סה"כ משמרת אחת, אני חושבת שהמשמרת שבה התעלפתי היתה אותה משמרת ושלא עבדתי משמרות נוספות בין 18 ל- 26.1, אולי עבדתי עוד משמרת אחת..." (עמ' 18-19 לפרוטוקול).


20. הנתבעת לא הציגה את העגלה וכן לא הביאה עדים מטעמה, אשר ינסו לסתור את טענות התובעת ועדיה.


ממצאים ומסקנות בשאלת עצם אירוע התאונה, אחריות הנתבעת ורשלנותה הנטענת של התובעת



21. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי התאונה אירעה בנסיבות המתוארות ע"י התובעת. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בעדויותיהם של אשרף וז'אן ובאישור על שימון גלגלי העגלה 5 ימים לפני התאונה.


22. לטענת הנתבעת, היה והתביעה לא תדחה, יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור ניכר לאירוע התאונה, שכן התובעת אשר ידעה כי העגלה אינה תקינה לא התריעה על כך בפני הממונים עליה ולא נזהרה בעבודתה.


23. לא מצאתי מקום להטלת רשלנות תורמת על התובעת לאירוע התאונה. שוכנעתי כי התובעת, כמו גם אשרף, יידעו את האחות האחראית על אי תקינותה של העגלה, העגלה נבדקה וטופלה מספר ימים קודם לכן ע"י עובדי התחזוקה של הנתבעת ומשאלו אישרו את תקינותה - לא היה מקום כי התובעת תצפה שהעגלה אינה תקינה, מה גם שלטענתה לא ידוע היה לה כי התקלה לא הוסדרה.
זאת ועוד, על התובעת היה לבצע את עבודתה לצורך תפקודה השוטף של המחלקה, וגם באם הייתי משתכנע כי התובעת ידעה כי העגלה אינה תקינה - ספק בעיני באם היה מקום להטלת רשלנות תורמת, מה גם שלא הובאה בפני כל ראיה מה היה על התובעת לעשות ולא עשתה על מנת למנוע את אירוע התאונה.


גובה הנזק

האם נותרה לתובעת נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה



24. ד"ר א. סרובה-פנחס (להלן: "ד"ר סרובה"), נוירולוגית, אשר בדקה את התובעת מטעמה, מצאה כי נותרה לה נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי סעיף 37 (5) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") בגין הגבלה ניכרת בתנועות ע"ש צווארי, 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 37 (7) א' לתקנות בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני עם תסמונת נשית מימין ו- 20% נכות לצמיתות לפי סעיף 31 (1) א' I לתקנות בגין נזק שורשי בחוליות C5-C7 דו צדדי.


25. פרופ' יוחנן גולדהמר, נוירולוג, אשר בדק את התובעת מטעם הנתבעת, מצא כי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה, וכדבריו "...קיים פער גדול בין קלות האירוע בעבודה, לבין תלונותיה הרבות והמגוונות על מגבלה תפקודית".


26. כב' השופט אל-יגון מינה את פרופ' אבינעם רכס כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. המומחה, לאחר שעיין בכל המסמכים שהומצאו לו ע"י ב"כ בעלי הדין, לרבות חוות דעת המומחים הרפואיים מטעמם ובדיקות ה- EMG, ממצאי בדיקות ההדמיה ובדיקתה הקלינית של התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 13.3.03 כי "מדובר בתאונה קלה ביותר, בנאלית מאוד שלא ברור לי כלל אם נגרם בה נזק כלשהו לתובעת. מידת הסימפטומים הקליניים שהצטברו בהדרגה מאז התאונה ועד היום אינה עומדת לדעתי בהתאמה עם מידה כה קלה של חבלה. במרוצת הזמן תועדו מפיה עוד ועוד תלונות אך לא תועדו סימני חסר אובייקטיביים. בדיקות ההדמיה הצווארית MRI (25.12.94) ו-CT (19.1.03) מראות שינויים ניווניים מתונים שהם סבירים לגילה ואין בהם עדות ללחץ על שורשי העצבים, ומכאן שלא תתכן תסמונת ראדיקולרית וכאב כפי שהתובעת מתלוננת. עוד אציין כי התובעת ביצעה בדיקות EMG חוזרות ונשנות במרחק זמן הנמדד בשנים רבות מאז התאונה אשר משמעותן הקלינית נפגמת לעניין התביעה בשל כך. בהתחשב בכל אלו אני מעריך כי אין לתובעת כל נכות הקשורה בתביעה הנ"ל... אין לתובעת כל הגבלה בתנועות הצוואר... אין לתובעת כל תסמונת סכיאטית... אין לתובעת נזק שורשי דו צדדי...".


27. ד"ר סרובה ופרופ' גולדהמר לא נחקרו על חוות דעתם, ואילו המומחה נחקר על חוות דעתו בישיבת יום 21.6.05.


28. התובעת צרפה תיעוד רפואי לכתב תביעתה, תיעוד אשר היווה חלק בלתי נפרד מתצהירה של התובעת.
הנתבעת התנגדה להגשתם כראייה של המסמכים הרפואיים, לרבות חוות דעתה של ד"ר סרובה. הנתבעת הסכימה להגשת המסמכים הרפואיים, למעט חוות דעת ד"ר סרובה "כמסמכים שעמדו בפני המומחה... אך לא לצורך הוכחת עניינים שברפואה שכן מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש".
ב"כ התובעת נתנה, כמתבקש, את הסכמתה להתנגדות זו (פרוטוקול ישיבת יום 7.4.05).


29. מאישורי המל"ל על התשלומים ששולמו לתובעת בגין התאונה (נ/4) עולה כי נקבעה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10% בתחולה מיום 16.12.94, וכן כי נקבעה לה נכות זמנית חלקית בשיעורים משתנים עד למועד זה.
יודגש ויובהר כי דוחות הועדות הרפואיות במל"ל לא הוצגו בפני.


30. מאישור מחלקת משאבי אנוש של הנתבעת מיום 25.11.97, שצורף לתצהירה של התובעת (נספח ד') עולה כי בהתאם להמלצת רופא תעשייה עבדה התובעת בתקופה שמיום 1.12.95 ועד למועד מתן האישור בהיקף של רבע משרה בלבד במקום בהיקף של חצי משרה, כפי שעבדה עד לאותו מועד.


לא הוצגה בפני המלצת רופא התעשייה, ומעיון בתיעוד המפורט בחוות דעת המומחה קיים ספק באם המלצתו הוצגה בפני המומחה.


31. התובעת העידה במהלך חקירתה הנגדית כי בעת התאונה חשה כאבים "בצוואר, לאורך עמוד השדרה, הרגשתי שכל הגוף שלי נמתח ומקבל זעזוע... באותו ערב חזרתי ולקחתי נגד כאבים... חשבתי שרק נתפסו לי שרירים, כאבו לי הכתפיים. בעיקר כתף שמאל וצוואר, ולאורך כל הגב, זה מה שהרגשתי" (עמ' 18 לפרוטוקול).


32. ביום 26.1.03, במהלך משמרת ערב בה עבדה התובעת, הרגישה לדבריה "... כאבים בראש, סחרחורות וכאבים בצוואר שלא יכולתי להתגבר עליהם... בדק אותי רופא במח' עצבים... שם הוא בדק אותי, והוא אמר שכדאי ללכת לבדוק אותי במיון. למחרת בבוקר הלכתי למיון ולא המשכתי לעבוד... בהתחלה כאב לי יותר צד שמאל, ותקופה קצרה אחרי זה - שתי הכתפיים" (עמ' 18 לפרוטוקול).


33. בבדיקה בחדר מיון התלוננה התובעת כי "בעת עבודתה דחפה עגלת החיאה וחשה כאב בכתף שמאל". בבדיקה נמצאה אצל התובעת "הגבלה בתנועות R.C משמאל..." (תעודת חדר מיון - נספח א' לכתב התביעה).


34. בתקופה שמיום התאונה ועד ליום 10.12.95 הומלץ לתובעת על תקופות אי כושר המסתכמות ב- 415 ימים בסה"כ (סעיף 14 לכתב התביעה).


35. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי בעת התאונה חשה כאבים "בצוואר, לאורך עמוד השדרה, הרגשתי שכל הגוף שלי נמתח ומקבל זעזוע... באותו ערב חזרתי ולקחתי נגד כאבים... חשבתי שרק נתפסו לי שרירים, כאבו לי הכתפיים. בעיקר כתף שמאל וצוואר ולאורך כל הגב, זה מה שהרגשתי". (עמ' 18 לפרוטוקול)



36. ביום 26.1.03 במהלך משמרת ערב בה עבדה התובעת היא הרגישה לדבריה "... כאבים בראש, סחרחורות וכאבים בצוואר שלא יכולתי להתגבר עליהם... בדק אותי רופא - במחלקת עצבים... שם הוא בדק אותי, והוא אמר שכדאי ללכת לבדוק אותי במיון. למחרת בבוקר הלכתי למיון ולא המשכתי לעבוד... בהתחלה כאב לי יותר צד שמאל, ותקופה קצרה אחרי זה - שתי הכתפיים". (עמ' 18 לפרוטוקול)



37. בבדיקה בחדר מיון התלוננה התובעת כי "בעת עבודתה דחפה עגלת החיאה וחשה כאב וכתף שמאל". בבדיקה נמצאה אצל התובעת "הגבלה בתנועות C.R משמאל..." (תעודת חדר מיון - נספח א' לכתב התביעה).


38. בתקופה שמיום התאונה ועד ליום 10.12.95 הומלץ לתובעת על תקופות אי-כושר המסתכמות ב - 415 ימים בסה"כ (סעיף 14 לתצהיר התובעת).


39. במהלך חקירתו הנגדית של המומחה ע"י ב"כ התובעת, עומת המומחה עם ממצאי בדיקות ה- EMG שבוצעו לתובעת ב- 27.4.94, 13.12.95, 4.11.02 לרבות בדיקת EMG שבוצעה ביום 9.1.01 ע"י פרופ' מ. שדה, בדיקה אשר בוצעה לבקשתו של פרופ' גולדהמר.


40. בחקירתו, הסכים המומחה כי מבצעי בדיקות ה-EMG שבוצעו לתובעת ע"י מי מהמומחים אליהם הופנתה ע"י רופאיה, הסיקו כי קיימים ממצאים כאלה ואחרים המעידים על קיומו של נזק שורשי. יחד עם זאת, חלק המומחה על מסקנות אלו של אותם מבצעי בדיקות ה-EMG, וזאת לאחר שכדבריו נועץ, לקראת חקירתו בביהמ"ש, עם מומחה EMG בבית החולים הדסה בו עובדים שניהם. כדברי המומחה - מסקנות המומחים הנ"ל "הן לא מוטעות אבל קשה לי לתמוך בהן" (עמ' 33 לפרוטוקול ישיבת יום 21.6.05). בהמשך הוסיף ואמר המומחה כי "אם יש משהו - אז הוא קל ביותר, וגם חסר משמעות קלינית..." (עמ' 34 לפרוטוקול).


41. המומחה הוסיף ואמר כי גם באם היה מקום לאמץ את מסקנותיהם של מבצעי הבדיקות הנ"ל - ממצאי בדיקתו של פרופ' שדה מיום 9.1.01 מעלים, כפי שנכתב בחוו"ד של פרופ' גולדהמר כי "... נעשה EMG של שרירי הגפיים העליונות והתחתונות, משני הצדדים. לא נראתה בהם פעילות ספונטנית, היחידות היו תקינות, והגיוס היה תקין. לא היתה עדות לדנרבציה או לנזק שורשי, והבדיקה סוכמה כתקינה. נעשתה גם בדיקת הולכה מוטורית וסנסורית של עצבי הגפיים העליונות והתחתונות, אשר היתה תקינה, וגלי F היו תקינים וסימטריים".


42. באשר לממצאי בדיקת ה-MRI מיום 25/12/94 של עמוד שדרה צווארי, אשר משום מה לא נכללת ברשימת המסמכים שעמדו בפני המומחה בעת שבדק את התובעת כמפורט בחוות דעתו, ועל כן יתכן כי לא היתה בפניו בעת שנתן את חוות דעתו, העיד המומחה כי "... יש פה פריצת דיסק משמעותית, מרכזית, כשהחלק המרכזי לוחץ על השק התקלי המכיל את חוט השדרה בתוכו. לחץ על השק לא נותן כאב רדיקולרי, הוא נותן סימנים קליניים אחרים ברגליים, שאין לתובעת והיא לא התלוננה עליהם... אני רוצה לתקן את מה שכתבתי בחווה"ד שאין לחץ על השורש, מפני שיש היצרות של התעלה - הכוונה לתעלה שבה יוצא העצב ויתכן שהוא לחוץ. לא מצוין במפורש שיש לחץ על העצב אבל אני חושב שהתובעת צריכה ליהנות פה מן הספק. אזכיר - שהממצאים הם מימין והתובעת התלוננה - לפחות כפי שמופיע אצלי ובמסמכים - על כאבים בשמאל­. הדיסק הוא בכיוון הפוך ליד שבה היא התלוננה. חוט השדרה הצווארי יכול להשפיע גם על הרגליים, ולכך התכוונתי כשאמרתי שהייתי מצפה לתלונות ברגליים... לחץ על חוט השדרה הצווארי... יוצר חולשה דו צדדית של שתי הרגליים... כל אלה לא נמצאו בתובעת... חולשה פירמידאלית עלולה להיות. התובעת אמנם התלוננה על חולשה ברגל ימין אבל לא היו סימנים קליניים לכך..." (עמ' 33-37 לפרוטוקול).


43. במהלך חקירתו הנגדית חזר בו המומחה מהמילים "שנים רבות" ובמקומן קבע "השנים שלאחר התאונה" וזאת בנוגע לאמירתו לפגימת משמעותן הקלינית של בדיקות ה- EMG.


44. המומחה עמד על דעתו כי הוא "... סבור שלא היתה פגיעה צווארית בכלל. אין שום הוכחה שהיתה פגיעה בעמוד שדרה גבי - זה עוד פחות סביר מכך..." (עמ' 40 לפרוטוקול).


45. לכשנשאל המומחה מדוע הוא מוצא לנכון להתייחס לחוות דעתו של פרופ' גולדהמר ולא לחוות דעתה של ד"ר סרובה - השיב המומחה כי ".. פרופ' גולדהמר הוא הנוירולוג הישר ביותר במדינת ישראל שפגשתי בחיי ולפיכך אני משיב לשאלתך מדוע אני מאזכר אותו ולא את ד"ר סרובה" (עמ' 41 לפרוטוקול).


46. בפרק "תולדות המקרה" בחוות דעתו של המומחה נכתב כדלקמן: "... מאז התאונה החלה לסבול לדבריה מכאבים בראש, בצוואר ובגב עם סחרחורות וחולשה גוברת של הידיים. בתחילה היתה חולשת יד שמאל ולאחרונה נוספה חולשה גם מימין. לדבריה סובלת גם מכאבים ברגליים, מחולשת רגל ימין... בשל תלונות אלו היתה במעקב נוירולוגי. שם אובחנה כסובלת מ"כאבי צוואר" ו-Brachial neuralgia עם עדות ב- EMG לפגיעה שורשית בגובה C5-6-7. כמו כן אובחנה כסובלת מכאב גב תחתון (LBP) עם פריצת דיסק L5-S1...".


47. הבדיקה הקלינית שבוצעה לתובעת ע"י המומחה היתה תקינה.


48. בפרק הסיכום בחוות הדעת קבע המומחה כי "... בדיקות ההדמייה הצוואריות ... מראות שינויים ניווניים מתונים שהם סבירים לגילה ואין בהם עדות ללחץ על שורשי העצבים ומכאן שלא תיתכן תסמונת רדיקולרית וכאב כפי שהתובעת מתלוננת...".


49. במהלך חקירתו הנגדית של המומחה נמצא כי, ככל שהדבר נוגע לפחות למועד עדותו, סבר המומחה כי התובעת היתה בת 48 במועד התאונה, בעוד אשר באותה עת היא היתה בת 38. הנחה משליכה על אמירתו כאמור בכל הנוגע לשינויים הניווניים התואמים כביכול לגיל התובעת.


50. בפרק "תולדות המקרה" בחוות דעתו לא חלק המומחה על מסקנות מומחי ה-EMG כי נמצאה עדות לפגיעה שורשית בגובה 5-7 C. בחקירתו הנגדית טען המומחה כי בהסתמך על ייעוץ שקיבל ממומחה EMG העובד עמו בביה"ח "הדסה" - שגו אותם מומחי EMG.
בהמשך "ריכך" המומחה את קביעתו זו, תוך שהוא מבטל את משמעותם הקלינית של אותם ממצאים.


51. זהות מומחה ה- EMG עימו נועץ המומחה טרם עדותו בבית המשפט לא נמסרה. מכל מקום, לא נטען כי מומחיותו של אותו מומחה עולה על מומחיותם של שני מומחי ה- EMG המועסקים ע"י הנתבעת עצמה ואשר בצעו את אותן בדיקות וחיוו דעתם כי נמצאו ממצאים בבדיקות שבצעו.


52. שוכנעתי כי התובעת נדרשה, לצורך מניעת נפילת העגלה, לתנועה חדה ומהירה (כפי שמתואר בעמ' 2 לחוות דעת המומחה), אשר הביאה, כדברי התובעת, ל"מתיחה של עמוד השדרה". אמנם התובעת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי מייד בסמוך לאירוע התאונה, אלא 8 ימים לאחריה. אולם בבדיקה שבוצעה בחדר מיון ביום 27.1.03 נמצאה אצל התובעת הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, ממצא שאינו מתיישב עם קביעתו הפסקנית של המומחה ולפיה הוא "... סבור שלא היתה פגיעה צווארית בכלל...".


53. בעקבות CT צווארי שביצעה התובעת ביום 9.6.94 (נספח ב' לכתב התביעה), "... בגובה 5-6C קיים חשד לבלט דיסק מצד ימין עם לחץ מקומי על צד ימין של חוט השדרה...".
בעקבות זאת, עברה התובעת ביום 25.12.94 בדיקת MRI של ע"ש צווארי (נספח ג' לכתב התביעה) ובה נמצאו "...בליטת דיסק משמעותית מרכזית ומימין במרווח 6 - 5C עם לחץ קל על השק התקאלי פחות מ - 6C - 5C..."

כאמור, ממצא MRI זה לא נכלל בפרק "התיעוד שעמד לרשותי" בחוות דעת המומחה.


54. לשון התקנות מורה כי קביעת נכות בגין עמ"ש צווארי-מותני תתבסס על מגבלות בתנועות ע"ש שאובחנה בבדיקות קליניות של הנפגע ולא על בסיס בדיקות הדמיה ובדיקות עזר נוספות כדוגמת EMG. יחד עם זאת באותם מקרים בהם אובחנה הגבלות בתנועות ע"ש נוהגים המומחים לאמתן או לשוללן ע"י אותן בדיקות הדמיה ובדיקות עזר.


שוכנעתי כי בבדיקות ההדמיה ובבדיקות העזר נמצאו ממצאים בעלי משמעות, ממצאים אשר המומחה מצא לנכון לשוללם ובהמשך נאות לקבלם באופן חלקי בלבד תוך שהוא שולל את השלכותיהם על נכותה של התובעת.


55. עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובעת מעלה כי לאורך כל השנים התלוננה התובעת בעיקר על כאבים, אולם לא נמצא כל רישום, (למעט בבדיקה בחדר מיון שבוצעה לתובעת ביום 27/1/93), המעיד על הגבלות בתנועות ע"ש מתני /צווארי מגבלות שהן תנאי לקביעת דרגת נכות עפ"י סעיף 37 לתקנות בגין ע"ש. דוחות המל"ל כמו גם תיק המרפאה התעסוקתית לא הוצגו בפני ועל כן איני יודע על בסיס מה הם הגיעו לממצאים אליהם הגיעו.


56. סוף דבר, לאור כל האמור לעיל – ועל אף שאיני רואה עין בעין עם המומחה את ממצאי בדיקות ה- EMG – בסופו של יום הנני מאמץ את קביעתו ולפיה לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בגין התאונה, שכן בדיקות אלו כמו גם בדיקות ההדמיה הינן כלי עזר בלבד ואין די בהן לקביעת נכות בתחום זה.


57. בשולי הדברים אציין כי חקירת המומחה, על אף שבסופו של יום לא הניבה את התוצאות להן ציפתה התובעת, נעשתה במקצועיות רבה ע"י ב"כ התובעת.


גובה הנזק

הפסד שכר לעבר



58. כאמור, מצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתו של המומחה ולפיה לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בגין התאונה.


59. במקביל לעבודתה של התובעת כאחות בהיקף של חצי משרה, עבדה התובעת כקוסמטיקאית במכון לקוסמטיקה שבבעלותה.


שכרה של התובעת בשנת 1992 הסתכם ב- 24,066 ₪ ברוטו (2,005 ₪ בממוצע לחודש) והכנסותיה מעסק הסתכמו ב- 11,354 ₪ (שומת מס לשנת 1992 - נ/3).


בשנת 1993 הסתכמו הכנסותיה מעסק של התובעת ב- 10,636 ₪ ושכרה הסתכם ב- 20,908 ש"ח. משכורתה הממוצעת של התובעת ב-3 החודשים שקדמו לתאונה, כפי שעולה מטופס הודעה על פגיעה בעבודה (נ/2), היתה 1,775 ₪ לחודש, ובהצמדה להיום - 3,484 ₪.


ממסמך שכותרתו "השומה הצפויה לשנת המס 1994" עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת בשנת 1994 היו 9,923 ₪ מעסק, ו- 26,977 ₪ ממשכורת.


משומת המס לשנת 1995 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 9,528 ₪ וממשכורת - 27,794 ₪.


משומת המס לשנת 1996 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 17,055 ₪ וממשכורת - 28,310 ₪.


משומת המס לשנת 1997 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 15,856₪ וממשכורת - 30,982 ₪.


משומת המס לשנת 1998 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 18,585 ₪ וממשכורת - 45,521 ₪.


משומת המס לשנת 1999 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 13,566 ₪ וממשכורת - 47,809 ₪.


משומת המס לשנת 2000 עולה כי הכנסותיה מעסק של התובעת הסתכמו בשנה זו ב- 14,776 ₪ וממשכורת - 38,553 ₪.


60. לערך בתחילת שנת 2000 עברה התובעת לעבוד במחלקת אספקה סטרילית - כעוזרת לאחראית בעבודות ניהוליות, כאשר עד לאותו מועד המשיכה לעבוד באותה עבודה בה עבדה קודם לכן אצל הנתבעת, דהיינו כאחות יחידה במחלקת הכוויות בביה"ח. לערך מתחילת שנת 2001 ועד היום עובדת התובעת בעבודה אדמניסטרטיבית.


61. ביום 29.1.00 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, בגינה נגרמה לה "צליפת שוט". התובעת לא הצהירה על תאונה זו בתצהיר עדותה הראשית מיום 14.12.00.


62. בעקבות תאונת הדרכים הנ"ל נעדרה התובעת מעבודתה "כמעט שנה". התובעת נזקקה לעזרה יומיומית "...בדברים הכבדים. הכוונה היא שלא יכולתי לתפקד בבית, הייתי תלותית במשפחה...".
כן מסתבר כי התובעת היתה מרותקת למיטתה "... חודשיים-שלושה. במשך חודשיים לא יכולתי להרים את הראש, לא יכולתי לקום". כדבריה, התאונה החמירה את ההתעלפויות מהן סבלה קודם לכן, וכי "... בעקבות הסחרחורות לא יכולתי לקום" (עמוד 22 לפרוטוקול).


63. מכאן עולה כי התובעת החלה לעבוד בתפקיד בו היא עובדת כיום לאחר תאונת הדרכים, ויתכן כי בעקבותיה.


64. איני מוצא מקום לאמץ, אלא באופן חלקי ביותר, את המלצות הרופאים שטיפלו בתובעת, ככל שהדבר נוגע לאישורי אי הכושר לרבות המלצות רופא התעסוקה וזאת משהמומחה לא מצא לנכון לאמצם ומשלא שוכנעתי כי שגה.


65. התובעת קיבלה, בתקופת דמי הפגיעה את שכרה מהנתבעת ודמי הפגיעה שולמו לאחרונה. בהמשך שולם שכרה של התובעת ע"ח ימי מחלה וחופשה שנתית.


66. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת, על דרך של אומדנה, פיצוי גלובאלי בגין אובדן השתכרות והכנסה מלאים וחלקיים לעבר בסכום של 10,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. פיצוי זה הינו מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לנתבעת. (דמי הפגיעה ששולמו לא ינוכו מהתשלום שייפסק לתובעת). פיצוי זה נפסק לאחר ששוכנעתי כי התובעת אכן סבלה מכאבים כתוצאה מפריצות הדיסק, כאבים אשר יש להניח כי הגבילו את התובעת בעבודתה בתקופה שלאחר התאונה. כן הבאתי בחשבון את הפסד ההכנסה החלקי שנגרם לתובעת בתקופה הזו.


כאב וסבל

67. בגין הנזק הלא ממוני ובהתחשב בריבית שיש לפסוק בגין פריט זה נוכח הזמן הרב שחלף ממועד התאונה ועד היום - מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, פיצוי זה מביא בחשבון גם את הריבית.


הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים והוצאות בגין טיפולים רפואיים לעבר



68. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל והתובעת זכאית להחזר מלוא הוצאותיה הרפואיות לרבות הוצאות נסיעה לטיפול רפואי.
יחד עם זאת, בפועל המל"ל אינו מכסה את מלוא ההוצאות ועל כן הנני פוסק לתובעת בפריט זה, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 2,500 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין.

עזרת צד שלישי לעבר



69. הלכה פסוקה היא, כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה.
(ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277; ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד (4) 168).


70. שוכנעתי כי התובעת היתה מוגבלת בתפקודה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה. התובעת לא המציאה קבלות בגין הוצאות בפריט זה.
מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 7,500 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין.

סיכום

71. הפסד השתכרות בעבר 10,000 ש"ח

עזרת צד שלישי בעבר 7,500 ש"ח

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי 2,500 ש"ח

נזק לא ממוני 20,000 ש"ח


סה"כ 40,000 ש"ח


סוף דבר

72. התובעת קיבלה מהמל"ל תשלומים בסך כולל של 59,616 ₪ בגין נכויות זמניות ומענק נכות, וזאת מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לנתבעת. מכאן כי סכום הפיצוי נמוך מתקבולי המל"ל, ועל כן התביעה נדחית.

73. בנסיבותיו של תיק זה - כל צד ישא בהוצאותיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תמריץ אחיות

  2. דמי חגים לאחיות

  3. קרן השתלמות אחיות

  4. אחות אחראית - תאונת עבודה

  5. הוצאת טופס הערכה - תיק אישי

  6. תנאי פרישה של אחות בית חולים

  7. דירוג שכר אקדמי לאחיות

  8. דירוג אחיות – לימודים אקדמיים

  9. תאונת עבודה של אחות בבית חולים

  10. פיטורים - אחות שירותי בריאות כללית

  11. התפטרות אחות עקב הרעת תנאים

  12. גמלת סיעוד ביטוח לאומי בדיקה של אחות

  13. פגיעה בעבודה של אחות חדר ניתוח

  14. בעיות גב של אחות בגלל הרמת חולים - תאונת עבודה ?

  15. תביעה אחות מעשית בית אבות – פיצוי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי אבטלה

  16. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון