החלטה נושא החלטה זו הן טענות סף של המשיב בעניין "בחירה בזכויות" ו"התיישנות." ההליך והעובדות: 1. המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב מיום 29.6.04, לפיה על פי סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן- "החוק") תביעתו התיישנה ולא נתמלאו התנאים שבסעיף 32א לחוק וכן כי המערער בחר בזכויות לפי סעיף 36 א' לחוק, ולפיכך לא יכול להנות מזכויות על פי החוק. 2. המערער נולד ביום 13.3.53 והתגייס בפרופיל 76 ביולי 1971. המערער שירת כטכנאי קשר בחיל הקשר והשתרר בדרגת רב"ט. הוא שוחרר מן השרות בתום שלוש שנות שירות (בשנת 1974) והוצב לשרות בכוחות המילואים. 3. בשנת 1989 שוחרר המערער משירות מילואים עקב "חוסר התאמה". 4. המערער טוען שכתוצאה מטראומה, שחווה, כאשר שירת כטכנאי קשר במפקדת החטיבה בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, ושמע את חבריו זועקים במכשירי הקשר לעזרה - הוא סובל מפוסט טראומה. (ראה מסמך 1). בתצהירו מתאר המערער אירועים נוספים ממלחמת יום הכיפורים, כולל חציית התעלה וחשיפה למראות קשים של פצועים ומוות. 5. המערער פנה לראשונה לטיפול פסיכולוגי בשנת 1980 בעידודה של חברתו לחיים אז. 6. ביום 6.1.02 הגיש המערער תביעה לקצין התגמולים להכיר בקשר סיבתי שבין מחלתו לשרות, אך תביעתו נדחתה ביום 5.2.02 מן הנימוקים של בחירה בזכויות והתיישנות. (ראה מסמך 101). טענת בחירה בזכויות 7. המערער הגיש תביעה למל"ל לנכות כללית ביום 5.3.91. 8. הועדה הזמינה וקיבלה את תיק הביטוח הלאומי מסניף הביטוח הלאומי, על מנת שיהיו בפניה כל המסמכים הנדרשים לקבלת הכרעתה. 9. על פי תיק הביטוח הלאומי, למערער נקבעו 50% נכות רפואית צמיתה החל מיום 14.10.98 והוא מקבל קיצבה על פי שיעור נכותו היציבה. 10. ביום 2.11.98 נבדק המערער, במסגרת תביעתו לביטוח הלאומי, ע"י פסיכיאטר , ד"ר פורטנוי, אשר לו סיפר באנמנזה כך: "אני מסתובב מזה 10 שנים. אין לי מקום מגורים קבוע. בצבא עבדתי באלקטרוניקה. עבדתי עבודות מזדמנות כמו שטיפת כלים מס' ימים בכל פעם כי אני לא מתאים למקום עבודה מסודר. הייתי בטיפול פסיכולוגי ברמת חן אך זה לא תרם לי. אני קורא הרבה. אני גר בחורשה. חשוב לי הנקיון האישי." 11. בתוצאות הבדיקה כותב ד"ר פורטנוי בין היתר כי "המערער נבדק אצלנו ב- 91 ואובחן כסובל מקשיי הסתגלות למסגרות ולחברה על רקע אישיותו. מאז חלה החמרה במצבו הנפשי. נבדק ע"י פסיכיאטר ב- 9.98 שהתרשם שסובל ממחלה אפקטיבית בי פולרית... בבדיקה: גבר אינטלגנטי, בעל כושר ויכולת ביטוי. מצליח להבהיר את מצבו ועמדתו. אין פגיעה בקוגניציה והתמצאות, אך לדעתי, יש שיפוט לא תקין ...כאשר מגלה מחשבות ותוכניות שלא יצאו לפועל...". האבחנה של ד"ר פורטנוי היא "הפרעה באישיות והפרעה אפקטיבית" כאשר שיעור הנכות הוא 50% לצמיתות. 12. על פי סעיף 323(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995, קובע כי "הבחירה לפי סעיף קטן (ג) תעשה עד תום ששה חדשים מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה". 13. בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד, פ"ד מז (2) 84 (להלן - איבגאנה), קובע בית המשפט העליון כי בחירת הנכה נלמדת מהתנהגותו, שהיא גביית כספים במשך שישה חדשים, מיום שנקבעה לו נכות יציבה. המערער לא הפסיק לגבות כספים לפני תום ששת החדשים. 14. טענת ב"כ המערער היא, כי הביטוח הלאומי לא הכיר בנכות נפשית, שהיא תוצאת פוסט טראומה, אלא בנכות נפשית, שהיא תוצאת מחלה נפשית מכאן, לטענת ב"כ המערער, ש"המאורע שגרם למחלה", כאמור בסעיף 36א לחוק, אינו "אותו מאורע" בביטוח הלאומי ובערעור לפנינו. בביטוח הלאומי לא מוזכר המאורע במלחמת יום הכיפורים ולא מוזכרת מחלת הפוסט טראומה. 15. ב"כ המשיב טוענת לעניין זה כי על פי תקנות המל"ל לא קיימת נכות בגין פוסט טראומה ולכן הותאמה הנכות לתקנות הקיימות. 16. לדעת הועדה, אכן לא מדובר ב"מאורע אחד". מחלת פוסט טראומה אם היא קיימת אינה זהה למחלת הנפש שהתפתחה אצל המערער ואף ה"מאורעות" שגרמו להם לכאורה שונים. בבחינת חוות הדעת של הביטוח הלאומי, ששימשה בסיס להכרה בו, עולה בבירור שאין כל התייחסות לסוגיית השירות הצבאי, בקביעת אחוזי הנכות והם נקבעו על בסיס מחלות נפשיות אחרות (הפרעת אישיות סכיזואידית, שאובחנה עוד בשנת 1991, והפרעה סכיזואפקטיבית, שאובחנה בשנת 1998). המומחה אינו כותב בחוו"ד כי הוא רואה קשר בין מצבו הנפשי לבין פוסט טראומה כלשהי ומבצע התאמה למחלות קיימות בהעדר הגדרה של פוסט טראומה. אלא המומחה מצא את המחלות אותן רשם בחוו"ד ועל פיהן קיבל המערער את האחוזים ולכן לא מדובר באותה מחלה ולא באותו "מאורע". 17. מכאן שעל פי לשון החוק לא מדובר ב"מאורע אחד" מכוחו בוצעה הבחירה. לא זו אף זו, שכידוע, יש לפרש את החוק פרשנות המקלה עם הנכה בהיות החוק חוק סוציאלי ובודאי כאשר מדובר בטענה הנועלת את שערי הבירור עוד קודם שבוצע לגופו. (ר' גם ע"נ 722/99 יעקב צוקרל נ' ק"ת (לא פורסם)). 18. לכן בכל הנוגע לטענת הבחירה היא אינה מתקבלת. התיישנות 19. אשר לטענת ההתיישנות, הרי שדינה להתקבל. המערער הגיש את תביעתו 28 שנים לאחר תום השירות בו אירע, לטענתו, הטראומה, ואך מובן הוא כי תביעתו התיישנה. 20. פוסט טראומה גם אינה מוזכרת ברשימת המחלות המנויות בתוספת לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות) תשי"ז - 1956, ומכאן שאין להאריך את מועד ההתיישנות. 21. אשר לטענת "חבלה רשומה". אין מחלוקת כי המערער לא פנה לטיפול רפואי נפשי במהלך שירותו הצבאי וגם לא פנה לקבלת טיפול נפשי בכלל אלא 7 שנים לאחר תום השירות הצבאי שבמהלכו הוא טוען לאירועים פוסט טראומטיים. 22. על פי ע"א (ת"א) 3126/99 הראל יהושע נ' ק"ת (לא פורסם), אשר דן בטראומה נפשית, קבע בית המשפט המחוזי, בעקבות הלכת כספי (ע"א 455/85 ק"ת נ' כספי, פ"ד מב(1) 177), כי יש למצוא מסמך של צה"ל, המתאר את "הגרימה" לחבלה, שהיא מוגדרת "הלם קרב", כאשר אפילו רישום ביחס לטיפול שקיבל הפצוע כתוצאה מהחבלה, כאשר החבלה עצמה אינה רשומה - אינו מספיק. 23. גם פסק הדין בעניין וילמוט לא יוכל לסייע למערער (ע"א 3876/98 וילמוט ניב נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). פסק הדין קבע בהקשר לתביעה, שהוגשה חמש שנים מסיום השירות: "סוף דבר - מסקנתי היא כי לאור הנטיה להרחיב את משמעות "חבלה" באופן שיכלול אף מחלת נפש, ולאור ההבדל הניכר בין פגיעה פיזית לבין מחלת נפש המתפתחת באופן הדרגתי ואשר הנפגע אינו מודע בהכרח לאירועים התורמים לפריצתה, להבדיל מפגיעה פיזית הכרוכה באירוע ספציפי, הרי שגבי מחלת נפש ניתן להסתפק במקרים מתאימים ברישום לגבי התוצאה, אף שאין רישום מפורט ומדוקדק לגבי האירועים שגרמו לה." ודוק, הכוונה לרישום לגבי התוצאה תוך כדי השירות הצבאי. 24. גם החלטת ועדה זו בעניין בנזירי (וע 1856/00 משה בניזרי נ' ק"ת), אשר הרחיבה מאד את תחולת הביטוי "חבלה רשומה" והעמידה אותו גם על רישום שנערך פחות מחודשיים לאחר תום השירות הצבאי - אינה יכולה לסייע למערער, אשר הרישום הראשון בגין מצבו הנפשי נרשם שבע שנים לאחר תום השירות. ונזכיר כי על פי הפסיקה אחד התנאים ל"חבלה רשומה" הוא : סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום (ר', בין היתר, ע"א 203/85 בן ארי נ' ק"ת, פ"ד מא(4) 133). 25. לדחיית הערעור במקרה זה יש להוסיף את התנאי הנוסף שבסעיף 32א והוא הקושי שיגרם למשיב בהשגת ראיות כתוצאה מן ההשהייה. מדובר באירוע שאירע לפני 32 שנה ודי בכך כדי להסביר את הקושי בהשגת ראיות. חיפוש ראיות שיאוששו או יפריכו את תאורי המערער בתצהירו ואת השתתפותו באותם אירועים 32 שנים לאחר האירועים, יש בהם, לדעתנו, כדי לקשות במידה ניכרת על המשיב. 26. אשר לסוגיית "הצדק". נאמר כך: מחלתו של המערער הוגדרה כבר בשנת 1991 ע"י פסיכיאטרית כהפרעת אישיות סכיזואידית. לכך יש להוסיף, שהמערער אובחן בשנת 1998 כסובל ממחלה אפקטיבית בי פולרית. שני נדבכים אלה הם הגורמים למצבו הנפשי של המערער. כמו כן יש לציין כי המערער תיפקד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היתה לו חברה מספר שנים, הוא עשה בחינות בגרות ועבד בעבודות שונות. עם הזמן מצבו הנפשי התדרדר כתוצאה מאישיותי הבסיסית ומחלת הנפש שפקדה אותו. בנסיבות אלה נראה, כי אין מקום להטיל על המשיב את האחריות למצבו של המערער. 27. מכל האמור לעיל עולה כי אנו מקבלים את טענת ההתיישנות והתביעה נדחית. סוף דבר טענת המשיב בדבר "בחירה בזכויות" נדחית וטענת המשיב בדבר "התיישנות" ו"העדר חבלה רשומה" מתקבלת. הערעור נדחה. בנסיבות אלה אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר לב"כ המשיב. צבאביטוח לאומימלחמה