פסק דין 1. העובדות והמחלוקת התובעת, גב' קנג'יאן מולוק, ילידת 19.3.1942 ועובדת במשק בית בעיסוקה (להלן: "התובעת"). ביום 14.9.03 צעדה התובעת ברחוב אורי 1 בת"א מול משרדי הרבנות, ונתקלה, לטענתה, בברזל שבלט מן המדרכה. התובעת נפלה ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: "התאונה"). התובעת הגישה תביעתה ובה עתרה לפצותה בגין נזקי הגוף, שנגרמו לה בגין התאונה וזאת מאת עיריית תל-אביב-יפו, האחראית לתחזוקת מדרכות העיר (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת הייתה מבוטחת בכל התאריכים הרלוונטיים אצל הנתבעת מס' 2, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, ולפיכך הוגשה התביעה גם נגד זו האחרונה. לכתב התביעה לא צורפה כל חוות דעת רפואית שהיא. הצדדים הסכימו, כי יוגשו סיכומים בכתב וינתן פסק דין של פשרה על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 וכך עשו הצדדים וכעת לי המלאכה לסיים. 2. אחריותה של הנתבעת א. האם קיימת חובת זהירות מצידה של הנתבעת? השאלה הבסיסית ביותר, אותה עלינו לבחון, טרם נעמיק בשאלת התרשלותה הנטענת של הנתבעת, הינה - האם קיימת חובת זהירות מצידה כלפי התובעת. חובת הזהירות בנויה משני נדבכים מצטברים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. הלכה פסוקה היא, כי חובת הזהירות המושגית נקבעת על פי מבחן הציפיות. קרי - האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (וראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123). אליבא דכולי עלמא - לעיריה קיימת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, שכן כאחראית על מדרכות העיר, עליה לצפות, כי עוברי אורח עלולים להפגע אם במדרכה יהיו מפגעים (ראה: ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 116-117; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768). מקום שהנזק הוא צפוי כענין פיסי, חובה לצפותו כענין נורמאטיבי (פס"ד עיריית בני ברק נ' רוטברד הנ"ל, בעמ' 119). עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט. דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק, והוא חייב, כמו כל מזיק אחר, לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע נזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; ע"א 209/85 עיריית קרית-אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190, 197). ברם, על אף קיומה של חובת זהירות מושגית, נשאלת השאלה, האם קיימת אף חובת זהירות קונקרטית. לשון אחרת - עלינו לבחון, האם בין התובעת לבין הנתבעת, בנסיבות המיוחדות של המקרה, קמה חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית, כמו גם חובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הצפיות (וראה לעניין זה: פרשת ועקנין לעיל, בעמ' 125-126). זאת ועוד. הפעלה ראויה של מבחן הצפיות תחייב הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק, שכן רק בגין סכנה אחרונה זו מוטלת חובת זהירות קונקרטית. זאת יש לומר, כי :- "... רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלה או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך ש... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים..." (ע"א 4344/97 (י-ם) כהן ה' עירית רמת גן, דינים מחוזי, כרך לב(1) 651). ומאידך גיסא, נשים לנגד עינינו את קביעותיו של השופט טל בענין ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, דינים עליון, כרך לט, 238, עת אישר את קביעות בית משפט קמא וקבע, כי:- "... בית משפט קמא דחה טענה זו באומרו: 'אין לצפות כי עוברי אורח ברים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה'. בכך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה 'אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים' (בבא קמא חט; חו"מ, תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן." וכבר בענין ע"א 176/49, 188 עירית תל-אביב-יפו נ' ראש חודש, פ"ד טז 301, 305, קבע כב' השופט שמגר:- "נוכח אפיו זה של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה, וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו... אם השקפה זו היא נכונה, אזי תהיה התוצאה, מקום שהעיריה לא עשתה כדי להסיר סכנה כנ"ל או כדי להרחיקה, כי דבר הינזקו של אדם פלוני, בשל היתקלו במקום הסכנה, ייזקף לרשלנותה..." ומן הכלל אל הפרט - תמונות המפגע נשוא כתב התביעה צורפו כנספח א' לסיכומי התובעת ומהם עולה, כי אכן היה מונח על המדרכה מפגע בצורה של ברזל בולט, ובעצם קיומו של ברזל שכזה (הנחזה כשארית של עמוד שהוסר, אך לא לגמרי), יש משום התרשלות. קיומו של ברזל בולט שכזה יכול להוות סכנה בלתי רגילה וליצור סיכון, שאיננו נמנה על סיכוני היום יום והדורש נקיטת אמצעי זהירות ספציפיים. מכאן ברי, כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד הנתבעת כלפי התובעת. ב. האם התרשלה הנתבעת? כעת, משקבענו כי קיימת חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובעת, עלינו לבחון, האם התרשלה הנתבעת והאם הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. משלא הוגשו תצהירי עדות ראשית ומשנבצר ממני להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן הצדדים, יקשה עלי לשלול את טענתה של התובעת, לפיה - לא דאגה הנתבעת לתחזוקה נכונה של המדרכה וכי לא דאגה להציב שילוט או כל אמצעי אזהרה אחר באותו איזור, על מנת להתריע מפני אותו מכשול. לא זו אף זו. מנספחים ב', ג' ו - ד' לסיכומי התובעת עולה, כי הנתבעת ידעה על קיומו של המפגע ממכתב קודם שנשלח אליה בעניין זה, ואף טרחה להסיר את המפגע, אך זאת רק לאחר התאונה (וראה נספח ה' לסיכומי התובעת). מאידך גיסא, חשוב לציין את העובדה שהתאונה ארעה בשעה 08:00 בבוקר ובאור יום. זאת ועוד. על פי הפניה לצילום רנטגן מיום 21.9.03, וזהו המסמך הרפואי הראשוני שהוצא לתובעת לאחר התאונה (שארעה, כזכור, שבוע ימים לפני כן), עולה, כי התובעת "נחבלה בדרכה לעבודה, נפלה על אספלט". ודוק - אין בתיעוד הרפואי הראשוני משום איזכור להיתקלות בכל מפגע שהוא, כי אם תיאור של נפילה על אספלט בלבד. הנתבעות מסתמכות אמנם, גם על התעודה הראשונה לנפגע בעבודה, בה נרשם שהתובעת סיפרה שנפלה בחניה ועל כן לא הוכח, לגרסתן, כי נפלה ברחוב, ואולם משלא הובאו ראיות ולא נחקרה התובעת, נראה כי גרסתה, כי אותו מפגע היה בשטח המדרכה הציבורית (גם אם לפי התמונות ניתן לסבור שהיה בפתח חניה כלשהי) לא קועקעה, ומה עוד שמן התמונות לא ניתן ללמוד על המראה הכללי של מקום התאונה. רק משום שבפסק דין של פשרה עסקינן, אקבע, כי הכף נוטה במעט לזכותה של התובעת, אך גם זאת אני קובעת לא בלי היסוס של ממש. לכן אקבע, כי קיים קשר סיבתי בין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, לבין אותה הפרת חובת הזהירות, המוטלת על הנתבעת. 3. אשם תורם בענין ע"א 57/56 נקבעו המבחנים לקביעת רשלנות תורמת של התובע - "... העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להימנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקט באותן מסיבות, והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא התוצאה גם של משגהו שלו..." (ע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא 602, 605). וכן גם בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 305, נקבע מפי כב' השופט שמגר:- "... לעניין קיומו של האשם - העצמי - התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת-הניזוקה 'כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה'... או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". ומן הכלל אל הפרט - התובעת הודתה בהגינותה, כי נפגעה בשעות הבוקר ובאור יום ובדרכה למקום עבודתה הקבוע. היא הנותנת - כי המקום היה מוכר לתובעת היטב ומחויבת הייתה לשים את ליבה למכשול שהושם לפניה. לפיכך יש מקום להטיל על התובעת תרומת רשלנות לארוע התאונה. 4. מהות הפגיעה כאמור לעיל, התובעת לא צרפה לכתב תביעה חוות דעת רפואית ואף לא טענה להיוותרותה של נכות בגין התאונה (וראה עמ' 1 לפרוטוקול). יתרה מזאת. התובעת לא פנתה למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות, הגם שהתאונה ארעה בדרכה למקום עבודתה (וראה סעיף 3 בעמ' 6 לסיכומי התובעת). לסיכומי התובעת צורפה תמונה של מקום החבלה (נספח ו' לסיכומי התובעת), ומן התמונה ניתן להתרשם, כי אכן התובעת נחבלה חבלה מינורית למדי. בעניין זה מן הראוי לחזור ולהזכיר את העובדה, כי התובעת פנתה לראשונה לקבל טיפול רפואי רק ביום 21.9.03, וגם אז נמצאו בבדיקתה אך ורק המטומה ישנה ורגישות ולא נמצאה כל הגבלה של טווח התנועה של התובעת. 5. נזקיה של התובעת חמישה ראשי נזק מנה ב"כ התובעת בסיכומיו בכתב ואבחנם אחד לאחד. א. הפסד השתכרות בעבר לסיכומי התובעת צורפו (נספח ח'1 ונספח ח' 2 לסיכומים) שתי תעודות שניתנו בזמן אמת: תעודת אי-כושר מיום 30.9.03 ועד ליום 3.10.03 (עבור 4 ימי מחלה) ומיום 21.10.03 עד ליום 27.10.03 (עבור 7 ימי מחלה), הא ותו לא. כמו-כן צורפה "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" מיום 11.11.03 (נספח ח' 3 לסיכומים), לפיה נקבעה לתובעת בדיעבד תקופת אי-כושר מיום 21.9.03 ועד ליום 21.10.03. בסיכומי התובעת נטען, כי התובעת עבדה בשני מקומות עבודה עובר לתאונה, כאשר במקום אחד - אוטוגלס זגגות רכב לא עבדה מיום 14.9.03 ועד ליום 21.10.03, אך בנותיה עבדו במקומה ולכן לא נגרם לה כל הפסד שכר בגין כך. כמו-כן עבדה התובעת במקום נוסף, כעולה מנספח י' לסיכומי התובעת, וממקום נוסף זה נעדרה מיום 14.9.03 עד ליום 21.10.03 ולא קיבלה שכר בגין תקופה זו, בעוד ששכרה החודשי הוא 1,800 ₪. בנספח י' לסיכומי התובעת לא בא זיכרם של פרטים נוספים לגבי זהות החותם על האישור, וככל שניתן להבחין מן המסמך שצורף הוא, כי האישור נשלח מחברת אוטוגלס באמצעות הפקסימיליה ביום 14.4.05. זאת ועוד. לא צורף כל תיעוד מן המל"ל, ממנו ניתן היה ללמוד, האם נמסר דווח על עבודתה של התובעת באותו מקום (בבית הפרטי של משפחת אדלר, כנטען בסעיף 14 בעמ' 7 לסיכומי התובעת). לכך אפשר להוסיף את התמיהה, מדוע בנותיה של התובעת עבדו במקומה בחברת אוטוגלס, אך לא עבדו בבית הפרטי של משפחת אדלר. יחד עם זאת, משבפסק דין של פשרה עסקינן, תתקבל בעניין זה תביעתה של התובעת, לפיצוי בסך המבוקש של 2,304 ₪. יחד עם זאת, משהמדובר בתאונת עבודה, יש להניח שהמל"ל פיצה את התובעת על ידי תשלום דמי פגיעה בגין נזקיה אלו, ולו בשיעור של 75%, ולמצער - התובעת הייתה חייבת להקטין את נזקיה ולפנות למל"ל. לפיכך יפסק לתובעת השיעור של 25% במעוגל וזאת בסך של 600 ₪. ב. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסיכומיה בכתב עותרת התובעת לפיצוי גלובלי בגין העבר בסך של 5,000 ₪ ובגין העתיד בסך של 10,000 ₪. דא עקא כי לסיכומיה לא צרפה התובעת ולו בדל קבלה אחד. הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255) זאת ועוד. מן האישורים הרפואיים עולה, כי הטיפול הפיזיותרפי האחרון שביצעה התובעת התקבל לפני כשנה תמימה. ג. הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד גם בגין ראש נזק זה עתרה התובעת לפיצוי בסכום גלובלי, ואולם הפעם נתבע הסך של 5,000 ₪ בגין העבר וסך נוסף של 5,000 ₪ בגין העתיד. גם התביעה בראש נזק זה לא אוששה בכל מסמך שהוא והתביעה אף מעוררת תמיהה, נוכח העובדה שהתובעת נבדקה לראשונה שבוע ימים לאחר התאונה וכבר אז לא נמצאה כל הגבלה בטווח תנועותיה. יחד עם זאת, התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים ולרבות לפיזיותרפיה, ולפיכך יפסק לה פיצוי גלובלי בראש נזק זה בגין נזקי העבר בסך של 400 ₪ ואין מקום לפצותה בגין העתיד ברכיב זה. ד. עזרת הזולת לעבר ולעתיד התובעת טענה בסיכומיה, כי נזקקה לעזרת הזולת בכל פעילויותיה, לרבות סיעודה האישי, בטיפול במשק הבית ואף במקום עבודתה. יחד עם זאת, יש לזכור, שהתובעת לא רותקה למיטתה ועל כן לא ברור, מדוע נזקקה לסיעוד, כנטען, בהתחשב בעובדה שמכל המסמכים הרפואיים עולה, כי ההגבלה בתנועות, ממנה סבלה התובעת, נגרמה עקב כאבים, ולא עקב נזק גרמי אחר. בנסיבות העניין יפסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪. ה. כאב וסבל לאור פציעתה של התובעת, תקופת אי-הכושר שנקבעה לה וההפסדים שנגרמו לה, כמפורט לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת בגין הכאבים והסבל שעברו על התובעת בגין התאונה את הסך של 7,000 ₪. 6. ניכויי המל"ל משהתחשבתי בדמי הפגיעה ששולמו לתובעת ו/או היו משולמים לתובעת, לו פנתה ותבעה, ומשלא נותרה לתובעת נכות, אין מקום להורות על ניכוי נוסף של תשלומי המל"ל. 7. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה הנובעים מן התאונה כדלקמן:- א. בגין הפסד השתכרות בעבר - 600 ₪ ב. בגין הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד - 400 ₪ ג. בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 1,000 ₪ ד. בגין כאב וסבל - 7,000 ₪ סה"כ 9,000 ₪ לאור תרומת רשלנותה של התובעת ובגין שאלת האחריות המתעוררת בתיק זה, יופחת השיעור של 30% והנתבעות יחויבו לפצות את התובעת בסך של 6,300 ₪. על הסך של 6,300 ₪ יוסיפו הנתבעות וישאו בשכ"ט ב"כ התובעת בשיעור 20% + מע"מ וכן ישאו באגרת המשפט. כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משהסכימו הצדדים, כי ינתן פסק-דין של פשרה, ומשחסכו זמן שיפוטי רב ויקר, ומשהסתיים התיק בטרם התקיים בו דיון, תוחזר האגרה לתובעת בהתאם לתקנות והנתבעות פטורות כמובן מתשלום יתרת האגרה. עירייהברזל