פסק דין בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב החלקתה על צבע טרי שנמרח על הכביש ברחוב בירושלים. 1. העובדות: בתצהירה של התובעת ובכתב התביעה מפורטות נסיבות האירוע נשוא התובענה כדלהלן: ביום ה-12/7/94 בשעה 13:15 יצאה התובעת מהחנות בה היא עובדת, הנמצאת ברח' ינאי 4 והלכה לאורך רח' ינאי מכוון צה"ל לכוון רח' שלומציון המלכה. התובעת חצתה את הכביש ברח' ינאי מכוון דרום לצפון והחליקה על שפת הכביש מול רח' ינאי 3, בסמוך למדרכה. לטענתה, דרכה התובעת על צבע לבן טרי בו נצבעו פסי סימון הכביש ברח' ינאי, החליקה עליו ומעדה על צידה הימני (להלן: "התאונה"). התובעת, ילידת 1948 , היתה בעת התאונה בת 46. בעקבות הנפילה נחבלה התובעת בגב התחתון, במרפק ימין, בברך ימין, באגן ימין ואף נגרמו לה שטפי דם מרובים ברגליים. מכנסיה הוכתמו בצבע שמן לבן ומשקפיה שהרכיבה על אפה נשברו. מיד לאחר התאונה פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח הנמצאת בסמוך למקום התאונה וטופלה ע"י ד"ר פיליפ חדד. למחרת התאונה פנתה לפרפ' ויינברג שציווה עליה לנוח עד יום ה-1/8/94. התובעת אכן נעדרה מעבודתה עד ליום ה- 1/8/94. התובעת הגישה מטעמה חוו"ד רפואית של ד"ר לאון קפלן, מנתח אוטופד, מיום ה-11/5/97 בה קבע כי בעקבות התאונה סבלה התובעת מנכויות זמניות (בין 100%-10%) מיום התאונה ועד יום ה -31/3/95 (תקופה של כ- 9 חודשים מיום התאונה). התובעת פנתה לטיפול רפואי לא פחות מ-7 פעמים במהלך החודשים שלאחר התאונה וכן נזקקה לטיפולים פיזיוטרפיים רבים. בעת התאונה עסקו, לטענתה, אנשי הנתבעת (עירית י-ם) בצביעת פסים לבנים על הכביש ברח' ינאי. 2. הטענות המשפטיות: טענת התובעת היא כי אנשי הנתבעת נהגו ברשלנות והפרו חובת הזהירות המוטלת עליה כבעלת שליטה/כמחזיקה במקרקעין ו/או מכוח היותה רשות תמרור מקומית, בכך ש- א. לא תלו שום שלט או סימן אזהרה המזהיר עוברי הדרך כי צבע לח נמרח על הכביש. ב. מרחו צבע שאינו מתייבש במהירות. ג. מרחו צבע שמן מחליק מבלי לגדר את האזור הלח. 3. גדר המחלוקת וההודעה לצד ג': הנתבעת מכחישה אירוע התאונה על כל נסיבותיו. היא כופרת הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. לגרסתה, בתקופה הרלוונטית לתאונה- צד ג' ו/או מי מטעמו הם שבצעו עבודות הצבע באזור התאונה מכוח חוזה קבלנות עם העיריה. החוזה קובע (ס' 29, 35) חובת החברה לשפות את הנתבעת שיפוי מלא בגין כל סכום שייפסק נגדה (לרבות ריבית והפרשי הצמדה , הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד). אי לכך שלחה הנתבעת ביום ה- 16/9/96 הודעה לצד שלישי בו טוענת היא טענת שיפוי כאמור. אין מחלוקת בדבר חובת הצד השלישי לשפות הנתבעת בגין כל סכום שייפסק נגדה (הדבר אושר בהחלטת ביה"מ מיום ה- 17/6/98). כן טוענת הנתבעת, בהודעה לצד ג', כי התאונה נגרמה, אם נגרמה, בגין רשלנותו הבלעדית של הצד השלישי ו/או מי מטעמו, שביטוייה באי הצבת שלטים המזהירים הולכי הדרך מפני העבודות שביצעה, אי גידור השטח בו עבדה, עזיבת השטח ללא פיקוח וללא נקיטת אמצעי אזהרה אחרים. כמו כן, מהווים מחדלים אלו, לטענת הנתבעת, הפרת חובה חקוקה- הפרת ס' 215 לחוק העונשין (מטרד לציבור) וס' 344 לחוק העונשין (סיכון דרכים ונתיבי שיט) וכן עוולה של מטרד לציבור כהגדרתו בס' 42 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 4. שאלת האחריות: הטלת אחריות בגין רשלנות מותנית בקיומם של ארבעה יסודות: 4.1 יסוד ראשון- חובת זהירות: המבחן לחובת הזהירות הינו מבחן הצפיות. הצפיות הנדרשת הינה כפולה: צפיות פיסית (טכנית) וצפיות נורמטיבית: "השאלה היא מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה, ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית)…" (ע"א 915/91 מד"י נ' לוי, פ"ד מח(3)4; וכן: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 126). "עשויות להיות נסיבות עקרוניות בהן הדין מבקש לצמצם האחריות ועל יסוד שקולים של מדיניות משפטית עשוי להגיע למסקנה כי אף שסיכון מסוים ניתן לצפיה כאפשרות פיסית אין לדרוש צפיה זו כקטגוריה נורמטיבית" (ע"א 243/83 עירית י-ם נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113) (ההדגשות לא במקור- י.מ). האם חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת? חובת זהירות מושגית: חובת זהירות מושגית נבחנת במישור המושגי-ערטילאי :"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה האם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש" (ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757; ע"א 243/83, שם, שם). אין חולק כי עיריה חבה חובת זהירות כללית כלפי סוג הניזוקים אליה משתייכת התובעת, היינו- כלפי הולכי הרגל המהלכים במקרקעין שבתחומה, בתחום מקרקעי הרשות, להבדיל מתחום מקרקעי הפרט. חובה זו מבוססת הן על היכולת הפיסית של עיריה סבירה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך, והן על שקולי מדיניות המצדיקים חיוב העיריה להביאם בחשבון (כענין נורמטיבי) , בעת שהיא מכלכלת צעדיה: א. קיומה של "קרבה" ("שכנות") בין העיריה לבין הולכי הרגל: "מקום שהמבנה המסוכן מצוי בבעלותו ובחזקתו של הגוף השלטוני, הבעלות והחזקה במקרקעין יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי המבקר…חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך (ע"א 862/80 שם, שם). וכן: "ניתן להבחין באופן ברור בין חובת זהירות אותה חייב השלטון כבעלים או כאחראי על רכוש ובין חובת זהירות אותה חייב השלטון כמבצע פעולות שלטוניות. חובת זהירות הנובעת מהסוג הראשון של פעולות- ניתן להסיק את הקרבה בצורה פשוטה יחסית, שהרי, באופן עקרוני, אין דינה של המדינה כבעלת מקרקעין שונה מדינו של בעל מקרקעין אחר" (ע"א 915/91 שם, שם). פרט לכך, מתקיימים בתביעה שבפנינו קריטריונים נוספים שהוכרו בפסיקה כיוצרי קרבה: מדובר בנזק פיסי; בפעולה שלעיריה יש שליטה על ביצועה להבדיל מסמכות פיקוח בלבד (למרות שהעבודות דנן בוצעו ע"י קבלן צד ג'- עקרונית העיריה יכולה לבצען בעצמה- באמצעות עובדיה שלה); ישנה הסתמכות מצד הולכי רגל על כך שיכולים הם להלך בבטחה בכבישים וברחובות הרשות. ב. החשש כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטוניים, בגין הפעלה רשלנית של סמכות שלטונית, תביא להצפת ביה"מש בתביעות נזיקין, הינו מופרז: "הטיעונים בדבר 'הצפה' הם לרוב מוגזמים וללא כל בסיס עובדתי. אכן, נסיון החיים מוכיח כי הסרת חסינות מ אחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה כל זעזוע... " (ע"א 243/83 שם, שם). חובת זהירות קונקרטית: חובת זהירות מושגית נבחנת במישור הקונקרטי: "חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה" ( ע"א 862/80 שם, שם; ע"א 243/83 שם,שם). אין ספק, כי כל עיריה סבירה יכולה לצפות (כענין פיסי) החלקתו של הולך רגל, הדורך על צבע טרי שנמרח על הכביש מקום בו אין שלטי אזהרה בדבר מריחת הצבע או גידור במקום הצביעה, כשם שכל בר דעת יכול לצפות תוצאה זו. החלקה בסיטואציה כזו הינה מסקנה לוגית פשוטה ומתבקשת. הנתבעת טוענת כי התובעת חצתה את הכביש במקום האסור לפי חוקי התנועה ולפיכך הינה בגדר ניזוק בלתי צפוי הנמצא מחוץ למעגל הצפיות של עיריה סבירה. בחקירה הנגדית העידה התובעת (ע"ת/1) בזו הלשון: " איפה שעברתי את הכביש לא היה מעבר חציה" (פרוטוקול מיום 29/4/95 ע' 16 ש' 1). " חציתי את רח' ינאי באלכסון…" (ע' 19 ש' 9). " חציתי לא במעבר חציה ולא בפינת הרחוב" (ע' 19 ש' 14). האם לאור ההנחה שהתובעת אכן הפרה חוקי התנועה, כפי שעולה בעליל מדברי התובעת עצמה, קיימת חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין הנתבעת לבין התובעת? האם הסיכון שנטלה העיריה (באי הצבת שלטי אזהרה ו/או גידור) הינו סיכון סביר, מאחר והתובעת לא היתה אמורה להימצא כלל באזור הצבוע? הווי גלוי וידוע לכל, כי למרות האיסור, הולכי רגל נוהגים לחצות כבישים גם במקום בו אין מעבר חציה או באלכסון. משכך, יכולה היתה הנתבעת לצפות הימצאות התובעת באזור שנצבע. כך למשל בענין גרובנר (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1)141)- קבע ביה"מ כי מאחר ורכיבה על אופניים ברחבי הגן הציבורי, בהתעלם מהשלטים האוסרים זאת, היתה בגדר חזיון נפרץ- הרי שהתופעה היתה צריכה להיות גם בידיעתה של העיריה. אולם, למעשה אין חשיבות לעובדה שהתובעת חצתה שלא במעבר חציה ובאלכסון, שכן, כדבריה, החליקה התובעת על קו סימון "בשפת הכביש. בין המדרכה לכביש" (ע' 17 ש' 28). "החלקתי לפני שעליתי למדרכה" (ע' 17 ש' 30). באשר לטיבו של קו הסימון בצבע - הוצגו מס' גרסאות סותרות ע"י התובעת: בתצהירה העידה התובעת: "עסקו אנשי הנתבעת בצביעת פסי צבע.... במקביל לשפת הכביש" (ס' 2 לתצהיר). ואילו בעדותה בבית המשפט העידה: "החלקתי על הצבע הלבן הניצב למדרכה". הנתבעת, מצידה, לא הביאה שום ראיות מוחשיות לגבי טיב הסימון. משכך- המקור היחיד ממנו ניתן ללמוד על טיבו של פס הסימון הינו חוזה הקבלנות (שהוגש כראיה ע"י הנתבעת וסומן נ/2). עניינו של החוזה - סימון מקומות חניה ואבני שפה. הצד השלישי עצמו אומר בסיכומיו כי "עובדי צד ג' עסקו ע"פ החוזה עם עירית י-ם בסימון מקומות חניה ואבני שפה בלבד ולא בסימון מעטפות לאיסור חניה..." (ס' ה.10 לסיכומיו). בהעדר ראיות פוזיטיביות אחרות, ועל סמך התרשמותי כי הסתירה בעדות התובעת נעוצה ב"טבע האנושי", יש להניח, איפוא, כי מדובר בפס צבע לבן לסימון חניה (פס אנכי למדרכה). אם אכן כך הדבר, הרי שנהג המחנה את רכבו באותו תא חניה עלול, מן הסתם, לדרוך על פס הצבע הלבן בעת יציאתו מהרכב ובכניסתו אליו. מכאן שהנתבעת יכולה היתה לצפות הימצאותם של הולכי רגל באזור הנצבע. יתר על כן, גם ילדים עלולים לקפוץ לכביש, להחליק על הצבע ולהינזק: "חובתו של הקבלן וגם של המעסיק לצפות את האפשרות שאחד הילדים עלול לעשות מעשה קונדס מהסוג שבו עסקינן… מוטלת החובה למנוע תוצאה של פגיעה אפשרית במשתמש בכביש" (ע"א 748/82 עירית ת"א-יפו נ' מורד, פ"ד מ(3)74). הנתבעת אף צריכה היתה לצפות הימצאות התובעת באותו אזור ולהביא זאת בחשבון בעת שהיא מבצעת עבודות סימון כבישים, מדרכות, חניות וכיוצ"ב (בין באמצעות עובדיה שלה ובין באמצעות חברה קבלנית), וכל השקולים שפורטו לעיל יפים גם לכאן. העברת חובה הזהירות לצד ג': הנתבעת טוענת כי "בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה ביצע צד ג' ו/או מי מטעמו עבודות באיזור שבו אירעה התאונה הנטענת על ידי התובעת. על כן "נושאת חברה זו במלוא האחריות לנזקים הנטענים..." (ס' 5 להודעה לצד ג'). טענה זו אינה יכולה לעמוד. בהעברת ביצוע העבודה לידי צד ג' - לא נפטרה הנתבעת מחובתה למנוע סיכונים בלתי סבירים בדרך: " חובתו של הבעלים היא חובתו שלו וחובתו של המפעיל (-בריכת השחיה- י.מ) היא חובתו שלו… אין לנו ענין בהעברת החובה אלא במילוי החובה בדרך של העברת ההפעלה" (ע"א 145/80 שם, שם). וכן: "חומרת רשלנותו של אחר אין בה כשלעצמה כדי לפטור את המעוול מאחריות אם חייב היה לחזות מראש את אשר קרה, הווה אומר, אם בנסיבות הענין רואים את המעוול כמי שצריך היה לצפות באופן סביר למעשים הרשלניים החמורים שאירעו... אך לא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע המשכתם, הרי לא יהיה בחומרת התנהגותם של הקבלנים כדי לשלול אחריותם בנזיקין" (ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3)349). שאלת אחריותה האישית של הנתבעת צריכה להיבחן, איפוא, במנותק משאלת אחריותו של צד ג'. אמנם, אף אם יימצא כי הנתבעת לא התרשלה- ייתכן שתהיה אחראית לרשלנות הקבלן צד ג' מכוח סייגי ס' 15 לפקודת הנזיקין (הס' קובע העיקרון שאין המעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי. הסיפא של הסעיף קובעת שורת סייגים לעקרון, למשל: ס"ק 4 קובע כי האחריות תוטל על המעסיק אם הוא אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו נמסר לקבלן עצמאי. סייג זה יכול להתקיים, בין היתר, כאשר החובה נחשבת למוגברת, היינו- החובה למנוע יצירת סיכון מוגבר לעובר אורח ברשות הרבים. או אז המעסיק יהיה אחראי אפילו לא הוא התרשל אלא הקבלן העצמאי). אולם, שאלה זו אינה דרושה הכרעה במסגרת התביעה שלפנינו, שכן ס' 15 לפקה"נ נועד "להטיל" אחריות גם על הנתבעת, בנוסף לאחריות הקבלן. אולם, לאור הסכם השיפוי שממילא פוטר את הנתבעת מכל חובת פיצוי- נדרשת הכרעה רק בשאלת רשלנותה העצמאית של העיריה או רשלנותו של הצד השלישי, שכן כדי שהצד השלישי יחוייב בפיצוי התובעת- די בהוכחת אחת משתי חלופות אלו. האם צד ג' חב חובת זהירות כלפי התובעת? טענה מקדמית: בסיכומיו טוען הצד השלישי כי הן התובעת והן הנתבעת לא הוכיחו כי "עובדי צד ג' או מי מטעמו עסק בסימון פסי הצבע שגרמו לכאורה להחלקתה של התובעת" (ס' 2 לסיכומי צד ג'). בתגובתה לסיכומי הצד השלישי התנגדה ב"כ התובעת לטענה זו מהנימוק שמדובר בהרחבת חזית. עם כל הכבוד, אין המדובר בהרחבת חזית שכן למעשה הסוגייה כבר הועלתה ע"י ב"כ הצד השלישי בחקירה הנגדית של התובעת: ש"ת: ..העובדים שהיו בחנות יצאו ושאלו אותם מי הם והם השיבו שהם קבלני משנה של העיריה. [ע' 15 ש' 1]. ש"ת: איך אני יכולה לדעת למי שייכים העובדים… ש"ת: העובדים אמרו שהם קבלנים שעובדים מטעם העיריה …" [ע' 15 ש' 19-21]. מכיוון שב"כ התובעת לא התנגדה לקו חקירה זה במהלך החקירה הנגדית-- אינה יכולה להעלות כעת הטענה כי מדובר בהרחבת חזית. עם זאת, לגופו של ענין: נטל הוכחת הטענה כי לא דובר בעובדים מטעמו מוטל על כתפיו של הצד השלישי,נטל שלא עמד בו. אמנם תקופת חוזה הקבלנות של הצד השלישי עם העיריה הינה מה- 24/5/94 ועד ה- 10/7/94 (היינו- ההתקשרות הגיעה לקיצה יומיים לפני קרות התאונה) , אולם- החוזה קובע חובת הצד השלישי לבצע השלמות ותיקונים גם לאחר השלמת העבודה, בהתאם להחלטת המפקח על העבודה (ס' 55 לחוזה), וכן תקופות בדק של שנה עד 4 שנים. מאחר והצד השלישי לא הוכיח ההפך- הרי שיש בקביעות חוזיות אלו משום ראיה סבירה לכך שדובר בעובדים מטעמו. חובת זהירות מושגית: סוגיית אחריותם של בעלי מקצוע ברשלנות נידונה בהרחבה בפסיקה. המגמה המסתמנת הינה של הכרה בחובת זהירות מצידם של בעלי מקצוע כלפי הציבור העלול להיפגע מפעולותיהם, כשהרציונל לכך נעוץ בעובדה כי בעל המקצוע הוא שיוצר את הסיכון בפועל: "בעל מקצוע נושא בחובת זהירות כלפי כל אלה אשר לפי הידוע לו עלולים להיפגע מפעולותיו המקצועיות…האחריות נובעת בעיקרה מכך שהלה ידע או צריך היה לדעת כי אנשים אלה ייפגעו אם הוא לא ימלא תפקידו כנאות" (ע"א 684/76 שם, שם). ובענין אחר: "התאונה אירעה עקב רשלנותו של הקבלן …. הקבלן הוא שיצר, בין בעצמו ובין על ידי פועליו, את מקור הסכנה… עבודות הבניה נמסרו לקבלן וביחסים שבין העיריה לבין הקבלן בנושא האחריות בולטת אחריותו של הקבלן לתוצאה, ואין להטיל את מלוא האחריות על העיריה בלבד. הרי דווקא הקבלן הוא שיצר את מקור הסכנה וכלום ייפטר המעוול האמיתי בלא כלום ?!" (ע"א 748/82 שם, שם). הצד השלישי, בתור קבלן שהופקד על ביצוע עבודות הצבע בפועל, ידע וצריך היה לדעת ולצפות שהולכי רגל עלולים להיפגע מכך שאינו טורח ליידעם בדבר מריחת הצבע הטרי , בין אם ע"י הצבת שלטי אזהרה ובין אם ע"י גידור או כל אמצעי סביר אחר. אלו הם אמצעים סבירים שכל קבלן סביר בעל ניסיון ,שסכנת ההחלקה של הולכי רגל נהירה לו היטב היה נוקט בהם. למעשה, חוזה הקבלנות עם העיריה מטיל עליו חובה כאמור במפורש: "הקבלן מתחייב לספק ולהתקין על חשבונו הוא, שמירה, גידור ותמרורי אזהרה, לרבות פנסים מהבהבים ושאר אמצעי זהירות לשם בטחונו ונוחיותו של הציבור ולהציבם בכל מקום שיהיה צורך בכך...או שהיה דרוש ע"פ דין או ע"פ הוראה מצד רשות מוסמכת כלשהי" (ס' 6(1) לחוזה). כאמור, עצם העובדה כי הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובעת- אין בה כדי לשלול חבותו המקבילה של הצד השלישי: "חובתו כקבלן מבצע היתה לדאוג לטיב ראוי של הבטון בו ייעשה שימוש, ואין הוא יכול לפטור את עצמו מאחריות בטענה שגם אחר אחראי לכך…" (ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3)233). "ביצוע עבודה לפי הנחיותיו של אחר, אין בה בהכרח כדי לפטור את מבצע העבודה מן האחריות לגבי צורת הביצוע" (ע"א 684/76 שם, שם). 4.2 היסוד השני-התרשלות: האם הפרו הנתבעת ו/או הצד השלישי את חובת הזהירות המוטלת עליהם? אי הצבת שלטי אזהרה ו/או גידור האזור שנצבע: לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי לא היו במקום הנפילה אמצעי אזהרה לגבי ביצוע עבודות הצבע. לאחר שבחנתי את כל הטיעונים והראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הציבה שלטי אזהרה באזור הצביעה, האזור לא גודר ולא הוצב כל סימן אזהרה אחר. תימוכין לכך מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון: הנתבעת לא העידה מי מטעמה בנוגע לשלטים שהציבה או לאמצעים אחרים שנקטה על מנת להסב תשומת לב הולכי הרגל לעבודות הצבע. הלכה ידועה היא, כי אי העדת עד פועלת לרעת בעל הדין, קל וחומר כאשר בעל הדין עצמו הוא שנמנע ממתן עדות: "רשאי היה ביהמ"ש מאז ומתמיד להעניק לשתיקתו של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים, על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד, בעוד שבעל דין מוחזק ככלל כעד מרכזי..." (ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פ"ד כ"ח(1) 184). עדות מטעמה (למשל- עדות הגורם שהורה להציב או שהציב השלטים ברחוב ינאי) היתה יכולה לשפוך אור על האמצעים שננקטו כדי למנוע סיכון להולכי הרגל , ומשנמנעה הנתבעת מהעדת עד מטעמה הדבר אומר דרשני ויש בו כדי להחליש את גרסתה. "במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד אשר בידו ידיעות העשויות לסייע לבירור דברים ואם אין הוא מביא אותן לפני ביה"מ יש בכך חיזוק לדברי היריב...." (ע"א 216/73 שם,שם). פרט לכך, לטענת התובעת פנה אחיה, לאחר התאונה, לעובדים שהיו במקום כדי לברר פרטים לגבי נסיבות התאונה. אולם, הנתבעת לא העידה מי מהעובדים שהיו במקום (שאין חולק לגבי הימצאותם באזור), בשאלה האם הסבו תשומת ליבה של התובעת לשלטים. גם בכך יש כדי לחזק המסקנה בדבר היעדר שילוט אזהרה. תמך שני: מקובלת עלי עדות התובעת כי לא ראתה כל שלט אזהרה. עדותה בנקודה זו עקבית והחלטית (להבדיל מנקודות אחרות לגביהן ניכר אי בטחונה בנכונותן והיא אף מודה כי אינה זוכרת): "לא היה שום תמרור אזהרה " (עמ' 14 שורה 12). " לא היה שום שלט אזהרה" (עמ' 15 שורה 20). " לא היה שום שלט אזהרה" (עמ' 18 שורה 25). עדות התובעת מהימנה עליי ויש בה וביתר העובדות כאמור- כדי לבסס "ראיות לכאורה" להתרשלות הנתבעת בכך שלא הציבה שילוט. גרסתה מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסת הנתבעת: "מה שנדרש מבעל דין שעליו הטיל החוק את עול השכנוע במשפט אזרחי, הוא להוכיח עובדות מהן עולה גירסתו כאפשרות קרובה, לאו דווקא קרובה עד מאוד. ובדרך כלל יספיק הדבר, שהגרסה העולה מאותן העובדות, היא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 256). "הלכה פסוקה היא שכמות ההוכחות הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי הינה "זעירה למדי", ומשעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור - עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע....זאת משום שלא זו בלבד שעקרונית הוכחת השלילה הינה משימה קשה, אלא שהוכחת היפוכה, קרי- הוכחת החיוב הינה משימה פשוטה ביותר...." (י' קדמי על הראיות- הדין בראי הפסיקה (תשנ"ט-1999, חלק 3) 1264). תמך שלישי: ממכלול הראיות והטיעונים עולה כי לא היה גידור באזור (למשל- על ידי הצבת "קונוסים"), שהרי לו היה- התובעת לא היתה מצליחה בכלל להיכנס לאזור הצבוע. דעתי היא, כי במחדל זה , של אי הצבת שילוט, גידור או כל אמצעי סביר אחר, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק… כשמדובר בנזק תולדת החלקה עקב חומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, הנטיה היא לסווג את סכנת ההחלקה כ"סכנה רגילה" או "סבירה" או "צפויה", לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה…כך למשל דין מים או מי סבון בבית מרחץ. כשמדובר בנזק תולדת החלקה עקב חומר ש"אינו טבעי" או חומר שחייבים לנקוט בגינו אמצעים מיוחדים (כגון שמן על רצפת מטבח) מוטלת על המעביד לנקוט אמצעים מיוחדים להקטנת סכנתה של החלקה" (ע"א 371/90 סובחי נ' מד"י, פ"ד מז(1) 345). אומנם דובר שם בחובתו של מעביד לדאוג לבטיחות העובד- אך הגיונם של הדברים יפים גם לענייננו. וברוח זו: "ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה…מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק..אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחי היומיום" [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1)72. מכאן שמהותם וסבירותם של אותם אמצעי זהירות משתנים לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון. לעניות דעתי, סכנת החלקה על צבע טרי בכביש, בהעדר שילוט או גידור, אינה סיכון סביר ואין לראותה כחלק מהוויית ההליכה בדרך. בדרך כלל ההולך בדרך אינו נזהר מפניה מיוזמתו שלו ואינו אמור לנחש שהצבע המרוח על הכבישים והמדרכות הוא צבע טרי. ההיפך הוא הנכון- ההנחה היא כי הולך רגל יכול להלך לתומו כל עוד אין שלטי אזהרה או גידור במקום. הנתבעת טוענת, כי במקום חנה רכב הצבעים ולידו ביצעו פועלים את עבודות הצביעה ו"קיומם של פועלים המבצעים עבודות צביעה הינו אזהרה בולטת ביותר לקיום עבודות במקום" [ס' 2.ה. לסיכומי הנתבעת]. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, בין אם דובר ברכב של העיריה בצבע כתום (כטענת צד ג') ובין אם ברכב של "חב' שרגרף"- הצד השלישי (כטענת הנתבעת) - סבור אני כי הולך רגל אינו אמור לשים לב למכוניות חונות בצדי הדרך, ויהא זה אפילו רכב עירוני או רכב בעל צבע/כיתוב בולט, שהרי כאלו קיימים למכביר. שנית, גם אם ניתן לראות בהימצאות פועלים משום אזהרה לענין הצביעה, הנחה שיכולה לעמוד, לדעתי, אך בדוחק רב, מדובר באזהרה נקודתית לגבי אותם סימונים שמבוצעים על ידם באותו רגע ולא לגבי סימונים שבוצעו קודם לכן (ואפילו מס' שניות קודם לכן). התובעת מעידה: "אחרי שנפלתי ראיתי שיש שם את הרכב של העיריה ושיש אנשים שצובעים אבל לא במקום שנפלתי" (ע' 14, ש' 15). מכאן שלגבי פס הצבע הספציפי עליו החליקה התובעת , לא היתה אזהרה , ולו בדמותם של פועלים שצובעים. הצד השלישי אינו מכחיש היעדרם של שלטי אזהרה שכוונו להולכי הרגל. אלא שטוען הוא כי לא היתה בכך רשלנות מאחר ו"כל נוכחות של הולך רגל על הכביש, שלא בתחום מעבר החצייה הנזכר לעיל, הינו מפתיע, מסוכן, בלתי צפוי ונעשה על אחריותו של הולך הרגל בלבד… אזהרתם של הולכי רגל חייבת להתבסס על היותם שומרי חוק…. אי לכך נקבע בהוראות משרד התחבורה כי אזהרתם של הולכי רגל תתבצע בתחילת כל קטע מדרכה ובסופו של כל קטע מדרכה" [ס' ז'.7-5 לסיכומי צד ג']. כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. גם בהנחה כי התובעת אכן הפרה חוקי התנועה בחצותה הכביש באלכסון ושלא במעבר חציה, עדיין, היא בגדר תחום הצפיות הסביר הנדרש מהצד השלישי. לא זו אף זו, לטענת הצד השלישי כי הוראות משרד התחבורה קובעות אחרת לא הובאו כל סימוכין, כגון העדת גורם מוסמך ממשרד התחבורה היכול לאשר דבר ההוראות או הצגת פרסום הוראות כגון דא, הוכחה פשוטה ומתבקשת, שהצד השלישי לא הוכיח. מריחת צבע שמן מחליק ושאינו מתייבש במהירות: עם כל הכבוד, התובעת כשלה בהוכחת טענות אלו. טענות אלו אינן אלא פרי מסקנתה והתרשמותה האישית של התובעת, ובהעדר ראיה אחרת מצדה- מדובר, איפוא, בעדות סברה שאינה קבילה מפי התובעת, שאינה מומחית בחומרי צביעה או בחומרים כימיים אחרים. מקובלים עלי בהקשר זה דברי ב"כ הצד השלישי: "על אף שמכנסיה של התובעת נותרו עם סימני צבע ולטענתה גם נעליה נותרו עם סימני צבע, נמנעה התובעת לשלוח את המכנסיים לבדיקת מעבדה ולהוכיח כי הצבע הנדון הינו "צבע שמן מחליק… התובעת לא הוכיחה כי צד ג' רכש ו/או השתמש בצבע שאינו מתייבש במהירות. התובעת לא הוכיחה מהו זמן הייבוש המומלץ לצבע סימון כבישים ו/או מהו הזמן שנקבע ע"י מכון התקנים כזמן התיקני לייבוש צבע סימון כבישים ו/או מהו הזמן שנדרש ע"י הנתבעת, מזמינת העבודה, כזמן הייבוש של צבע לסימון כבישים. התובעת ממילא לא הוכיחה כי צד ג' השתמש לפיכך בצבע שאיננו מתייבש במהירות.." (ס' 3,10 לסיכומי הצד השלישי). 4.3 היסוד השלישי- קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק קשר סיבתי עובדתי : להוכחת הסיבתיות על התובע להוכיח, ע"פ מאזן הההסתברות הנוהג במשפט אזרחי, כי אלמלא אותו מחדל לא היה הנזק נגרם או כי המחדל תרם מהותית להתהוות הנזק" (ע"א 145/80 שם, שם). לו היתה הנתבעת מציבה שלט אזהרה בדבר הצבע הטרי - יש להניח, ע"פ ההגיון ונסיון החיים הכללי, כי מספר ניכר של הולכי רגל היו מעיינים בו ונוהגים על פיו, וכתוצאה מכך היו נמנעים מלהלך באזור הצבוע. הנתבעת טוענת, כי גם אם היה מוצב שלט- התובעת לא היתה מבחינה בו. בחקירה הנגדית ניסתה הנתבעת להוכיח כי התובעת לא הסתכלה סביבה ולא היתה ערה למתרחש בדרך: ש"ת: "כשאת אומרת לי שהלכתי ולא הסתכלתי אני אומרת לך שהלכתי רגיל" (עמ' 15 שורה 31). "הלכתי והסתכלתי קדימה. לא הסתכלתי לכוון הכביש". (עמ' 15 שורה 32). אולם, אף אם נקבל ההנחה המיטיבה עם הנתבעת, לפיה התובעת אכן לא היתה שמה לב לשלטים, לו היו מוצבים, אין בכך כדי לגרוע מקיומו של קשר סיבתי במקרה דנן. בענין זה יפים דבריו של השופט ברק בע"א ועקנין: "אכן, מוכן אני להניח כי מאזן ההסתברות הוא, שסביר להניח, כי הניזוק עצמו לא היה מעיין כלל בשלט (בדבר איסור קפיצת ראש במים רדודים- י.מ) אך אין בכך ולו כלום, שכן השאלה אינה, אם קריאת השלט ע"י הניזוק היא כשלעצמה היתה מונעת הנזק. השאלה היא , אם קיומו של השלט ואיסור הקפיצה בו היו יוצרים, הלכה למעשה, מציאות כוללת, אשר במסגרתה סביר יותר להניח שהניזוק לא היה קופץ למים מאשר להניח שהיה קופץ בהם….כמובן, אילו הוכח כי בשל תכונותיו המיוחדות מורד התובע במוסכמות או שהוא חסר קומוניקציה עם זולתו- שאז בנסיבות אלו היתה ההנחה הכללית, המתבססת על נסיון החיים, נשללת. אך על כל אלה לא באה כל ראיה" (ע"א 145/80 שם,שם). תליית הקולר באי שימת לב היפותטית מצד התובעת לשלטי חוצות, מבלי להביא לכך ראיות ממשיות (כגון: קוצר ראיה, אי ידיעת השפה העברית וכד'..) אין בכוחה, איפוא, לשלול הקשר הסיבתי בין מחדל הנתבעת לבין הנזק שאירע. לא מן המיותר להביא גם דברי ביה"מ בענין זוהר: "מר אלמוג טען בפנינו בשם העיריה כי אפילו היה שילוט- לא היה בכך כדי לעזור. אין בידי לקבל טענה זו. יש יסוד סביר להניח כי אילו היה שילוט המזהיר מפני סכנת התמוטטות היה הנזק נמנע, שכן אדם בר דעת לא היה "קונה" צל ב"מחיר" כה יקר. כמובן, אם נסיון החיים מראה שהשילוט אינו מספיק- צריך היה לנקוט אמצעים אחרים כגון- גידור…. דבר מכל אלו לא נעשה ומחדל זה הוא שגרם לנזק" (ע"א 862/80 שם, שם). בהעדר ראיה אחרת, התובעת נהנית, אם כן, מההנחה כי אינה שונה מכל הולך רגל סביר. מכאן שאם אכן היו מוצבים שלטים בדבר הצבע הטרי, סביר להניח שהתובעת היתה נמנעת מלדרוך באותו קטע כביש. קל וחומר אם קטע הכביש היה מגודר. בכתבי ההגנה טוענים הנתבעת והצד השלישי כי : א. התובעת מעדה והחליקה משום שנתקלה בשפת המדרכה ו/או נעלה נעליים שאינן נוחות להליכה ו/או רצה או הלכה בקצב מהיר (ס' 5 לכתב ההגנה של הצד השלישי). ב. התובעת מעדה משום שלא השתמשה במשקפיה (ס' 14(ז) לכתב ההגנה של הנתבעת] ו/או לא שמעה הרעש של מכונת סימון הכבישים (ס' ח' לסיכומי הצד השלישי). על הנתבעת והצד השלישי מוטל נטל הראיה להוכחת טענות אלו, טענות שלא הוכחו, אף לא לכאורה. יש לציין כי ב"כ הצד השלישי טרח בניסיונו להוכיח כי התובעת שינתה גרסאותיה בנוגע לתיאור סוג פס הסימון (קו מקביל למדרכה או קו אנכי למדרכה ) ולמיקום המדוייק בו התרחשה התאונה: רח' ינאי 1 מול ינאי 3 (פרק א' בסיכומי הצד השלישי). למרות שהתובעת שינתה גרסאותיה, שוכנעתי כי מדובר בסתירות שאינן יורדות לשורש המחלוקת ומקורן בטבע האנושי. יתרה מכך, אין בכך כדי לפגום בסיבתיות העובדתית הקיימת בין ההתרשלות ובין הנזק, ודומני כי דברי ביה"מ בע"א 4114/90 מתאימים להפליא אף למקרה שלפנינו: "הגם שהתובע שינה גרסאותיו, התרשמתי מאישיותו הכנה ונראה לי שהתובע ניסה להביא לפני בית המשפט את תיאור התאונה כפי שהוא חווה אותה…. למעשה, אין נפקא מינה מהי האמת האובייקטיבית לגבי נסיבות התרחשות הנזק. יהיו הנסיבות אשר יהיו, אילו קיימה המשיבה את חובתה לגדר את המכונה או להרכיב מגן הולם, סביר להניח כי הנזק היה נמנע. המערער לא יכול היה להניח ידו על המכונה… גם אם פעל המערער בהיסח הדעת, הגידור או המגן יכולים היו למנוע זאת, שכן היו מעניקים לו שהות לחשוב כיצד לתקן המכונה מבלי לסכן אצבעותיו…" (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיב, פ"ד מח(1) 415). ולפי אותו הגיון: אמצעי אזהרה או גידור היו מעניקים שהות לתובעת לכלכל צעדיה (תרתי משמע) כגון- הימנעות מחציה במקום או עקיפת פס הצבע- והיה בהם כדי למנוע ההחלקה. בנוסף, טוען ב"כ הצד השלישי כי אי דרישת התובעת תשלום עבור הנעליים (שלטענתה הוכתמו בצבע), יש בה משום הוכחה ניצחת לכך שהגורם לנפילתה לא היה צבע אלא מכשול אחר על הכביש: "עלתה השאלה מדוע לא הוגשה דרישת תשלום בגין הנזק לנעליה?.... משהוצגה לתובעת שאלה זו, לא נותרה בידה כל ברירה והיא ענתה:'כי את הנעליים יכולתי לנקות". מאליה עולה השאלה כיצד הצליחה התובעת לנקות צבע סימון כבישים מנעליה ולשאלה זו לא היתה לתובעת כל תשובה של ממש. "לא זוכרת עם מה ניקיתי את הנעליים". הנתבעת לא הוכיחה כי יש לה גישה לחומרים כימיים היכולים לנקות צבע סימון כבישים מנעליה... כשנשאלה התובעת באשר להימצאות צבע על הסוליה.... ענתה כי 'ודאי שהיה צבע על הסוליה אבל זה לא מפריע שיש צבע על הסוליה'...לנציגו של צד ג' זה היה מפריע ולכל אדם סביר אחר זה היה מפריע.... נסיונה של התובעת לטעון כי נעלי אכן התלכלכו מצבע הינו כושל ואינו משכנע" (ס' ג' לסיכומי צד ג'). כאמור, הנטל להוכיח כי מכשול אחר הוא שגרם להחלקת התובעת מוטל על הצד השלישי והוא לא עמד בו. משכך, אין מקום לערער על הסברה של התובעת כי לא דרשה פיצוי בגין הנעליים מאחר ועלה בידה לנקותם (מה שדווקא עולה בקנה אחד עם חובתה להקטין את נזקה). קשר סיבתי משפטי : ס' 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי "לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". בפסיקה נקבע כי המבחנים לקביעת הסיבה המכרעת לנזק הם שלושה: מבחן הצפיות, הסיכון והשכל הישר, וכל אחד מהם הוא טוב וראוי (ע"א 145/80 שם,שם) שלושת המבחנים מובילים לתוצאה אחת- כי מחדל הנתבעת הוא הסיבה המכרעת לנזק. הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות כי היעדר שילוט ו/או גידור עלול להביא להחלקה על הצבע הטרי. כמו כן, מחדלה הוא בגדר הסיכון שחובת הזהירות המוטלת עליה נועדה למנוע. גם לפי השכל הישר - היה במחדלה כדי לגרום לנזק שאירע. אשם תורם: האם סטתה התובעת ממידת הזהירות הסבירה שבה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (ע"א 316/75 שור נ' מד"י, פ"ד לא(1)299) ? 1. הנתבעת טוענת כי התובעת לא שמה לב למדרך רגלה ולא התאימה הליכתה לתנאי השטח (ס' 14(א),(ב) לכתב ההגנה של הנתבעת): כאמור, צבע טרי על הכביש הינו בגדר סכנה בלתי רגילה שהולך רגל אינו צריך או מסוגל לשים לב אליה לב מיוזמתו. משלא הוכח כי המעידה אירעה עקב מכשול או פגם אחר בדרך, שאינו הצבע הטרי, אין מקום לקביעה כי התובעת התרשלה בכך שלא הבחינה בו. 2. הנתבעת וצד ג' טוענים כי התובעת לא היתה ערה לנעשה סביבה, היינו- לעבודות הצבע שבוצעו במקום. בסיכומי הנתבעת נכתב: "מעדותה של התובעת עצמה עולה כי במקום ובמועד בו ביקשה לחצות את הכביש התבצעו עבודות סימון בצבע: ש"ת: אני לא יודעת באיזה מרחק היה הרכב של העיריה מהמקום שבו נפלתי (ע' 15, ש' 5). ש"ת: הרכב היה מול החנות שלנו.. (ע' 15 ש' 12) ש"ת: עבודות הצבע בוצעו קרוב מאוד לחנות בה אני עובדת (ע' 15, ש' 2). ש"ת: אני עובדת ברח' ינאי 4 והמקרה היה ברח' ינאי 3. … (ע' 15,ש' 2). העבודות התבצעו מול או ליד מקום עבודתה של התובעת, שממנו יצאה, כך שאין ספק כי היה עליה לראות את ביצוע עבודות הצבע משביקשה לחצות את הכביש שם. יש לציין כי אין חולק שבמקום היה רכב הצבעים ולידו ביצעו פועלים את עבודות הצביעה…". [ס' ד'-ה' לסיכומי הנתבעת]. בסיכומי הצד השלישי נאמר: "התובעת עצמה הודתה כי היו עובדים ורכב הקשור לעבודות הצבע ליד החנות ממנה יצאה וכי היא לא הבחינה בהם באותו רגע, אלא רק כשחזרה לחנות: ש"ת: כשיצאתי מהחנות של מגנום לא הבחנתי שצובעים ליד החנות" (ע' 15, ש' 27).." דהיינו- התובעת עצמה מודה כי בעת שיצאה מהחנות ועמדה לחצות את הכביש לא שמה לב למתרחש סביבה, לא הבחינה ברכב חריג , לא הבחינה בעובדים המבצעים עבודה חריגה….לו היתה התובעת מודעת למרחש סביבה, יש להניח כי היה עולה בידה לחצות את הכביש במקום אחר ובבטחה". [ס' ח'.2 לסיכומי הצד השלישי]. לאור עדותה המפורשת של התובעת בענין זה לא נותר לי אלא להסכים עם האמור לעיל ולקבוע כי בכך שלא נתנה דעתה לביצוע עבודות הצבע יש משום רשלנות תורמת. 3. הנתבעת וצד ג' טוענים כי יש לייחס לתובעת אשם בכך שבחרה לחצות את הכביש בניגוד לחוקי התנועה- באלכסון ושלא במעבר חציה (ס' ז' לכתב ההגנה של הנתבעת, ס' ח'.1 לסיכומי צד ג'): גם טענה זו מושתתת על הודאתה המפורשת של התובעת- ש"ת: חציתי את רחוב ינאי באלכסון ונפלתי מול החנות של גבאי" (ע' 19, ש' 9). ש"ת: חציתי לא במעבר חציה ולא בפינת הרחוב" (ע' 19, ש' 14). בהתנהגות זו יש משום רשלנות תורמת מצד התובעת לנזקים שנגרמו לה. לאור האמור ובנסיבות הענין אני קובע כי אשמה התורם של התובעת עולה לכדי 20% מהנזק. 5. הנזק 5.1 כאב וסבל: התובעת מבקשת כי ייפסק לה בגין ראש הנזק של כאב וסבל סך של 46,586 ₪ (פיצוי לפי שילוש פלת"ד לפי 10% נכות) . הנתבעת סבורה כי יש לפסוק לתובעת, בגין ראש נזק זה, פיצוי גלובלי בסך 1500 ₪. לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. נכויותיה הזמניות, כמפורט בחוות הדעת הרפואית של ד"ר לאון קפלן שהוגשה מטעם התובעת, הן: נכות של 100% במשך כחודש וחצי מיום התאונה, נכות של 50% ל-3 חודשים נוספים, נכות של 30% לחודשיים נוספים, נכות של 20% - במשך חודש נוסף.נכות של 10% במשך החודש שלאחר מכן. לתובעת לא נגרמו שברים והיא אף לא אושפזה. עם זאת, התובעת "סבלה מכאבים מאוד חזקים, שטפי דם מרובים ברגליים… לאחר מכן סבלה מהקרנת הכאבים לאורך רגל ימין.." (חוות דעת המומחה הרפואי) ונזקקה ל"טיפול רפואי ממושך ע"י תרופות ופיזיוטרפיה ללא שיפור מבחינת הגב" (מכתב רפואי מיום ה-14.6.95). מהתיעוד הרפואי עוולה כי , גם כעבור שנה מיום התאונה, התובעת "עדיין סובלת מכאבי הגב בהתקפים לעתים קרובות ונזקקת לטיפול תרופתי". בשים לב לכל הנסיבות והנתונים דנן, נראה לי לנכון ולצודק לפסוק לתובעת, בגין ראש הנזק הלא ממוני, כאב וסבל, פיצוי בסך -15,000 ₪, נכון ליום פסק הדין. 5.2 הפסד השתכרות בעבר: התובעת עובדת כפקידה וכשליחה בחברת מגנום 88. עקב התאונה נקבעה לה חופשת מחלה של 18 ימים, מיום ה- 13.7.94 ועד יום ה-1.8.94. אע"פ שהתובעת לא הגישה תלוש שכר מחודש 07/94 המוכיח ימי היעדרותה מהעבודה- אני רואה לנכון להישען על "אישור מעביד" מיום- 22.10.95 שהגישה התובעת, המאשר כי התובעת אכן נעדרה מעבודתה במהלך התקופה הנ"ל. ב"כ התובעת טוען כי יש לפסוק לתובעת פיצוי, עבור 18 ימי אי כושר, לפי שכרה החודשי הממוצע עובר לתאונה- 2350 ש"ח, בהתאם לתלושי השכר שצירפה התובעת. לטענת ב"כ הנתבעת, על פי ה"הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" מטעם המוסד לביטוח לאומי, שהוגשה על ידי התובעת, שכרה החודשי הממוצע עמד על 1600 ₪ . לפי שכר זה שולמו לתובעת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. הלכה פסוקה היא כי הפסד שכר בעבר, בתאונה שאינה תאונת דרכים, נקבע על פי משכורת "ברוטו" של העובד. ואולם, לא הוכח כל ניכוי מס של התובעת, שכן שכרה אינו נושא מס הכנסה. על סמך משכורת ממוצעת של 2350 ₪, פוסק אני לתובעת, פיצוי בגין ראש נזק זה סך של 1365 ₪, בניכוי דמי הפגיעה ששולמו לה ע"י המל"ל בסך 818 ₪ , היינו- סה"כ - 547 ₪. 5.3 הוצאות שונות: התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי גלובלי בסך 3000 ש"ח בגין "נסיעות לטיפולים רפואיים לא פחות מ-7 פעמים במהלך החודשים אחרי התאונה וכן לטיפולים פיזיותרפיים רבים" ובגין "בזבוז שעתיים ברוטו בכל פעם" (ס' 6.ד' לתחשיב נזק מטעם התובעת). כן דורשת היא פיצוי בסך 400 ש"ח עבור משקפיה שנשברו בעקבות התאונה, וסך של 120 ש"ח עבור מכנסיה שהוכתמו בצבע ואיבדו כל שימוש. הנתבעת מתנגדת לפיצוי בגין נזקים אלו בטענה שלא הוכחו. המדובר בתאונת עבודה, ומשכך זכאית התובעת לקבל מהמל"ל מענק מיוחד לשם "סיוע ברכישת אביזרי עזר" , וביניהם- משקפיים (תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה- 1965). כן, זכאית התובעת לקבל מהמל"ל הסעות למקום הטיפול הרפואי (ס' 87(ב) לחוק הבל"ל [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 +תקנה 7 לתקנות הבל"ל (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968). משזכאית התובעת לקבלת הוצאות בגין המשקפיים והוצאות הנסיעה מהמל"ל- אין מקום לפסוק לה פיצוי בגינם (ד' קציר פיצויים בגין נזק גוף תשנ"ח-1997, ע' 500, 542). התובעת אף לא טענה כי פנתה למל"ל בבקשה לקבל החזר עבור הוצאות אלו וכי סורבה. ההוצאות או הנזקים הנ"ל לא הוכחו, אף לא לכאורה, ואולם סביר שהיו לתובעת הוצאות בנדון, ועל כן אני מוצא לנכון לפסוק לה סכום סביר בסך- 300 ₪ . 5.4 עזרת הזולת: התובעת מבקשת פיצוי, על בסיס גלובלי, בסך 1000 ש"ח בגין עזרה במשק הבית בעבר. ב"כ הנתבעת מתנגד לפיצוי בגין ראש נזק זה, בטענה שההוצאה לא הוכחה. המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. התובעת לא פירטה על ידי מי ניתנה לה עזרה זו (ע"י קרוב משפחה או ע"י עוזרת בשכר) ולא הביאה ראיה כלשהי למספר השעות שהוקדשו לכך. למעשה, הטענה נטענה רק בסיכומים, לא בכתב התביעה, לא בתצהיר עדותה הראשית ואף לא בתחשיב הנזק מטעמה. כלומר, לא הונחה כל תשתית ראייתית בנדון ואף לא טיעון זולת זה בסיכומים. על כן אני דוחה את התביעה בראש נזק זה כבלתי מוכחת, אף לא לכאורה. 5.5 סיכום: 5.5.1 להלן סך הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים: בגין כאב וסבל - סך של 15,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר- סך של 547 ₪ בגין הוצאות שונות -סך של 300 ₪ סה"כ 15,847 ₪ 5.5.2 מסכום זה יש לנכות אשם עצמי תורם של התובעת בשעור 20%, היינו- סך של 3,169 ₪ . הפיצוי המגיע לתובעת לאחר ניכוי זה הוא- 12,678 ₪. 5.5.3 הסכומים הנ"ל (547+300), למעט הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה (12/7/94) ועד התשלום המלא בפועל ממש. 6. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום 12,678 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (לפי שומה) בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ , בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. על יסוד ההודעה לצד ג' שהוכחה, אני מחייב את הצד השלישי לשפות את הנתבעת בגין הסכומים שהיא תשלם לתובעת לפי פסק דין זה, בצירוף הוצאות משפט (לפי שומה) ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום השיפוי המלא בפועל ממש. תאונות נפילהפיצוייםתאונות החלקהכביש