פגיעה של אישה בהריון בפעולת איבה - טיל קסאם

פסק דין העוררת, תושבת העיר שדרות בשנות הארבעים לחייה, היתה בתחילת הריונה הרביעי כאשר ביום 22.8.03 בשעת בוקר מוקדמת, בעת ששהתה סמוך לביתה נפל טיל קסאם על גג הבית ופגע בו (להלן: "האירוע"). באותה עת היו בבית שלושת ילדיה. עם פגיעת הטיל, בעוד הבית מתמלא בעשן, היא נתקפה בחרדה לטענתה ומיהרה במעלה המדרגות של הבית לבדוק מצבם של ילדיה. היא ממשיכה וטוענת כי תוך כדי העליה במדרגות היא נפלה ונחבלה בבטנה. בעקבות כאבי הבטן, כך ממשיכה העוררת, היא פנתה למיון נשים באותו היום שם נבדקה ונמצאה בריאה ושוחררה לביתה. כחודש ימים לאחר האירוע, דהיינו ביום 17.9.03, בבדיקת על-קול שהעוררת עברה, התגלה כי העובר שנשאה ברחמה מת. העוררת טוענת כי הבדיקות הרפואיות שהיא עברה בתקופה שלאחר האירוע מעידות על כך כי העובר שנשאה ברחמה הפסיק להתפתח כבר בשבוע השישי להריון - הוא השבוע בו התרחש האירוע. לטענתה הפלת העובר נגרמה מלחץ נפשי וחרדה בו היתה נתונה בשעת האירוע, והמלווים אותה עד עצם היום הזה. היא מבקשת להכיר בה כנפגעת פעולת איבה כי משמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל - 1970 (להלן: "החוק"). הרשות המאשרת אינה חולקת על כך שהאירוע היה בגדר פעולת איבה אולם, לטענתה, לא היה קשר סיבתי בין האירוע לבין מות העובר. החלטת המשיב נסמכת על חוות הדעת של רופאה של המוסד, ד"ר זמירה פרידמן - מור מיום 7.1.04, ובהסתמך על חוות-הדעת הרפואית של המומחה שהמנה מטעם בית-המשפט פרופ' מילויצקי מיום 16.3.05. לפי שתי חוות דעת אלה הרי על-פי הספרות הרפואית המוכרת ועל פי המקובל בדעות רפואיות אין אפשרות לקשור לחץ נפשי - פסיכולוגי למוות עוברי. כל הריון, על-פי הספרות, טומן בחובו סיכון של 15 אחוז, במיוחד בהתחשב בנתוני האישה, בת 42 ובהתחשב בכך שההפלה קרתה בשליש הראשון של ההריון. בשליש הראשון הזה ההפלות הן בדרך-כלל טבעיות. המומחה מטעם העוררת ד"ר אלעד לרום נתן אף הוא חוות-דעת הנושאת תאריך 26.9.04. הוא בדק את העוררת וקבע על-פי הידע הרפואי שלו ונסיונו והספרות המקצועית בה נעזר, את הדברים הבאים: "בשים לב לנתוני גיל האשה ומועד ההפלה קיימת אפשרות של הפלה טבעית. עם זאת מתוארים בהרחבה בספרות הרפואית מקרים של הפסקות הריון כתוצאה מפגיעות טראומה כגון תאונות שונות, בעיקר תאונות דרכים, אך גם אלימות במשפחה, עקב נפילות וגם כתוצאה ממתח נפשי משמעותי. ממצאי הבדיקות הסונוגרפיות, נתוני בדיקות הדם... תומכים במסקנה שהפסקת התפתחות ההריון היתה סמוך לאירוע הנפילה וחווית הלחץ הנפשי הקשורה לנפילת הרקטה (תוך כשבוע לפי ממצאי גיל העובר)." ובהמשך - "סמיכות המועדים, העובדה של הריונות קודמים תקינים והאירוע של נפילה ולחץ נפשי חריף, כפי שתוארו, מצביעים על מידה גבוהה של הסתברות בדבר קיום קשר סיבתי בין הנפילה והמתח הנפשי החריף לבין מות העובר והפסקת ההריון". בית-המשפט החליט ביום 03.1.05 למנות את ד"ר אריאל מילויצקי כמומחה מטעם בית-המשפט על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי האפשרי בין הטראומה הגופנית והנפשית שהעוררת עברה בעקבות נפילת טיל על ביתה לבין ההפלה של העובר. המינוי הזה היה מחויב המציאות לנוכח שתי חוות-דעת כמעט מנוגדות מטעם שני הצדדים. אל המומחה מטעם בית-המשפט נשלחה חוות דעתו של ד"ר לרון, המומחה מטעם העוררת, וכן צילום המאמרים והספרות המקצועית הרפואית עליה הסתמך ד"ר לרון בחוות דעתו. למומחה מטעם בית-המשפט הוצגו שאלות הבהרה מטעמם של שני הצדדים, כל אחד בנפרד. הוא לא שינה את עמדתו ונתן הסברים מלאים לכל אחת מהשאלות. פרופ' מילויצקי מבחין ביחס לטראומה הפיזית בין הריון צעיר לבין הריון מתקדם וקובע כי בניגוד להריון מתקדם, הרי הריון של שבוע חמישי ועוד שלושה ימים (במקרה של העוררת) טראומה לאזור הבטן איננה גורמת להפלה. הוא מבסס את מסקנותיו אלה על ספרות מקצועית. ביחס ללחץ נפשי (STRESS) הוא קובע כי אפילו ברשימת הפרסומים שצוטטו על-ידי ד"ר לרון, המומחה מטעם העוררת אין הוכחה בדבר הקשר בין הסטרס הנפשי לבין הפלה מוקדמת. לסיכום, הפרופ' מילויצקי מגיע למסקנה כי אין ניתן לשייך את ההפלה לטראומה הגופנית והנפשית שחוותה העוררת בתחילת הריונה. בתשובה לשאלותיה של ב"כ המשיב, הפרופ' מילויצקי קובע כי בשלבים כה מוקדמים של הריון, אין ניתן לקבוע בודאות מתי בדיוק הפסיקה התפתחות העובר. ב"כ העוררת טוען בסיכומיו, בין היתר, כי בהסתמך על המסמכים והבדיקות הרפואיות שבידי העוררת, העובדה כי העוררת היתה אישה בריאה עד לארוע וכן כי היא עברה שלושה הריונות תקינים, הרי ידוע הקשר הקיים בין גוף לנפש. לדעתו, המסקנה הטבעית המתבקשת היא כי העוררת הפילה את העובר בשבוע השישי להריונה, ולמעשה בשבוע בו נפל טיל הקסאם ופגע בביתה. הוא מבקש מבית המשפט לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הטראומה הפיזית והנפשית שהעוררת חוותה לבין ההפלה של העובר. הוא מוצא תמיכה נוספת בענין הקשר הסיבתי בחוות הדעת של המומחה מטעמו, ד"ר לרון אשר בדק את העוררת והסתמך על מחקרים ומאמרים מדעיים אחרונים וספרות מקצועית. הטענה היא שהלחץ הנפשי הוא שגרם למות העובר ולהפלה. ב"כ המשיב בסיכומיה, בין היתר כי המומחה מטעם העוררת והמומחה מטעם בית המשפט קבעו כי במועד כלשהו בשבוע השישי להריון הפסיק העובר להתפתח, אך לפי החומר הרפואי שהיה בידם שני המומחים לא קבעו את המועד המדויק בו הפסיק העובר להתפתח. לפיכך, אין ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הארוע לבית מות העובר. לטענת ב"כ המשיב הרי העוררת חזרה לעבודתה ימים ספורים לאחר הארוע, וכי הטיפול התרופתי נגד לחץ נפשי שהעוררת נטלה התחיל זמן רב לאחר הארוע. לבסוף, מדגישה ב"כ המשיב כי גם על פי האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, בהלה איננה גורמת נזק לעובר בהריון צעיר ועל כן אין לייחס את ההפלה לטראומה פיזית ו/או נפשית. אנחנו סבורים כי חוות דעתו של פרופ' מילוויצקי, המומחה מטעם בית המשפט היא סבירה ועקבית ומתיישבת אפילו עם חלקים של חוות הדעת של ד"ר לרון המומחה מטעם העוררת. שקלנו את כל הראיות, חוות הדעת, והמסמכים שהוגשו בתיק, וגם העדויות שנשמעו, והגענו למסקנה כי אין לפקפק בנכונותה של חוות הדעת של פרופ' מילוויצקי. אנחנו מבקשים להדגיש את הנקודות הבאות: מכתב השחרור של חדר המיון נשים בבית החולים ברזילאי ביום הארוע קובע כי נצפה הריון בשבוע החמישי, העוררת נמצאה בריאה ושוחררה לביתה. בבדיקת על קול שנעשתה לעוררת ביום 17.9.03 נמצא כי העובד שנשאה בבטנה מת. כחודש ימים לאחר האירוע, דהיינו ביום 21.9.03 בבדיקה שהעוררת עברה שכללה בדיקה סונוגרפית, האבחנה כי העובר מת בבטנה נקבעה סופית. נמצא בבדיקה האמורה כי העובר התאים בגודלו ל-6 שבועות ויומיים ונקבע לעוררת מועד לביצוע ההפלה מספר ימים לאחר מכן. גם המומחה מטעם העוררת, ד"ר לרון, קובע "במידה גבוהה של הסתברות" כי היה קשר סיבתי בין הטראומה הגופנית והנפשית שהעוררת עברה בעקבות האירוע לבין ההפלה שהתרחשה מאוחר יותר. ד"ר לרון, בהסתמכו על נסיונו כרופא ועל המאמרים הרפואיים בנושא זה איננו, שולל את האפשרות כי ההפלה שהעוררת חוותה היתה תוצאה של הפלה טבעית. הוא אמר כי: "בשים לב לנתוני גיל האשה ומועד ההפלה, קיימת אפשרות של הפלה טבעית". גם במכתבו אל ב"כ העוררת מיום 18.7.05 הוא חוזר על הדברים לאחר שקרא את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. ד"ר לרון ציין כי הוא לא התכוון לקבוע בוודאות שהלחץ הנפשי הוא שגרם להפלה אלא שהוא היה גורם אפשרי אשר בנסיבות המקרה מצביע, כפי שציינו לעיל "במידה גדולה של הסתברות בדבר קיום הקשר הסיבתי". לדעתנו העוררת לא הצליחה להוכיח את הקשר הסיבתי בין מות העובר וההפלה לבין האירוע. גם בענין טענתה של העוררת כי היא סובלת מהתקפי חרדה עד היום, לא יכולנו לקבוע כי היא הוכיחה טענתה זו. לפי נספח ה-1 מיום 2.6.04 מאת ד"ר טרקובסקי שצורף לתצהיר העוררת, ישנה המלצה לקבל טיפול תרופתי. זה היה כ-10 חודשים לאחר האירוע. בנספח ה-2 מיום 7.7.04, קרוב לשנה אחרי האירוע, נרשם על ידי ד"ר טרקובסקי: "הנ"ל סובלת מחרדה עקב המצב הבטחוני באזור בו גרה...". מצאנו לנכון לציין כי בניגוד לדעתו של בא כוחה המלומד של העוררת, אין אנו סבורים כי בדיקה פיזית של העוררת בשלב הזה עשוי לשפוך אור כלשהו על גורמי מות העובר וההפלה שהתרחשו בשנת 2003. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ודוחים את הערר. העוררת איננה נפגעת פעולת איבה. הריוןנפגעי פעולות איבה