פסק דין בפנינו ערעור וערעור שכנגד. המערער בתיק ע"א 1287/04 הינו המשיב בתיק ערעור 1287.1/04 והוא יקרא להלן "המערער". המשיבים בתיק הראשון הינם המערערים בתיק האחר והם יקראו להלן, שניהם יחד, המשיבים. ככל שנדון בנפרד במשיבים יקרא הראשון מביניהם, לפי סדר הופעתם ברשימת המשיבים, "הקיבוץ" ואילו חברו יקרא "המפעל". להלן נציג את תמצית העובדות הרלבנטיות אשר בעטיין הצטלבו דרכיהם של בעלי הדין. המערער הינו יליד שנת 1974. הוא נולד בחבר העמים. סמוך לארוע התאונה בה ידובר בהמשך, הוא עלה ארצה והצטרף לאולפן לעולים חדשים שהתנהל בקיבוץ. הקיבוץ הינו הבעלים של המפעל המצוי בחצריו. בתאריך 26/3/91 ביותו בן 17 וכמה חודשים נשלח התובע לעבוד במפעל במסגרת האולפן. הדבר היה במשמרת לילה. במהלך המשמרת הסיע המערער מלגזה המונעת על ידי מצבר חשמל שלהלן תיקרא "המלגזה". אגב הנסיעה התהפכה המלגזה והמערער נפגע ברגלו. בהסכמת הצדדים נקבע כי הוא סובל מנכות אורטופדית בשיעור של 10%. אין מחלוקת שהמערער לא היה במועד הרלבנטי בעל רשיון נהיגה ולפיכך התנהלה כאן התובענה על פי פק' הנזיקין. הארוע האמור יקרא להלן "התאונה". את תביעתו הגיש המערער ביום 23/6/98. העובדה שחלפה בין לבין תקופת ההתיישנות הסטאטורית לא עמדה לו למכשול מאחר והיה קטין בעת התרחשות התאונה. המערער ייחס למשיבים ביצועה של עוולת הרשלנות כלפיו שאת פרטיה סקר בכתב התביעה. כמו כן הוא ייחס לה, שם, באופן סתמי, עוולה של הפרת חובה חקוקה. בין בעלי הדין התגלעו מחלוקות עובדתיות ומשפטיות שנגעו לנסיבות התרחשותה של התאונה ולמסקנות המשפטיות הנגזרות מכך. בסופו של יום ולאחר שקבע כיצד התרחשה התאונה, החליט בית המשפט כי המשיבים לא מילאו אחר חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כשגם המערער עצמו חטא ברשלנות. בית המשפט אמד בשעור דומה (מחצית) את אחריותם של המשיבים להתרחשות התאונה מחד ואת אשמו התורם של המערער מאידך יחייב את המשיבים לפצותו במחצית משעור נזקיו וזאת בסך של 93,776 ש"ח (לאחר ניכוי תגמול שנתקבל על ידו מאת המוסד לביטוח לאומי). בערעור שהגיש המערער הוא קובל על הטלת אשם תורם על כתפיו וטוען כי הוא זכאי לקבל מהמשיבים פיצוי מלא בגין נזקיו. מנגד סבורים המשיבים כי אך מתוך טעות הוטלה עליהם אחריות, ולו חלקית, בשל ארוע התאונה וכי מן הדין היה לפטור אותם מכך. כל אחד מבעלי הדין מבקש איפוא כי נשנה את פסק דינו של בית משפט קמא על פי שיטתו. לצורך מתן פסק הדין בחנו את טיעוני ונימוקי פסק הדין, כמו גם את טענותיהם השונות והמסקנה אליה הגענו, בסופו של יום, הינה כי דין הערעור שכנגד להתקבל וכי לא היה מקום לקבל התובענה, גם לא באופן חלקי. כדי לבסס את מסקנתנו בהמשך נפרט להלן את העובדות הרלבנטיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא וזאת לאחר שדן והכריע בחילוקי הדעות שנתגלעו ביניהם. כאמור בעת שהותם באולפן בקיבוץ הועסקו תלמידיו גם בעבודות שונות. עד ליום התאונה עבד המערער בעיקר במטבח. ביום הארוע או יותר נכון בליל הארוע, נתבקש המערער טלפונית על ידי מאן דהוא להחליף עובד אחר במפעל וזאת חרף העובדה שהיתה קיימת הוראה במפעל כי אין להעסיק במשמרת הלילה עולים הלומדים באולפן שגילם נמוך מ-18 שנה. לא הוברר מי זה שביקש את המערער לעבוד במשמרת הלילה אך נקבע שהדבר היה במסגרת האולפן והמפעל. אין תימה שעובדה זו כמו אחרות לא נתבררה כהלכה שהרי המערער הגיש את תביעתו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות והראיות נשמעו כ-10 שנים ויותר לאחר התרחשות התאונה. בית משפט קמא אימץ את טענות המשיבים כי תפקידו של המערער היה להעביר באופן ידני מוצר פלסטיק שנוצר בתהליך היצור ממכונת הזרקה לקרטונים. באופן חד משמעי נקבע שהמערער לא היה אמור לעשות כל שימוש במלגזה במהלך עבודתו. כאמור הוא אף לא היה מורשה לנהוג בה. לאחר שקבע כי המערער לא היה אמור לעשות כל שימוש במלגזה במהלך עבודתו, וזאת תוך דחיית גרסתו וטענותיו של המערער, הוסיף וקבע בית המשפט כיצד ובאלה נסיבות "הגיע" המערער לכדי שימוש במלגזה. ואלה היו דבריו בעמ' 5 בפסקה 14 לפסק הדין: "יש בעדויות אלה לחזק את טענת הנתבעות (המשיבות) שהתובע לא (ההדגשה במקור) קיבל כל הוראה להשתמש במלגזה. התובע הפגין התענינות יתר במלגזה עוד בטרם קרות התאונה וידע שאינו מורשה להשתמש בה. התובע ניצל שהותו, בעבודה במשמרת הלילה, כדי לספק את תאוותו ולנהוג במלגזה. הוא פעל כך בהעדר הוראה או הרשאה …." יצוין כי המלגזה הונעה על ידי מצבר חשמלי ועובר לנטילתה על ידי המערער היתה מוצבת בעמדת טעינה ולא היתה כלל בשימוש. בעמוד 8, שם בפסקה 11 לפסק הדין, מוסיף וקובע בית המשפט נחרצות כדלהלן: "..... התובע היה בן 17 במועד הארוע. עדיין קטין, אך לא ילד קטן. התובע הוזהר שלא להשתמש במלגזה ומלכתחילה, לא היה זקוק לאזהרות, בכדי להבין את החובה שיש לקבל רשות להשתמש במלגזה מבעליה. התובע היה מודע לסכנה הכרוכה בשימוש במלגזה. התובע ידע היטב שהפיתוי הקיים אצלו לשתמש במלגזה, הינה משיכה מסוכנת. התובע ניצל את ההזדמנות ואת הנסיבות, כדי ליטול את המלגזה לסיבוב (נוסף) באין מפריע". עובדות נוספות שנקבעו על ידי בית משפט קמא היו כי המערער נראה על ידי אנשי המפעל בימים שקדמו לתאונה כשהוא נוהג במלגזה, לשם שעשוע, והוזהר כי הדבר אסור אליו. עוד נקבע כי המערער התהפך עם המלגזה מחוץ לתחומי המפעל עצמו, במקום שאליו הוא לא היה אמור להגיע כלל, גם אם היה מתבקש לעשות בה שימוש במהלך העבודה. בערעורו מעלה המערער טענות מטענות שונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אך לא ראינו מקום לשעות לאלה. מלאכת קביעת העובדות מסורה לערכאה ששמעה העדים ויכולה היתה להתרשם ממהימנותם ולא הונח כאן כל בסיס לטענה, שראויה להישמע בנסיבות נדירות, כי קמה כאן עילה שבעטייה יהיה זה נכון להתערב בקביעות אלה ולשנותן. כאן המקום להתייחס לטענה הבאה שבאה מפי ב"כ המערער. בסיכומיו הוא מקדיש מקום נרחב להעלאת הטענה ולפיה הודו המשיבים (כך בלשון רבים) בנכונות גרסתו של המערער אודות נסיבות התרחשות התאונה וכי הם מחוייבים לה. הודאה זו ניתנה, כך הטענה, בעת שחתמו על טופס הודעה ותביעה לשלום דמי פגיעה של המוסד לביטוח לאומי. מסמך זה הוגש לתיק וסומן כמוצג ת/1 והוא יקרא להלן "טופס התביעה". במה דברים אמורים? מתוך עיון בטופס התביעה ולאחר שמיעת העדויות עולה כי בטופס התביעה תאר המערער את גרסתו באשר לנסיבות ארוע התאונה, באופן דומה לטענתו דהיום ובפרק ט' לטופס, שם במקום המיועד לחתימת המעביד, חתמה על הטופס גב' סוניה כהן בשם הקיבוץ, ללא כל הסתייגות או תוספת. טופס התביעה נערך ונחתם ביום 11/7/2001 כשלושה וחצי חודשים לאחר ארוע התאונה. כפי שעולה מהעדויות סייעה גב' כהן למערער למלא הטופס ורשמה מפיו את גרסתו בדבר ארוע התאונה. היא סייעה בידו כיוון שלא כתב עדיין עברית כהילכתה. אין בידינו לקבל הטענה שיש בחתימתה של גב' כהן על טופס התביעה כדי לחייב המשיבים. כפי שהדבר עולה מתוך הטופס עצמו רק "הקבוץ", שניהל את האולפן, חתום עליו ולא המפעל שבשירותיו הוא עבד אותו לילה, כך שוודאי אין בו כדי לחייב את המפעל שכלפיו מועלות מירב טענותיו של המערער. כפי שניכר הדבר מעיון בטופס בפרק הנועד לאשור וחתימת המעביד לא הוסיפה גב' כהן ולו מילה אחת לטקסט המילולי המובנה בטופס ומתוך היותה עובדת הנהלת החשבונות של הקיבוץ ברי כי היא לא התכוונה כלל להידרש לנסיבות ארוע התאונה. יתרה מזו. אם בטפסים עסקינן הרי חשוב יותר להפנות דווקא לטופס הודעה על תאונת עבודה ששיגר המפעל, שהוא הגורם הנכון למסירת אינפורמציה אודות נסיבות ארוע התאונה. ההודעה שוגרה מכח החובה המוטלת על המעביד לפי פקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945 וזאת למפקח, כהגדרתו בדין. העתק ההודעה האמורה צורף לתצהירו של מר רפי צור אשר העיד על עצמו כי במועד הרלבנטי הוא שימש כמנהל היצור במפעל. הדו"ח מולא סמוך להתרחשות התאונה כמפורט בתצהיר. בפרק המיועד לתאור המעביד את נסיבות ארוע התאונה מפרט מר צור את נסיבותיה (לשיטתו) בהאי לישנא: "שלא ברשות ניתק מלגזה מטעינה בחשמל ולקח לסיבוב. התהפך מיד בצאתו מהמחלקה". אם חלקו של המעביד בטופס ההודעה שהוגש לבטוח לאומי מיועד בעיקר לשם אימות העובדה שהתאונה נשוא ההודעה ראויה להכרה כתאונת עבודה, דהיינו שארעה במסגרתה, שאם כך היה נסיבותיה המדויקות אינן רלבנטיות, הרי הודעה דוגמת זו ששיגר מר צור מיועדת לשם בירור נסיבות ארוע התאונה ותנאי הבטיחות במקום העבודה ועל גביה מצינו את גרסת המפעל. ברי שאין בגרסה אותה הציג מר צור בהודעה ששיגר כדי לשמש ראיה בידי המשיבים להוכחת גרסתם, שהרי הודעת חוץ שמסר עד אינה יכולה לסייע בידו להוכחת נכונות גירסתו והיא אינה אלא בגדר סיוע עצמי שאינו קביל, אלא שבנסיבות הענין יש בה כדי לנטרל את הטענה ולפיה הודו המשיבים או מי מהם בפני הרשויות המוסמכות בנכונות גרסתו של המערער אודות התרחשות התאונה וכי הם מחוייבים לה. בנסיבות הכוללות של הענין ברי איפוא כי אין לראות בחתימתה של גב' כהן על טופס התביעה משום הודאה פורמלית ומחייבת מצידם של המשיבים באשר לאופן התרחשות התאונה וודאי לא משנקבעו נסיבותיה הנכונות על ידי בית המשפט וראו לענין זה למשל את פסק הדין שניתן בע"א 5379/90, מתתיהו נ' מדינת ישראל שפורסם בפד"י מ"ז (1) עמ' 167, שם בעמ' 172. על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית משפט קמא יש לבחון עתה את קביעותיו המשפטיות כמו גם את טענותיהם של ב"כ בעלי הדין וזאת בזיקה לעוולת הרשלנות שיוחסה כאן למשיבים. מוכנים אנו להניח שמערכת היחסים שהתקיימה בין המערער למשיבים והקִרבה ביניהם, דהיינו מעביד ועובד, הקימה כאן חובת זהירות מושגית והשאלה הטעונה הכרעה הינה האם מתקיימת כאן חובת זהירות קונקרטית שבמסגרתה נבחנת השאלה האם ביחס לנזק פלוני בנסיבותיו של ארוע אלמוני קיימת חובת זהירות קונקרטית. שאלה זו נבחנת על פי מבחן הציפיות. השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית, נשאלת שאלה שניה, נורמאטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית, לאמור, אם אדם סביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. גם אם מוטלת חובת זהירות קונקרטית של המזיק כלפי הניזוק, עדיין אין המזיק אחראי כלפי הניזוק בכל מקרה שבו - בשל התנהגותו של המזיק - נגרם נזק לניזוק. אחריות המזיק אינה אחריות מבטח. חובתו הוא לנקוט אמצעים סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. אותם אמצעי זהירות בהם מדובר כאן אינם אותם אמצעים שמבחינה פיסית יכולים למנוע הנזק אלא מהו האמצעי שיש לדרוש מבחינה משפטית נורמטיבית מהמזיק שינקוט. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו ענין טכני אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצרכי החברה. כללים אלה גובשו בפסיקה במהלך השנים ומצאו את ביטויים המובהק בפסק הדין שניתן בע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בין שמש, שפורסם בפד"י ל"ז (1) 113. על רקע כללים אלה לא יקשה עלינו לקבוע כי אין להטיל כל אחריות על המשיבים. במה דברים אמורים? כאן יש לשוב ולהדגיש את עיקרי העובדות כפי שנקבעו בבית משפט קמא. המלגזה חנתה בתוך המפעל בעמדת ההטענה לצורך טעינת מצבריה. למערער לא היה כל קשר למלגזה, אגב ביצוע עבודתו. הוא לא היה אמור להשתמש בה, לא להניעה ואף לא צריך היה כלל לִקְרֹב אליה. על אף שהוא היה בגדר קטין יש לזכור כי מדובר בבחור בן 17 שנים וחודשיים, כבר לא ילד, משולל רשיון נהיגה, אשר על פי קביעת בית המשפט ידע היטב כי הנהיגה במלגזה אסורה עליו וגם היה מודע לסכנה הטמונה בעצם הנהיגה. הוא גם ידע, כקביעת בית המשפט, כי "הפיתוי הקיים אצלו להשתמש במלגזה הינה משיכה מסוכנת". בית משפט קבע כי המערער ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ואת הנסיבות כדי ליטול את המלגזה ויצא לנסיעה האסורה - הכל כפי שקבע בית משפט קמא. בנסיבות הענין ברי הדבר שרק רתימתה הפיזית של המלגזה בסוגר ובריח או הפקדת שומר עליה היה בהם כדי למנוע מהמערער את האפשרות ליטול המלגזה ולהסיעה להנאתו. רק נקיטה בדרך מעין זו יכולה היתה לחסום בפני המערער את האפשרות לנהוג במלגזה, אלא שלדעתנו לא רק שהמשיבים לא צריכים היו לצפות שבחור בן גילו של המערער יתעלם מהאזהרות שהושמעו בפניו לבל יסע במלגזה, ינצל את העובדה שהוא מצוי בתחומי המפעל, לצורך עבודה שאינה קשורה אליה, ינטוש את מקום עבודתו וחרף כל האיסורים אודותיהם ידע ושמע יתפתה אחר יצרו, ינצל את העובדה שאולי שהוּ במפעל מעט אנשים, במהלך משמרת הלילה, ויפנה ליטול את המלגזה מנקודת הטענת החשמל שם היא חנתה וינהג בה ועוד מחוץ לתחום המפעל, שם התהפך. יש להניח כי במפעל יש מתקנים וכלים נוספים ששימוש לא מושכל בהם עשוי לגרום נזק אך לא נראה כי על המשיבים לצפות התנהגות מעין זה אותה גילה המערער ושעל מנת למנוע עשיית שימוש כזה, יחוייבו לרתום ולקשור כל מכונה, כלי או מכשיר המצוי במפעל, שמא מאן דהוא יתפתה לעשות בהם שימוש כלשהו שלא לצרכי העבודה או להפעילם. גם אם אמצעי כזה יכול היה למנוע מהמערער את האפשרות הטכנית ליטול המלגזה ולהסיעה לא היתה מוטלת על המשיבה החובה הנורמטיבית בתחום המשפטי לעשות כך. כאן יש להדגיש שהמערער על אף היותו קטין היה "רחוק" אך כ-10 חודשים מאותם בני גילו אשר במדינתנו נקראים לאחוז בנשק ואף להפעיל כלים ומכשירים מסוכנים פי כמה וכמה מאשר מלגזה ולא שמענו כי מי שמפקידם בידיהם למזיק ייחשב. לא למותר יהיה להדגיש כי המערער מעיד על עצמו כי במדינת מוצאו, ברית המועצות הוא נהג במלגזות במקום עבודתו של אביו וידע את טיבה. מעבר לכך, ברי כי לא עצם נהיגתו של המערער במלגזה ועצם האפשרות שנקרתה על דרכו להסיעה, היא שגרמה לתאונה אלא מן הסתם נהיגה רשלנית שנהג בה היא שגרמה להתהפכותה. מהלך כזה וודאי שלא היה על המשיבים לצפות במובן המשפטי. לענין זה נעיר כי לא נטען בכתבי הטענות וממילא גם לא הוכח כי התגלה כשל כלשהו במלגזה ומכאן ברי שנהיגתו הרשלנית בה מצד המערער, היא שגרמה להתהפכותה, שהרי אין זה מדרכה של מלגזה להתהפך, סתם כך. בנסיבות הכוללות של הענין לא נכון לקבוע ולא נכון יהיה לומר שהמשיבים או מי מהם חטאו בעוולת רשלנות כלפי המערער. בסיכומיו מפנה ב"כ המערער לחוק עבודת הנוער תשי"ד - 1952, האוסר בין היתר העסקת נער בשעות הלילה ללא היתר שר העבודה ועל הוראות נוספות הנוגעות והקשורות בהעסקת נערים. הטוען מטיח במשיבים כי לא מילאו אחר הוראות אלה ולפיכך בצעו עוולה של הפרת חובה חקוקה כלפי המערער, בגדרו של סעיף 63 לפק' הנזיקין. לשיטת המשיבים, העלאת טענות אלה הן בגדר שינוי חזית ואין להידרש להן. יש ממש בטענות האחרונות. מעבר לכך המערער חטא כאן עוד בראשית הדרך באופן ניסוח כתב תביעתו. תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מורה כדלהלן: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה" עיון בכתב התביעה מעלה שכתב התביעה, גם זה המתוקן, לא מילא אחר דרישת התקנה. כל שניתן למצוא בענין זה בכתב התביעה הוא אמירה כוללנית, שם בסעיף 9, לאמור: "לחילופין יטען התובע כי התאונה ארעה עקב רשלנותם הבלעדית ו/או המכרעת ו/או עקב הפרת חובות חקוקות מצד נתבעים מס' 1 ו/או 2 ....". ברי שניסוח זה אין בו כדי לקיים את מצוות התקנה ואין בו כדי לסלול את הדרך הדיונית להעלאת טענה מעין זו. מעבר לכך. ברי כי להוראות החוק שהמערער מעלה עתה לראשונה בסיכומיו, אין דבר עם מניעת הסיכון שיצר כאן המערער ביוזמתו ועל דעת עצמו עם תכליתן של אותן הוראות עליהן מדבר עתה ב"כ המערער. מן המפורסמות הוא כי אחד היסודות לקיומה של עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה דורש כי הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. לא על מנת למנוע מנער ליטול ללא רשות וללא רשיון מלגזה ולצאת עמה לטייל ולא על מנת למנוע התהפכות עם הכלי בשל רשלנותו של הנער עצמו, נולד וחוקק החוק האמור שהינו בעיקרו של דבר חוק בעל אופי סוציאלי. מעבר לכל מה שאמרנו עד כה. ביסוד אותן הוראות חוק אליהן מפנה כעת ב"כ המערער מצויים יסודות עובדתיים שכלל לא נתבררו בבית משפט קמא וגם לא הובאה כל ראיה אודותם. מכל הטעמים הללו הגענו כאמור למסקנה כי לא היה מקום לקבל את תביעת המערער ולא היה מקום להטיל אשם על המשיבים לנזק שאונה לו. משהגענו למסקנה זו פטורים אנו מלדון בטענות נוספות שהעלו המשיבים - המערערים. אנו מורים איפוא על דחיית ערעורו של המערער, ועל קבלת הערעור שכנגד. בנסיבות אלה מתבטל פסק דינו של בית משפט קמא ותביעת המערער שנתבררה במסגרתו נדחית. כל תשלום ששולם, אם שולם למערער על ידי המשיבים בגין פסק הדין, יוחזר לידיהם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחושבים ממועד תשלומם בפועל. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבים, יחד ולחוד, את הוצאותיו של ערעור זה אשר נקבעים על ידינו לסך של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)עולים חדשיםמלגזה