פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' פרקש) בת"א 15576/01 מיום 23.2.05 בו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיבים לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לטענתה עקב רשלנות המשיבים. 2. המערערת ילידת 1962 נפגעה בביתה באגודל יד שמאל על ידי סכין חיתוך ביום 18.11.1995. למחרת פנתה לקופת חולים שם נבדקה על ידי המשיב 2 (להלן: הרופא), אשר הפנה אותה לטיפול בזריקת Diphthrina-Tetanus Toxoid על ידי המשיבה 3 (להלן: האחות), אשר הזריקה את הזריקה לזרוע שמאל של המערערת. כחצי שעה לאחר ביצוע הזריקה ולאחר שהופיעו בזרועה של המערערת סימפטומים של נפיחות, חום מקומי וכאבים נבדקה המערערת שוב על ידי הרופא שהורה לה על טיפול באמצעות קומפרסים ומשככי כאבים. למחרת הגיעה המערערת בשנית למרפאה בתלונות על כאבים ונפיחות והרופא הורה לה להמשיך הטיפול בקומפרסים ומשככי כאבים והוסיף כי אם הכאבים יימשכו יפנה את המערערת לבית החולים. יומיים לאחר מכן, ביום 22.11.1995, שבה המערערת אל הרופא עקב החמרה בכאבים והופנתה לחדר מיון לבית החולים הדסה הר הצופים. בגיליון השחרור מחדר המיון מאותו יום נאמר כי המערערת במצב כללי טוב עם אודם ורגישות נקודתית באזור הזריקה אך ללא הגבלה בתפקוד הכתף. עוד צוין כי קיבלה טיפול אנטיביוטי וכי עליה להמשיך בטיפול זה ולהימצא במעקב רפואי אצל הרופא המטפל בה. ביום 6.8.1996 פנתה המערערת בשנית לחדר המיון על פי הפניית הרופא והתלוננה על כאבים בזרוע ובכתף שמאל הנמשכים מזה עשרה חודשים כאשר הוחמרו לאחרונה. בבדיקה בחדר המיון נמצא כי המערערת סובלת מהגבלה בתנועה האקטיבית של כתף שמאל ללא חוסר תחושתי או ווסקולרי בכף יד שמאל. 3. המערערת הגישה לבית-משפט קמא תביעה כנגד המשיבים לפצותה בגין הנזק שנגרם לה עקב רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לה על ידי המשיבים. לכתב התביעה צורפה חוות דעת אורתופדית של ד"ר ג.מן בה נאמר כי בבדיקת המערערת נמצאה רגישות ניכרת בכתף שמאל וכן הרמה מוגבלת של הכתף. בחוות דעת משלימה קבע הרופא כי המערערת סובלת מפגיעה עצבית בזרוע אשר להערכת הרופא קשורה לזריקה וכי נותרה לה נכות עצבית של 5%. 4. בפסק הדין דחה בית-משפט קמא טענה לרשלנות בטיפול במערערת כיוון שלא הובאו ראיות לעניין רשלנות בטיפול הרפואי. עוד נפסק, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מצבה לבין התרשלות בטיפול בה. בית המשפט קבע כי המשיבים אכן חטאו באי רישום מיידי של כל הטיפולים שנתנו למערערת, אולם המערערת לא הוכיחה כי היה באי הרישום כדי לגרום לנזק ראייתי או שהיה מקום להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המשיבים. עוד קבע כי מעיון ברישומה הרפואי ובעדויות המומחים עולה שקיימת סבירות ממשית כי הרישום מתאריך 21.11.1995 והטקסט לאחריו נעשה במועד מאוחר יותר מהמועד שנחזה להיות רשום. עם זאת המערערת לא הניחה תשתית עובדתית לגבי הקשר הסיבתי בין הנזק הראייתי שלכאורה נגרם לה מחמת רישומים חסרים לנכות ממנה סובלת. כמו כן נקבע בפסק הדין כי בנסיבות לא נתקיים התנאי להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", וכן נדחתה הטענה לפיה המערערת זכאית לפיצוי בגין טענה של "הסכמה מדעת" אף שלא נתנו לה הסברים בדבר הסיכונים הכרוכים בביצוע הזריקה. 5. בערעור חזר ב"כ המערערת על כל הטענות שטען בבית-משפט השלום ובעיקר התמקד בסוגית הרישום הרפואי. לטענתו די בכך שנקבע כי הרישום על ידי המשיבים לא נעשה במועד המצוין כדי להעביר את נטל הראיה ונטל השכנוע על כתפיהם להראות שלא התרשלו בטיפול במערערת. בנוסף, לשיטת ב"כ המערערת טעה בית-משפט קמא במסקנתו כי בהיעדר חוות דעת רפואית לא הוכחה התרשלות שכן בהיעדר רישום על כמות החומר שהוזרק או על הזרקה לא תקינה אין אפשרות להציג חוות דעת רפואית ראויה וממילא המערערת אינה יכולה להרים את נטל השכנוע ולפיכך חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". 6. דין הערעור להידחות. אומנם קיים חוסר ברשומות הרפואיות לגבי ביקורי המערערת במרפאה והטיפול שניתן לה ביום הזריקה ובימים לאחר מכן, וכי הרישום מיום 21.11.1995 נעשה במועד מאוחר יותר. לפיכך, אין ספק כי בנסיבות המקרה לא נערך רישום כראוי. היעדר רישומים נדרשים על פי שגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי מילוי החובה של המשיבים כלפי המערערת ומהווה מחדל רשלני. אולם מחדל זה פועל לחובת המשיבים באותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת. גם אם רישום הצוות הרפואי בנסיבות היה מינימלי וחסרים בו פרטים אין מדובר בחוסר או בסתירות מהותיות. על מנת לרפא את "הנזק הראייתי", יש להניח לטובת המערערת את ההנחות המיטיבות עמה. הנתונים העובדתיים הרלוונטים אשר יכלו להתברר מתוך הרישום הרפואי הובאו ביתר פירוט בפסק דינו של בית-משפט קמא. גם אם היה ברישומים אלה כדי להצביע על התרשלות כלשהי של האחות או של הרופא בהזרקת החיסון למערערת או בטיפול בה, עדיין אין בדבר כדי נזק ראייתי כיוון שלא הוכח קשר סיבתי לנזק בזרועה של המערערת. טענת פגם ברישום הרפואי וגרימת "נזק ראייתי" הינה טענה שברפואה. משכך, היה על המערערת לעגן את טענותיה בחוות דעת של מומחה רפואי. אולם בחוות הדעת של ד"ר מן מטעמה, אין התייחסות להתרשלות במתן החיסון או בטיפול במערערת, ובעיקר אין התייחסות לשאלה, כיצד גרמה הרשלנות לנזק בזרועה. מכלול נסיבות האירוע אינן מצביעות על קשר ברור בין הפרת חובת הזהירות, בהנחה שזו הייתה מתבררת מתוך הרישומים הרפואיים, לבין הנזק . כאמור בפסק דינו של בית-משפט קמא לא הובאו ראיות כי בנסיבות פציעתה של המערערת לא היה מקום לתת לה זריקת טטנוס, האחות והרופא לא נשאלו בבית-משפט קמא על הליך ההזרקה עצמו, לא הובאו ראיות בדבר אבחון שגוי ואין ראיות המצביעות על טיפול לא מיומן בסימפטומים שארעו לאחר מכן. לעומת זאת בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים, ד"ר גולדהמר, נקבע כי גם אם הפגיעה העצבית הנטענת בזרועה של המערערת הינה תוצאה של החיסון, אין קשר בינה לבין רשלנות רפואית בעת מתן הזריקה. לפיכך אין נפקות בהיעדר רישום רפואי נאות במקרה דנן לשם הוכחת רשלנות המשיבים ומשכך לא נגרם למערערת נזק ראייתי המעביר את נטל ההוכחה לכתפי המשיבים. 7. באשר לטענות הנוספות של המערערת אנו חוזרים ומאמצים את ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא. הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות משפטה ובשכר טרחת עורך דין, סכום של 7,000 ₪ + מע"מ. סכיןידיים