פסק דין 1. התובע, יליד 22.5.76, תושב מחנה הפליטים אל בוריג' שבעיר ע'זה, נפגע, על פי הנטען בכתב התביעה, בעקבות ירי חיילי צה"ל, והגיש תביעה זו לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהירי. הנתבעת כופרת בכך שחייל ירה בתובע וממילא כופרת באחריות לתוצאות הירי. לחילופין טענה כי התובע נורה בנסיבות הפוטרות אותה מאחריות משפטית, לרבות קיומו של אשם תורם מצד התובע. הנתבעת לא טענה לחסינות בשל קיומה של "פעולה מלחמתית". שמעתי את הראיות, הוצגו מסמכים וראיות אחרות והוגשו סיכומים בכתב. אסקור ואנתח להלן את הטענות שהועלו בסיכומים לאור חומר הראיות. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נכתב אחרת. אקדים ואעיר כי בסימון המוצגים נפל שיבוש, שני מוצגים סומנו כמוצג נ/4, כשאחד מהם צריך להיות נ/3, הוא השאלון שהופנה לתובע בשלב קדם המשפט והמענה עליו, כאמור בע' 32 לפרטיכל. העתק ההודעה שגבה החוקר מהתובע וכתובה בשפה הערבית וכן העתקה לשפה העברית, סומנו נ/4 ויישארו נ/4. תיקנתי את הסימון לגבי מוצג נ/3 במקור, ציינתי את תאריך התיקון - 30.11.06. 2. אין מחלוקת כי התובע סובל משיתוק ילדים מולד ברגלו השמאלית וכי במועד בו נורה, יום 8.5.93, להלן: "יום האירוע", היה תלמיד כיתה ט' בבית הספר אלבוריג' בע'זה, כבן 17 שנה. על פי הנטען בכתב התביעה, שהוגש בתאריך 25.5.99, ביום האירוע, עם סיום הלימודים, בשעה 13:00 או סמוך לה, שב התובע מבית הספר לכיוון בית הוריו. "יריות שנורו מחיילים", כך ממשיכה הטענה בכתב התביעה, "שעמדו מעל למבנה סמוך, פגעו בתובע ברגלו הימנית והוא נפל מתבוסס בדמו, הועבר למרפאת אונרו"א ומשם לביה"ח שיפא", שבע'זה. בבית החולים אובחן שבר מרוסק בשוק רגלו הימנית ופגיעה בכלי הדם בכף הרגל. הנסיון לקיבוע השבר ואיחוי כלי הדם כשל ולבסוף, לאחר התדרדרות במצבו, הועבר התובע בלילה של 9.5.93 לבית החולים שיבא, בו עבר ניתוח, ומשהטיפול בפציעה לא עלה יפה, נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו מתחת לברך. 3. בכתב התביעה פורטו שלושה בסיסים שונים לאחריות הנתבעת, שמקורם בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: "הפקודה": עוולת הרשלנות, עוולת היפר חובה חקוקה ועוולת התקיפה. בטענות בדבר קיום רשלנות, נסמך כתב התביעה על חזקות ההתרשלות הקבועות בסעיפים 38 ו - 41 לפקודה. חזקות ההתרשלות על פי דין 4. הצדדים נחלקו לעניין תחולת הסעיפים 38 ו-41 לפקודה, נוכח הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב - 2002, להלן: "חוק התיקון", אשר הוסיף לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), תשי"ב - 1952, להלן: "חוק החסינות", בין השאר, את הוראת סעיף 5א(4). סעיף זה קובע, כידוע, כי הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודה "לא יחולו בדיון בתובענה", וכי בית המשפט רשאי להחיל הוראות סעיפים אלה רק "אם ימצא כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין ומטעמים שיירשמו". ס' 4 לחוק התיקון הוסיף וקבע כי סעיף זה לא יחול על תובענה ששמיעת הראיות בה החלה לפני תחילתו של חוק התיקון קרי, 1.8.02. ב"כ הנתבעת טען, אפוא, כי מששמיעת הראיות בתיק זה החלה לאחר 1.8.02, אין התובע יכול להסתייע באותם סעיפים להוכחת תביעתו. אין לי צורך להכריע במחלוקת זו שכן, נראה לי שאין מקום להסתייע להוכחת תביעת התובע בהוראות בהן מעוגנות חזקות ההתרשלות האמורות בין כה וכה וזאת לאור פסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין ב -ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 1746, להלן: "פרשת אלעבד", והפירוש שניתן בו להוראות האמורות, בהקשר לתביעות המוגשות כנגד פעילות כוחות הביטחון בתחום הרשות הפלסטינית. מעבר לדרוש אעיר עם זאת, כי היעתרות לבקשתו של ב"כ הנתבעת בנסיבות העניין נראית לי כבלתי מתיישבת עם דרישות הצדק. אכן, שמיעת הראיות החלה רק באוקטובר לשנת 2002, אך הטעם לכך נעוץ היה ביומנו העמוס של בית המשפט. מועד תחילת שמיעת הראיות המקורי, כפי שנקבע, היה קודם לחודש אוגוסט (25.6.02) והוא בוטל ביוזמת בית המשפט, בהחלטה שניתנה שלא בנוכחות הצדדים, בעקבות שיבוצי כחבר בשני הרכבים פליליים שדיוניהם נקבעו לאותו מועד, לשמיעה משך כל אותו היום. כן אבקש להעיר כאן, בקיצור, כי מכלול הוראותיו של חוק התיקון חולל "מהפיכה נזיקית", שחוקתיותה ראויה להישקל מחדש. כך, למשל, ההוראה שהיתה מצויה במחלוקת בין הצדדים שלפני, היא הוראה השוללת מתובעים בכוח, תושבי הרשות הפלסטינית, את הזכויות הדיוניות העומדות לכל תובע אחר. על תכליותיה של שלילת זכויות זו ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק התיקון שפורסמו ב"הצעות חוק" מס' 2645 ביום 23.7.97, בהם עיינתי, אך יש לזכור כי על חקיקה הפוגעת בזכויות לעמוד, בין השאר, באמות מידה של תכלית ראויה ומידתיות הפגיעה בזכויות. לו היו הצדדים שבפני מעוררים מחלוקת זו וההכרעה בה היתה דרושה למתן פסק הדין, אני נוטה לדיעה כי המסקנה המתבקשת היתה, שהוראת סעיף 3 לחוק התיקון, אינה מקיימת את אמות המידה החוקתיות האמורות, ואף פוגעת בזכויות יסוד, לרבות הזכות לפנות לערכאות. היא אף מעניקה "זכויות יתר" במישור הדיוני לנתבעת, המטילה מגבלות על מימוש היקף ההגנה ששיטת המשפט מקנה לזכויות מהותיות חוקתיות ובעיקר הזכות לשלמות הגוף וזכות היסוד לשוויון ולפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתושבים, כתוצאה מפעילות כוחות הביטחון וזאת כמובן, מבלי לנקוט עמדה, אם פעולות אלה הן שגרמו לנזקי הגוף. חוק התיקון, תוצאותיו הן פגיעה בזכויות מהותיות - הזכות לפיצוי בגין פגיעה בשלמות הגוף וגרימת נזק. עיינתי בדברי ההסבר אך לא שוכנעתי כי הנימוקים והשיקולים שהועלו מצדיקים חקיקה מרחיקת לכת. סבורני שיש לשקול מחדש אם להשאיר בתוקף את הוראות חוק התיקון. אסתפק בהערה זו ולא ארחיב. 5. עיקר הטעמים שהעלתה הנתבעת כנגד החלת סעיפים 38 ו - 41 לפקודה, שימשו לה אף כטענות הגנה לדחיית התביעה. כך, זולת הכחשת הירי בתובע מאש חיילים ושאר הנסיבות המפורטות בכתב התביעה כנסיבות בהן נפגע התובע, הוסיפה הנתבעת וטענה בכתב הגנתה כי למרות מאמציה לאתר מידע הנוגע למקרה נשוא התביעה אין נמצאות בידיה "מלוא העובדות" לגביו ועל כן, בהיעדר ידיעה היא תפרט את טענותיה העובדתיות בכתב ההגנה כטענות חלופיות. לעניין זה לא למותר להביא את נוסח הוראת תקנה 72 לתקנות במלואה: "(א) בעל דין המסתמך בכתב טענותיו על נימוקים שונים זה מזה ומבוססים על עובדות נפרדות ושונות, יפרש אותם, עד כמה שאפשר, בנפרד ובמובחן. (ב) בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות" ניכר מדברי הנתבעת לעיל כי היא נסמכה על תקנה 72(ב) לתקנות. דא עקא, בניסוח כתב ההגנה התעלמה הנתבעת מהוראת תקנה 72(א), כך שבסופו של יום, אף אם "מלוא העובדות" לא היו ידועות לה כטענתה, כלל לא ברור מכתב ההגנה אלו עובדות היו ידועות לה, זולת כך שביום האירוע "ארעו מהומות ויידוי אבנים על ידי צעירים - תלמידים ליד בית הספר בבוריג'". כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות, טענה עובדתית זו נסמכה על הרישום ביומן המבצעים של החטיבה המרחבית ח'אן יונס, נ/8. ראיות התביעה וראשית - עדות בן הדוד 6. ראיות התביעה הסתכמו בעדות התובע ועדות בן דודו, שאדי אל וחידי, הצעיר ממנו בשנתיים, להלן: "שאדי". אכן, בפתח עדותו של התובע, שהיה ראשון העדים, התחוור כי בניגוד לאמור בכתב התביעה, לא שב הביתה בגפו, רוכב על אופניו, אלא דרכו לביתו היתה בליווי שאדי, שהוא אף שכנו, שעה ששאדי מרכיב אותו על הכיסא האחורי של אופניו. הלכה למעשה, טענה עובדתית זו הופיעה לראשונה במענה לשאלון שהופנה לתובע בשלב קדם המשפט, נ/3, להלן: "המענה לשאלון", שם נשאל התובע והשיב כי לא היה בגפו בעת הירי, אלא בן דודו היה לצידו. התשובות לשאלון נמסרו לידי ב"כ הנתבעת בחודש מאי לשנת 2000, כשנה לאחר הגשת כתב התביעה. שאדי, כפי שמלמד נסיון החיים, הינו "אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד", כלשון סעיף 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ולא התעלמתי מכך בהערכת משקל עדותו. 7. הנתבעת שלחה חוקר בעקבות התובע, מר אחמד אלמדני, להלן: "החוקר", אשר חיפש ואיתר את התובע והציג עצמו כמי שעובד בביטוח, "לא פגיעות של הצבא... [אלא] תאונות בישראל אשר קורות לערבים" (ע' 7 לתמליל הקלטת שתיעדה את השיחה עם התובע), שהוצגה וסומנה נ/9, להלן: "הקלטת", החוקר גבה מהתובע הודעה בדבר נסיבות פציעתו, רשם אותה בעצמו ולא הקריא אותה לתובע לאחר סיום כתיבתה, נ/4, להלן: "ההודעה". כן ערך אותו חוקר, תרשים באשר למיקום האירוע, נ/5, להלן: "התרשים". על שני המסמכים החתים את התובע. מהקלטת משתקף שהחוקר רשם את דברי התובע תוך כדי השיחה ואף שירטט את התרשים במהלכה. תמליל השיחה המוקלטת, מתורגם לעברית הוצג כראיה, נ/10. האזנתי לקלטת וכן קראתי את התמליל. אף שקיימים הבדלים בין תוכן השיחה העולה מהקלטת לבין תוכן התמליל, אין להם חשיבות בנסיבות העניין שכן, הראיה אליה אתייחס ועליה אסתמך היא הקלטת, לה האזנתי, ולא התמליל. שקלתי את טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי ההודעה "הוכתבה" לתובע על ידי החוקר ולא מצאתי בה ממש. התובע חתם על ההודעה, כפי שב"כ התובע עצמו "מודה" בסיכומיו וזאת חרף התכחשותו של התובע בעדותו בעניין זה. עם זאת, אינני מוכן לייחס להודעה כל משקל ראייתי. לאחר האזנה לקלטת ברור לי כי ההודעה אינה משקפת נאמנה את תוכן הדברים כהוויתם אלא יש בה סיכום ערוך של תוכן השיחה. מהקלטת אף עולה כי החוקר לא הקריא לתובע את האמור בהודעה עם סיום כתיבתה ואין בשיחה כל בקשה מהתובע לחתום עליה. אעיר כי אף התמליל לוקה בחסר, תוך שאינו משקף במדוייק את נוסח השיחה בין החוקר לבין התובע ואף משמיט קטעים בלתי מבוטלים ממנה. בשים לב לכך שהאזנתי לקלטת ממילא אינני מייחס לתמליל כל משקל. אעיר עוד כי בקלטת התובע אכן מוסר לחוקר כי ביום האירוע עבר בסמוך להפרות סדר. התובע חתם, כאמור, אף על התרשים, אשר ב"כ התובע עתר בפני "לפסול" משום שאינו "קוהרנטי" ואינו משקף את תיאור המקום מפי התובע. בין השאר, ציין ב"כ התובע כי מהתרשים הושמט ציון בניין מנעא, אשר על גגו עמדו, על פי הטענה וכפי שנמסר לחוקר על ידי התובע, החיילים שירו בתובע. אי ציונו של בניין מנעא איננו הנימוק היחיד שאני מוצא להפחית ממשקלו של התרשים. לדעתי, יש להעדיף על פניו את התרשימים שערכו התובע ושאדי במהלך עדותם בבית המשפט ת/6א ו - ת/7 בהתאמה, להלן: "התרשימים" בצירוף תצלום האויר נ/6, להלן: "תצלום האויר", כראיות המוכיחות את מסלול ההליכה ומקום "המפגש" בין השניים לבין כוחות הביטחון. טעם הדבר נעוץ בכך שאין מחלוקת כי לא התובע הוא שערך את התרשים אלא החוקר ואף שהתובע חתום עליו, לא השתכנעתי כי התובע עיין בו עובר לחתימה ועל כל פנים דבר זה לא הוכח לי. ודוק: על פני הדברים לא היה מקום להניח כי התובע חתם על התרשים מבלי לעיין בו, אלא שבבית המשפט התובע ושאדי תיארו מסלול חזרה שונה מבית הספר, מזה המופיע על גבי התרשים. לא ניתן לי כל טעם לפקפק באמיתות המסלול אותו תיארו בבית המשפט כמסלול החזרה מבית הספר ואינני מוצא כל טעם מסתבר ל"שינוי" גירסה זה בעניין זה, שהרי ממילא בשינוי כזה לא היה כדי להועיל לתובע. משהתרשימים של התובע ושאדי נערכו בפני, בעוד התרשים נערך בנסיבות שאינני יכול להעריך את טיבן, אני מעדיף לייחס משקל ראייתי לתרשימים שנערכו בפני. אני אף מעדיף תרשימים אלה על פני התרשים שערך החוקר במהלך עדותו, ת/5, שכן אף לאחר עיונים חוזרים בו, קשה להבינו, על רקע צילום האויר. אשר לבניין מנעא, הרי מהתרשימים, תצלום האויר ועדות מי שהיה "מפקד ביחידה שעשתה פעילות מבצעית" במחנה אל בוריג', שלא זוהה על פי דרגתו או שם משפחתו, להלן: "יהודה", ע' 60, ש' 16 - 25, ע' 75, ש' 8-9, ניתן לקבוע באופן מסתבר היכן הוא מוקם. התרשימים אף מלמדים על מיקומו של התובע, אליבא דגירסת התביעה, ביחס לאותו בניין. מהתרשימים אני למד כי בניין מנעא נמצא על ציר ישר מבית הספר ואילו תצלום האויר מסייע לקבוע באופן מסתבר כי הבניין שיהודה סימן כבניין בו לוּ הוא היה בשטח, היה ממקם עליו תצפית, הוא אכן בניין מנעא, עליו הועמדה תצפית ובה עמדו חיילים שהתובע, על פי עדותו, הבחין בהם לאחר שנפגע. עדות התובע באשר לנסיבות הירי 8. בחקירתו הראשית העיד התובע כי שב מבית הספר יחד עם שאדי, רכוב על אופניו, כמנהגם ובדרך בה הם שבים לביתם, בדרך כלל. לאחר כקילומטר וחצי של נסיעה, באיזור בו לא ראה חיילים, הוא נורה, נפל מהאופניים ולאחר שנפל ארצה ראה 3 או 4 חיילים במרחק כ - 20 מטר ממנו, על גג בניין בן שלוש קומות, הוא בניין "מנאע". לא למותר לחזור ולציין כי במענה לשאלה 24 בשאלון כתב התובע כי: "בדרכי חזרה מהלימודים... נפגעתי מיריה של חיילים שעסקו בפיזור הפגנה ו/או התקהלות" וכי בהודעה עליה חתם, נרשם מפיו כי: "יצאנו מבית הספר ופנינו לכיוון הבית וכאשר עברנו ברחוב הראשי באלבוריג' ראינו שביבה וכוחות בטחון ונכנסנו לשוק וכן שם ראינו עוד כוחות בטחון וכן ראינו שביבה זורקים עליהם אבנים על כוחות הבטחון הישראלים, לפתע כוחות הבטחון ירו לעבר השביבה ואני נפגעתי ברגל ימין." על רקע זה, משהציג לו בא כוחו את גירסת הנתבעת בכתב ההגנה לפיה היה "מעורב בהפרות סדר ובהתפרעויות" והתבקש להגיב על זאת, השיב התובע "אני נכה. אני בקושי מצליח ללכת צעד אחרי צעד. אני מעולם לא השתתפתי ולא לקחתי חלק בבעיות ובאירועים כפי שאתם אומרים". משהוסיף ושאל אותו בא כוחו "עוד אומרים, שבמקום שנפגעת בו היו אירועים של הפרות סדר בסמוך למקום שנפגעת מה תגובתך לכך?" השיב התובע "אני לא ראיתי שום דבר", ע' 22, ש' 31 - ע' 23, ש' 4. במהלך חקירתו הנגדית הוסיף ונשאל התובע אם מתשובתו האחרונה משתמע "שלא היו הפרות סדר, או היו הפרות סדר" ועל כך השיב "לא היה וגם אני לא ראיתי", ע' 32, ש' 11 - 15. ועל כך חזר אף בהמשך עדותו עת העיד כי "חזרנו מבית הספר והיינו הולכים ברחוב הראשי. לא היו הפרעות סדר, לא ראיתי שום דבר", ע' 36, ש' 17 - 18. אם כך, נשאל, כיצד זה שבמענה לשאלון השיב כי נפגע מירי של חיילים שעסקו בפיזור הפגנה או התקהלות? תשובתו הייתה "אני אומר מה שהיה איתי. אני לא ראיתי שהיה דבר כזה", ע' 32, ש' 16 - 18. אם כך, נשאל, כיצד זה שבהודעה שנגבתה על ידי החוקר, מסר אחרת ועל כך השיב כי תוכן הדברים שנכללו בהודעה איננו תוכן הדברים שמסר לחוקר, ע' 36, ש' 10 - 15. התובע אף הכחיש כי הוא חתום בתחתית ההודעה או על התרשים ואף השיב בשלילה לשאלה אם המתואר בתרשים מתאר נאמנה את מקום אירוע הירי, ע' 32, ש' 24 - ע' 33, ש' 22. על רקע כל אלה נשאל אם הוא יכול להסביר "מדוע בוצע ירי אם היה רחוב שקט ותלמידים הלכו מבית הספר" ותשובתו כלשונו: "אני לא יודע. הצבא היה לפעמים יורה בתינוקות (אטפאל)", ע' 39, ש' 26 - 28. בע' 5 לסיכומיו הודה ב"כ התובע, כי "למרות התכחשותו של התובע, הוא [ב"כ התובע - ר.ג'] מוכן להניח ולקבל שחתימה בשולי המוצגים נ/4 [כאמור, צריך להיות נ/3 - ר.ג'] ו - נ/5 היא אכן חתימתו של התובע". בכך הודה בדבר שהיה ברור אף ללא הודאתו, כי גירסת התביעה כוללת שתי גירסאות שונות לנסיבות בהן, על פי הטענה, נורה התובע. 9. את הסתירה בין עדות התובע לבין דבריו לחוקר כפי שנשמעו בקלטת, ככל שהם מתיחסים לקטע זה מעדותו, מצד אחד, ותשובת התובע במענה לשאלון, מצד שני, ביקש ב"כ התובע לתרץ בסיכומיו בכך ש"ניסיון החיים של בית המשפט מלמד אותו שעדים, ותובעים במיוחד, מנסים למצוא חן בעיני בית משפט ומנסים להרחיק עצמם מאירועים שעלולים לסבך אותם עד כדי דחיית תביעתם. הח"מ נוטה להאמין, כי ביום האירוע היו הפרות סדר שהתבטאו בזריקת אבנים של צעירים באזור השוק... אולם הפרות סדר אלה לא חרגו ממסגרת הפרות שאיננה כרוכה בסכנת חיים לחיילים שהתמקמו על גג הקומה השלישית של הבניין. יחד עם זאת, סביר להניח והדעת נותנת, שהתובע מסר גרסתו הבסיסית שהוא בעצמו לא השתתף בהפרות סדר והיה בחינת עובר תמים בזירת האירוע. נראה גם כי מצבו הרפואי של התובע כסובל משיתוק ברגלו השמאלית... סביר להניח, וכך ניסיון החיים מלמד, שנכה כדוגמת התובע לא יכל ליטול חלק בהתפרעות אם היתה... הסבר זה מקהה את העוקץ מחומרת הסתירה..." אינני מקבל את טענתו-הסברו של ב"כ התובע ל"הסתרת" ענין קיומה של הפרת הסדר מעיני בית המשפט במהלך העדות. הסתירה בין שתי הגירסאות ברורה ולא ניתן לה הסבר משכנע, יחד עם זאת ולגופו של העניין בו נוגעת הסתירה, סביר בעיני כי נוכח מצבו הרפואי, לא נטל התובע חלק בהפרות סדר. אך דווקא מכך אני למד כי לא אמור היה להיות לתובע כל "מניע" להרחיק עצמו מהאירועים ולא מצאתי כל סיבה לכך שלא ידבק בגירסתו הראשונה לפיה נקלע לזירה בה התרחשו הפרות סדר מבלי שנטל כל חלק פעיל בהן. עולה בעיני חשש כי דווקא בבית המשפט נהג התובע בקלות ראש בחובתו לומר אמת, בניגוד למועד השיחה המוקלטת עם החוקר בה הבהיר לו החוקר באורח חד משמעי וברור כי אם לא יאמר אמת הוא נוטל על עצמו סיכון כי שקריו ייחשפו, ובלשונו של החוקר: "אילו בתי משפט 'יא אימן' [שמו של התובע - ר.ג']... תביעות, בתי משפט. יש דיונים בירושלים, יביאו את אלו מהצבא אשר ירו. השעה שבה ירו, כל מי שהיה שם יביאו אותו, בתי המשפט. כלומר אל תחשוב, אתה יודע שהיהודים מאורגנים. אנשים אשר כל דבר רשום אצלם. כל חייל יורה באויר, רשום אצלם... שעה, אילו תנאים. אני רוצה לשמוע ממך פרטים אשר תספר אותם, שיהיו אותו דבר", ע' 13, ש' 25 - ע' 14, ש' 3, ל-נ/10. דווקא אזהרה זו מקנה משנה תוקף למהימנות שיש לייחס לגירסה שנמסרה לחוקר ואין בידי לקבל את תירוצו של ב"כ התובע לסטייה מגירסה זו בבית המשפט, בכך שהתובע "ניסה למצוא חן בעיני בית המשפט"; האמנם עדות הכוללת טענת הבל לפיה "הצבא היה לפעמים יורה בתינוקות (אטפאל)" יכולה לעורר אהדה בלב השומע? האם טענה "מקפיצה" כזו יכולה להיחשב לחלק מהניסיון "למצוא חן"? אף לגופה אינני מבין את טעמיה של טענת ב"כ התובע או תכליתה. נסיון "למצוא חן בעיני בית המשפט", כלשון ב"כ התובע, איננו הופך מעשה של אי אמירת אמת לעניין חמור פחות ונסיונו של עד להרחיק עצמו מאירועים אשר סביר בהחלט כי התרחשו, במיוחד בשים לב לכך שאין זה סביר כי נטל בהם חלק פעיל, אינו אלא נסיון להרחיק את בית המשפט מהאמת העובדתית. נסיון כזה, בין אם נעשה מתוך "רצון למצוא חן" ובין אם לאו, מעשה פסול הוא. לא התעלמתי מכך שהגירסה שהוצגה בבית המשפט, לפיה לא התקיימו הפרות סדר במועד ובמקום בו נורה התובע, זכתה לחיזוק בעדות שאדי, אשר העיד אף הוא כי "בזמן שנסענו לא היו דברים כאלה [הפגנה וזריקות אבנים על חיילים - ר.ג']", ע' 46, ש' 28. אולם, בשים לב לכך שהיא תומכת בעדות התובע בנקודה שהמענה לשאלון והקלטת מלמדים כי מן הדין להרהר אחר אמיתותה, אותה תמיכה מפחיתה אף ממהימנות עדותו של שאדי ולא רק זו של התובע. בסופו של יום לא אוכל ליתן אמון בגירסת התביעה, בין זו שבכתב התביעה ובין זו שבבית המשפט בדבר נסיבות הירי שפגע בתובע. 10. לסיכום, מקובל עלי כי הפרות סדר אכן התקיימו במועד ובמקום בו חלף התובע, בסמוך לבניין, שעל פי הסבירות הוא בניין "מנאע", כפי שניתן ללמוד מיומן המבצעים מאותו יום, נ/8 וכי משעבר בקרבת מקום נפגע על ידי הירי. נ/8 מלמד כי בוצע אף ירי חי מעמדת התצפית, שמוקמה על גג אותו בניין ונחה דעתי כי מירי זה נפגע התובע, מירי זה ולא ממקור ירי אחר. אכן, קיומו של מקור ירי אחר באזור באותו מועד, לא תועד בנ/8 ואיש לא העיד בפני כי הצבא ניהל באותו יום חילופי אש עם מוקדי ירי אחרים. בנסיבות אלה, האפשרות כי התובע נפגע מכדור שלא נורה על ידי צה"ל נראית סבירה הרבה פחות מהאפשרות כי הכדור שפגע ברגלו של התובע היה כדור שנורה על ידי צה"ל. בנוסף, כפי שכבר ציינתי , סביר בעיני שבשים לב למצבו הרפואי של התובע, הוא לא נטל כל חלק פעיל בהפרות הסדר ואין בנ/8 או בראיות הנתבעת כל ראיה הסותרת הנחה זו. נ/8 אינו מלמד על הנסיבות בהן נורה התובע. כל שהוא עלול ללמד הוא שסביר שהתובע נורה באחד מאירועי הירי המתועדים בו, בשים לב לכך שסביר כי נכח בקרבת מקום, כפי שמלמדות הראיות האחרות. עד כמה שיש בנ/8 כדי ללמד על נסיבות ביצוע הירי, הריהו מלמד כי ירי באש חיה בוצע, בצד ירי באמצעים אחרים, משך תקופת זמן ממושכת, החופפת את המועד בו התובע עבר בסמוך לאיזור הירי, הנלמד אף הוא באורח מסתבר. בכך מלמד יומן המבצעים על קיום הפרות סדר ועל התמודדות עימן באמצעים שונים. והשאלה היא, אם השימוש באמצעים אלו היה בלתי סביר בנסיבות העניין? אני סבור כי לאור הממצאים שקבעתי לעיל, הן אלה הנלמדים באורח ישיר מנ/8 הן אלה הנלמדים באורח מסתבר מהראיות שנסקרו, יש להעביר לנתבעת את נטל הבאת הראיה באשר לנסיבות הירי אשר, כאמור, הוכח במידה הדרושה בהליך אזרחי, כי התובע נפגע ממנו, השוו לפסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט אנגלרד בע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, תק-על 2003(2) 787, להלן: "עניין טבנג'ה", ולדבריו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין בעניין זה בפסקאות 22 ו 23 לפסק דינו בפרשת אלעבד. עיינתי בטענותיו של ב"כ הנתבעת בסיכומיו ושקלתי את ערך נסיונו, בע' 17 - 18 לסיכומיו, לאבחן את עניין טבנג'ה מענייננו. שוכנעתי כי אין בכוחו של ניסיון זה לשאת פרי בנסיבות העניין. אכן, בנסיבות העניין מתחייבת המסקנה כי ממכלול הראיות קמה - מחוץ למסגרת סעיפים 38 ו- 41 לפקודה, ולעניין נטל הבאת הראיות ולא נטל השכנוע - הסתברות לכאורה לקיום התרשלות (המשלימה, בנסיבות העניין את יסודות עוולת הרשלנות, שהרי קיום הנזק, להבדיל משיעורו, הוכח אף הוא בשלב זה) מצד החיילים ועל הנתבעת נטל הבאת הראיות להפרכת אותה מסקנה לכאורית. האם הנתבעת הרימה נטל זה? לדעתי התשובה היא שלילית. ראיות הנתבעת 11. הנתבעת לא הביאה כל ראיה קונקרטית לעניין נסיבות הירי בתובע. יהודה העיד על טיב הפעילות של צה"ל במחנה אל בוריג' באורח כללי, שלא בזיקה לירי בתובע או לנסיבות הפעילות ביום הירי. אכן, עדותו לימדה כי הפרות סדר ויידוי אבנים היו עניין שכיח באותן שעות בהן הילדים יצאו מבתי הספר והיו בדרכם לביתם. מה שלא הוברר מעדותו הוא אם ירי חי לעברם, אף מוצדק ובהתאם לנהלי הפתיחה באש, היה אף הוא מחזה שכיח. עניין זה הוא חשוב לשם הערכת משקל עדותו של העד הנוסף מטעם הנתבעת, הוא רס"ן שלום, להלן: "הרס"ן", אשר העיד על עצמו כ"קצין בשירות קבע" המשמש "כראש מדור תביעות בשטחים במשרד הבטחון". וכי "בתוקף תפקידי אני אמון על איסוף חומר ראיות והעברתם לפרקליט המטפל", ע' 80, ש' 11 - 12 . אומר מיד כי לא שוכנעתי שהרס"ן מילא בשקידה סבירה את חובתו לאתר את המעורבים בארוע הירי. אף אין בידי לקבל את דבריו כראיה לאמיתות הדברים שהעיד כי נמסרו לו מפי אותם חיילים, בהיותה עדות מפי השמועה. הרס"ן העיד כי על אף שנכנס לתפקידו כבר ביולי 1999, שוחח עם "נמרוד", ששמו מופיע ביומן בנ/8 אשר לפי עדות הרס"ן "דיווח מהשטח" או "ייתכן מאוד" שדווח מהשטח, רק שבוע לפני שהרס"ן מסר את עדותו בבית המשפט. מדוע? הרס"ן הבהיר שהדבר לא נבע מעומס העבודה הרב, וניתן היה להתרשם כי הניח שאין טעם לדבר עימו כלל משום שלא יזכור אירוע "מלפני 10 שנים". הוא הבהיר: "מצאתי לנכון, בניגוד לתפיסתי ולנסיוני עם הרבה תיקים אחרים, בכל זאת לנסות ולדבר עם נמרוד, אחד האנשים שמופיעים שם, כפי שציינתי, אולי יתחולל נס, שלא קרה", ע' 90, ש' 30 - 32 ואכן, הרס"ן העיד כי זולת נמרוד, שוחח "עם עוד כמה אנשים, הוא לא זוכר את האירוע, האחרים לא זוכרים את האירוע הזה", ע' 81 ש' 25 - 26. הרס"ן אף הוסיף והבהיר, בע' 90, ש' 6 - 12, כי: "מאחר והוזמנתי ... לעדות ומאחר והאירועים המופיעים ביומן המבצעים כפי שהם מופיעים, ומאחר ועברו כ-10 שנים, או לחילופין כשנפתחה התביעה בשנת 1999, על מנת להסיר ספק פניתי לנמרוד אולי יתחולל איזשהו נס. ולמיטב ציפיתי ענה לי כמו שעונים כולם, ואני אסביר בקיצור איך מתנהלת השיחה. אני מרים טלפון לאדם, ושואל אותו בעניין שירותו בתקופה הרלוונטית. יש חלק שעונים שהם שירתו יותר מפעם בע'זה ולכן הם לא יכולים לזכור מקרה ספציפי, זה או אחר, ויש כאלה שמגחכים לשאלתי האם אני יכול לזכור אירוע כזה או אחר". לא ברור עם מי מהחיילים אשר עלולים היו לשפוך אור על האירוע שוחח הרס"ן, זולת נמרוד ואולי מפקד הפלוגה שלו. הרס"ן לא העיד כי שוחח עם קצין האג"ם, דמות נוספת שאוזכרה בנ/8, אלא העיד כי שוחח עם "הגורמים בעלי התפקידים" ומביניהם "לא היה מישהו שזכר את האירוע", ע' 82, ש' 14 - 18. כן העיד הרס"ן כי "התוצאה הסופית היא שלא איתרנו מישהו שמכיר את האירוע ומהסיבה שמדובר במכלול תפקידים של חיילים בביצוע המשימות סביב השעון ותחלופה גדולה מאוד בביצוע התפקידים", ע' 82, ש' 20 - 22. משנשאל "מה נעשה לגבי רישום שמות שלהם, לגבי התפקידים שהם מבצעים" השיב "אני מניח שאם היו לנו הרשימות הללו, היינו מאתרים את אותם חיילים שהיו מעורבים באירוע, אם היה אירוע, אינני יודע לומר.", ע' 82, ש' 25 - 26. אכן, הרס"ן העיד כי אותם רישומים לא נמצאו בארכיון צה"ל ומשנשאל "אחרי כמה זמן מבערים את החומר" השיב, למרבה הפליאה, "אני לא בקיא בהוראות ביעור החומר", ע' 87, ש' 28 - 29. זאת ועוד, טענתו של הרס"ן כי אי איתור הרישומים בארכיון היא שעוררה קושי לאתר את החיילים שהיו המעורבים באירוע, עניין עליו העיד הרס"ן ממושכות, נראית, בכל הכבוד, מופרכת על פניה: נמרוד אותר ללא הרישומים. כיצד? הרי אין מחלוקת כי הוא היה מעורב באירוע. הרס"ן העיד כי שאל את נמרוד אודות החיילים ששירתו עימו. די בכך היה כדי לעמוד על זהות האנשים שעלולים היו להיות מעורבים באירוע. העולה מהמקובץ הוא כי לא שוכנעתי כי הרס"ן שקד שקידה סבירה על מלאכת איסוף הראיות עליה הופקד. ממילא לא שוכנעתי כי הנתבעת לא הביאה ראיות לעניין נסיבות הירי בשל קשיים באיתור העדים. אכן, גם אם נמרוד או עדים אחרים שניתן היה לאתר אינם זוכרים את האירוע, ואינני שולל אפשרות זו, צריך היה לעשות מאמץ סביר [דבר שלדעתי לא נעשה], לאתרם והם היו חייבים להתייצב בבית המשפט ולהעיד מזכרונם, תחת שבועה. אימרה מפי הרס"ן כי מסרו לו שאינם זוכרים אינה מלמדת על כך שאינם זוכרים. לסיכום, לא ניתן לי כל נימוק למחדלה של הנתבעת להרים את נטל הראיה שהועבר לכתפיה ומסקנה נלמדת מכך היא שהתובע הרים את נטל השכנוע שהיה מוטל עליו לעניין הוכחת יסודות עוולת הרשלנות. אשם תורם 12. בסיכומיו עתר ב"כ הנתבעת לכך שאם ייקבע כי הנתבעת נושאת באחריות, יוסיף ויקבע בית המשפט כי על התובע "חלה רשלנות תורמת במידה גבוהה מאוד" בשיעור של "50% לפחות". מיותר לציין כי הטוען לרשלנות תורמת חייב להוכיח את יסודותיה העובדתיים של טענת ההגנה. אין בפני תשתית ראייתית מספקת לקביעת שיעור האשם התורם, אם בכלל, בתובענה זו. מיקומו המדוייק של התובע, עת נפגע מירי, לא הוברר לי וממילא אינני יכול לקבוע אם ידע או היה עליו לדעת כי הוא צועד לקראת מוקד של הפרות סדר, שאף היקפן, להבדיל מעוצמתן, לא הוברר לי. כל שקבעתי לעיל כממצא עובדתי הוא שסביר כי התובע נפגע מירי שבוצע במסגרת הפרות הסדר, וזאת מבלי שהוכח לי כי נטל בהן חלק. לא התעלמתי מעדות יהודה לפיה הפרות סדר בשעות יציאתם של הילדים מבית הספר היו תופעה מקובלת. אולם, בנסיבות העניין, אין בה מספיק. מידת קירבתו של התובע לאיזור הפרות הסדר נותר עלום. אין בפני ראיה לגבי סוג הנשק שממנו נורה הקליע ולאיזה מרחק קליע זה מגיע. ייתכן כי נפגע מירי במרחק שכל אדם סביר היה מתהלך בו ללא כל חשש להיפגע, חרף שאון הירי והקהל העולה במרחק ממנו. סיכום שאלת האחריות 13. לדעתי הוכח, במידת ההסתברות הנדרשת בהליך אזרחי ובראיות מספיקות, כי התובע נפגע מקליע בודד שנורה על ידי הצבא ואשר פגע ברגלו הימנית, בעת שהורכב על אופניו ועבר בקירבת מקום לקבוצה של צעירים, שמספרם לא הוכח, אשר עסקה בהפרות סדר. שוכנעתי כי התובע, בהיותו נכה, לא נטל חלק בזריקת אבנים או יצר כל סיכון אחר לכוחות הצבא. לא הוכח בפני המרחק בו היה ממוקד פעולתם. אוסף של ממצאים אלה מבסס את אחריות הנתבעת בגין ירי רשלני בתובע ועליה לפצותו בגין כך. הנזק והפיצוי בגינו 14. אפרט להלן את הפיצוי המגיע לתובע כתוצאה מהאירוע ובעקבותיו. שיעור הנכות הרפואית עקב האירוע 15. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מנוגדות, לעניין שיעור נכותו הרפואית של התובע עקב האירוע: חוות דעתו של פרופסור פינסטרבוש מטעם התובע, ת/4, וחוות דעתו של פרופסור שטיין מטעם הנתבעת, אשר הומצאה לבית המשפט ביום 18.10.00. שאלות ההבהרה שהפנה ב"כ התובע לפרופסור שטיין ותשובותיו להן סומנו נ/1. אף ב"כ הנתבעת הפנה לפרופסור שטיין שאלות הבהרה, בעקבות חקירתו בבית המשפט ואלו הומצאו לבית המשפט ביום 9.1.03. שאלות ההבהרה שנשלחו לפרופסור פינסטרבוש על ידי ב"כ הנתבעת ותשובותיו להן סומנו ת/3. המומחים אף נחקרו על חוות דעתם בבית המשפט. ב"כ הצדדים הסכימו כי חוות הדעת וכן שאלות ההבהרה והתשובות להן ישמשו כראיות בתיק, ע' 10. עיינתי בחוות הדעת, בשאלות ההבהרה וכן בעדויות המומחים הרפואיים בבית המשפט. בחוות דעתו קבע פרופסור שטיין כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין רגל שמאל קרי, שיעור נכותו הרפואית המשוקללת עובר לאירוע וללא קשר אליו, עומד על 49%. אשר לרגל ימין, שנקטעה, סבר פרופסור שטיין כי יש לקבוע נכות רפואית בשיעור 50% לפי סעיף 47 (7) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, להלן: "התקנות". הוא הוסיף וקבע בחוות דעתו כי "היות ומנכות משוקללת צמיתה זו יש להפחית את הנכות הקיימת בגף השמאלי התחתון מאז ילדותו הרי שהנכות המשוקללת האמיתית הקיימת בגין פגיעה בגף הימני התחתון מגיעה לגובה של 25.5%". לעומתו, קבע פרופסור פינסטרבוש את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 100% מיום האירוע ועד למועד שחרורו מבית החולים ואת שיעור נכותו הצמיתה העמיד על 65%. בקביעתו נסמך פרופסור פינסטרבוש על צירוף סעיפים 47(7)(א) ו- 47(6)(ג) לתקנות וקבע כי "הביטוי המעשי של הנכות" תואם את הסעיף האחרון, חרף תוצאות מדידת הגדם ובשים לב לשיתוק רגל שמאל. אף לאחר עיון בעדותו של פרופסור פינסטרבוש בעניין זה, לא מצאתי בסיס משפטי לצירוף האמור. דרכו של פרופסור פינסטרבוש בצירוף הסעיפים, עם כל הכבוד, אינה נראית לי, אף אם היא נועדה להגיע "לביטוי המעשי של הנכות". על פרופסור פינסטרבוש היה לקבוע את נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה. זאת לא עשה. בקביעת שיעור הנכות הביא בחשבון את השלכת השיתוק ברגל שמאל על שיעור הנכות שיש לקבוע לרגל ימין. זאת ועוד, במענה לשאלות ההבהרה שהופנו לו השיב פרופסור פינסטרבוש כי בהערכת נכותו של התובע הביא בחשבון "את המשמעות של פגיעה כזו על תיפקוד ההליכה של הנפגע. בנוסף יש לצפות לירידה בתפקודו בגיל מבוגר ואז יתקשה עוד יותר בהליכה". תשובה זו מחזקת את החשש כי תחת נכותו הרפואית של התובע, מתייחסת הערכתו של פרופסור פינסטרבוש לנכותו התפקודית של התובע וזאת לא נדרש לעשות. לשון אחר: פרופסור פינסטרבוש לא קבע דרגת נכות רפואית גרידא אלא בדרגת הנכות שקבע שירבב את הנכות ברגל שמאל בקביעת הנכות והגיע למסקנה אליה הגיע, כשמסקנה זו מתייחסת גם לנכות התפקודית. משבסופו של יום לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי אורך הגדם מתחת למפרק הברך עולה על 5 ס"מ, מן הדין לקבוע את נכותו הרפואית של התובע עקב קטיעת רגלו בגין האירוע על שיעור של 50%, וכך אני קובע, עם זאת, אני חולק על פרופסור שטיין לעניין שיטת חישוב הנכות הרפואית עקב הירי. לעניין זה לא היה מקום להתחשב בנכותו הקודמת של התובע ובניגוד לדבריו בעדותו, בנסיבות העניין, תקנה 11 לתקנות אינה קובעת אחרת. הבסיס לחישוב הפיצויים 16. בפסיקת הפיצויים עבור הפסד ההשתכרות, אין להתעלם מקיום הנכות הקודמת בקביעת יכולת ההשתכרות של התובע עובר לאירוע. לפיכך, יש לפסוק לו את הפסדו בשיעור הפער שבין כושר השתכרותו במומו עובר לאירוע וללא קשר אליו, לבין כושר השתכרותו במומו עקב האירוע, כשלעניין זה פועל עיקרון הגולגולת הדקה והנתבעת תחוב בפיצויים על פי הגריעה הכוללת בכושר ההשתכרות, שהרי לשיעור גריעה זה הביא האירוע בבחינת תנאי בלעדיו אין. אלא שב"כ התובע סבר כי יש להעמיד שיעור זה על סך 65% וכך אף אני סבור כי יש לקבוע, בנסיבות העניין. אשר לרמת השכר לצרכי חישוב הפיצויים בראש נזק זה, שיעור השתכרותו של התובע במומו עובר לאירוע, לא הוכח. כזכור, התובע היה כבן 17 שנה במועד האירוע וממילא כושר השתכרותו טרם התברר. התובע העיד כי לאחר האירוע, במהלך 1995, למד משך 3- 4 חודשים חייטות, תוך שהיה לו "קשה מאוד ללמוד. עשיתי מאמצים כדי ללמוד", אך עד לשנת 1998 לא מצא עבודה משום שאמרו לו כי אינו "מתאים לעבודה" ושאינו יכול לעבוד בה. לא היה ברור מדבריו אם כיוון לחיפוש עבודה בחייטות או בכלל. במהלך 3-4 חודשים בשנת 1998 עבד כחייט, תמורת 20 ₪ ביום, בעוד אחרים שעבדו עימו קיבלו 90-100 ₪ ליום. הוא פוטר מעבודה זו, לטענתו, משום שהמעסיק אמר "שהעבודה שלי חלשה וכי אני לא מסוגל לעבוד". לאחר מכן, העיד התובע "התחלתי לחפש עבודה ולא מצאתי. כל בתי החרושת סגורים ולא יכולתי למצוא עבודה אצל אחרים". בחקירתו הנגדית נשאל התובע אם הוא עובד של ארגון בשם "מואסאת-אל-ג'ריח" - מוסד התמיכה בפצוע, להלן: "מוסד הפצוע", והשיב כי הוא "חבר מועצה" במוסד הפצוע, השייך לרשות הפלסטינית ושכפועל יוצא מכך, עד שנתיים לפני מתן עדותו (דצמבר 2002), היה לו ביטוח רפואי והוא קיבל טיפול רפואי על חשבון הרשות הפלסטינית. עד שנתיים לפני כן קיבל אף משכורת חודשית ממוסד הפצוע, בשיעור 1,300 ₪ כדמי אבטלה. עוד נשאל התובע בחקירתו בבית המשפט, אם אין זה נכון שהוא אינו עובד משנת 1998, בגלל שישנה אבטלה בתחומי הרשות הפלסטינית והוא השיב כי אין זה נכון וכי הוא אינו עובד כחייט משום שאינו יכול לעבוד ככזה, בגלל שחייט נדרש ללחוץ ברגלו על דוושה והוא אינו יכול לעשות זאת עם אף אחת מרגליו. הפסדי השתכרות לעבר 17. ב"כ התובע עתר לפיצויו בגין הפסד השתכרותו מגיל 18 ואילך וביקש לחשב את השכר הקובע לעבר על סך של 2,000 ₪, ואת הפסד ההשתכרות על יסוד 1,300 ₪ לחודש (בשים לב ל 65% הגריעה בכושר ההשתכרות) ב"כ הנתבעת טען כי פציעתו של התובע באירוע לא הסבה לו כל פגיעה בכושר ההשתכרות. אינני יכול לקבל טענה זו, גם בשים לב למומו הקודם של התובע ולעמדתו של פרופסור שטיין באשר לכושר עבודתו המוגבל בגין רגלו המשותקת. הסכום המוצע על ידי ב"כ התובע נראה לי, בנסיבות העניין, סביר. אלא שמכל שיעור שייפסק כפיצוי בגין ראש נזק זה, מן הדין לנכות את "דמי האבטלה" בסך 1300 ₪ שקיבל התובע מדי חודש, עד לדצמבר 2000. התובע לא העיד בדבר המועד ממנו ואילך החלו לשלם לו תשלומים אלה ומשכך אני מניח כי הם שולמו לו מיום האירוע או למצער מיום סיום השיקום ועד לתום שנת 2000. יוצא, שהפיצוי לעבר מתקזז עד לאותו מועד ורק החל מחודש ינואר לשנת 2001 ואילך יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות וזאת בסכום חודשי של 1300 ₪, משך 71 חודש וסך הכל, כולל ריבית והצמדה (מאמצע התקופה) עד ליום מתן פסק הדין 102,832 ₪. הפסד השתכרות לעתיד 18. על רקע הראיות שהובאו בפני, ברור לי כי התובע עבד תקופה קצרה כחייט אך לא יכל להתמיד בעבודה זו בשל מצבו הרפואי. סביר בעיני כי היה מתמיד בה אלמלא התאונה. לא שוכנעתי כי עבד בהסעה. בשים לב לשכר שהתובע העיד כי שולם לאלו שעבדו עימו במקצוע ותוך התחשבות בסיכוי כי העלאת השכר סבורני כי יש לפסוק לתובע את הפיצוי בגין הפסד השתכרותו לעתיד על יסוד שכר חודשי של 3,500 ₪ לחודש וזאת עד גיל 65 בלבד הפסד השתכרות חודשי בסכום 2275 ₪ מיום מתן פסק הדין מהוון עד לגיל הפרישה, עומד על סך 586,326 ₪. כאב וסבל 19. ב"כ התובע עתר לפצות את התובע בגין כאב וסבל בסכום של 500,000 ₪. הנתבעת הפנתה לפסק דין ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 בסיכומיה עת טענה כי שם הניזוק תושב ניו יורק אשר נפגע באורח קשה בראשו ונקבע כי פציעתו שללה את תפקודו באורח "מוחלט", לא פוצה בגין ראש הנזק של כאב וסבל אלא בשיעור 60,000 דולר. ב"כ הנתבעת ציין בסיכומיו כי נכותו הרפואית של התובע נמוכה משל הניזוק שם ועל כן, יש להפחית מהסכום שנפסק שם והוגדר באותו עניין "כחלופה הגבוהה ביותר האפשרית". נדמה לי שב"כ הנתבעת קורא בפסק הדין דברים שאין בו, אם אמנם הוא מבקש ללמוד ממנו על קביעת רף עליון לפסיקת הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל. התובע נורה ביום 8.5.93, בהיותו בן 17 שנה. הוא עבר מספר ניתוחים ואושפז בבתי חולים מיום 9.5.93 ועד ליום 15.6.93. רגלו הימנית, הבריאה, נקטעה. מיום 2.8.93 ועד ליום 16.2.94, עבר הליך שיקום במרכז השיקומי בבית לחם. בשים לב לסבל שעבר התובע בגין האירוע, אובדן הנאות החיים שנגרם לו ועוד ייגרם לו וכן לפגיעה הצמיתה בשלמות גופו, אשר זוכה להגנה חוקתית, נראה לי שמן הדין לפצותו בראש נזק זה בסכום של 350,000 ₪. עזרת הזולת לעבר 20. לא הוכח כי התובע שכר סיוע או שזכה לסיוע מבני משפחתו מעבר למצופה מהם בנסיבות העניין. עתירתו של ב"כ התובע לתשלום 150,000 ₪ בראש נזק זה אין לה, אפוא, על מה לסמוך והיא נדחית. יחד עם זאת, הליך השיקום שעבר וקטיעת רגלו מעידים הן נסיבות המלמדות מעצמן על כך שהתובע נזקק לעזרת צד ג' ולא יכול להיות ספק כי אם לא שכר עזרה בפועל, קרובי משפחתו סייעו לו מעבר למצופה מעזרה משפחתית רגילה, הניתנת בנסיבות שקדמו לאירוע. בנסיבות אלה, נראה לי כי יש מקום להעריך את סכום הפיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום של 50,000 ₪. עזרת הזולת לעתיד 21. ב"כ התובע מציע לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה עד לתום תוחלת החיים לכל הפחות סכום גלובאלי של 300,000 ₪. סכום זה נראה לי סכום מופרז. התובע היום בן 30 היום. בנסיבות העניין ובשים לב להנחה הסבירה כי בשל מצבו יזדקק התובע לסיוע צד ג' במידה רבה יותר עם התבגרותו, אני סבור כי יש לפסוק לו סכום גלובאלי בראש נזק זה בסכום של 125,000 ₪ עד לתום תוחלת החיים. הוצאות שונות 22. התובע לא הוכיח את הוצאות הניידות, הוצאות הנסיעה לטיפולים, הוצאותיו הרפואיות ורכישת האביזרים הרפואיים לעבר. בשים לב לצורך בקיומם בעתיד ולעובדה כי עלותם לא הוכחה, אני פוס ק לתובע בגין ראשי נזק אלה סכום גלובאלי בסך 100,000 ₪ להיום. 1) הפסד השתכרות לעבר 102,832 ₪. 2) הפסד השתכרות לעתיד 586,326 ₪. 3) כאב וסבל 350,000 ₪ 4) עזרת הזולת לעבר 50,000 ₪ 5) עזרת הזולת לעתיד 125,000 ₪ 6) הוצאות שונות 100,000 ₪ ---------- סה"כ: 1,314,158 ₪ 23. על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, את הסכום של 1,314,158 ₪ להיום ועוד הוצאות המשפט, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% ועוד מע"מ כחוק. אם הסכומים שנקבעו לעיל לא ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה לידי ב"כ הנתבעת, ישאו הסכומים ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. צבאמשרד הפניםפליטיםצה"ל