נגיחה של פרה - תאונת עבודה ברפת


פסק דין

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת י. וילנר) מיום 2.9.01, בתיק ת"א 23416/98 לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבים עקב תאונת עבודה שאונתה לו לפי טענתו, ביום 7.5.93, עת הועסק המערער כעובד שכיר ברפת של אביו (המשיב מס' 1).


ב. המערער, יליד 1967, הגיש ביום 23.11.98 כתב תביעה כנגד אביו, המשיב מס' 1, וזאת בהיות אביו בעל הרפת ומעסיקו של המשיב מס' 1, וכנגד המשיבה מס' 2 כמי שביטחה את המשיב מס' 1 בביטוח חבות מעבידים.


נטען בכתב התביעה שבתאריך 7.5.93, תוך כדי ביצוע עבודתו ברפת, נפגע המערער בתאונת עבודה כאשר הכווין את הפרות של המשיב מס' 1 לצורך החליבה. תוך כדי ביצוע ההכוונה, הסתובבה אחת הפרות ונגחה בראשה בעוצמה רבה בצדו השמאלי של המערער.


ג. בכתב תביעה מתוקן שהגיש המערער במועד מאוחר יותר נטען ע"י המערער שאחת הפרות הסתובבה, החליקה ונגחה בראשה בעוצמה רבה בצידו השמאלי של המערער, דהיינו, בכתב התביעה המתוקן הוסיף המערער שאחת הפרות, החליקה, כאמור.


כב' השופטת קמא מציינת שבכתב התביעה המקורי לא צויין שהפרה החליקה.


עוד מציינת כב' השופטת קמא בפסק דינה שבעדותו בביהמ"ש, ביום 5.7.01, שינה המערער גרסתו פעם נוספת וטען שכאשר הלך לחלוב את הפרה הסתובבה זו ונגחה בו הואיל ושער החליבה נפל (עמ' 9 לפרוט'), וכן הוסיף המערער, בהמשך, טענה לפיה היתה מצויה בשטח החליבה מדרגה שגרמה לפרה למעוד.


ד. כב' השופטת קמא הוסיפה וציינה שבעדותו של המערער בפני החוקר מטעם המשיבה מס' 2 (מוצג נ1/) נוספה עובדה חדשה לפיה היה מקום התאונה משופע.


המומחה מטעם המערער שהעיד בפני ביהמ"ש הציג בפני ביהמ"ש דברים שרשם מפי המערער בזמן הפגישה עמו (מסמך שהוגש נ2/), ושם נטען שהמערער דחק ב8- פרות בעזרת מקל, ואלה עלו בנתיב משופע. המערער דחף את האחרונה שבפרות כדי שזו תיצור לחץ על אלו שלפניה, לפתע החליקה הפרה במהלך הליכתה בנתיב, מאחר והיא סירבה להיחלב.


הלחץ מאחור על הפרה להתקדם, סירובה להיחלב, ורצונה לחזור חזרה, גרמו לה להחליק ולפגוע במערער.


לפיכך מציינת כב' השופטת קמא שהמערער נתן למעשה חמש גירסאות שונות ביחס לארוע התאונה (פיסקה 8 של פסה"ד).


ה. גם ביחס למועד התאונה מסר המערער גירסאות שונות:


בעדותו בביהמ"ש העיד המערער שהתאונה ארעה בחליבה הראשונה של היום (עמ' 11 לפרוט'), ואילו בעדותו, כפי שנרשמה אצל המומחה מטעמו מר נבו יגר, (נ2/), מסר המערער שהתאונה ארעה בחליבה השניה, הואיל ואת החליבה הראשונה בבוקר ביצע אביו, ולקראת החליבה השנייה השאיר המערער את אביו בשטח החקלאי, והגיע למכון החליבה.


אביו של המערער העיד, בעמ' 14 לפרוט', שהתאונה ארעה בזמן החליבה השניה המתבצעת בשעות הצהרים.


מציינת כב' השופטת קמא שריבוי הגרסאות של המערער, והעדר גרסה עיקבית לנסיבות ארוע התאונה ומועדה, מצביעים על חוסר מהימנותו של המערער ועל עדות מגמתית, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה (פיסקה 10 של פסה"ד).


ו. מוסיפה כב' השופטת קמא ומציינת שגם אם תניח לטובת המערער שגירסתו, כפי שמופיעה בתחשיב הנזק, לפיה:



"משטח הרפת אשר היה מכוסה ברפש מעורב בהפרשות הפרות, הוא הגורם העיקרי להחלקתה של הפרה".


היא הגרסה הנכונה, גם אז אין בכך כדי להטיל רשלנות על המשיב מס' 1.


מציינת כב' השופטת קמא שלמרות שעל המשיב מס' 1 מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי המערער (בהיותו מעבידו) נעדר המקרה כל חבות קונקרטית.


התאונה ארעה בזמן ביצוע פעולה שיגרתית של הובלת הפרות לחליבה. נגיחת הפרה במערער היא חלק מן הסיכונים הקיימים בעבודה עם בעלי חיים, ואין המדובר בהתנהגות רשלנית של המשיב מס' 1.


משטח חליבה איננו יכול להיות סטרילי. הימצאות רפש מעורב בהפרשות פרה בשטח החליבה, הינו דבר בלתי נמנע.


כב' השופטת קמא הוסיפה כי היא מקבלת את דברי המשיב מס' 1 כי לא ניתן לנקות את הרפת כל יום, לא ניתן להכניס טרקטור כל יום, ולא מקובל לנקות כל יום את הרפת.


ז. כמו כן, ובהסתמך על ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל, מ"ז (3) פד"י, עמ' 345, ציינה כב' השופטת קמא שהימצאות בוץ ורפש ברפת הינם טבעיים, ולכן החלקת הפרה בגינם היתה בגדר סכנה צפויה.


כל אדם המבצע פעולות חליבה ברפת חייב לקחת בחשבון שיכולות להתרחש תנועות ספונטניות של הפרה (שלא תמיד ניתנות לשליטה). בוודאי יש לקחת זאת בחשבון כשמדובר במערער בעל ניסיון בעבודות כאלה (פיסקה 14 של פסה"ד).


בהמשך ציינה כב' השופטת קמא שהיא לא שוכנעה מן הטענה שהתאונה היתה נמנעת אילו בסיס הרצפה היה מחוספס, זאת בשים לב לכמות הבוץ, הזבל, והשפכים המצויים מטבע הדברים ברפת.


כב' השופטת קמא גם קיבלה את עמדת מומחה המשיבים שאין בחוק כל חיוב לכסות את ריצפת הרפת או את מסלול החליבה על מנת למנוע את החלקת הפרות (פיסקה 15 של פסה"ד).


ח. בסופו של דבר הגיעה כב' השופטת למסקנה שלא הוכח ע"י המערער מה היתה הפעולה הרשלנית של המשיב שגרמה לאירוע, ולא הוכחה הפרת חובת הזהירות שהפר המשיב.


כב' השופטת גם קבעה שלא הוכחו התנאים לקיומו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מדבר בעד עצמו), וכן לא הוכח קיומו של סעיף 40 לפקודת הנזיקין (רשלנות לגבי חיה).


כב' השופטת קמא ציינה שתחזוקת הרפת היתה סבירה ולא היתה בה שום רשלנות, לפיכך הגיעה למסקנה ששיש לדחות את התביעה, ועל כך מונח בפנינו ערעורו של המערער.


ט. בנימוקי הערעור נטען שביום ארוע התאונה (7.5.93) עבד המערער יחד עם אביו בשדה לצורך הכנתו לזריעה. לקראת הצהרים עזב המערער את השדה בהוראת אביו, משיב מס' 1, וניגש לרפת כדי לבצע חליבה לבקר. תוך כדי ביצוע ההכנה לחליבה הסתובבה אחת הפרות, החליקה ונגחה בראשה בעוצמה רבה בגופו של המערער מצד שמאל.
המערער טען כי נקיון הרפת והתחזוקה כלולים, מכללא, בסעיף 13 לכתב התביעה המקורי (בחלק מסעיפי המשנה שלו), ומכל מקום, משהוגשה התביעה המתוקנת היה על בית המשפט להתמקד בה.


כמו כן נטען בערעור שאין לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא שהמערער שינה גירסתו בעדותו מיום 5.7.01, הואיל והגרסה שנתן המערער מתארת את מקום הארוע. הגרסה המשוערת (כי השער של החליבה נפל) ניתנה בתשובה לשאלת ב"כ המשיבים.


כמו כן אוזכר שער החליבה בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער מיום 18.1.01.


לגבי הטענה שהמערער הוסיף וטען שמצויה היתה בשטח החליבה מדרגה שגרמה לפרה למעוד, מציין המערער שהדבר הופיע בתצהיר שניתן בתמיכה לתיקון כתב התביעה. זאת בנוסף לעדותו בפני החוקר שמטעם המשיבה מס' 2.


לדעת המערער אין המדובר בשינוי גירסאות אלא מדובר בתיאור מבנה הרפת, ותיאור עובדות קיימות שלא ניתן להתעלם מהן.


כמו כן מציין המערער שעל מסמך נ2/, המתואר בפיסקה 7 של פסה"ד (דברי המערער בפני המומחה מטעמו), אין מצויה חתימתו של המערער.


י. עוד טוען המערער ששגה בימ"ש קמא בסוברו שניתנו מספר גירסאות לגבי מועד התאונה הואיל ובמקום הכתוב, בעמ' 11 לפרוט', מיום 5.7.01, שורה 8, דהיינו, שהמקרה קרה בחליבה הראשונה של היום, צריך לבוא שהמקרה קרה ב"נגלה" הראשונה של היום, שכן בעדותו בפני המומחה מטעמו, מר נבו יגר, במסמך נ2/, טען המערער שהארוע התרחש בחליבה השניה, וב"נגלה" הראשונה.


גם המסמכים הרפואיים, כתבי הטענות, והחקירות, מעידים שהארוע התרחש בחליבה השניה של היום, דהיינו בשעות הצהרים, ולא בשעות הבוקר, ובעדותו בפני בימ"ש התכוון המערער לומר ב"נגלה" הראשונה, ולא בחליבה הראשונה.


טוען המערער שאין לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא בפיסקה 10 של פסה"ד שריבוי גירסאות המערער, והעדר גירסה עקבית לנסיבות הארוע ומועד הארוע, מצביעים על חוסר מהימנות של המערער ועדות מגמתית.


גירסאותיו הנטענות של המערער הינן ניסיון ליתן תשובות לסיבות שגרמו לארוע, דבר שנבע כתוצאה מהשאלות שהופנו ע"י ב"כ המשיבים למערער, ואין בכך כדי להצביע על חוסר מהימנותו.


יא. המערער מפנה להוראות חוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968, וכן פקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש), תשמ"ה - 1985, המטילות, לפי טענתו, חובות, ובמיוחד בדבר הרחקת זבל, וניקוי הרפת.


כך גם ההנחיות לתכנון מבנה משק מטעם משרד החקלאות, כשההנחיות משנות ה80- מצורפות כנספח ט' לערעור, וכן התקנות הרלוונטיות לחוק רישוי עסקים ופקודת מחלות בעלי חיים (נספח י').


עוד מפנה המערער לחוק רישוי עסקים בדבר תחזוקת הרפת, וההוראה הקובעת שהרצפות תהיינה מחוספסות עם חריצים מתאימים ובעלות ניקוז יעיל לפינוי גללים ושלוליות מים.


לטענת המערער לא מילאו המשיבים אחר הוראות החוק, והוראות הבטיחות בעבודה, וכן מציין המערער שלמשיב מס' 1 גם לא היה רישיון עסק לרפת.


בנוסף טוען המערער שהיה על ביהמ"ש להימנע מלקבל את עמדתו של המומחה מטעם המשיבים והיה עליו למנות מומחה שלישי מטעמו.


וכן נטען מטעם המערער שטעה ביהמ"ש קמא כשסבר שאין ליישם במקרה זה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מעיד בעד עצמו) וסעיף 40 לפקודת הנזיקין (רשלנות לגבי חיה).


עוד טעה ביהמ"ש כשקבע כי תחזוקת הרפת היתה סבירה ולא היה בה רשלנות.


עד כאן תמצית טענות המערער והודעת הערעור.


יב. המשיבים בעיקרי הטיעון מטעמם תומכים בפסק דינו של ביהמ"ש קמא.


המערער הגיש את הערעור מטעמו ללא ייצוג משפטי, אך לצורך הדיון בערעור, שהתקיים בפנינו ביום 20.2.02, הופיע בא כוחו הנוכחי של המערער, שייצג אותו בישיבת הערעור.


מטעם המערער לא הוגשו עיקרי טיעון. ב"כ המערער ציין בשעת הדיון בפנינו ביום 20.2.02 (עמ' 2 לפרוט'), שהוא מבקש לראות את האמור בהודעת הערעור כעיקרי הטיעון מטעם המערער.


המשיבים טוענים בעיקרי הטיעון מטעמם שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות שבמהימנות שנעשו ע"י בימ"ש קמא הואיל וקביעות אלה מבוססות על חומר הראיות שהיה בפני בימ"ש קמא.


לדעת ב"כ המשיבים לא נפלה בפסק-דינו של בימ"ש קמא כל טעות משפטית או טעות שבהערכת הראיות והעדויות.


בימ"ש קמא ציין שקיימות חמש גירסאות לגבי הארוע, שרק המערער נכח בו, ולכן די בכך כדי לדחות את התביעה.


כך גם לגבי הסתירה המהותית במועד ארוע התאונה, דהיינו, האם ארעה התאונה בחליבה הראשונה המתבצעת בשעות הבוקר המוקדמות? או בחליבה השניה הנערכת בשעות אחה"צ?



ב"כ המשיבים מפרט בעיקרי הטיעון את הגירסאות השונות שנתן המערער ביחס לארוע, ומצביע על כך שגירסאותיו של המערער משתנות. המערער גם נמנע מלהזמין לעדות את גיסו, (יוסי תקתוק), שחילץ אותו לאחר הארוע וראה את המקום כפי שהיה לאחר הארוע.
[נעיר כאן שספק בעינינו אם עשוי היה להיות משקל מהותי לעדותו של הגיס, שכן אין מחלוקת שהגיס הגיע לסייע למערער לאחר שהתאונה כבר התרחשה].


יג. ב"כ המשיבים סבור שבמקרה זה אין חובת זהירות מושגית, הואיל ואין מדובר ביחסי פיקוח ושליטה בין המערער לבין אביו (המשיב מס' 1), ואין חובת זהירות קונקרטית, הואיל ומדובר בפעולה יומיומית רגילה.


את הרפת לא נהוג לנקות מידי יום, ומי שקבע את סדר הכניסה לרפת וכמות הפרות היה המערער, כמו כן, את המסלול היה על המערער לנקות, ולא מישהו אחר.


ב"כ המשיבים חוזר על הסתירות המהותיות בגירסאות המערער, ומדגיש שדברי המערער אינם מהימנים.


ב"כ המשיבים מציין שלא כל תאונה מטילה חבות, והוא מפנה לע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל, מ"ז (3) פד"י, עמ' 345.


יד. מוסיף ב"כ המשיבים שהתרחשות התאונה בה מדובר ארעה תוך מספר שניות מבלי שניתן היה למנוע אותה, ולכן אין קשר בין הפרת חובה קונקרטית, אם בכלל היתה כזו, לבין הנזק, כמו כן, תומך ב"כ המשיבים במסקנת בימ"ש קמא שלא חלות הוראות הסעיפים 40+41, של פקודת הנזיקין.


באשר לדף ההנחיות של השירות הוטרינרי שצורף לסיכומים בבימ"ש קמא ולהודעת הערעור מציין ב"כ המשיבים שדף ההנחיות לא הוגש כחלק מן הראיות, וממילא לא התייחסו אליו בשלב העדויות, ומה עוד שדף ההנחיות הוא מינואר 2001, בעוד שהתאונה ארעה בשנת 1993.


כמו כן, הטיוטה לתקנות ביחס לתנאי תברואה נאותים היא מאוגוסט 99, ואילו אנו עוסקים בתאונה ממאי 93. גם הטענות ביחס לחוק רישוי עסקים, טענות שהועלו בערעור, אינן רלוונטיות לטענות שבדיני הנזיקין.


טו. שמענו את טענותיהם בעל-פה של ב"כ הצדדים, בדיון שהתקיים בפנינו ביום 20.2.02, ועתה עלינו ליתן החלטתנו במחלוקת שבין הצדדים.


בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו לפניה, אך לכלל זה יש חריגים כמפורט, למשל, בספרו של כב' השופט י. קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר שני), תשנ"ח - 1998, בעמ' 1158.


במקרה שבפנינו נימקה כב' השופטת קמא את הימנעותה מלהתבסס על עדותו של המערער בכך שהמערער מסר חמש גירסאות שונות ביחס לאופן התרחשות התאונה, ובנוסף קיימת סתירה מהותית לגבי מועד התאונה, דהיינו, האם ארעה התאונה בחליבה הראשונה שהיא בשעות הבוקר המוקדמות, או בחליבה השניה שהיא בשעות אחה"צ.


טז. מסביר כב' השופט י. קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי, תשנ"ט - 1999, בעמ' 1358:


"הכלל שעל פיו נוהגים בתי המשפט, הלכה למעשה, בהקשר זה הוא: סתירות שאינן מהותיות רשאי ביהמ"ש שלא לראות בהן גורם הנוטל ממהימנות העדות; רק סתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין - כוחן עימן לפגום פגימה של ממש במהימנותו של עד, ובלבד - שאין בנמצא הסבר מתקבל על הדעת לקיומן".


בין היתר מפנה כב' השופט י. קדמי ל-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נגד בארי ואח', מ"ח (1) פד"י, עמ' 302, בעמ' 317:



"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מכבד את דבריו כאמינים בשלמותם וכמיקשה אחת. ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור התיאורים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר הארוע עצמו. על כן אמרנו בע"פ 71/76 מרילי ואח' נגד מדינת ישראל ל' (2) פד"י, עמ' 813 בעמ' 819, מול אות השוליים א', כי עדות שיש בה סתירות, רשאי ביהמ"ש לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, דהיינו, לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים, וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה..."



יז. בענייננו הפנתה כב' השופטת קמא לגירסאות שונות שנתן המערער ביחס לאופן התרחשות התאונה, אך נראה לנו, לאחר עיון בכתבי הטענות, ובפרוטוקול, שאין המדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי לקעקע את האמון בגירסתו של המערער ביחס לאופן התרחשות התאונה.


הטענה כפי שהופיעה בכתב התביעה המקורי שאחת הפרות הסתובבה ונגחה בראשה בצידו השמאלי של המערער, איננה סותרת בהכרח את הטענה שאותה פרה הסתובבה, החליקה, ונפלה, ואזי נגחה.


התיאור בדבר נפילת שער החליבה, והתיאור שמדובר במדרגה ובמקום משופע, גם הוא איננו סותר את טענת ההחלקה, שכתוצאה ממנה ארעה הנגיחה.
גם התיאור במוצג נ2/ (המסמך בו רשם המומחה מטעם המערער את דברי המערער בזמן ביקורו במקום), איננו סותר את תיאור התרחשות התאונה.


באשר למועד אירוע התאונה: אין לשלול את הסברו ואת טענתו של המערער שהמדובר בהתרחשות שארעה ב"נגלה" הראשונה של החליבה השניה, טענה הנתמכת בתרשומת, נ2/, שם נאמר שהמקרה ארע בחליבה השניה, ודברי אביו של המערער (המשיב מס' 1) בעדותו בעמ' 14 לפרוט', שורות 7-8).
איננו סבורים שהיה מקום במקרה זה לדחות את התביעה בגלל חוסר אמון בגרסתו של המערער הואיל והסתירות והתמיהות ניתנות בחלקן להסבר מתקבל על הדעת, ובחלקן אינן בגדר סתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין.


יח. כבוד השופטת קמא קבעה שקיימת חובת זהירות מושגית של המשיב מס' 1 כמעביד כלפי המערער, אך סברה שלא הוכחה חובת זהירות קונקרטית.


כבוד השופטת ציינה שמדובר במקום עבודה שבו צפוי שיימצא רפש של פרות, ויש להבחין בין נוזל או חומר מחליק המצוי באופן טבעי במקום ההחלקה (כמו בענייננו, דהיינו, שמדובר בסכנה רגילה או צפויה), לבין חמר שמציאותו במקום ההחלקה אינה טבעית (ע"א 371/90, מ"ז (3) פד"י, עמ' 345, בעמ' 350).


עוד ציינה כב' השופטת קמא שלא הוכח שהתאונה היתה נמנעת אילו היתה הרצפה מחוספסת. גם לא הוכחה פעולה רשלנית של הנתבע שהיה בה כדי לגרום לארוע, כמו כן תחזוקת הרפת היתה סבירה ולא היה בה משום רשלנות.


יט. אנו סבורים שיש להבחין בין המקרה שנדון ב-ע"א 371/90 (סובחי נ. רכבת ישראל), מ"ז (3) פד"י, עמ' 345, לבין המקרה הנדון בפנינו. בענין ע"א 371/90, הועסק המערער (שם) כפועל-מסילאי ונשלח לבצע עבודות חפירה במסילת ברזל. כשהגיעה החפירה לעומק של כ20- ס"מ, החלו בוקעים מים מן האדמה, הקרקע הפכה בוצית, ואזי מעד המערער (שם), נפל, ונפגע.


בענייננו, ארע המקרה בתוך רפת שהיא בהחזקתו ושליטתו של המשיב מס' 1, חובתו של המשיב מס' 1 כמעבידו של המערער לספק לעובד (המערער בעניננו) דרכי גישה בטוחות, לפי סעיף 49 של פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל1970-:


"אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי-פעם יותקנו ויקויימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה מבלי לגרוע מכלליות הוראה זו:



1) בחדר עבודה יותקנו ויקויימו מעברים נאותים.


2) המעברים בחדרי העבודה ויתר המעברים והמדרגות בבנין יהיו ללא הפרעה של חמרים, חפצים ציוד או כלים.


3) המקום שבו מבצע העובד את עבודתו יותקן ויקויים במצב בטוח". (ההדגשה שלנו).


כ. לכן, גם אם הותקנו הנחיות השרות הוטרינרי שנים לאחר התאונה הנדונה (7.5.93) עומדות בעינן הוראות פקודת הבטיחות בעבודה. ויובהר: נקיון הרפת, ואיסוף רפש הפרות, בתחומי הרפת, נתון לשליטתו של המעביד- המשיב מס' 1. מטלות אלה הינן במסגרת מילוי חובתו של המעביד לוודא קיום אמצעי גישה בטוחים, לרבות הוראת סעיף 54 של פקודת הבטיחות בעבודה:


"כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי".


וכן סעיף 33 של פקודת הבטיחות בעבודה:



"היה תהליך גורם להרטבת הרצפה עד כדי כך שאפשר לנקז את הנוזלים, יינקטו ויקןיימו אמצעים יעילים לניקוזם".


כא. אין המעביד יכול להישמע בטענה שמדובר בסכנה "צפויה" או "רגילה", על-מנת להשתחרר מחבות לארוע התאונה בשעה שמוטלות על המעביד חובות מכח פקודת הבטיחות בעבודה לוודא קיום אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו (סעיף 49 לפקודה), לרבות חובות המעביד שכל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר, יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי (סעיף 54 לפקודה), והחובה לנקז נוזלים מן הרצפה (סעיף 33 לפקודה).


לא הובאה ראיה שהמשיב מס' 1 נקט באמצעי זהירות ובטיחות סבירים כדי לאפשר כינוס הפרות לביצוע חליבה מבלי שיווצר סיכון מחמת החלקת אחת הפרות (דבר שגרם בענייננו לנגיחה במערער), החלקה שאותה ניתן היה למנוע לא רק ע"י חספוס הרצפה אלא ע"י הקפדה על סילוק הרפש, והקפדה על נקיון הרצפה, מה גם שבמקום היתה קיימת מדרגה.


מעיון בעדותו של המשיב מס' 1, בעמ' 15 לפרוט', עולה כי הוא זה שקבע את נוהלי העבודה ודרכי הנקיון, ולטענתו לא ניתן לנקות את הרפת כל יום, לדבריו אין זה מעשי ואין זה מקובל, ולפי עדותו:



"הייתי מפנה לפי המצב, אם כמות הזבל היתה אדירה אז החלטתי שזה הזמן לפנות את הזבל". (ההדגשה שלנו).


כמו כן לפי המשך עדותו באותו עמוד, גם לא היה ניקוז בעמדות החליבה, שכן לדבריו לא ניתן לעשות שם ניקוז.


מעדותו של המשיב מס' 1 עולה שלמעשה לא ננקטו אמצעים נאותים להקפדה על נקיון הרצפה ברפת, ודבריו בעדותו מדברים בעד עצמם. לא הוכח כי ננקטו ע"י המעביד-המשיב מס' 1, אמצעים מתאימים למניעת הסיכון בעטיו נפגע המערער.


כב. לענין חובת המעביד לנקוט אמצעי זהירות, עיינו: ע"א 663/88, שירזיאן נגד לבידי אשקלון, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225, בעמ' 229:



"לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבן, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש".


כג. בענין ע"א 417/75, בן דוד נגד כרדאנה, ל"א (1) פד"י, עמ' 827, נדון מקרה בו החליק עובד במקום עבודתו שעה שבוצע הנקיון השבועי של רצפת אולם העבודה. ביהמ"ש המחוזי הטיל חבות על המעבידה, אך הטיל גם אשם תורם על העובד. ביהמ"ש העליון ביטל את האשם התורם וקבע, בעמ' 829 סיפא - עמ' 830 רישא:



"חושבני, שהאשמה לאירוע רובצת כולה לפתחה של המשיבה שלא נקטה בשום אמצעי זהירות למנוע את סכנת ההחלקה לא בימים רגילים ולא ביום הניקוי, השטיפה והשפשוף. מעביד המעמיד בסכנה את עובדיו על ידי יצירת סיכונים במקום העבודה וסומך אם אפשר לאמר כך על הנס שהעובדים יתגברו עליהם בכוחות עצמם, אינו יוצא ידי חובת הזהירות שהוא חב להם וגם אינו יכול להאשימם בחוסר זהירות אם הנס אינו מתרחש והם אינם מצליחים בדרך הרגילה להציל את עצמם מתוצאתם הרגילה. (ההדגשה שלנו).


כד. ברי, שבמצב דברים בו הרפת מלוכלכת ובתוכה רפש של הפרות, מבלי שמתבצעות פעולות גריפה ונקיון, ניקוז נוזלים מן הרצפה, סילוק רפש הפרות, ניקוי הרצפה וחספוסה, על המעביד לצפות, בין היתר, גם לאפשרות שבמהלך כינוס הפרות לחליבה עלולה להתרחש החלקה של אחת הפרות, כפי שקרה בעניננו, דבר שגרם לנגיחת הפרה במערער.


אין כוונת הדברים לכך שרמת הנקיון ברפת צריכה להיות רמת נקיון כבבית מרקחת, אלא שיש הבדל בין רמת נקיון סבירה ונאותה לרפת, לבין המצב כפי שתואר על ידי אבי המערער. נוסיף, שברפת הנדונה קיים היה מכשול בפני הפרות והעובד בדמות המדרגה שהיתה במקום, מתחת לרפש.


משלא נקט המשיב מס' 1 באמצעי הזהירות והבטיחות הדרושים בנסיבות, נושא הוא בחבות כלפי המערער.


דיינו בכל הנאמר עד כה כדי להובילנו למסקנה לפיה נושא המשיב מס' 1 בחבות כלפי המערער, וכן המשיבה מס' 2 כמי שביטחה את המשיב מס' 1 בזמן ארוע התאונה בביטוח חבות מעבידים.


משהגענו למסקנתנו זו לא ראינו צורך לדון בטענות האחרות שהועלו מטעם המערער, כגון, תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ורשלנות לגבי חיה, כך גם לגבי הפניית המערער להוראות חוק רישוי עסקים, פקודת מחלות בעלי חיים והנחיות השרות הוטרינרי, כל אלה טענות שלא נזקקנו להן.


כה. נכון, שהמערער, כבעל נסיון, אמור היה להיזהר בעצמו, וכן חייב היה לדאוג לנקיון המסלול בו בחר להכניס את הפרות לרפת, אך אין בכך כדי לשחרר את מעבידו -המשיב מס' 1 מקיום החובות המוטלות עליו כמעבידו של המערער.


עצם העובדה שגם העובד שגה אין בה בהכרח כדי להטיל עליו אשם תורם, כפי שלמשל נקבע ב-ע"א 479 בוארון נגד עירית נתניה, מ"ב (1) פד"י, עמ' 415, בעמ' 425:


"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע, עלינו להביא בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".


כו. יחד עם זאת, ביודענו שהמערער היה בעל נסיון בעבודה, וחייב היה להיות מודע, בין היתר, גם לכך שהיה עליו לנקות את המסלול בו בחר להכניס את הפרות לחליבה, יש מקום, במקרה שבפנינו, להטיל על המערער אשם תורם, עיינו: ע"א 417/81, מלון רמדה שלום נגד אמסלם, ל"ח (1) פד"י, עמ' 73.


באותו מקרה נפל המערער (רב טבחים) ונחבל לאחר שעבר בריצה ליד מחבת שניתז ממנה שמן שעה שטיגנו בה, וזאת בעודו נושא בידיו קערה ובה בשר במשקל 25-30 ק"ג. המערער היה רב טבחים (שף) במטבח.


ביהמ"ש העליון הטיל עליו תרומת רשלנות בשיעור של שליש, לאחר שנקבע כי מי שהינו בעל מעורבות בכל הקשור לנקיון המטבח, חייב לנהוג זהירות מירבית בעבודתו, שם, (בעמ' 82).


גם במקרה שבפנינו סבורים אנו שבצד חובתו של המשיב מס' 1, כמעביד, לדאוג לקיום אמצעי זהירות ובטיחות במקום העבודה, ומניעת אפשרות החלקת הפרות בשעת כינוסן לחליבה, מוטלת היתה גם על המערער החובה לדאוג לנקיון, וכעובד מנוסה מוטל היה גם עליו לנקוט אמצעי זהירות, ולכן נראה לנו שיש לקבוע כי המשיב מס' 1 נושא בחבות לפצות את המערער בגין נזקי התאונה הנדונה, ביחד ולחוד עם המשיבה מס' 2, כמי שביטחה את המשיב מס' 1 בביטוח חבות מעבידים, ואילו המערער עצמו נושא באשם תורם בשיעור של שליש.


כז. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בימ"ש קמא, לרבות צו ההוצאות של בימ"ש קמא, וקובעים שעל המשיבים, ביחד ולחוד, לפצות את המערער בגין נזקי התאונה הנדונה (בניכוי אשם תורם של שליש).
אנו מורים על החזרת התיק לבימ"ש השלום לקביעת שיעורו של הנזק.


כמו כן, אנו מחייבים את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערער את הוצאות הדיון בשאלת החבות, בשתי הערכאות ביחד, בסכום כולל של 7,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה במפעל

  2. תאונת עבודה משתלה

  3. תאונת עבודה של צלם

  4. 5% נכות תאונת עבודה

  5. טפסן – תאונת עבודה

  6. תאונת עבודה קטלנית

  7. תאונת עבודה יועץ מס

  8. תאונת עבודה טעמי צדק

  9. תאונת עבודה קומפרסור

  10. תאונת עבודה חבר ישוב

  11. תאונת עבודה פגיעה בעין

  12. תאונת עבודה – כרסם חרט

  13. אפילפסיה תאונת עבודה ?

  14. תאונת עבודה שכיר בנגריה

  15. משרד בבית - תאונת עבודה

  16. תאונת עבודה גננת

  17. ביטוח תאונת עבודה

  18. יריות אקדח - תאונת עבודה

  19. מכונת שיוף - תאונת עבודה

  20. דחיית ערעור תאונת עבודה

  21. כמה מקבלים על תאונת עבודה

  22. תאונת עבודה מי משלם

  23. תקנה 15 תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה של מפעיל שופל

  25. 25% נכות בגין תאונה בעבודה

  26. 10% נכות בגין תאונה בעבודה

  27. תאונת עבודה - מטפלת בקשישים

  28. תאונת עבודה של צבעי

  29. תאונת עבודה במעדנייה

  30. טכנאי מזגנים – תאונת עבודה

  31. תאונת עבודה עם מקדחה

  32. תאונת עבודה - חוקר באגף מע"מ

  33. תאונת עבודה בבית אבות

  34. תאונת עבודה בזמן הפסקת אוכל

  35. בדרך לעבודה / תוך כדי עבודה

  36. 100% נכות תאונת עבודה

  37. הרמת משקל כבד - תאונת עבודה

  38. מחלת עור כתאונת עבודה

  39. תאונת עבודה של מזכירה

  40. עורך דין עצמאי - תאונת עבודה

  41. המפקח על העבודה – דו"ח חקירה

  42. תאונת עבודה - נכות של 35 אחוז

  43. תאונת עבודה חברה קדישא

  44. תאונת עבודה - מסור דיסק

  45. תאונת עבודה גננת שכירה

  46. ערעור 0% נכות בגין תאונת עבודה

  47. יום כיף לעובדים - תאונת עבודה

  48. כפל ביטוח - תאונת עבודה

  49. תביעה נגד טמבור - תאונת עבודה

  50. אימון כושר - תאונת עבודה

  51. מחלוקת לגבי נסיבות תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה תוך כדי ניקוי דגים

  53. עובד ייצור - תאונת עבודה

  54. פתיחת תריס כתאונת עבודה

  55. בלוטת התריס - תאונת עבודה

  56. קריסה של משטח גבס – תאונת עבודה

  57. תאונת עבודה עצמאי - עבודה מהבית

  58. תאונת עבודה קשה עם מכונה

  59. תאונת עבודה – פגיעה בהפעלת מכבש

  60. נגיחה של פרה - תאונת עבודה ברפת

  61. עמידה ממושכת - תאונת עבודה

  62. עובד לא חוקי - תאונת עבודה

  63. ביטוח אחריות מעבידים תאונת עבודה

  64. ביטוח חבות מעבידים – תאונת עבודה

  65. קטרקט עיניים - תאונת עבודה

  66. עבודה מסוכנת - תאונת עבודה

  67. חישוב פיצוי בשתי תאונות עבודה

  68. תאונת עבודה - החזר הוצאות רפואיות

  69. תביעה נגד סולל בונה – תאונת עבודה

  70. הידבקות במחלה כתאונת עבודה

  71. הצעת בית משפט - תאונת עבודה

  72. פגיעה טיול מהעבודה - תאונת עבודה ?

  73. תאונת עבודה של מטפלת בחו''ל

  74. תאונת עבודה במהלך תיקון תקלה

  75. תאונת עבודה - התיישנות תביעת ביטוח

  76. תאונת עבודה של עצמאי לא רשום

  77. חולשה וסחרחורות כתאונת עבודה

  78. החלפת גלגל ברכב - תאונת עבודה

  79. תביעה נגד מפעלי ים המלח – תאונת עבודה

  80. משקפי מגן לעבודה - תאונת עבודה

  81. אי ספיקת כליות עקב תאונת עבודה

  82. עצמאי פגישה מחוץ למשרד - תאונת עבודה ?

  83. הפרדות רשתית העין - תאונת עבודה

  84. תאונת עבודה עם מכונה לחיתוך בשר

  85. תאונת עבודה עם מסור - פועל בניין רומני

  86. האם טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת עבודה

  87. חבות מעבידים תאונת עבודה עם סכין

  88. תאונת עבודה של סדרנית סחורה בסופר

  89. הכרה כ"נכה נזקק" לאחר תאונת עבודה

  90. חתך עם סכין יפנית - תאונת עבודה במחנה קיץ

  91. הוצאות טיפולים אלטרנטיביים – תאונת עבודה

  92. בדיקה מחדש ביטוח לאומי תאונת עבודה

  93. תאונת עבודה – הכחשה של מעביד כי העובד עבד

  94. ערעור על גובה הפיצויים בתאונת עבודה

  95. הטלת חבות על עובד בגין תאונה בעבודה

  96. תאונת עבודה של רתך - תביעה נגד מקום העבודה

  97. כוויות קשות - תאונת עבודה במהלך הדבקת ריצוף

  98. תאונה בעת פעולות נלוות לעבודה - תאונת עבודה ?

  99. האם פגיעה ע"י עובדים בעבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  100. פגיעה עקב תיקון עבודות חשמל בבית – תאונת עבודה ?

  101. תאונת עבודה של עובד נגריה עם מסור - בטיחות בעבודה

  102. החזר כספי למעסיק מביטוח לאומי על תאונת עבודה

  103. האם פגיעה במהלך כנס מטעם העבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  104. לא נרשם כעובד עצמאי במוסד לביטוח לאומי - תאונת עבודה ?

  105. תאונת עבודה עצמאי – דו"ח שנתי הכנסות - חישוב נתוני שומה

  106. ערעור על דרגת נכות בשיעור של 15% בגין תאונת עבודה

  107. בעת שעסק כמנהל מחסן למוצרי חשמל, נפל וקיבל מכה בראש

  108. תאונת עבודה של עובד עצמאי שלא היה רשום כעצמאי בביטוח לאומי

  109. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון