פסק דין התביעה 1. התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 25.7.95. זאת, במסגרת עבודתו בעבור הנתבעת. 2. על פי טענתו של התובע, ביום אירוע התאונה עבד לראשונה בחייו ליד מכונה המייצרת בטון. הוא ממשיך וטוען, כי במסגרת עבודתו היה עליו לאסוף חומר ("חלון") היוצא מתוך המכונה לתוך ארגזים ומשם לסיר ענק. לדבריו של התובע, תוך כדי עבודה זו, הפסיק, לפתע, החומר לצאת מתוך המכונה, וחלון המכונה נאטם. התובע ניסה אז לנקות את החלון באמצעות כף בנאים. או אז, התברר לו כי במכונה (בחלקה הפנימי) היו סכינים. ידו נתפסה בסכינים אלו, ושלוש מאצבעות ידו הימנית נקטעו (ראו: סעיפים 1(א)-1(ו) לסיכומיו של התובע). 3. הנתבעת, אינה כופרת, בסיכומיה, בעצם אירוע התאונה. היא מתארת אותה באופן שונה במקצת. התובע הועסק, לדבריה, ליד מערבל המייצר חומר בידוד. התובע היה צריך להעביר את חומר האיסוף היוצא מהמערבל לתוך תבניות. התובע הבחין, כי התערובת אינה יוצאת מהמכונה במהירות הראויה, לטעמו, ועל כן ניסה לזרז את יציאת התערובת באמצעות כף בנאים אותה אחז בידו. לדבריה של הנתבעת תוך כדי פעולה זו, שעה שהמכונה פועלת, והמערבל ממשיך בפעולתו הסיבובית, נלכדה יד ימינו של התובע במכונה, והוא "נחבל" (כלשונה של הנתבעת בסעיף 3(ד) לסיכומיה). 4. הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי התובע היה עובד מיומן ומנוסה, וכי עבר הכשרה והדרכה, לרבות בכל הוראות הבטיחות, מיד לאחר שהתקבל לעבודה במפעל, ובמשך כל זמן עבודתו במפעל הנתבעת (תחתית עמ' 2 לסיכומי הנתבעת). האחריות לתאונה 5. האם קיימת אחריות של הנתבעת להתרחשות התאונה, והאם יש מקום לחייבה, בנזיקין, כלפי התובע? כפי שיוסבר להלן, התשובה לשאלה זו חיובית. 6. העדות הישירה היחידה לנסיבות אירוע התאונה הינה זו של התובע עצמו. עד נוסף שהיה למקרה, סמיון כץ, נפטר, ולכן ממילא לא הובא לעדות (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 22). העד מטעם הנתבעת, אחראי המחלקה (במועד התאונה) ניקולאי רוזנשטוק, לא ראה את התרחשות התאונה במו עיניו (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 19). 7. עדותו זו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. יחד עם זאת, כפי שאסביר להלן, די בנסיבות התאונה בהן מוכנה הנתבעת להודות, בסיכומיה, כדי להקים את אחריותה לנזקיו של התובע. מעבר לכך: התובע העיד בפניי על נסיבות אירוע התאונה. הוא עשה רושם של אדם פשוט, אשר אינני יכול להניח כי המציא סיפור מורכב אודות תאונה שלא ארעה, כפי שתוארה על-ידיו. פגיעתו בתאונה הייתה פגיעה קשה (קטיעה של שלוש אצבעות). עדותו של התובע נתמכת בדברים שאמר ביום אירוע התאונה לרופאים שטיפלו בו בחדר המיון של בית החולים רמב"ם בחיפה (גיליון סיכום האישפוז צורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע). 8. הגרסה שהציג התובע בפני בית המשפט גם עולה בקנה אחד עם דברים שאמר התובע למפקח מטעם משרד העבודה והרווחה שחקר את נסיבות אירוע התאונה (נ/1), עוד בשנת 1996, מספר שנים לפני הגשת התביעה לבית המשפט (23.7.00). אומנם, דברים אלו שאמר התובע למפקח מטעם משרד העבודה אינם יכולים לשמש ראיה לעצם אירוע התאונה, אך יש בהם כדי להצביע על כך שגרסתו של התובע הינה גרסא עקבית, אשר אינני מוצא מקום לפקפק במהימנותה. 9. התובע הועסק ליד מכונה שביצעה פעולה של ערבול. על כך, גם הנתבעת אינה חולקת. בשלב מסויים החומר שבמכונה הפסיק לצאת. נכון הוא, כי הנתבעת בסיכומיה טוענת כי החומר לא יצא במהירות הראויה. אך העד מטעמה (רוזנשטוק) מאשר בחקירתו הנגדית, כי היו מקרים שבהם חומר נתקע במכונה (תחתית עמ' 50 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אינני רואה סיבה שלא לקבל את גרסתו של התובע כי החומר המצוי במכונה נתקע, והפסיק לצאת. אינני רואה אינטרס של התובע לשקר בהקשר זה. שכן, בין אם החומר הפסיק לצאת ובין אם יצא במהירות איטית, הרי שאין בכך כדי לשנות באופן מהותי את עילת התביעה שלו. 10. לא יכולה להיות מחלוקת כי ידו של התובע נפגעה כתוצאה מפגיעת הסכינים שבתוך המכונה. אין ספק כי פגיעתו של התובע לא ארעה בנסיבות אחרות. לא יכולה להיות מחלוקת (והנתבעת למעשה אינה חולקת על כך), כי בדרך זו או אחרת, בשעה שהתובע ניסה לקדם את פעולתה של המכונה, נתפסה ידו במכונה, והסכינים שבתוכה קטעו שלוש מאצבעותיו של התובע. 11. העובדות המרכזיות הראויות לתשומת לב בהקשר זה הינן כי אין מחלוקת כי במכונה שבה מדובר יש סכינים (עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 23). עוד אין מחלוקת כי כאשר מכניסים את היד פנימה, לתוך המכונה, מכיוון המכסה של יציאת החומר, כפי שעשה התובע, אין מגן כלשהו המונע את פגיעת הסכינים ביד (עדותו של רוזנשטוק, בעמ' 54 לפרוטוקול, שורה 12: "אין שום דבר. שמה הכל פתוח"). 12. על הפסיקה הדנה בחובתו של מעביד כלפי עובדיו אין צורך לחזור. אין ספק כי במקרה שבפנינו הנתבעת הייתה יכולה לנקוט בפעולה פשוטה - היא הייתה יכולה לרכוש מכונה אשר בצידה מפסק בטיחות. מפסק המונע את המשך פעולתה של המכונה, שעה שיד (או חלק גוף אחר) של העובד עובר קו גבול מסויים. 13. המכונה הייתה צריכה להיות מכונה כזו, שמי שמכניס את ידו פנימה גורם לעצירה מוחלטת של פעילות המכונה. היא הייתה צריכה להיות מכונה שאינה עובדת שעה שמכניסים את היד פנימה, שעה שמרימים את המכסה. 14. מכונות שכאלה אינן חזיון נדיר. גם לא במציאות של שנת 1995. הן מכונות שניתן לרכוש אותן בנקל, או שניתן בנקל להתקין בהן את מפסק הבטיחות הנדרש. 15. גם אם הייתי יוצא מתוך הנחה כי הנתבעת ערכה הדרכות בטיחות לעובדיה, גם אם אניח כי הנתבעת ציינה בפני התובע כי עליו להקפיד כי בטרם שהוא מבצע כל פעולה לניקוי המכונה (או פינוי חומר שנתקע במכונה) עליו להפסיק את פעולת המכונה, עדיין אין בכך כדי לשלול את אחריותה. הפסיקה קבעה לא אחת כי ביחסים שבין עובד למעביד, על המעביד לצאת מתוך הנחה כי העובד, לעיתים, אינו פועל בשיקול דעת מלא. כי לעיתים הוא מנסה להזדרז בעבודה, לרצות את מעבידיו, להשלים את עבודתו במהירות. 16. מפעל כמו זה של הנתבעת אינו סביבת עבודה סטרילית. עבודתו של התובע אינה עבודה משרדית, הנעשית בתנאים נוחים. זו עבודה פיזית, הנעשית בלחץ ובתנאים לא קלים. במצב שכזה הנתבעת אינה יכולה לסמוך אך ורק על שיקול הדעת של העובדים. במיוחד נכון הדבר, כאשר בידה למנוע נזק כמו זה שנותר במקרה שבפנינו, באמצעות שימוש באביזר בטיחות קל להשגה. מפסק בטיחות שימנע את פעולת המכונה בשעה שמישהו מכניס את ידו פנימה, לתוך המכונה. 17. כל אדם שעיניו בראשו יודע, למשל, כי אסור להיכנס או לצאת ממעלית שעה שדלתותיה נסגרות. למרות זאת, כל מעלית מצוידת בחיישן בטיחות, שנועד למנוע את סגירת הדלתות שעה שאדם נמצא בין דלתות המעלית. כמעט כל מערבל מזון ביתי מצויד במפסק המונע את פעילותו בשעה שהמכסה נפתח. כך גם כל מכונת כביסה. כך גם היה צריך להיות במפעלה של הנתבעת. המכונה שממנה נפגע התובע הייתה צריכה להיות מצוידת במפסק בטחון המונע את פעילותה בשעה שעובד כלשהו, דוגמת התובע, מכניס את ידו פנימה, לאזור שבו מצויים סכינים. 18. ודוק: הנתבעת יודעת כי מדובר במכונה מסוכנת. מכונה שיש בה סכינים. לא מדובר במכשיר תמים, סתמי. מדובר במכשיר אשר מעביד סביר מבין וצריך להבין כי גלומה בפעילותו סכנה. על כן, מעביד סביר היה צריך לדאוג שבמכונה שכזו יותקן מפסק בטיחות המונע את פעילות הסכינים אם עובד מכניס את ידו פנימה, לתוך המכונה. 19. דברים אלו נכונים גם אם אניח כי התובע אכן קיבל הדרכת בטיחות לגבי המכונה האמורה, גם אם התובע קיבל הוראה מפורשת שלא לבצע את הפעולה אותה ביצע. הם נכונים, בבחינת קל וחומר, שעה שאני מקבל את דבריו של התובע, כי זו הייתה הפעם הראשונה בה עבד ליד מכונה זו, וכי לא עבר הדרכת בטיחות כלשהי לגבי המכונה, כנטען על ידי הנתבעת. 20. בחודש ינואר 1996, הגיע מפקח מטעם משרד העבודה והרווחה לחקור את נסיבות התאונה (נ/1, כאמור). מפקח זה חקר את התובע. הוא קיבל ממנו גרסה הזהה לגרסתו בפני בית המשפט. עדותו של התובע נגבתה ברוסית, ותורגמה לעברית על ידי העד מטעם הנתבעת, רוזנשטוק (למשל, תחתית עמ' 42 לפרוטוקול). 21. רוזנשטוק הוא עובד של הנתבעת. הוא עובד של הנתבעת עד היום. העדות של התובע (נ/1) נגבתה במפעל של הנתבעת. אני מקבל את דבריו של התובע כי מבחן פשוט של הגיון מחייב, כי לו היה רוזנשטוק חולק על הדברים שנאמרו אז על ידי התובע הוא היה מציין זאת בפני המפקח מטעם משרד העבודה והרווחה. רוזנשטוק היה אחראי על התובע בעבודה. קביעה לחובת הנתבעת הייתה עלולה להטיל עליו אחריות אישית. היא הייתה עלולה לפגוע במעבידתו. היא הייתה עלולה לפגוע בו. אין להניח כי הוא עמד דומם שעה ששמע דברים שלטעמו לא היו אמת. הסיבה ההגיונית היחידה לכך שרוזנשטוק לא ביקש אז לתקן דברים שנאמרו על ידי התובע הינה כי רוזנשטוק ידע כי דברים אלו נכונים הם. 22. הטענות לפיהן התובע קיבל הדרכת בטיחות, כי עבד ליד המכונה שממנה נפגע מספר פעמים, כי נאמר לו שלא לבצע את הפעולה אותה ביצע, נולדו לצרכי המשפט. בניגוד לגרסתו של התובע, הן לא היו קיימות בזמן אמת. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, של הנתבעת, אשר אינני מוצא מקום לסמוך עליה (במיוחד שעה שלכל הטענות הללו אין תימוכין בתיעוד כתוב כלשהו אצל הנתבעת). 23. השאלה אם ניתנה הדרכה אם לאו היא שאלה משנית. אני מקבל, בהקשר זה, אומנם, את דבריו של התובע, לפיהם לא קיבל הדרכה. עם זאת, גם אם ניתנה לו הדרכה, עדיין מוטלת על הנתבעת חובה, כמעביד סביר, לדאוג לכך שבמכונה יותקן מפסק בטיחות. 24. במאמר מוסגר אציין הערה נוספת: גם לפי עדותו של רוזנשטוק, חומר, שהוא תוצר עבודתה של מכונת הערבול, היה נתקע, מעת לעת במכונה. דבר אשר היה מחייב ניסיון לפינוי החומר, כפי שעשה התובע. דהיינו, הנתבעת הייתה יכולה (וצריכה) לצפות, סיטואציה שבה עובד ינסה לפנות חומר המצוי ליד פתח היציאה של המכונה. במצב כזה, לפי דבריו של רוזנשטוק, הסכינים מוסתרים. קרי, אינם גלויים לעין. מכאן, שהנתבעת הייתה יכולה וצריכה לצפות את הסכנה. היא הייתה צריכה להבין שדווקא במכונה מעין זו יש חשיבות להתקנת מפסק בטיחות. שכן, סיטואציה שבה עובד מבקש לפנות חומר מפתח המכונה אינו רואה את הסכינים היא סיטואציה שיכולה להתרחש, מעת לעת. היא סיטואציה שמתחייבת מהעבודה ליד המכונה, היא סיטואציה שמחייבת את הפסקת פעילות המכונה, שאם לא כן חשוף העובד לסכנה של פגיעה מהסכינים. הנתבעת הייתה צריכה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת למנוע את פעילותה של המכונה בעת שהעובד מנסה לפנות את החומר. היא הייתה צריכה להתקין מפסק בטיחות כאמור למכונה. 25. אני קובע, כי הנתבעת התרשלה במקרה זה. היא חרגה מסטנדרט הזהירות שהיה ננקט על ידי מעביד סביר, שהיה חייב לכלול התקנה של מפסק בטיחות למכונה שבתוכה סכינים חותכים. יש לראות את הנתבעת כמי שאחראית לנזקיו של התובע. אשם תורם 26. הנתבעת מעוררת שאלה נוספת: שאלת אשמו התורם של התובע. 27. גם כאן, קבעה הפסיקה, לא אחת, כי לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד לנזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו. 28. אין מחלוקת, כי לא היה כל גידור המונע את הכנסת ידו של התובע פנימה לתוך המכונה, לחלק בו מצויים הסכינים. אין גם מחלוקת כי כאשר מסתכלים על המכונה מבחוץ (ת/2) לא רואים כי יש בה סכינים. כפי שציינתי לעיל, אני מקבל את עדותו של התובע כי זו הייתה הפעם הראשונה שעבד ליד המכונה, וכי לא הכיר את פעילותה. 29. ההכחשה של הנתבעת את טענתו של התובע כי למעשה עבד במחלקת התנורים, ולא ליד המכונה שממנה נפגע, נעשתה "בחצי פה". הרי רוזנשטוק היה אחראי על התובע. הוא היה יכול, אם רצה בכך, לשלול לחלוטין את הטענה של התובע כי עבד בדרך כלל רק במחלקת התנורים. הוא לא עשה כן. הדברים מדברים בעד עצמם. 30. כפי שציינתי לעיל, כאשר בידי הנתבעת אמצעי פשוט, יחסית, היכול למנוע את הנזק (התקנת מפסק בטיחות), אין הצדקה להטיל את האחריות לנזק על העובד. התובע היה עובד פשוט. הוא היה כפוף למספר עובדים שמעליו. הוא לא היה בעמדה שבה היה יכול לחלק הוראות. התאונה ארעה לו בשעה שעבד שעות נוספות. דבר המלמד על רצונו להספיק עבודה רבה ככל האפשר. דבר המלמד על כך שהנתבעת עודדה הספק עבודה גדול ככל האפשר. 31. בעבודה פיזית, כמו זו שבה עסק התובע, ניתן בהחלט לחזות מצב שבו עובד הרוצה להספיק לבצע עבודה רבה ככל האפשר, לא יפעל לפי אותן אמות מידה שבהן אנו נוקטים כיום, כאשר אנו מנתחים, באופן רטרואקטיבי, את פעילותו באולם בית המשפט. 32. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם כלשהו על התובע. הנזק 33. לפיכך, יש מקום לבחון את נזקיו של התובע. 34. מוסכם על הצדדים, כי שלוש מאצבעות ידו הימנית של התובע נקטעו, וכי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 29% (פט. 25.11.01, עמ' 1 שו' 4). 35. הנכות הרפואית אינה חופפת, בהכרח, את הנכות התפקודית. שני הצדדים מסכימים לכך בסיכומיהם. התובע, כמובן, טוען כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית, בעוד שהנתבעת טוענת להיפוכו של דבר. במחלוקת זו שבין הצדדים, אני מקבל את נקודת מבטו של התובע. 36. התובע הינו עובד כפיים. כפי שיכולתי להתרשם במהלך עדותו, שליטתו בעברית אינה טובה. קשה לראות את התובע כמי שיכול למצוא עבודה הדורשת ממנו הכשרה אקדמית או מאמץ שאינו פיזי. התובע, מאז ומתמיד, עבד כעובד כפיים (ערב עלייתו לארץ מרוסיה, עבד כנהג). גם עבודתו אצל הנתבעת הייתה עבודה שדרשה ממנו מאמץ פיזי. 37. בעבודה מסוג זו שבה עבד התובע, ובה הוא היה מסוגל לעבוד אלמלא התאונה, יש חשיבות ליכולת לעשות שימוש מלא בשתי הידיים. התובע נדרש להעמיס ציוד, לפרוק אותו, להעבירו ממקום למקום. התובע נדרש לטפל במכונות, להרים משאות. כל אלה, הם סוגי עבודה הדורשים תפקוד מלא של הידיים. 38. התאונה נשוא כתב התביעה, קטיעת שלוש אצבעות ידו הימנית של התובע, פוגעת ביכולת התפקוד שלו באופן מהותי. העד הראשון מטעמה של הנתבעת, יואל דגן, שהינו מנהל כוח האדם של הנתבעת, העיד, בין היתר, כי מאז שנת 1995 (השנה בה ארעה התאונה) בוצעו במפעל הנתבעת צמצומים (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית). מובן, שכאשר הנתבעת נדרשת לבצע צמצומים, היא תעדיף להעסיק, ואין להלין עליה על כך, עובד בריא, ששתי ידיו מתפקדות באופן מלא, על פני עובד ששלוש מאצבעות ידו הימנית קטועות. 39. בכל מקום שבו התובע ינסה להתקבל לעבודה, פגיעתו תעמוד לו לרועץ. כל מעביד העוסק בתחום שבו נדרשת עבודה פיזית, יעדיף לקבל עובד בריא, על פני עובד במצבו של התובע. לכך, יש להוסיף את שליטתו המוגבלת של התובע בשפה העברית (אותה יש לראות במקרה זה כחלק מ"גולגלתו הדקה" של התובע). כאשר התובע מנסה כיום להתקבל למקום עבודה הוא צריך להציג בפני מעבידו הפוטנציאלי הן את נכותו הרפואית והן את חוסר שליטתו בשפה העברית. ברור, כי מרבית המעסיקים יעדיפו להעסיק עובד אחר על פני התובע. 40. משכך הם פני הדברים ראוי, לטעמי, להעריך את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 50% (זאת, בכפוף לקביעות מסויימות לגבי הפסד ההשתכרות בעבר, אליהן אתייחס להלן). 41. טרם התאונה היה התובע עובד יצור במשרה מלאה אצל הנתבעת (סעיף 4 לתצהירו של יואל דגן, מטעם הנתבעת). גם על פי גרסת הנתבעת (סעיף 7 לתצהירו של דגן) מגיע שכר של עובד שכזה, בערכים דהיום, לשיעור של 4,100 ₪ (במעוגל). 42. מנגד, ראוי להביא בחשבון את עדותו של העד השני מטעם הנתבעת (רוזנשטוק) אשר ציין כי הוא מרוויח שכר (ברוטו) הנע בין 6,000 ₪ ל-7,000 ₪ לחודש (עמ' 54 לפרוטוקול). ניתן להניח, כי אלמלא התאונה התובע לא היה ממשיך, לנצח, בתפקיד של עובד יצור, ויתכן כי היה יכול להתקדם בעבודתו (או בעבור הנתבעת או במקום עבודה אחר שהיה יכול למצוא). באיזון שבין שכרו של עובד יצור (4,100 ₪) לבין שכרו של רוזנשטוק (המגיע עד לסך של 7,000 ₪ לחודש), נראה ראוי להעמיד את שכרו הקובע של התובע על שכר הנע בין שני קצוות אלו. אני מעריך, אם כן, את שכרו הקובע של התובע בשיעור של 5,000 ₪ לחודש (בכפוף, כמובן, להתייחסות ספציפית לגבי העבר, כפי שיפורט להלן). 43. במאמר מוסגר אבקש להעיר הערה נוספת: שכר כאמור נופל באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק (שהינו בשיעור של 7,000 ₪ לחודש בקרוב). לכאורה, היה ניתן להניח כי התובע, אשר הגיע מספר שנים קודם לתאונה לארץ (בשנת 1991), היה יכול להתקדם בעבודה ולהגיע אף לשכר הממוצע במשק. זאת, על פי אותן אמות מידה הנהוגות בפסיקה לגבי צעירים המצויים בראשית דרכם המקצועית, שכן התובע היה בראשית דרכו המקצועית בארץ. עם זאת, בטענה זו מצידו של התובע יש משום ניסיון, מסויים, לאחוז את המקל משני קצותיו. שכן כאשר מקבלים את הטענה כי התובע מוגבל לעבודה פיזית בלבד, צריך להביא בחשבון את שיעור השכר המקובל בסוג כזה של עבודה. אם מניחים, למשל, כי התובע אינו מסוגל לעבודה הדורשת הכשרה אקדמית, הרי שלא ניתן להביא בחשבון מנגד את השכר הממוצע במשק הכולל בחובו שיקלול גם של השכר המתקבל בסוגי עבודה שכאלו. לכן, דומני כי האיזון הנכון מחייב בסיס שכר כאמור לעיל. 44. על יסוד האמור לעיל, יש לבחון את ראשי הנזק בהם זכאי התובע לפיצוי. 45. הפסד השתכרות בעבר: לא ניתן לקבל לא את החישוב שנערך על ידי התובע בהקשר זה ולא את זה שנערך על ידי הנתבעת. התובע, מצידו, מבקש תקופת אי-כושר מלא מופרזת. אי-יכולתו לעבוד, בתקופות מסויימות, לא נבעה דווקא בשל התאונה, אלא מסיבות אחרות (ראו, בהקשר זה, טענת הנתבעת, שיש בה ממש כי את עבודתו במאפיה הפסיק התובע מיוזמתו ובשל סיבות שאינן קשורות לתאונה נשוא כתב התביעה). הנתבעת, מצידה, מבצעת חישובי שכר שאינם מביאים בחשבון את חלוף הזמן מאז התאונה (כמעט עשר שנים), ואת הצורך בהוספת הפרשי ריבית לגבי נזק זה שלעבר (כך, למשל, אמירתה כי שכר של 4,100 ₪, כשהוא משוערך להיום הינו בשיעור של 5,100 ₪ - בתחתית עמ' 5 לסיכומיה - היא אמירה שלא ברור על מה היא נסמכת). 46. לפי דבריו של התובע הוא חזר, לראשונה לאחר התאונה, למעגל העבודה בחודש יוני 1998. אז עבד תקופה של למעלה משנתיים בחנות תריסים (אמצע עמ' 3 לסיכומיו). תקופה של אי-כושר מלא של שלוש שנים (לערך) מיום התאונה ועד לחזרה למעגל העבודה היא תקופה מופרזת. ראוי, בתקופה זו, להעריך את הפסד השתכרותו באופן גלובאלי. 47. במכלול השיקולים ראוי להביא בחשבון את העובדה כי גם לאחר תקופת אי-הכושר שנקבעה (באופן פורמאלי) על ידי המוסד לביטוח לאומי, התובע היה זקוק לתקופה נוספת על מנת להסתגל למגבלותיו שלאחר התאונה. הוא לא היה יכול למצוא מקום עבודה מיד לאחר תקופת אי-הכושר. הוא נזקק לתקופת החלמה ארוכה יותר, תקופת החלמה אשר לבטח לא נפלה משנה ומחצה. 48. אם היינו מבצעים חישוב אריתמטי של תקופת אי-כושר מלא למשך שישה חודשים (ושכר של 5,000 ₪ לחודש), ולאחר מכן תקופה של שנתיים וחצי (שלושים חודשים) בה סבל התובע מנכות תפקודית של 50%, היה הפסד השתכרותו של התובע בתקופה זו מגיע לכדי 105,000 ₪ (ללא התחשבות בהפרשי הריבית). 49. על כן, כאשר מביאים בחשבון תקופת החלמה ארוכה יותר משישה חודשים, אך קצרה יותר (באופן משמעותי) משלוש השנים הנדרשות על ידי התובע, וכן את הפרשי הריבית המצטברים על נזקים אלו של העבר (לאור חלוף הזמן הניכר מאז התאונה), דומה כי פיצוי גלובאלי בשיעור של 150,000 ₪ הוא פיצוי ראוי בגין תקופה זו. 50. מאז חודש יולי 1998 ועד לחודש אוקטובר 2002 עבד התובע בעבודות שונות. שכרו בחלק מהתקופה הגיע אף לכדי 6,000 ₪ לחודש (בעת עבודתו במאפיה). הפסקות העבודה לא נעשו, דווקא בשל התאונה נשוא כתב התביעה. לכן, לגבי תקופה זו, של 52 חודשים, ראוי לפסוק לתובע גם כן פיצוי גלובאלי. פיצוי שישקף את הפגיעה בכושר השתכרותו מצד אחד, אך את העובדה כי התובע השתכר בפועל שכר לא מבוטל. 51. נכון, שיש להניח כי אלמלא התאונה התובע היה יכול להרוויח אף יותר מאשר השתכר בעבודות השונות בהן עבד. יחד עם זאת, מובן, כאמור, כי כושר עבודתו נפגע. ניתן בהחלט לקבל את דבריו של התובע כי חלק ממקומות העבודה העסיקו אותו מתוך רחמים כלפי מצבו, וכי אלמלא מוגבלותו היה יכול להשתלב במקומות עבודה רווחיים יותר, לתקופות ממושכות יותר. 52. בשים לב לכך שהתובע, חרף מוגבלותו, הצליח להגיע באותה תקופה לשכר לא מבוטל, למרות שעסק בעבודות שבכל זאת הצריכו אותו למאמץ פיזי מסויים, ראוי להעריך את הפיצוי לתקופה זו (של למעלה מארבע שנים) באופן מתון (אך תוך התחשבות בהפרשי הריבית אותם יש להוסיף לסכומים שנפסקו). 53. אציין, כי בחישוב אריתמטי לפי נכות תפקודית של 50% ושכר קובע של 5,000 ₪, היה מתקבל, בגין תקופה זו פיצוי בסך של 130,000 ₪, וזאת אף מבלי להביא בחשבון את הפרשי הריבית. 54. כאמור, בשים לב לעבודתו של התובע בפועל, אני מעריך את הפיצוי ההולם לתקופה זו בשיעור של 50,000 ₪ (להיום). 55. מאז ועד היום חלפו 31 חודשים. לא ניתן לקבל את טענת התובע כי הוא מצוי בתקופה זו באי-כושר מלא, בשל התאונה נשוא כתב התביעה. לא ניתן לקבל את טענתו כי אינו מסוגל כלל לעבוד. כפי שמציינת הנתבעת, בצדק, התובע עבד בעבר, בעבודות שדרשו ממנו מאמץ פיזי מסויים (הגם שאין ספק כי עבודה במאפיה הינה קלה יותר, מבחינת המאמץ מאשר העבודה אותה ביצע התובע בעבור הנתבעת). העובדה כי התובע עבד במספר מקומות עבודה, מוכיחה כי הוא בעל יכולת השתכרות. 56. כאמור לעיל, קבעתי את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 50%. את שכרו הקובע העמדתי על סך של 5,000 ₪. בתקופה האמורה, של 31 חודשים לעבר, ראוי לחשב על פי אמות מידה אלו את הפסד השתכרותו (או, ליתר דיוק, את הפגיעה בכושר השתכרותו). לכך יש להוסיף הפרשי ריבית לעבר, מאמצע התקופה, ובסך כולל (מעוגל): 85,000 ₪. 57. סך הפגיעה בהשתכרותו ובכושר השתכרותו של התובע בעבר הינו, על כן, 285,000 ₪ (להיום). 58. פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד: התובע יליד שנת 1955. הוא כיום בן 49.5 שנה. עד הגיעו לגיל פנסיה (67 שנה), לפניו עוד קצת למעלה מ-17 שנה של השתכרות צפויה. לפי הפסד חודשי של 2,500 ₪ (50% נכות תפקודית ושכר קובע של 5,000 ₪ לחודש כאמור), ובמכפלת מקדם ההיוון המתאים, הפסדיו לעתיד, בראש נזק זה, מסתכמים בסך של 403,606 ₪. 59. הפסדי פנסיה: מעדותו של יואל דגן, העד הראשון מטעם הנתבעת, עולה כי לעובדי הנתבעת הייתה קרן פנסיה (לעובד קבוע). כך, דבריו בראשית עמ' 40 לפרוטוקול. גם כאן, ראוי לבצע איזון בין מספר נתונים. מצד אחד, הספק אם התובע היה מגיע למעמד של עובד קבוע ונשאר במקום עבודתו אצל הנתבעת גם אלמלא התאונה (לאור הצמצומים שנערכו שם). מצד שני, נראה כי אלמלא התאונה אין סיבה נראית לעין לכך שהתובע היה מפסיק את עבודתו בעבור הנתבעת. על כן, ראוי להעריך, גם כן, באופן גלובאלי, את הפיצוי הראוי המגיע לתובע בראש נזק זה. אני מעמיד את נזקו של התובע בראש נזק זה, על כן, בשיעור של 50,000 ₪ (להיום). 60. עזרת צד שלישי בעבר: אין ספק, כי נזקיו של התובע חייבו אותו לעזרה. עזרה אשר הייתה בעלת אופי משמעותי ביותר בתקופה שלאחר התאונה. אין ספק כי לאחר התאונה התובע נזקק לעזרה בפעילויות רבות. יש להניח, כי נזקק לתקופת הסתגלות לא קצרה עד שהיה מסוגל להתלבש, לאכול, להתרחץ וכיוצא באלה פעולות יום יומיות, - בכוחות עצמו. יש להניח כי לפחות לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה משמעותית ביותר, וכי בני משפחתו סעדו אותו הרבה מעבר לעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה. עוד יש להניח כי התובע לא היה יכול לתרום, כבעבר, למשק הבית. מובן, כי לאור פגיעותיו, הוא מתקשה אף בפעולות פשוטות כמו תליית תמונה. עוד, מובן כי יש להביא בחשבון את הפרשי הריבית הניכרים במצטברים בראש נזק זה, העוסק בנזקים לעבר. מובן, כי מנגד, התובע אינו כה מוגבל בפעילותו, כפי שהוא מציג את עצמו בסיכומיו. מצבו אינו דומה למי שנזקק לעזרה יום יומית, של עוזר קבוע המלווה אותו בכל שעות היממה. על יסוד כל אלה, ובשים לב לכך שמאז התאונה ועד היום חלפו כמעט עשר שנים, דומה כי פיצוי בשיעור של 70,000 ₪ (להיום) הינו פיצוי ראוי בראש נזק זה. 61. עזרת צד שלישי בעתיד: לא יכול להיות גם ספק כי התובע נזקק לעזרה גם כיום, ולמשך שארית חייו. הוא סובל מנכות ניכרת (29%). הוא סובל ממגבלה תפקודית קשה בידו הימנית. נכון, כדבריה של הנתבעת, הוא אינו סיעודי. הוא אינו רתוק למיטתו. הוא מסוגל להגיע ממקום למקום בכוחות עצמו. הוא מסוגל לעבוד. אין ספק כי הוא זקוק גם כיום לעזרה אף בפעולות הפשוטות ביותר. פעולות אשר אינן מחייבות מחשבה אצל אדם שאינו פגוע (כמו התלבשות או אכילה), מחייבות אצל התובע הערכות מיוחדת. אין מקום, כפי שמבקש התובע בסיכומיו, לפסוק לו פיצוי חודשי, עד לסוף תוחלת חייו, שכן, כאמור, מצבו של התובע אינו מחייב עזרה ספציפית, של עובד המלווה אותו מספר שעות בכל יום. עם זאת, אפילו נביא בחשבון שעת עבודה של עוזרת בית במשך כל יום (בהיקף של 30 ₪ לשעה), הרי שמדובר בחישוב אריתמטי המביא אותנו לסכום של כ-11,000 ₪ בשנה בעבור עזרת צד שלישי. עזרה המקבילה לעבודה של שעה ביום הינה בהחלט אפשרית לאור מצבו של התובע, ולאור העובדה כי הוא סובל מנכות בשיעור של 29% (נכות רפואית), לאור העובדה כי הוא סובל מקטיעה של שלוש אצבעות בידו הימנית. הגם שאני סבור כי פיצוי גלובאלי הינו הדרך הנכונה לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, הרי שאין להתעלם מהעקרונות האמורים לעיל. לאור כל אלה, אני מעריך את הפיצוי ההולם בראש נזק זה בשיעור של 170,000 ₪ (להיום). 63. כאב וסבל: התובע היה בן 40 שנה (לערך) בעת אירוע התאונה. הוא נפגע פגיעה קשה, אשר מן הסתם הסבה ומסיבה לו כאבי לא קלים. הוא נפגע פגיעה, אשר מעצם טיבה מסיבה כאב קשה. זוהי פגיעה אשר יצרה אצלו מום הניכר לעין. מום אשר כל מי שמסתכל על התובע מבחין בו מיד. הפגיעה מלווה ותלווה את התובע (בשים לב לגילו בעת אירוע התאונה) כמחצית מחייו. הפגיעה הפכה את התובע מאדם בריא (בעיקרם של דברים) לאדם מוגבל. הפגיעה פגעה בדימויו העצמי של התובע. לו היה מדובר בתאונת דרכים, הנדונה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היה מגיע לתובע, בראש נזק זה, פיצוי בסך העולה על 60,000 ₪ (שכן יש להוסיף הפרשי ריבית מאז אירוע התאונה). אך נכון הוא כי בתביעות אשר אינן מוגבלות על פי אמות המידה של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ראוי לפסוק פיצוי גבוה בכמה מונים. פיצוי ההולם את עוצמת הכאב שחש התובע. לאור הפגיעה הקשה בתובע, פיצוי בשיעור של 200,000 ₪ (להיום) הולם את נזקו בראש נזק זה. 64. סך נזקיו של התובע הינו בשיעור של 1,178,606 ₪. 65. מהסכום הנ"ל יש לנכות את התגמולים אותם קיבל (ויקבל) התובע מהמוסד לביטוח לאומי. התובע הסכים, מראש, בסיכומיו, לחישוב התגמולים שיעשה על ידי הנתבעת, והמסתכם בסך של 608,558 ₪. 66. יתרת נזקיו של התובע, על כן, הינה בשיעור של 570,000 ₪ (במעוגל). 67. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 570,000 (חמש מאות ושבעים אלף) ₪, להיום. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 114,000 ₪ בתוספת מע"מ (המהווים 20% מסכום הנזק), להיום. קטיעת איבראצבעותתאונות עבודה עם מכונהתאונת עבודה