פסק דין 1. ערעור זה הוגש בעקבות החלטותיהן של שתי וועדות רפואיות עליונות, האחת מיום 22.5.06, שעסקה בעיקרו של דבר בנכות האורתופדית של המערער והשניה מיום 19.7.06, שעסקה בטענות המערער לנכות אורולוגית. 2. למערער קבועים כיום 20 אחוזי נכות בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני, על-פי המבחן שבסעיף 37(2)(ג)(IV) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"); 20 אחוזי נכות בגין פגיעה בשורשים מותניים בצורה בינונית על-פי המבחן שבסעיף 32(7)(ג) לתוספת ו- 10 אחוזי נכות בגין תגובה נפשית לפגיעה גופנית עם הגבלה קלה לפי המבחן שבסעיף 34(ב) לתוספת. בעבר היו שיעורי הנכות של המערער, אשר נפגע במהלך שירותו הצבאי בשנת 1972, גבוהים יותר, אך אלה שונו על-ידי וועדות רפואיות שהתכנסו בעבר. 3. בערעורו טוען המערער להתנהלות בלתי הולמת, בלשון המעטה, של הוועדות הרפואיות. בגדר כך טוען המערער למעשי זיוף פרוטוקולים, ואולם, כפי שהובהר בעת הדיון בערעור, עניינים אלה אינם נוגעים לוועדות הרפואיות נשוא הערעור דנן. אמנם בכתב הערעור נטען לזיוף פרוטוקול גם לגבי הוועדות הנ"ל, ואולם מדובר בטענות כלליות שלא בוססו כראוי. עוד טוען המערער, בין היתר, כי ההליכים המתנהלים בוועדות הרפואיות אינם ראויים וכי הרופאים המכהנים בהן אינם מסוגלים לבצע את עבודתם כראוי, שכן הם עושים זאת לאחר יום עבודה מפרך של טיפול בחולים וכ"השלמת הכנסה". בהודעת הערעור נקט המערער בלשון קשה ביותר, שאין מקום לחזור עליה כאן, אך יצוין כי הוא התנצל בפתח הדיון בערעורו על השימוש בביטויים קשים ונראה שהדבר נעשה בין היתר לרקע מצבו האישי והכללי ולנוכח תסכול שחש המערער לאחר שנים ארוכות של התדיינויות בנושא נכותו, הן בוועדות הרפואיות והן בבתי המשפט. 4. בפרוטוקול הוועדה מיום 22.5.06 נאמר כי המערער נכנס לחדר הוועדה בצליעה, כשהוא נעזר במקל הליכה, אך לאחר שטען את טענותיו התפשט ללא קושי וחברי הוועדה הבחינו כי הצליעה איננה קבועה ולעיתים אינה קיימת. הוועדה ביצעה בדיקות נוספות למערער ועיינה במסמכים רפואיים. בסופו של דבר החליטה הוועדה כי לא קיים קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המערער (בעמוד השדרה המותני) לבין מצב הצוואר והגב העליון. הוועדה הוסיפה, כי לפי הספרות המקצועית הנכות המוכרת אינה גורמת לנכות צווארית. 5. לענין זה טוען המערער, כי הנאמר על-ידי הוועדה מתבסס על התרשמויות ובדיקות שלא התבצעו כלל וכי התיאור שנמסר בפרוטוקול הוועדה סותר את מצבו כפי שתואר על-ידי וועדות רפואיות קודמות וכפי שמפורט במסמכים רפואיים שונים. לטענת המערער, הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה. 6. בנושא זה, של הנכות הנטענת על-ידי המערער בשורשים המותניים, בשרירי הגפה השמאלית התחתונה ובעמוד השדרה המותני הגבי והצווארי, לא מצאתי ממש בכתב הערעור. החלטת הוועדה מנומקת כראוי (אמנם חלקה של ההנמקה נרשם בפרק "תוצאות הבדיקה הכללית" ולאו דווקא במקום המיועד לרישום ההנמקה, דהיינו - תחת הכותרת" סיכום החלטת הוועדה ונימוקיה"), ומתבססת על בדיקה מקיפה שנערכה למערער. הטענה כי מצבו שונה כיום ממצבו בעבר אינה מצביעה על כך שהוועדה הרפואית שעל החלטתה הוגש הערעור דנן טעתה בהערכת המצב. המערער גם חולק על ממצאים שרשמו חברי הוועדה בהמשך לבדיקה הקלינית שביצעו וטוען, כי ממצאים כאלה אינם אפשריים וכי אופן ביצוע הבדיקה לא היה ראוי. זו טענה שעניינה קביעה רפואית מובהקת ואין בית המשפט יכול להיזקק אליה. הוועדה התרשמה מדרך ביצוע תנועות שונות על-ידי המערער ואין כל סיבה שלא תוכל לבסס את החלטתה גם על התרשמות בלתי אמצעית זו. 7. בהקשר זה מבקש המערער מבית המשפט לקבוע כי תקנה 10(א)(2) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969 (להלן - "התקנות") בטלה מחמת אי סבירות. בטענה זו מתבסס המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש' דותן) בע"א 3181/03 אופיר גואטה נ' קצין התגמולים (פורסם ב"דינים"). בפסק דין זה קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כי תקנה 10(א)(1) לתקנות סותרת את הוראות החוק העיקרי, שכן מדובר בתקנה המנוסחת בצורה גורפת שאינה ראויה ואינה סבירה. בתקנה הנ"ל נקבע, כי בקביעת דרגה של נכה שנפגע פגימה מוכרת בקשיון או בהגבלת תנועות של פרק גדול "לא יתחשבו בנזק שנגרם לשרירים הפועלים על אותו פרק". תקנה 10(א)(2) לתקנות, אשר המערער טוען לבטלותה, קובעת, כי: "בשיתוק עצב גדול אחד - לא יתחשבו בשיתוק סעיפי אותו עצב או בנזק שנגרם לשרירים המעוצבים על ידו". ברוח פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נטען על-ידי המערער כי גם תקנה 10(א)(2) לתקנות אינה סבירה. אין בידי לקבל טענה זו. על פני הדברים לא ניתן לקבוע אי סבירותה של תקנה 10(א)(2), מבלי שיובא לפני בית המשפט טיעון מפורט בסוגיה הרפואית, האם כאשר קיים מצב של שיתוק ב"עצב גדול אחד", ממילא שיתוק סעיפי אותו עצב או נזק שנגרם לשרירים המעוצבים על ידו, חופפים, מניה וביה את הנכות הנובעת משיתוק העצב הגדול. מתקין התקנות הוסמך על-ידי המחוקק לקבוע מבחנים וכללים לקביעת דרגות נכות (סעיף 10(ב) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]), ואין לומר על הכלל הקבוע בתקנה 10(א)(2) שהוא בלתי סביר על פניו. על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה כה מרחיקת לכת בדבר ביטול תקנה, יש להניח לפניו טיעון מפורט ומנומק, שיתייחס, בין היתר, להיגיון או לחוסר ההיגיון הרפואי שביסוד הכלל שנקבע בתקנה הנדונה, מה שלא נעשה במקרה דנן. בנסיבות אלה אינני סבור שדי בהפניה לפסק הדין בע"א 3181/03, מה גם שפסק דין זה עסק בתקנה אחרת ואין הוא בגדר הלכה מחייבת. בדומה לכך אינני רואה לנכון לקבל את טענת המערער לפיה דין המבחן שבסעיף 32(7)(ד) לתוספת להתבטל גם הוא מחמת אי סבירות. על-פי המבחן האמור, הנכות נקבעת בהתחשב במצבו של הנכה הנעזר במכשיר. אכן, כאשר יש בכוחו של מכשיר לסייע לנכה, אין לכאורה פגם בכך שדרגת נכותו תקבע על-פי מצבו כשהוא נעזר באותו מכשיר, והדבר גם קבוע בתקנה 10(ו) לתקנות. 8. הוועדה הרפואית העליונה מיום 19.7.06 הגיעה למסקנה שתלונות המערער בדבר בריחת שתן אינן נובעות מנכותו המוכרת. לממצא זה הגיעה הוועדה לאחר שעיינה בתוצאות בדיקות שנערכו למערער וערכה בעצמה בדיקה. גם טענותיו של המערער בענין זה אינן אלא השגות על ממצאים ומסקנות רפואיות שאין להן מקום במסגרתו של הערעור דנן. נערך למערער בירור אורולוגי מפורט ומקיף ואין לומר שנפל פגם כלשהו בהחלטת הוועדה. הוועדה לא התעלמה ממצבו האורולוגי של המערער, אך סברה, כי מצב זה אינו פועל יוצא של נכותו המוכרת. במסקנתה זו התבססה הוועדה, בין היתר, על תוצאות בדיקה אורודינאמית שבוצעה למערער ביום 14.9.03, מהן עלה שלא קיימת פגיעה עצבית בשלפוחית השתן, כך שיתכן והמצב נובע מהפרעה חסימתית שמקורה בהגדלת ערמונית. 9. המערער טען בערעורו גם בנושאים שלא נדונו בוועדות הרפואיות שעל החלטותיהן הוגש הערעור (מצב נפשי ומצב הגפה הימנית התחתונה). לפיכך דין הערעור בנושאים אלה להידחות מהטעם הנ"ל. כך גם באשר לעתירת המערער לחייב את המשיב לפצותו בסכום של 50 מיליון ש"ח, שאינה יכולה להיות מובאת בגדרו של ההליך דנן. 10. בענין אחד דין הערעור להתקבל, ולכך ניתנה גם הסכמת באת כוח המשיב במהלך הדיון בערעור. המערער מלין על כך שטענותיו לקיומה של תסמונת RSD או CRPS לא נבחנו על-ידי הוועדה הרפואית העליונה, הגם שהוצגו לה מסמכים התומכים בטענותיו בנדון, לרבות בדבר קיומו של קשר בין הפגיעה בשורשים המותניים לבין התסמונת הנ"ל. כאמור, סוגיה זו לא זכתה להתייחסותה של הוועדה הרפואית העליונה ולפיכך מן הראוי שהיא תשוב ותדון בה, לאחר שיתאפשר למערער להשלים את טיעונו בנדון. הוועדה תוכל כמובן לבדוק את המערער בענין זה, ככל שתמצא לנכון. 11. לסיכום, הערעור מתקבל רק בסוגיה המפורטת בסעיף 10 דלעיל ועניינו זה של המערער מוחזר לדיון בוועדה הרפואית העליונה. הערעור בכל יתר העניינים נדחה. רפואהמסמכיםפרוטוקולזיוףועדה רפואית