תאונת עבודה פגיעה בעין


פסק דין

יהודה אברמוביץ – נשיא :


1. המערער יליד 1967 נפגע בתאונת עבודה ביום 15/3/92 כתוצאה מחדירת חוט תייל לאחת מעיניו, ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 25%, ע"י מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט.


התובענה הוגשה נגד המשיבה מס' 1 שהינה החברה שהעסיקה את המערער וכן נגד המשיב מס' 2, מנהלה של החברה, שהעסיקה את המערער, בעוד שנגדו נטען שהוא היה זה שהעסיק בפועל את המערער ואף נתן לו את ההנחיות לביצוע העבודה.


2. סגן הנשיא השופטת אביטל בית נר הגיעה למסקנה שיש לראות בחדירת מוט התייל במהלך עבודתו של המערער, כארוע שנגרם בגין רשלנות המשיבה מס' 1, הואיל ולא סיפקה למערער משקפי מגן, בעת שעבד עם שתילים, כשהיה ידוע שבין ענפי השתילים היו נעוצים מוטות תייל. זאת ועוד, המשיבה מס' 1 לא התקינה כובעונים על המוטות, כפי שנעשה בחלק מהשתילים.


באשר למשיב מס' 2, מנהל המשיבה מס' 1, נקבע בפסה"ד כי לא הוכחה יריבות משפטית בין המערער והמנהל באופן אישי, הואיל וגם המערער לא טען למעורבות אישית ישירה של המשיב מס' 2 בתאונה שארעה לו, וגם אם המשיב מס' 2 קיבל אותו לעבודה ונתן לו הוראות לביצוע העבודה, הדבר נעשה במסגרת ובתוקף תפקידו כמנהל בחברה – המשיבה מס' 1.


מאידך גיסא, נקבע שיש לייחס גם למערער אשם תורם בשיעור של 30%, הואיל והמערער ידע על הימצאות המוטות בעציצים "והעובדה שלא ייחס לכך חשיבות, כדבריו, מעידה על רשלנות מסוימת מצידו. התובע הוא אדם בוגר ואחראי וכל אדם כזה היה אמור להיות ער לסכנה ולבצע את העבודה, למרות היותה פשוטה כל כך, בתשומת לב ובזהירות רבה יותר מזו שהיתה (ולמעשה לא היתה כלל) לתובע".


3. המשיבה מס' 1 חוייבה לפצות את המערער בסך של 70,000 ש"ח עבור כאב וסבל, 12,300 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, ועוד סך של 300,000 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעתיד.


בסופו של דבר לאחר ניכוי אשם תורם ותגמולי הביטוח הלאומי בשיעור של 50,500 ש"ח נותר לשלם למערער סך של 217,110 ש"ח, בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.


4. בערעור דנן טוען ב"כ המערער כי לא היה כל מקום לדחות התובענה כנגד המנהל, המשיב מס' 2, הואיל ולמשיבה מס' 1 לא היה ביטוח מתאים שיכסה את חבותה, וכי מדובר בחברה מעוטת נכסים שאיננה פעילה ודחיית התביעה נגד המנהל פוגעת בסיכויי המערער לקבל הפיצוי.


ברי שאין בטענות אלה כדי להוות עילות משפטיות שיש בהן כדי להכריע הכף לחובת המשיב מס' 2.


עוד נטען בסוגיה זו שיש לראות את המשיב מס' 2 כאחראי לארוע התאונה ותוצאותיה, הואיל והוא היה זה שקיבל את המערער לעבודה ונתן לו הוראות לביצוע.


אין ספק כי כל פעילותו זו של המשיב מס' 2 היתה במסגרת החברה המשיבה מס' 1 כאורגן של החברה. המערער הועסק על ידי החברה – המשיבה מס' 1 שאף שילמה את שכרו, ואין כל מקום לראות גם את המשיב מס' 2 כמעבידו של המערער.


אכן, עצם "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה". אולם כל זאת "מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו". (ע"א 725 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נגד אורן ואח' (פ"ד לה (4) עמ' 253 בעמ' 256). אולם במקרה דנן אין לראות המשיב מס' 2 כמי שהתאונה ארעה כתוצאה ממעשיו או ממחדליו, אלא עקב מחדליה של המשיבה מס' 1. אין חולק שאין כל הצדקה להרמת המסך בארוע זה ואין גם כל מקום לראות את המשיב מס' 2 כמי שחב אחריות אישית כמנהל (ע.א. 407/89 צוק אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) עמ' 661 בעמ' 699).


מכל מקום אין כל ממש בטענות ב"כ המערער בסיכומים כי בדרך כלל החברות העסקיות הן אלה שחבות בחיוב נזיקי כלפי הנפגע, זאת הואיל והן מבוטחות. גם אם אין למשיבה מס' 1 ביטוח לעניין זה, אין לראות בגין זאת את אחריותו האישית של מנהל החברה.


5. ממכלול העובדות שהובהרו בבית המשפט קמא, עובדות שנקבעו בפסה"ד, ברי שאין לראות את המשיב מס' 2 כנושא באחריות אישית. גם אם הוא קיבל את המערער לעבודה ואף נתן לו הוראות והנחיות לביצוע העבודה, הרי עשה זאת במסגרת תפקידו כאורגן של החברה ולא כמעבידו האישי של המערער. יתר על כן, אין כל ספק ספיקא כי את משקפי המגן וכן את הכובעונים לכסוי המוטות שבעציצים, היה על החברה לספק למערער, ואין לראות זאת כחובתו של המשיב מס' 2, וכאמור לעיל בית המשפט קמא הכריע כי הפגיעה של המערער נגרמה בעיקרו של דבר, הואיל ולא קיבל משקפי מגן וכן בהעדר כובעונים לכיסוי המוטות.


זאת ועוד, הוכח שהמשיב מס' 2 בעת שהדריך את המערער בדבר אופן ביצוע העבודה הסביר לו שאין להתכופף מעל השתיל, אלא יש לגשת לשתיל מהצד, או ליד השתיל. מעל כל זאת מדובר בעבודה שלא היתה חדשה למערער, שהכיר העבודה ואף היה מודע להימצאותם של המוטות בעציצים לתמיכת השתילים. (ראה גם ע.א. 4114/90 אברהם בן שושן נגד כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) עמ' 415 בעמ' 427).


6. טענות נוספות של ב"כ המערער מתייחסות לקביעת רשלנות תורמת בשיעור של 30%, בעוד שמנגד ב"כ המשיבים, בערעור שכנגד, טוען שהיה מקום לראות את אשמתו של המערער כמכרעת בארוע זה ולכן הרשלנות התורמת היתה בשיעור של 50% ועד 100%.


אין חולק כי גם עובד צריך לגלות תשומת לב ולהיות ער לסכנות הטמונות בעבודתו, לפי טיבה ומהותה.


לפיכך, שיעור הרשלנות של המערער, שנקבעה בפסה"ד עולה בקנה אחד עם העובדות במקרה דנן, ואין גם כל מקום להקטין שיעור זה, או לקבוע שיעור גבוה יותר.


לעניין החיוב בכאב וסבל, נטען בערעור שהפיצוי שנקבע אינו עולה בקנה אחד עם שיעור נכותו, תוך שימת לב למהות הפגיעה, כשבעקבותיה גם חרדות וחששות לאורך שנים בפני אדם שאיבד את עינו האחת.


אין כל ממש בטענה זו. הפיצוי שנקבע בפריט זה בסך של 70,000 ש"ח הולם הנסיבות לאשורן ואין כל מקום להתערב בו.


גם באשר לחיוב בסך של 300,000 ש"ח יש לב"כ המערער ומנגד לב"כ המשיבים, טענות בדבר שיעור החיוב. אמנם בפריט זה נקבע פיצוי בשיעור גלובלי, אולם כשעסקינן בעין אחת, ההלכות מצביעות על כך כי הנכות התפקודית נופלת בשיעור ניכר מזו של הנכות הרפואית. לאור הנתונים שהיו בפני בית המשפט קמא, מדובר באומדן סביר בנסיבות העניין ואין כל מקום להתערב בחיוב זה.


7. לעניין ניכוי התקבול מהמוסד לביטוח לאומי, נטען בערעור שכנגד שהמערער לא פעל למיצוי זכויותיו ולא הגיש בקשה להחמרת מצבו, הואיל והמומחה הרפואי שמטעם בית המשפט קבע למערער נכות גבוהה במקצת מזו שנקבעה לו בביטוח לאומי.


אין כל מקום להסיק מכך שהיה על המערער להגיש תביעה בגין החמרת מצבו הרפואי, מה גם והפער שבין הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי לזו שנקבע על ידי המומחה הרפואי, אינו פער גדול במיוחד.


עוד יש להדגיש כי גם אם המערערים שכנגד הגישו תביעה לבית הדין לעבודה כנגד המוסד לביטוח לאומי, להערכת נכותו מחדש של המערער, אין בכך כדי להקפיא כטענתם סכום כלשהו מתוך הפיצוי שנפסק לזכות המערער, עד שבית הדין לעבודה יכריע בעניין זה, וכאמור לעיל אין גם לנכות בעניין זה ניכוי רעיוני מתוך הפיצוי שנפסק למערער.


8. לאור כל זאת, לדעתי, יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד וכל צד ישא בהוצאותיו.

יהודה אברמוביץ, נשיא


השופט נסים ממן:



1. המערער נפגע בשעה שהועסק אצל המשיבה מס' 1 [להלן - המעביד]. אחריותו של זה אינה שנויה במחלוקת. הערעור נסב על מיעוט הפיצויים שנפסקו ועל דחיית התביעה נגד המשיב מס' 2 [להלן - המנהל] ואילו הערעור שכנגד מכוון להפחתת סכום הפיצויים שנפסק לחובת המעביד. השופטת בית נר דנה באחריותו של המנהל בפיסקה 3 לפסק הדין וקובעת כי לא הוכחה יריבות משפטית בין המערער למנהל "באופן אישי". המערער היה מודע לכך שהמעביד הוא מעסיקו. המנהל, שגם הוא עובד של המעביד אמנם קיבל את המערער לעבודה וגם הורה לו כיצד לבצע את העבודה אך המערער לא טען למעורבות אישית של המנהל בתאונה ולדבריו הגיש את התביעה גם נגד המנהל משום שהם חד הם. על יסוד זה הגיעה השופטת למסקנה כי יש לדחות את התביעה נגד המנהל.


2. הנשיא בחוות דעתו קובע כי אין לראות את המנהל כמעבידו של המערער ולכך אני מסכים. הנשיא גם קובע כי עצם העובדה שאדם הוא אורגן בחברה אינה מקנה לו חסינות מפני תביעה בנזיקין ואין הוא יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית של המעביד וגם לכך אני מסכים. הוא יהיה אחראי אם עשה בעצמו מעשה נזיקין וגם לכך אני מסכים. אך הנשיא סבור כי בנסיבות המקרה אין לראות את המנהל כמי שמעשיו או מחדליו גרמו לתאונה. לדעת הנשיא התאונה ארעה עקב מחדליו של המעביד. לכן אין מקום להרמת המסך ואין מקום לראות את המנהל כחב באופן אישי. אמנם הנשיא ער לעובדה כי המנהל קיבל את המערער לעבודה ואף נתן לו הוראות והנחיות לקראת ביצועה אך הוא עשה כן במסגרת תפקידו כאורגן של החברה ולא כמעבידו של המערער. זאת ועוד: המחדל באי הספקת משקפי מגן וכובעונים לכיסוי המוטות בעציצים הוא מחדלו של המעביד. חברי הנשיא, קובע, לפי ממצאי בית משפט השלום כי פגיעתו של המערער נגרמה בעיקרו של דבר בשל אי הספקת משקפי מגן ובהעדר כובעונים לכיסוי המוטות שאחד מהם פגע בעינו של המערער. הנשיא קובע גם כי המנהל בעת שהדריך את המערער בדבר אופן ביצוע העבודה הסביר לו שאין להתכופף מעל השתיל אלא לגשת אליו מהצד. המערער עצמו הכיר את העבודה והיה מודע לקיומם של המוטות בתוך העציצים.


3. למסקנה זו לא אוכל להצטרף מן הבחינה העובדתית והמשפטית. המעביד היא חברה קטנה בבעלות המנהל ואדם נוסף. היא העסיקה מעט פועלים והמנהל, חרף תפקידו הבכיר, שהה בשטח בפועל והדריך את העובדים. הגם שאיננו נמצאים בתחום של דיני הרמת מסך, נוכל לומר כי יש ממש בדברי המערער כי המנהל והחברה נראו לו כגוף אחד. אך אין זה עושה את המנהל למעבידו של המערער ואין בעובדה שהוא אורגן של המעביד כדי לעשותו אחראי לחובות המוטלות עליו על פי דין אלא אם כן עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של המעביד בכדי להסתתר מאחוריה, אך אין זה המצב שבפנינו.


בית המשפט קמא קבע כי הוא מאמין למערער כי לא קיבל הסברים או הדגמות גבי אופן ביצוע העבודה. לאור קביעה עובדתית זו אין מקום לפטור את המנהל בנימוק שהדריך את המערער כי יש לגשת אל השתילים מהצד לבל ייפגע בעיניו כשהוא גוחן עליהם מלמעלה. עובדה זו לא אושרה על ידי בית המשפט קמא. אך עצם העלאת הטענה על ידי המנהל מצביעה כי ידע על הסכנה הטמונה בגישה אל השתילים מלמעלה בלא משקפי מגן ובלא כובעוני סימון.


4. הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, בין בחוזים ובין בנזיקין, מחייבת הוכחה כי קמו חיוב חוזי עצמאי או חובת זהירות מושגית על המנהל באופן אישי מלבד חבותה של החברה. ניתן לומר כי המנהל עשוי להיות אחראי למרות שהוא מנהל. התביעה לא כללה יסודות מספיקים להטיל על המנהל או על המעביד אחריות במישור דיני החוזים ועל כן נניח לעילה זו. בכל הנוגע לדיני הנזיקין מוטלת על המעביד אחריות הן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה [אי הספקת ציוד מגן] והן מכוח עוולת הרשלנות. החובה החקוקה היא חובתו של המעביד ולא ניתן לייחס את הפרתה למנהל באופן אישי, וגם אין תשתית מספקת לייחס לו אחריות מכוח דיני הסיוע בנזיקין [למשל, סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהנחה שהעוולה ההולמת ביותר היא עוולת הרשלנות, השאלה שיש להכריע בה היא האם מוטלת במקרה זה על המנהל באופן אישי חובת זהירות מושגית משל עצמו?



5. לשאלה דומה נדרש בית המשפט העליון בפרשת ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נגד שטיל יהודית ו-4 אח' פ"ד נא[4] 769. וכך אמר שם בעמ' 791:


"בסיס אפשרי אחר להטלת אחריות נזיקית על המשיבים 3-1 מצוי בעוולת הרשלנות. בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו".


בניגוד לפרשת איתמר נגד שטיל אצלנו מדובר ב אחריות בנזיקין בלבד של המעביד והמנהל ולא בשילוב של אחריות בנזיקין הנובעת מהתקשרות חוזית עם צד שלישי. לכן שיקולי מדיניות משפטית שבית המשפט העליון התחשב בהם אינם נוגעים לעניננו. אין גם מקום להניח כי מלכתחילה הוקמה החברה-המעביד בכדי לאפשר למנהל לבצע עוולות בלי שיהיה חייב על פיהן באופן אישי. עוולות נגרמות בדרך כלל בלא כוונה מראש ולכן מוצדקת הטענה כי הטלת אחריות אישית על מנהל, שהוא גם במקרה מעוול, פוגעת בעקרון ההפרדה בין אישיות החברה ואישיות האורגנים הפועלים בה. בין השיקולים שבית המשפט העליון מציע לאמץ לענין זה, אפשר למנות בין היתר ובלי למצות, את הבאים:



א. קיומה של מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא המשרה בחברה;



ב. מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות;



ג. חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן;



ד. קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי.


6. השיקולים דלעיל הובאו לשם הטלת אחריות אישית בנזיקין על מנהל בעניין ששימש נושא להתקשרות חוזית בין החברה ובין צד שלישי, וכאמור הדרישות במישור ההוא חמורות יותר. לעניננו די בכך שמדובר בחברה קטנה, שהמנהל היה הרוח הפעילה בה ועבד בפועל בשטח ותפקד למעשה כמנהל עבודה. אני מפנה לתצהירים של המערער והמנהל המעידים על היחסים הקרובים והידידותיים מאוד בין שניהם במהלך העבודה עד לתאונה. המנהל עשה מעשה רשלני מכוח עצמו בכך שהניח למערער לעבוד ללא משקפי מגן בידעו כי המוטות אינם מכוסים וכי ישנה סכנה של חדירת אחד מהם לעינו של הפועל. לכל הדעות זהו מעשה רשלני. האם ישנה חובת זהירות מושגית על המנהל בנסיבות שאלה? לדעתי, התשובה חיובית בהחלט.


7. המבחן לענין קיומה של חובת זהירות מושגית הוא האם קיימים -



"יחסי רעות", בין סוג המזיקים אליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים אליו משתייך התובע, לעניין סוגי הפעולות אליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. ושאלת התקיימותם של כל המרכיבים הללו נבחנת, כידוע, בעזרת מבחן הצפיות, כשהכלל [....] הוא, כי בנתון לקיום שיקולים המצדיקים צמצום היקף האחריות, האפשרות לצפות (במישור הפיסי) גוזרת גם את תחומי חובת הצפיות (במישור הנורמאטיווי)".


[השופט מצא ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, תק-על 2000(4), 760 ,עמ' 766]. הציפיות נוגעת הן לעניין סוג הפעולות אליו משתייכת פעולת המזיק ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד ל"ט [4] 128].


8. לא תמיד קיימת צפיות נורמטיווית למרות שישנה ציפיות במישור הפיזי. הצפיות נשללת כאשר קיימים לכך טעמים שבמדיניות משפטית. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח[3] 45, בעמ' 65:


"מתי נשללת הצפיות הנורמטיבית? צפיות זו נשללת כאשר קיימים לכך טעמים "שבמדיניות משפטית" (ראה ע"א 243/83 הנ"ל). טעמים אלו הם משני סוגים. סוג אחד של שיקולים מקורו בדיני הנזיקין עצמם, וסוג שני עוסק בשיקולי מדיניות החורגים מתחום דיני הנזיקין. סוג השיקולים הראשון מתמצה בעיקרון ה"שכנות", והוא שולל קיומה של חובת זהירות כאשר הצדדים "רחוקים" זה מזה. הסוג השני של השיקולים עשוי לשלול קיומה של חובת זהירות גם מקום שהדרישות של דיני הנזיקין עצמם - הצפיות והשכנות - מתקיימות".


ובהמשך:



"משמע, דרושות שלושת אלה: ראשית, ציפיות, שנית, "שכנות" או "קירבה", ושלישית, מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכוח הדין".


9. הנשיא שמגר מנסה להתוות קריטריונים לשם הכרעה בשאלה מהן "שכנות" או "רעות". ותחילה הוא מביא את הדוגמא הבאה: א' הרואה את ב' מהלך לכיוון מצוק כשמבטו כלפי מעלה אינו חייב ל-ב' חובת זהירות משפטית [להבדיל מן החובה האנושית-מוסרית], אף שהוא יכול לצפות ש-ב', בהגיעו למצוק יפול לתהום. שונה המצב אם א' חב ל-ב' חובה, למשל, בשל כך שהוא אחראי לבטיחותו, או שהוא יצר את המצוק זמן קצר קודם לכן. השיקולים שבמדיניות המשפטית בהכרה בקיומה של "שכנות" או "רעות" סוכמו בפסיקה האנגלית כדלקמן: סוג הפעולה בה מדובר; האם מדובר במעשה או במחדל; האם הנזק שנגרם לניזוק נגרם על ידי הנתבע או על ידי גורם אחר; האם הנזק הוא פיסי או כלכלי. אין זה אומר שאם מתקיימות הדרישות הללו ואפילו כולן לא תיקבע לעולם חובת זהירות. קריטריון חשוב נוסף לקביעת קיומה של "שכנות" הוא טענת הנפגע בדבר הסתמכות. אם הוכחה הסתמכות סבירה מצביע הדבר על קיומה של "קרבה" בין הצדדים.


מכוח עקרונות אלה נפסק, למשל, כי קיימים יחסי "רעות" ו"שכנות" בין רופא ובין אדם הפונה לטיפולו [ע"א 4025/91 יצחק צבי נגד ד"ר יעקב קרול ואח' פ"ד נ[3] 784]. "הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על ידו (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].... תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסכנה", [שם בעמ' 789].


במקרה אחר נקבע כי קיימת חובת זהירות מכוח "יחסי רעות" בין מע"צ ובין קבלן עצמאי שבא לטפל בכריתת עצים. השופט ד' חשין קבע כי -



"אמנם, בענייננו, מע"צ לא יצרה את המצב המסוכן וגם לא עודדה את התובע להכנס אליו, כי אם התובע עצמו הוא זה אשר הכניס את עצמו, ברשלנותו כי רבה, למצב מסוכן זה, כאשר עלה לעבוד על העץ מבלי לקשור את עצמו אליו. אך, מנגד, אין לומר שלמע"צ לא היה כל חלק בנפילתו, או כי לא תרמה לכך. שכן, היה לה ענין ברור בקשירת החבל בין הענף העליון לבין הכף של הטרקטור ומתיחתו המירבית, כדי למנוע את נפילת הענף על חוטי החשמל ומשאבות המים כאמור, כאשר קשירה ומתיחה זו הפחיתו כאמור ממידת שליטתו של התובע על כיוון קריסתו ונפילתו של הענף העליון. די בכך, לדעתי, כדי להטיל גם עליה אחריות לאירוע התאונה; זאת, משום שבנסיבות המקרה יכולה היתה וצריכה היתה לצפות את נפילתו הכמעט ודאית של התובע מן העץ כתוצאה מכך. ומן המותר לציין, כי גם לא מדובר בשניים שהם זרים זל"ז, כי אם באנשים שנתקיימו ביניהם יחסי "רעות", ולו רק יחסים של מעסיק וקבלן עצמאי.


[ת"א (ירושלים) 240/93 אלעוברה פאיז נגד רמי ממן ו-3 אח' תק-מח 96(3), 349, בעמ' 364].


10. לאור עקרונות אלה לא נתקשה לקבוע כי בין המנהל והמערער נוצרו יחסי רעות שכנות שהטילו על המנהל חובת זהירות מושגית אישית. "הרעות" אינה, כמובן, במישור הבין אישי אלא במישור המשפטי. המנהל ידע כי המערער סומך עליו ובוטח בו לא רק בשל היחסים ביניהם בעבר אלא גם בשל כך שלא היה בכלל, ובשטח עצמו בפרט, שום אדם אחר שניתן היה לסמוך עליו, והרי אמרנו כי היתה זו חברה קטנה של שני שותפים. המנהל צריך היה לצפות, ובפועל אף צפה, לפי הודאתו, כי המערער עלול להיפגע מעבודה ללא משקפי מגן וללא כיסוי המוטות. המנהל ידע כי המעביד, שבמקרה הוא מנהלו, לא סיפק את ציוד המגן הדרוש. המנהל גם צפה את סוג הנזק שייגרם - פגיעה בעין. חובת הזהירות הקונקרטית הופרה בנסיבות המקרה וגם על כך אין חולק [בהנחה שישנה חובת זהירות מושגית]. נתאר לעצמנו כי המנהל היה מורה למערער לבצע את העבודה בתוך שדה שהוא, המנהל, יודע שיש בו מוקשים. כלום היה מן דהו מעלה על דעתו שיש לפטור את המנהל מ אחריות בנזיקין בנימוק שהוא אינו המעביד ואינו נושא בחובת זהירות אישית?



11. לכן אני בדעה כי יש לקבל את הערעור הראשי ולחייב את המנהל באופן אישי בנזקו של המערער. באשר לחלקו של המנהל באחריות לנזק הייתי מעמידו על 50% בלבד בשים לב לשיקולים אלה:


א. המעוול העיקרי הוא המעביד;



ב. המעביד נושא בעול החובה הסטטוטורית לספק אמצעי מגן;



ג. אשמו של המנהל הוא במחדל ולא במעשה.


באשר לערעור על גובה הפיצויים דעתי היא שאין להתערב בסכום שנקבע. לשני הצדדים טענות בענין פרט זו או אחר של הסכומים שחושבו ונפסקו כך שאם נתחשב בכל טענותיהם התוצאה הסופית אינה עשויה להשתנות.


ניסים ממן, שופט


השופט אברהם אברהם:


1. בשאלה אחת נחלקו חבריי בחוות דעתם: האם יש לחייב את המשיב 2 (להלן אכנה אותו – "המשיב") בפיצויו של המערער על נזקיו, בשל רשלנות שהתרשל כלפיו, אם לאו. בשאלה זו – דעתי כדעת חברי, כב' השופט נ. ממן, כי יש לראות את המשיב חייב בפיצויו של המערער על הנזקים שנתחוללו על ראשו בעת שעבד אצל המשיבה 1 (להלן תכונֶה זו המשיבה או המעביד). בשורות הבאות אנסה להטעים את טעמיי שלי למסקנה זו.


2. שלושה הם שעל התובע-הנפגע להוכיח, על מנת לשכנע כי הנתבע-המזיק עיוול כלפיו ברשלנות: עליו לשכנע בקיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של הנתבע כלפיו; עליו לשכנע בהפרתה של זו; ולבסוף עליו להראות, כי ההתרשלות (משמע הפרת חובת הזהירות) היא שגרמה לנזק הנטען. הבה ונבחן את אלה, ככל שהדברים נוגעים למשיב.


3. אם כן, היסוד הראשון בהוכחת עוולת הרשלנות נעוץ בקיומה של חובת זהירות, וזו -



"... דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק (ראה ע"א 862/80 (עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757, בעמ' 766). ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית..."

(ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 128, מפי כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק).


קיומה או העדרה של חובת זהירות מושגית נקבעים לפי שיקולים שבמדיניות משפטית. ומהי מדיניות משפטית זו? (שם, ע' 130)



" "מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם. משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה...
במסגרת עוולת הרשלנות על בית המשפט לקבוע את הערכים והאינטרסים המשפיעים על קיומה של חובת הזהירות:

"בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. . . . הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (ע"א 145/80 הנזכר, בעמ' 123).""



ומנקודת ראות נוספת ניתן להתבונן לעבר חובת הזהירות המושגית, נקודת מבטו של מבחן הצפיות, שהרי –



"קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר ,צריך היה' (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו...
הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה . . .".
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 123.)



4. הבה וננסה לישם את הדברים לעניין שהונח על שולחננו: ובכן בענייננו - המשיב הוא אמנם אורגן של החברה המשיבה, שביחס אליה אין חולק כי התרשלה כלפי המערער כמעבידתו, בין היתר על ידי שלא סיפקה לו משקפי מגן ולא עשתה להשמת כובעוני מגן לקצות חוטי התיל שבעציצים, שאחד מהם פגע בעינו. אנו יודעים, כי לבד מכך שהמשיב הוא אחד משני בעליה של החברה המשיבה ושימש מנהל שלה, הוא גם שימש "מנהל עבודה" במקום העבודה הנדון, והיה אחראי על עבודת המערער. הוא קיבל את המערער לעבודה. הוא היה עימו בקשר ישיר בשעת עבודתו. לעיתים הוא עבד יחד עימו ממש, כגון בפריקת סחורה שפרקו המשיב והמערער יחדיו. הוא סיפק לו כלי עבודה. הוא הנחה אותו והורה לו כיצד ואיך יעבוד. הוא פיקח על עבודתו. בנסיבות אלה אין אנו צריכים בהכרח לשאלה, האם חב מנהל בחברה, באשר הוא מנהל בחברה, חובת זהירות מושגית כלפי עובד של החברה. די לנו אם ניתן מענה לשאלה, האם חב "מנהל עבודה" (כגון במפעל, אף אם המפעל אינו מנוהל באמצעות חברה), חובת זהירות מושגית כלפי עובד העובד תחת פיקודו, והרי כזה היה המשיב ביחס למערער.


5. ראינו, כי לשם מתן תשובה לשאלת קיומם של יחסי רעות, כגון בין מנהל עבודה לעובד העובד תחתיו, משמע לקיומה של חובת זהירות מושגית בין השניים, עלינו לתור אחר האינטרסים והערכים השונים הנוגעים לעניין, על מנת שנוכל לאזן בין כל אלה. ובכן מן הצד האחד אנו מזהים את האינטרס שבהגנה על עובד מפני התנהגות לא נכונה של מנהל העבודה האחראי עליו. זה האחרון ניחן, דרך כלל, בוותק, בידע ובמיומנות, העולים על אלה של העובד, והגנת העובד מפני מעשיו של זה מחייבת הטלת חובת זהירות בהתנהלותו בניהול העבודה בכלל, ובחובת זהירות כלפי העובד, בפרט.


מנגד אנו נוכחים באינטרס של מנהל העבודה, שלעיתים מזומנות איננו בעל אינטרס (כספי או אחר) במפעל, ולבד מהיותו מנהל עבודה בו הוא איננו נהנה מהנאותיו הכספיות של המעביד. הוא עשוי שלא להיות מבעליו של המפעל (וכך הוא המצב לעיתים מזומנות). הטלת חבות בנזיקין עליו עשויה שתחייבו בחיוב, העולה על האינטרס הכספי שלו, זה הנובע מהשתכרותו כמנהל עבודה במפעל. היא עשויה להרתיע אנשים ראויים לקבל עליהם תפקיד כגון ניהול עבודה במפעל.


ואני סבור, כי במאבק בין שני אינטרסים אלה גובר האינטרס שבהגנה על העובד. תחילה נאמר, כי את החשש האפשרי שהעלינו מפני חיובו של מנהל העבודה בנזיקין כלפי עובד המפעל אנו עשויים לשלול על ידי רכישת פוליסת ביטוח מתאימה שירכוש עבורו המעביד. בכך לא יהא משום הכבדה כספית יתירה על המעביד, כך יש להניח. מכל מקום, חיובו של מנהל העבודה לנהוג זהירות כלפי עובד העובד תחתיו - מתבקש. יש לחייב את מנהל העבודה לנהוג זהירות בהתנהגותו כמנהל עבודה, התנהגות שיש לה השלכה על העובד ועל שלמות גופו. חיובו בזהירות כלפי העובד תחתיו הוא בבחינת נורמה מתבקשת. הוא הוותיק מבין השניים. הוא המיומן, הוא בעל הידע, הוא בעל הניסיון. הוא נותן הנחיות לעובד. זה האחרון פועל לפי הוראותיו. הוא עובד תחת פיקוחו של המנהל, בדרך כלל פיקוח צמוד. ביחסים מסוג זה אנו אומרים, כי מבחינת מדיניות משפטית ראויה – מתקיימים יחסי רעות-שכנות בין מנהל העבודה לבין העובד תחתיו, מי שעובד לפי פיקוחו, הנחיותיו והוראותיו. אנו נדרוש הימנו חובת זהירות (מושגית) כלפי עובד זה.
(לחיובו של מנהל עבודה בנזיקין, יחד עם המעביד, ראה עוד ע"א 85/60 חברת מפעלי מים בע"מ נ' אברהם סגל, פ"ד יד, 1939).


6. למסקנה דומה אנו מגיעים בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית לפי מבחן הציפיות. כבר ראינו, כי מקום שמתקיימת צפיות טכנית, כי אז רק שיקולים שבמדיניות משפטית עשויים שישללו את קיומה של צפיות נורמטיבית.


ובכן צפיות טכנית בידי מנהל העבודה לכל המתחולל במרחב אחריותו – קיימת, שאם לא כן – הוא איננו מנהל עבודה ראוי. הוא בקי בעבודת העובדים שבאחריותו. הוא מודע היטב לכל הסכנות הנשקפות לעובדים שתחתיו כתוצאה מעבודתם. הם עובדים לפי הנחיותיו, לפי הדרכתו, לפי הוראותיו. הם עובדים בפיקוחו, כך אמרנו. על רקע כל אלה נהיר, כי צפיות טכנית להתממשותה של סכנה לעובד אנו מזהים בו, במנהל העבודה. וכאמור, רק שיקולים שבמדיניות משפטית עשויים שישללו את קיומה של הצפיות הנורמטיבית. את השיקולים הצריכים לעניין מבחינת המדיניות המשפטית כבר מנינו למעלה, ואלה הביאונו למסקנה, כי מתקיימים יחסי רעות בין מנהל עבודה לבין עובד העובד תחתיו, ומאותם טעמים אנו נאמר, כי שיקולי מדיניות משפטית אינם שוללים את קיומה של הצפיות הנורמטיבית שאנו נייחס למנהל עבודה במפעל להתרחשותו של נזק במהלך עבודת עובד העובד תחתיו.


7. למען הבהירות אציין, כי בדברים שאמרתי למעלה לא ביקשתי לומר, כי יש לחייב את מנהל העבודה במעשים ובמחדלים שעושה או חודל המעביד. אנו מדברים על חיובו האישי של מנהל העבודה בנזיקין, משמע חיובו בגין מעשים או מחדלים שלו עצמו, אלה שגרמו – כשהם לעצמם – נזק לעובד. אנו מחייבים אותו בחובת זהירות מושגית כלפי העובד העובד תחתיו, משום מעשים ומחדלים שלו עצמו, ולא של מעבידו.


8. אם כך אמרנו, כי בין מנהל עבודה לבין עובד העובד תחתיו מתקיימים יחסי רעות, כאלה המטילים חובת זהירות מושגית על מנהל העבודה כלפי העובד. מלים אחרות, בהתנהגותו במהלך ניהול העבודה עליו להיזהר (בין היתר) בשלמות גופו של העובד.


ומשבאנו עד הלום – אנו נדרשים לשאלת קיומה והפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית. את זו אנו נבחן בנסיבות המסוימות של המקרה שהונח על שולחננו. ואמנם – בענייננו – יש לומר על המשיב, מנהל העבודה, כי הפר את חובת הזהירות כלפי עובדו, המערער. אמנם נכון הוא, כי המעביד (משמע החברה-המשיבה), הוא שצריך היה באספקת משקפי מגן לעובד, כמו גם בכיסויָם של התיילים הדוקרניים בכובעוני מגן. אלא שגם על מנהל העבודה היה לפעול אצל המעביד, על מנת שיספק אמצעי הגנה אלה לעובד. מבחן קיומה והפרתה של חובת הזהירות הוא בצפיות, בפועל או בכוח, ואנו יודעים, בענייננו, כי המנהל היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מן התיילים הדוקרניים. ראינו, כי הוא לא שלל את קיומם של כובעונים בחלק מן התיילים, ללמדך, כי היתה בו מודעות לסכנה הנשקפת מן הקצוות הדוקרניים של התיילים. המשיב, כמי שניהל את העבודה במקום, היה בעל הידע והמיומנות הצריכים לכך, וככזה יכול היה לצפות, וכאמור בפועל גם צפה, את הסכנה הנשקפת מן החוטים הדוקרניים, סכנה שגם נתממשה, לדאבוננו כולנו. כמנהל עבודה של המערער היה עליו לפעול אצל המעביד להגנת העובד מפני הסכנה, אותה יכול היה לצפות, ובפועל גם צפה, משמע לספק לו משקפי מגן ולכסות את קצות התיילים בכובעונים. במסגרת הוראותיו למערער, כמנהל עבודתו, היה עליו להנחותו כיצד ינהג בשתילים, בתוכם היו התיילים הדוקרניים, על מנת להימלט מן הסכנה הטמונה בהם. היה עליו, לכל הפחות, להפנות את תשומת ליבו של העובד-המערער לסכנה זו. משלא עשה את כל אלה, הוא הפר את חובת הזהירות שלו עצמו כלפי העובד-המערער, כמי שהיה מנהל העבודה האחראי עליו.


9. בטרם סיום – הערה: חבריי נתמקדו, בחוות דעתם, בשאלה האם יש לחייב את המשיב, כמי שפעל כאורגן של החברה, בחבות נזיקית. אני מבקש שלא להיזקק לשאלה נכבדה זו, שהיא, בעיקרה, שאלת ישומו של הכלל, שעליו אין חבריי חלוקים, ועל פיו - דרך כלל אין מחיבים אורגן בחברה במעשים שעשה כאורגן, אלא אם יש לראות את מעשה העוולה במעשיו שלו (ר' לשם הדוגמא ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4), 253). אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. זה איננו מקנה לו חסינות מפני חבות נזיקית על מעשיו שלו, גם אם עשאָם כאורגן של התאגיד. מאידך אין להחיב את האורגן על מעשי העוולה שעשה התאגיד, אם המעשה חורג ממסגרת אחריותו של האורגן (ר' ע"א 407/89 הנ"ל, שם, ע' 697). מכל מקום, בחוות דעתי שלי מצאתי את המשיב אחראי בגין מעשה העוולה שעשה כלפי המערער, כמנהל עבודה שלו. משהגעתי לכך – לא ראיתי לבחון את השאלה, האם המשיב חב כלפי המערער בנזיקין כאורגן בחברה-המשיבה, או שמא העובדה, כי הדברים נעשו על ידו כאורגן של החברה, שוללת חבות זו.


10. מכל אלה סברתי, כי יש לחייב גם את המשיב בפיצויו של המערער על נזקיו.


מן הטעמים שבחוות דעתו של חברי, כב' השופט נ. ממן אף אני סבור, כי יש לחלק את החבות בפיצוי, ביחסים בין המשיבים, בחלקים שווים ביניהם.


מן הטעמים שבחוות דעתו של חברי, כב' הנשיא י. אברמוביץ', אף אני סבור כי אין להתערב בקביעת שיעור האשם התורם שיוחס למערער (בשיעור של 30%).


לבסוף, אף אני סבור, כי אין להתערב בגובה הפיצוי שנפסק, מן הטעמים שהעלו שני חבריי בחוות דעתם שלהם.

אברהם אברהם, שופט

הוחלט פה אחד לדחות את הערעור שכנגד.


הוחלט ברוב דעות השופטים ממן ואברהם לקבל חלקית את הערעור הראשי ולבטל אותו חלק של פסק הדין קמא הדוחה את התובענה נגד המשיב מס' 2 – שלומי גרנוב – ולחייבו במחצית סכום הפיצויים שנפסק לטובת המערער, וכן בהוצאות משפט ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 17% + מע"מ על הסכום שחויב בו. סכום הפיצויים שנפסק בבית משפט קמא יישאר בעינו. המשיב מס' 2 ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בשיעור 10,000 ₪ [כולל מע"מ] נכון להיום בנוסף לחיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בבית משפט השלום. אין צו להוצאות בערעור ביחסים שבין המערער והמשיבה מס' 1. העיקול הזמני שהוטל על רכושו של המשיב מס' 2 בבית משפט השלום יחזור לתקפו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה במפעל

  2. תאונת עבודה משתלה

  3. תאונת עבודה של צלם

  4. 5% נכות תאונת עבודה

  5. טפסן – תאונת עבודה

  6. תאונת עבודה קטלנית

  7. תאונת עבודה יועץ מס

  8. תאונת עבודה טעמי צדק

  9. תאונת עבודה קומפרסור

  10. תאונת עבודה חבר ישוב

  11. תאונת עבודה פגיעה בעין

  12. תאונת עבודה – כרסם חרט

  13. אפילפסיה תאונת עבודה ?

  14. תאונת עבודה שכיר בנגריה

  15. משרד בבית - תאונת עבודה

  16. תאונת עבודה גננת

  17. ביטוח תאונת עבודה

  18. יריות אקדח - תאונת עבודה

  19. מכונת שיוף - תאונת עבודה

  20. דחיית ערעור תאונת עבודה

  21. כמה מקבלים על תאונת עבודה

  22. תאונת עבודה מי משלם

  23. תקנה 15 תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה של מפעיל שופל

  25. 25% נכות בגין תאונה בעבודה

  26. 10% נכות בגין תאונה בעבודה

  27. תאונת עבודה - מטפלת בקשישים

  28. תאונת עבודה של צבעי

  29. תאונת עבודה במעדנייה

  30. טכנאי מזגנים – תאונת עבודה

  31. תאונת עבודה עם מקדחה

  32. תאונת עבודה - חוקר באגף מע"מ

  33. תאונת עבודה בבית אבות

  34. תאונת עבודה בזמן הפסקת אוכל

  35. בדרך לעבודה / תוך כדי עבודה

  36. 100% נכות תאונת עבודה

  37. הרמת משקל כבד - תאונת עבודה

  38. מחלת עור כתאונת עבודה

  39. תאונת עבודה של מזכירה

  40. עורך דין עצמאי - תאונת עבודה

  41. המפקח על העבודה – דו"ח חקירה

  42. תאונת עבודה - נכות של 35 אחוז

  43. תאונת עבודה חברה קדישא

  44. תאונת עבודה - מסור דיסק

  45. תאונת עבודה גננת שכירה

  46. ערעור 0% נכות בגין תאונת עבודה

  47. יום כיף לעובדים - תאונת עבודה

  48. כפל ביטוח - תאונת עבודה

  49. תביעה נגד טמבור - תאונת עבודה

  50. אימון כושר - תאונת עבודה

  51. מחלוקת לגבי נסיבות תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה תוך כדי ניקוי דגים

  53. עובד ייצור - תאונת עבודה

  54. פתיחת תריס כתאונת עבודה

  55. בלוטת התריס - תאונת עבודה

  56. קריסה של משטח גבס – תאונת עבודה

  57. תאונת עבודה עצמאי - עבודה מהבית

  58. תאונת עבודה קשה עם מכונה

  59. תאונת עבודה – פגיעה בהפעלת מכבש

  60. נגיחה של פרה - תאונת עבודה ברפת

  61. עמידה ממושכת - תאונת עבודה

  62. עובד לא חוקי - תאונת עבודה

  63. ביטוח אחריות מעבידים תאונת עבודה

  64. ביטוח חבות מעבידים – תאונת עבודה

  65. קטרקט עיניים - תאונת עבודה

  66. עבודה מסוכנת - תאונת עבודה

  67. חישוב פיצוי בשתי תאונות עבודה

  68. תאונת עבודה - החזר הוצאות רפואיות

  69. תביעה נגד סולל בונה – תאונת עבודה

  70. הידבקות במחלה כתאונת עבודה

  71. הצעת בית משפט - תאונת עבודה

  72. פגיעה טיול מהעבודה - תאונת עבודה ?

  73. תאונת עבודה של מטפלת בחו''ל

  74. תאונת עבודה במהלך תיקון תקלה

  75. תאונת עבודה - התיישנות תביעת ביטוח

  76. תאונת עבודה של עצמאי לא רשום

  77. חולשה וסחרחורות כתאונת עבודה

  78. החלפת גלגל ברכב - תאונת עבודה

  79. תביעה נגד מפעלי ים המלח – תאונת עבודה

  80. משקפי מגן לעבודה - תאונת עבודה

  81. אי ספיקת כליות עקב תאונת עבודה

  82. עצמאי פגישה מחוץ למשרד - תאונת עבודה ?

  83. הפרדות רשתית העין - תאונת עבודה

  84. תאונת עבודה עם מכונה לחיתוך בשר

  85. תאונת עבודה עם מסור - פועל בניין רומני

  86. האם טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת עבודה

  87. חבות מעבידים תאונת עבודה עם סכין

  88. תאונת עבודה של סדרנית סחורה בסופר

  89. הכרה כ"נכה נזקק" לאחר תאונת עבודה

  90. חתך עם סכין יפנית - תאונת עבודה במחנה קיץ

  91. הוצאות טיפולים אלטרנטיביים – תאונת עבודה

  92. בדיקה מחדש ביטוח לאומי תאונת עבודה

  93. תאונת עבודה – הכחשה של מעביד כי העובד עבד

  94. ערעור על גובה הפיצויים בתאונת עבודה

  95. הטלת חבות על עובד בגין תאונה בעבודה

  96. תאונת עבודה של רתך - תביעה נגד מקום העבודה

  97. כוויות קשות - תאונת עבודה במהלך הדבקת ריצוף

  98. תאונה בעת פעולות נלוות לעבודה - תאונת עבודה ?

  99. האם פגיעה ע"י עובדים בעבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  100. פגיעה עקב תיקון עבודות חשמל בבית – תאונת עבודה ?

  101. תאונת עבודה של עובד נגריה עם מסור - בטיחות בעבודה

  102. החזר כספי למעסיק מביטוח לאומי על תאונת עבודה

  103. האם פגיעה במהלך כנס מטעם העבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  104. לא נרשם כעובד עצמאי במוסד לביטוח לאומי - תאונת עבודה ?

  105. תאונת עבודה עצמאי – דו"ח שנתי הכנסות - חישוב נתוני שומה

  106. ערעור על דרגת נכות בשיעור של 15% בגין תאונת עבודה

  107. בעת שעסק כמנהל מחסן למוצרי חשמל, נפל וקיבל מכה בראש

  108. תאונת עבודה של עובד עצמאי שלא היה רשום כעצמאי בביטוח לאומי

  109. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון