פסק דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת אתי באום-ניקוטרה), בה נדחתה בקשתו של המבקש, למחוק על הסף את התביעה שהגיש נגדו המשיב, משלא צורפה לתביעה חוות דעת רפואית. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו, כי בהיעדר חוות דעת רפואית, המשיב (הוא התובע בפני בית המשפט קמא) לא יוכל להוכיח דבר שברפואה, אך נמנע מלדחות את התביעה כפי שהתבקש. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש הערעור. 2. המבקש טוען, כי מאחר ומדובר בתביעה בגין רשלנות רפואית, בהיעדר חוות דעת רפואית, המשיב לא יוכל להוכיח את תביעתו, ועל כן אין טעם, גם לא מקום, להותיר את התביעה על כנה. מה גם שהמשיב קיבל מבית המשפט קמא, במספר החלטות קודמות, הזדמנויות רבות לתקן את תביעתו על ידי צירוף חוות דעת רפואית אך לא עשה כן. 3. המשיב טוען, מנגד, שחרף אי צירופה של חוות דעת רפואית, קיימות טענות בכתב התביעה אותן יוכל להוכיח גם ללא חוות דעת רפואית ועל כן אין עילה לדחות את התביעה. הוא מוסיף, כי לא צירף חוות דעת רפואית לכתב התביעה מחמת מצבו הכלכלי הקשה, ובהתחשב בנסיבה זו על בית המשפט קמא היה לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לטענת המשיב, המקרה הנוכחי נופל בגדרם של אותם סייגים בהם יש לפטור תובע מהמצאת חוות דעת רפואית: תחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו"; מאזן ההסתברויות פועל לטובת המשיב; היעדר רישום רפואי נאות; וכי מדובר בעובדה לגביה קיימת ידיעה מיוחדת של הרופא - הנתבע. המשיב אף מצביע על "ראיות חותכות" כלשונו, לקיום רשלנות רפואית מצד המבקש: ביצוע בדיקה רפואית אחת מיום 15.1.2003; מרשמים רפואיים מחודש נובמבר 2003 ועד חודש פברואר 2004, ללא תיעוד רפואי לגבי נחיצות הטיפול התרופתי; דף הוראות שימוש בתרופה נושא הדיון; תכתובת של המבקש עצמו לפיה טיפול באותה תרופה אינו מקובל בטיפולי שיניים ובפרט במקרה הנדון. לבסוף טוען המשיב, שהוכחת עילת התביעה בגין פגיעה באוטונומיה כלל אינה מחייבת הגשת חוות דעת רפואית. 4. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984: "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין. ... אולם, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו" תקנה 137(א) לאותן תקנות מוסיפה וקובעת: "בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127, או בתקנה 128(ב) ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון" על יסוד תקנות אלו נקבע בפסיקה, "שהוכחת רשלנות מצד המשיבות בנסיבות המקרה מותנית בהגשת חוות דעת רפואית בעניינים רפואיים אשר יהיה בה לבסס רשלנות כזו" (בר"ע 6098/92 זכאי נטלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וראה גם: ת"א 62/89 לוי ואח' נ' ד"ר אדוני (לא פורסם)). 5. אשר לטענתו של המשיב, כי היה על בית המשפט קמא לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט קמא זה מכבר (ראה החלטה מיום 9.11.05; החלטה מיום 23.1.06; והחלטה מיום 3.4.06). המשיב לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטות אלו. על כן, אין מקום לדון בצדקת אותן החלטות בשלב זה. 6. משהמשיב לא קיים אחר החלטותיו החוזרות ונשנות של בית המשפט קמא ולא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית, אין מקום, על פני הדברים, לאפשר המשך ניהולו של הליך סרק, שבו המשיב לא יוכל להוכיח את טענותיו הרפואיות. 7. לאור המסקנה דלעיל, יש לבחון את טענת המשיב כי עניינו נופל בגדר אותם חריגים בהם פטור התובע מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו. טענתו העיקרית של המשיב בעניין זה היא שעניינו נופל בגדר הכלל של "הדבר מדבר בעדו" וכי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו. אולם, המשיב לא הסביר מדוע נופל עניינו בגדרו של כלל זה ומדוע מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו. הוא גם לא העלה טענה זו בפני בית המשפט קמא. תביעת המשיב בוססה על הטענה שניתן לו טיפול רפואי רשלני, שהתבטא במתן טיפול תרופתי בכדורי "קלונקס" למשך תקופה ממושכת (כחצי שנה), כי נטילת התרופה פגעה במערכת העצבים שלו, גרמה לו לנזק נפשי ולכך שיפתח תלות בתרופה. אכן, גם בהיעדר חוות דעת רפואית יוכל המשיב להוכיח שהמבקש נתן לו את הטיפול התרופתי הנטען משך תקופה ממושכת, אך בכך בלבד אין כדי לבסס את תחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו". אפילו הייתה תחולה לכלל זה בענייננו ככל שמדובר בעצם ההתרשלות (ואינני סבור כך), בכך אין די כדי להוכיח גם את הנזק (ראה: ע"א 4804/03 אליקים מרגליות נ' הסתדרות מדיצנית הדסה (טרם פורסם), סעיף 36 לפסק הדין של השופטת מ' נאור). המשיב מבקש לתמוך תביעתו בהוראות השימוש בתרופה. נראה, שגם הוראות אלה לא יוכל המשיב להוכיח (לגבי אמיתות תוכנן) שלא באמצעות מומחה. אך גם אם הדבר אפשרי, לא יהא בכך כדי להוכיח קיומה של התרשלות במתן התרופה והנזק שנגרם לו בעקבות כך. טענת המשיב בדבר נזק ראייתי עקב רישומים רפואיים לקויים מבוססת, כפי שניתן להבין מטיעוני ב"כ המשיב, על כך שבתיקו הרפואי של המשיב שנוהל על ידי המבקש, נמצא רישום אחד בלבד מיום 15.1.2003, שבו נרשם "בדיקה רפואית" אשר בוצעה כעשרה חודשים לפני מתן המרשמים לכדורי הקולנקס, אך אין בו כל רישום על מתן הטיפול התרופתי. גם בטענה זו אין כדי לפטור את המשיב מצירוף חוות דעת רפואית. היעדר רישום לגבי מתן הטיפול התרופתי יכול לסייע למשיב להוכיח את עצם מתן הטיפול התרופתי (ככל שטיפול זה שנוי במחלוקת), אך אין בו כדי להוכיח שמתן טיפול זה היה רשלני וודאי שאין בו כדי להוכיח את הנזק שנגרם עקב הטיפול (ראה: ע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 725; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 551-552). 8. אשר לפגיעה באוטונומיה, תביעה זו אמנם אינה מחייבת הוכחת נזק. אולם, בכתב התביעה לא נטען שפגיעה זו מקורה במתן הטיפול התרופתי ללא הסכמתו של המשיב, שהרי המשיב הסכים לקבלת טיפול זה. הטענה היא שהטיפול התרופתי ניתן למשיב בלא ליידע אותו אודות ההשפעה האפשרית של הטיפול. גם בהנחה (שעליה אינני מחווה דעה) שטענה זו עשויה לבסס פגיעה באוטונומיה, גם אז המשיב עדיין ייזקק לצורך הוכחת ההשפעה של הטיפול התרופתי (שעליה הוא לא יודע מראש) לחוות דעת רפואית. 9. קיצורו של דבר, המשיב לא יוכל להוכיח תביעתו ללא חוות דעת רפואית. בנסיבות אלו, לאחר שהמשיב קיבל הזדמנויות חוזרות ונשנות לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית אך לא צירף חוות דעת כזאת, אין מנוס ממחיקת התביעה. 10. לאור האמור אני מקבל את הבקשה/ערעור, ומורה על מחיקת התביעה. המשיב ישא בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דין של המבקש בהליך זה ובערכאה קמא בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. צירוף חוות דעתרפואהתביעות רשלנות רפואיתמחיקת תביעה / הליךרשלנותחוות דעת