תביעה לפיצויי נזקי גוף – תושב ג'נין


פסק דין

1. התובע יליד חודש פברואר 1976, תושב כפר בורקין (נפת ג'נין) נפגע ביום 9/5/1991 (להלן: מועד האירוע) מידי כוחות הביטחון, הגיש תביעה לפיצויי נזקי גוף שנגרמו לו עקב הפגיעה האמורה. לטענת התובע נורה על-ידי כוחות הביטחון בתקרית שהתרחשה במועד הנ"ל, ללא כל אשם מצידו.
התובע הגיש את התביעה ביום 11/8/1998.


המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות ובשיעור הנזק.


האירוע ונסיבותיו:
2. על-פי כתב התביעה ולגרסת התובע אירע המקרה בעת שהיה תלמיד בכיתה ט' בבית הספר בבורקין. לאחר סיום שעות הלימודים יצא מבית הספר לעבר השדה שבו עבדו הוריו כדי לסייע להם בעבודות החקלאות. השדה נמצא מדרום לביתם במרחק של כחצי קילומטר ממנו. בסביבות השעה 16:00 הסתיימה העבודה בשדה. התובע הלך בכביש הפנימי המחבר את הכפרים בדרך המובילה לביתו. הוא לא הספיק ללכת מרחק של כ- 200 מ', כשהיה ליד השכונה המזרחית של הכפר ולא הרחק מבית הספר לבנות ולבית הבד, ולפתע ראה מספר חיילי צה"ל, במרחק של כ- 100 מ' ממנו, שהחזיקו רובים בידיהם, ומכוונים אותם. התובע שמע צרור יריות, הרגיש מכה חזקה ברגל שמאל ונפגע.
3. אין חולק כי מי שטיפל בתובע היו החיילים כשאחד מהם אף חבש אותו. החיילים העלו את התובע על רכב צבאי שהגיע למקום והתובע הועבר לבית חולים ממשלתי בג'נין. לאחר מכן, הועבר באותו יום לבית החולים הממשלתי רפידיה שבשכם.


לתמיכת גרסתו העיד התובע את שכנו, אשר אישר עקרונית את עדותו של התובע.


4. גרסת החיילים שונה. ביום האירוע היו התפרעויות בכפר. התפרעויות אלה היו כחלק מיום השביתה שארגן החמאס. מצב נתון זה הצריך לעמדתם פעולה מהירה כדי להשיב את הסדר על כנו. הכוח הצבאי שמנה מספר חיילים נע באמצעות ג'יפ לפאתי כפר בורקין. כשהבחינו אנשי הכפר בג'יפ החלו ההתפרעויות קשות והפרות סדר חמורות. לגרסת הנתבעים "איים ההמון הרב לכלות את זעמו בחיילים והג'יפ יחד עם החיילים הותקפו ב"בכל הבא ליד – אבנים, בלוקים, בקבוקים וכיוצ"ב". בנסיבות אלה נוצרה סכנת חיים ברורה, אשר אילצה את מפקד הכוח לבצע ירי, ולטענת הנתבעים בוצע הירי על-פי שלבי נוהל מעצר חשוד לשם הזהרתו.
רק לאחר שהתובע נורה, ברחו המתפרעים והשתרר שקט בכפר.


5. בהשוואה בין הגרסאות יש לקבל את עמדת הנתבעים, לפיה נפצע התובע בעת שהיו התפרעויות בכפר. עדותו של התובע בבית המשפט והשוואתה לראיות האחרות שהוצגו, מלמדת כי לא ניתן לקבוע ממצאים בהסתמך על עדות זו. מסקנה דומה עולה גם לגבי עדותו של השכן אשר טען כי היה עד ראייה לאירוע.


כך למשל, בתמליל העדות של התובע לפני חוקר מטעם הנתבעת, אמר התובע כי בעת הפגיעה היה לבד. אם כך, לא ברור כיצד יכול היה השכן להיות עד ראייה לאירוע.
בתצהיר עדותו של התובע מיום 16/10/02 הצהיר התובע כי מקום האירוע היה שקט לחלוטין. עדות זו סותרת את הגרסה שמסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת (הקלטה מיום 7/11/98) שם הודה התובע לפני החוקר הפרטי, כי האירוע אירע ביום שבו התרחשו התפרעויות בכפר.
עוד אין להתעלם מטענת הנתבעים, כי כתב התביעה הגם שהוגש בתקופת ההתיישנות, הוגש בחלוף שבע שנים מיום קרות האירוע, מה שהביא לנתבעת נזק ראייתי.
ואולם אין בכך, כדי לדחות את התביעה.


6. הנתבעים טענו כי האירוע המתואר על ידי החיילים התפתח לכדי פעולה מלחמתית ופגיעתו של התובע היא במהלך פעולה כזו, ולכן המדינה אינה חבה כל חבות בגינה. לחלופין טוענת הנתבעת, כי סבירה יותר הגרסה כי התובע לקח חלק בהתפרעויות ונפצע במהלכן, לאחר ביצוע נוהל מעצר חשוד, ואולם גם אם נורה התובע שלא בהתאם לנוהל מעצר חשוד, אין להסיק מכך כי מי מהחיילים התרשל.


התובע עומד על גרסתו, ומבקש להטיל את מלוא האחריות על הנתבעים, תוך דחיית הטענה בדבר היות הפעולה, פעולה מלחמתית.


מחלוקות אלה מחייבות הכרעה עובדתית.


7. כאמור, השוואה בין עדותו של התובע בבית המשפט לעומת עדותו המוקלטת מיום 7/11/98, מלמדת כי התובע נפגע עת היו בכפר התפרעויות. עוד עולה מתוך אותה עדות, כי בעת פגיעתו לא היה מלווה על-ידי הוריו, וכמו כן לא היה מלווה התובע באדם אחר.
עדות זו שנמסרה ביום 7/11/98 יש להעדיפה על תצהיר תשובות של התובע מיום 20/10/99 או מכל עדות אחרת שמסר בבית המשפט.
אילו היה התובע מלווה בהוריו בעת הפגיעה, סביר להניח כי היו מעידים בבית המשפט.


עדותו של מר חוסין מחמוד מסעד (להלן: חוסין), אינה אלא ניסיון לחזור ולאשש את עדותו של התובע, הגם שספק הוא אם אמנם ראה את האירוע ו/או היה עד לו. עד זה לא ראה את הירי, לא ידע לכאורה את סיבת הירי, וניסה לתאר יום עבודה שקט ורגיל ללא הפגנות וללא התפרעויות. לעניין ירי החיילים, אותם חיילים אשר הושיטו עזרה לתובע וחבשו את פצעיו של התובע לאחר הירי (עמ' 8 ש' 1-3), הם לפי גרסת חוסין, ירו במכוון בהולך רגל, עובר תמים במקום בלכתו הביתה (עמ' 7 ש' 20-22). גרסה זו אין לקבלה. ואכן, מיד לאחר מסירת עדות זו משנה העד גרסתו ומודה כי למעשה לא ראו את החיילים ולא הבחינו בהם, אך שמעו היטב את הירי. עוד עולה מעדותו של חוסין, שבעוד שזכר בעדותו בעמוד 6 כי מי שליווה את התובע היו אביו ואמו, הרי שבעמוד 7 בתשובה לשאלת בית המשפט מי מבני המשפחה ליווה את התובע השיב: אמו ואחותו. אביו לא היה עוד בין הנוכחים. (עמ' 7 ש' 23-24).
בנסיבות אלה, עולה ספק אם חוסין כלל היה עד לאירוע. ממילא, אין בתוכן עדותו כדי לבסס את עדותו של התובע ואין לתת לה כל משקל ראייתי נפרד ועצמאי מעדותו של התובע (ראה לצורך השוואה ת"א (שלום י-ם) 8750/97 עמארנה נ' מדינת ישראל, נספח 1 לסיכומי הנתבעים, סעיף 5 לפסק הדין).


עדותו של התובע אף היא מעלה תמיהות לגבי נסיבות האירוע. התובע היה תלמיד כיתה ט' ולמד עד השעה 12:30 או 13:00. יש לו אחים נוספים ואחיות, ובאותו יום בשדה לפי גרסתו עבדו כבר האם האב ושתי אחיותיו (עמ' 9).


על-פי גרסת התובע גם הוא לא ראה את החיילים בגלל עקומה שהייתה בדרך, ואיך שהבחין בהם נורה ברגלו. על-פי גרסה זו הוא "ההפתעה" מן המפגש הייתה משותפת הן לחיילים והן לו. התובע לא יכול היה לתת כל הסבר מדוע כוונו הרובים אליו ומדוע ירו דווקא בו, אותם חיילים שגם לגרסתו טיפלו בו (עמ' 10 ש' 14-17. כן ראה עמ' 14 ש' 8-9).


התובע אישר עוד כי מי שנהג לזרוק אבנים היו ילדים בני 15 ולמטה מגיל זה, בגיל בו היה התובע בזמן האירוע (עמ' 12 ש' 8). אמנם התובע טען כי היום יש לו ילדים שהוא מביא למרפאות בישראל, וכי לא היו לו בעיות עם שלטונות הצבא, ואולם, אין לשכוח שהאירוע קרה בעת שהתובע היה בן 15.
בהמשך עדותו כאשר חזר ונשאל אם זה נכון שבאותו יום הייתה שביתה כללית במקום (עמ' 13 ש' 27) לא הייתה עוד הכחשה או ניסיון לצייר תמונה של חיים פסטוראליים, והפעם הסתפק התובע במתן עדות שיש בה כדי להרחיק עצמו מן הזירה. התשובה שניתנה הייתה: "אינני יודע, אנחנו לא מתערבים בבעיות אלה" (עמ' 13 ש' 27). ועוד הוסיף בהמשך:
"מהומות יש כל הזמן אבל לי אין חלק בדברים האלה. אבל באותו יום

המצב היה שקט, לא היה שום דבר" (עמ' 14 ש' 1-2).


8. המסקנות העולות מן העדויות שפורטו לעיל הן שהתובע לא הצליח להוכיח, גם לא במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי ביום האירוע היה יום שקט ללא התפרעויות, וכי התובע נורה בעת שהלך לתומו לכיוון ביתו. יחד עם זאת, קיימת עובדת הירי והפגיעה בתובע, קיימת עדות התובע כי נורה בירייה אחת בלבד, על אף ששמע מספר יריות – שלוש-ארבע יריות.
בנסיבות אלה, ואפילו קיימת אפשרות כי התובע לקח חלק בהתפרעויות שהיו, עדיין נותרת בעינה השאלה, אם הפתיחה באש בנסיבות העניין הייתה על-פי הוראות נוהל פתיחה באש, ואם הייתה חריגה מההוראות האם יש בכך בלבד, כדי לבסס התנהגות רשלנית של מי מן החיילים.
נטל הראייה בנושאים אלה עובר אפוא לנתבעים.


9. על-פי הגרסה שהובאה על-ידי עדי הנתבעים עולה התמונה הבאה: הכפר היה עוין, כאשר נכנסו למקום יידו על החיילים מטר אבנים ובלוקים שעפו לכל עבר. היה רעש וצעקות שנלוו לאירוע (עמ' 21 ש' 7-12). החיילים היו בסכנה מיידית. האבנים שנזרקו אליהם היו גדולות, והעד הצטער שלא הייתה תמונה של הג'יפ ממקום האירוע, כדי להבין את עדותו (עמ' 21 ש' 26).
ועוד, זריקת האבנים לא הייתה ממוקד אחד, היה יותר ממוקד אחד, כאשר העד ג.ק. ומפקדו ש.ב. היו בטווח האבנים.


תיאור הפגיעה של התובע נמסר על-ידי העד באופן הבא:
"אני יכול להעיד בסיפור הזה שאני זוכר את עצמי עומד ליד הרכב, מטר אבנים

עף עליי לכיון הרכב, כאשר נשמעת ירייה הבחור נופל, תופסים אותו שני

חברים שלו כנראה והם מתחילים לרוץ איתו, כאשר אני דולק אחריהם"

(עמ' 22 ש' 27-30).
ולשאלת בית המשפט, אם ישנה אפשרות שמדובר באבן רחוקה, שאין בה סכנה ממשית השיב ק. שמדובר באבנים שהוא שמע אותן מתנפצת על הקיר, וזה ממש פוגע. למידת הסכנה הממשית של האירוע, יש גם להפנות לעדותו של העד ק. בעמ' 26 ש' 27-29.
לשאלה מה עשה התובע רגע לפני שנפגע השיב ק. שבסיטואציה שנזרקות אבנים, אנשים לא מסתובבים להנאתם (עמ' 25 ש' 29). כלומר, ההנחה היא, שהתובע היה בין המתפרעים.


10. על-פי עדותו של ש.ב. שהיא המפקד של הכוח, הוא זכר את האירוע על אף ששירת בשטחים זמן רב והיה עד להתפרעויות רבות, מכיוון שהכוח שנכנס היה בסכנת חיים (עמ' 28 ש' 3). הכוח היה במצב שזרקו עליו אבנים וסלעים, פגעו בג'יפ והייתה סכנה לאנשים שיפגעו. בנסיבות אלה ניתנה הוראות לכוח לרדת מהג'יפ ולפעול כפי שפעלו (עמ' 28 ש' 5-6 ובאותו עמוד בש' 25-27).


לגבי התובע העיד ש.ב. כי הוא היה בין זורקי האבנים הדומיננטיים, "הוא הוביל את האנשים לזרוק, זרק אבנים" (עמ' 30 ש' 14-19). העד לא יכול לזכור את התובע אך זכר היטב את פעולת זריקת האבנים (עמ' 30).


המצב בו היו נתונים החיילים תואר באופן הבא:
"הייתי מוטרד כשהייתי בסכנת חיים שלי, והייתי צריך להציל את החיים שלי

ואת החיים של החיילים שלי, ולפתור את הבעיה שנוצרה שם."



11. סיכום ראיות אלה יש בו כדי לקבוע כי החיילים היו במצב של סכנת חיים. זריקת אבנים מיותר ממוקד אחד, כאשר רכב הג'יפ נפגע והחיילים נאלצים לצאת מן הרכב והם חשופים לפגיעה ממשית מן האבנים הנזרקות כלפיהם. מצב עובדתי כזה, יש בו כדי לבסס ממצא של הימצאות בסכנת חיים. בית המשפט חזר וקבע בשורה של פסקי דין את מהות הסכנה הקיימת בקשר ליידוי אבנים. לכך יש להפנות לפרשת חאמד שהוזכרה על ידי הנתבעים, בסעיף 72 לסיכומיהם (בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4) 729):
"אבן הפוגעת בראשו של אדם עלולה להורגו נפש או להופכו נכה

לכל חייו, וחלילה לנו כי נתעלם מסיכון זה. גם גילו הצעיר של המשיב

אין די בו, שהרי כפי שנאמר במקום אחר "אבן אשר ידה אותה נער בן

15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר" (שם, עמ' 731-732)



עוד יש לקבל את גרסת הנתבעים לפיה היה התובע דמות דומיננטית בזריקת האבנים ומי שנלווה אליו לא היו הוריו אלא שניים מחבריו.


12. ראוי להוסיף ולהבהיר כי רמת הזהירות המתחייבת היא זו הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. ההוראה קובעת רמת זהירות אחידה. רמת הזהירות נבחנת לפי מבחן האדם הסביר,שאינו אלא פרסוניפיקציה של מושג הסבירות. אמת המידה לפיה נבחנת הסבירות היא פועל יוצא של איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון (ע"א 5604/94 אוסמה חמד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498).
"סבירות היא מושג נורמאטיבי. זהו תהליך הערכתי ולא תיאורי. הסבירות

אינה נתמכת על ידי היגיון דדוקטיבי, היא נקבעת על-פי איתור השיקולים

הרלוונטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם" (שם, סעיף 9 לפסה"ד).


יחד עם זאת מושג הסבירות כמו גם מונח ההתרשלות בעבירת הרשלנות הוא מושג אובייקטיבי. סבירות ההתנהגות בעוולת הרשלנות – ההתרשלות – נבחנת על-פי הנסיבות (שם, סעיפים 10-11).
לכן, כאשר אנו באים לבחון את התנהגות החיילים באותו יום של אירוע השאלה אינה איך היו נוהגים חיילים סבירים שאינם חשופים לנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, אלא איך היה נוהג האדם הסביר הנתון במצב של אותו חייל, באותו מעמד, בעת התרחשות האירוע. מכאן, שנסיבות כגון: הצורך לקבל החלטה בזמן אמת, הצורך להציל חיי חיילים שנשלחו לצבא וחובת הצבא לדאוג לשלומם, תוך חובה מקבילה לשמור על חיי האזרחים ותושבי השטחים, ואפילו לבחון את מידת הפגיעה הפחותה האפשרית במי שמסית ומפר את הסדר הציבורי, כל אלה מחייבים החלטה מהירה, כשלא תמיד ניתן לבחון לעומק את החלופות השונות.
במקרה זה, כאשר הוראות פתיחה באש נשמרו, נראה כי ההחלטות שנתקבלו היו נכונות לאותו מועד, והפגיעה בתובע, עם כל הצער שבכך, היה בגדר חלופה שתוצאתה המזיקה הייתה פחותה מתוצאות ממשיות אחרות שיכלו לקרות בנסיבות אלה, אלמלא ננקטה פעולת הירי.


13. לעניין נוהל פתיחה באש, יש אפוא להפנות לאותם נהלים הרלוונטיים ל"פתיחה באש בעת סכנת חיים". על-פי הוראות פתיחה באשר במקרה של סכנת חיים, קובעות ההוראות:
"א. הסיטואציה:
כאשר כוחותינו או אזרחים מותקפים גופנית או כאשר מיידים עליהם אבנים

או אמצעים קרים אחרים, מותר השימוש בנשק, רק כאשר נשקפת סכנה ממשית ומיידית לחייהם.
הדגשה – השאלה אם השימוש באמצעים "קרים" מהווה סכנת חיים ממשית ומיידית תבחן עפ"י נסיבותיו של כל מקרה, ובהן: יחסי הכוחות בין התוקפים לבין כוחותינו, תנאי השטח, וגילם של המתקיפים".


בנסיבות העניין כפי שהובהר, אכן העובדות כפי שפורטו מבססים את מסקנת החיילים שפעלו בשטח, כי הם היו נתונים במצב של סכנה ממשית.


נוהל הפתיחה האש במקרה זה הוא:
"ב. נוהל הפתיחה באש:
1. הפתיחה באש תבוצע במידת האפשר בשלבים כמפורט למטה.
מעבר משלב לשלב יבוצע רק אם השלב הקודם לא הביא להסרת הסכנה ועדיין קיימות נסיבות המצדיקות פתיחה באש".
ההוראות שפורטו קובעות:
א. קריאת אזהרה בערבית.
ב. ירי באוויר בבודדת.
ג. ירי על מנת לפגוע ברגליים, ב"בודדת", כנגד תוקף ספציפי שזוהה המסכן חיי אדם, יש להימנע ככל האפשר מירי על נשים וילדים.


בחינת העדויות שהובאו מובילה למסקנה, כי ההוראות מולאו כנדרש, וכי פגיעתו של התובע קרתה תוך מילוי אחר ההוראה של ירי על מנת לפגוע ברגליים כנגד התובע שזוהה כתוקף ספציפי, כמסכן חיי אדם, ולאחר שהאמצעים המקדימים של כריזה וירי באוויר לא הועילו. העובדה שהתובע נפגע בהיות נער בן 15, אין בה לכשעצמה הפרה של הוראות פתיחה באש, בנסיבות המקרה ובהיותו מיידה אבנים.


14. העד ש.ב. מפקד הכוח, הבהיר בעדותו כי פעל לפי הנהלים, החלים לגבי מצב של סכנת חיים. לעניין הפתיחה באשר הייתה תחילה כריזה, הייתה ירייה באוויר ורק אחר כך היה ירי (עמ' 32). העובדה שהיתה יותר מירייה אחת וכי אלה קדמו לירי שפגע בתובע, עולה גם מעדותו של התובע עצמו. אמנם ש.ב. לא הקפיד למסור עדות עקבית בשאלה מי ביצע את הירי באוויר (עמ' 32) ואולם בענייננו, כפי שהובהר התובע שמע מספר יריות ואילו הוא נפגע מירי של כדור אחד. השאלה מי ביצע את הירייה באוויר כמקדימה לירי בתובע, אינה חשובה ובלבד שאכן בוצע ירי מקדים באוויר. כאמור, מסקנה כזו מתבקשת מן הראיות שהוצגו, לרבות עדות התובע, בנושא זה.
ועוד, על אף שהפגיעה גרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור גבוה, אין להתעלם מן העובדה כי הירי בוצע ברגליו.


על בסיס מסכת עובדתית זו, כאשר התובע נוטל חלק פעיל בזריקת האבנים - כאמור, על-פי הראיות שהוצגו, במהלך המהומות ועוד קודם לירי על-ידי חיילי הכוח זוהה התובע על ידי הכוח כמי ששימש מסית דומיננטי ומשתתף בפועל בהתפרעות - מתבקשת המסקנה, כי לא הייתה חריגה מהוראות פתיחה באש, בנסיבות העניין, ולכן דין התביעה להידחות.


15. על דרך הזהירות הייתי מוסיפה וקובעת, כי גם הוראות נוהל "פתיחה באש כחלק מנוהל מעצר חשוד" מולאו במקרה זה. התובע זוהה, ניתנה אזהרה נדרשת, אשר לא היה בה כדי להפסיק את יידוי האבנים, הייתה ירייה באוויר ולאחר מכן היה ירי מכוון לרגליים, ירייה אחת.


אין להתעלם מן העובדה כי בתנאי השטח שהיו קיימים במהלך אותו אירוע מוצדק היה לפעול להגנתם העצמית של החיילים, וניתן היה לראות את התנהגות כסבירה, גם אלמלא הקפידו הקפדה מלאה על הוראות פתיחה באש (ראה לצורך השוואה ע"א 3889/00 לרנר נ' מ"י תק-על 2002(2) 882). הפעולות בהן נקטו החיילים מובילים אפוא למסקנה, כי הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם במקרה זה.


16. לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. על דרך הזהירות בלבד, ייערך חישוב הנזק.

הנזק

17. בישיבת ביהמ"ש ביום 29/6/03 (עמ' 5 לפרוטוקול) הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמתם להגיש חוות דעת של המומחים האורתופדיים מטעמם, ללא צורך בחקירתם הנגדית.
ב"כ הנתבעים הודה כי הנכות המשוקללת גבוהה מזו שקבע המומחה, מאחר שלא שקלל את הנכות הפלסטית (עמ' 3 לפרוטוקול). לפיכך, הועמדה הנכות הרפואית לפי חוות דעת זו על 42.4%.


פרופ' שטיין בדק את התובע מטעם הנתבעים והגיש חוות דעת ב- 11/6/01. הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה על ידי מומחה זה עומדת על 42.4% לפי הפירוט הבא:
שיתוק מלא בעצב הפרוניאלי המשוף – תואם לתקנות המל"ל סעיף 32(2) א III – 20%

הגבלה ביישור ברך שמאל עד 15 מעלות – ק"ת מל"ל סעיף 48(2) ו III – 20%

בגין צלקות קיימות בגף השמאלי התחתון – אינו מהווה הפרעה תפקודית – סעיף 75(1)ב – 10%.


פרופ' שטיין, המומחה מטעם הנתבעים הוסיף וקבע שהנכות התפקודית עומדת על מחצית האחוזים, כלומר 18%.


המומחה מטעם התובע, ד"ר הרולד קלצ'קו קבע לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 40% בעיקר בשל רגל שמאל שמוטה, והגבלה ביישור הברך. ובנוסף נכות פלסטית בשל צלקות בשיעור של 10%. נכות משוקללת של 46%.


18. טענת התובע היא, שבהיותו בן למשפחה כפרית הפציעה שהותירה בו נכות אורתופדית בשיעור גבוה, יש לה משמעות תפקודית. משפחתו מתפרנסת מחקלאות ואפשרויות כי ישתלב בעבודה משרדית, ככל שהמדובר בתושבי יו"ש היא קלושה, כך שבפועל תישלל ממנו האפשרות להתפרנס.
בנסיבות העניין העמיד התובע על פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 1,000,000 ₪, וזאת לאור מהות הפציעה ששינתה את חייו לחלוטין ובשים לב לפרק הזמן שחלף מאז הפציעה.


גובה הפיצוי שתבע התובע הוא: בגין אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, במיוחד לאור האבטלה בשטחים ואי יכולתו להשתלב בעבודה פיזית על שיעור של 60% לפי בסיס שכר של 3,600 ש"ח . לעבר הועמד הפיצוי על סכום של 561,600 ₪ ולעתיד לפי אותם פרמטרים סכום של 993,600 ₪.


עוד תבע התובע עזרה וסיוע מן הזולת לעבר סכום של 50,000 ₪ ולעתיד סכום של 200,000 ₪.
הוצאות מיוחדות בעבר ובעתיד בעבר 25,000 ₪ ולעתיד סכום של 200,000 ₪.
סה"כ הועמדה תביעת התובע על פיצוי העולה על 3 מיליון ₪.


19. הנתבעים עומדים על הפער המהותי בין הנכות הרפואית לתפקודית. הנתבעת מדגישה עוד, כי התובע עובד, ומשתכר מעבודתו והשכר שהוא מקבל מהווה מקור פרנסתו.
הנתבעים מדגישים עוד, כי השכר הממוצע לתושבי יו"ש ברבעון הראשון של שנת 2004 עומד על 1776.25 ₪.
הנתבעים הציעו פיצוי בשיעורים הבאים:
כאב וסבל 200,000 ₪, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסכום של 30,000 ₪, הפסד השתכרות לעבר בסכום כולל של כ- 57,000 ₪, הפסד השתכרות לעתיד בסכום של 50,000 ₪ הוצאות נסיעה – 10.000 ₪ ועזרה לזולת 10,000 ₪. סה"כ פיצוי של כ- 357,000 ₪.


20. בהתחשב בכלל הנסיבות בתיק ועל אף שמדובר בנכות אורתופדית ויש להניח כי עסוקו של התובע יהיה כרוך בעבודה פיזית, אין לקבל את עמדת התובע כי אין הוא מסוגל להשתכר למחייתו.
נקודת המוצא היא, כי אכן קיים פער משמעותי בין נכותו הרפואית לשיעור תפקודו.


אין חולק כי התובע מתהלך ללא אמצעי עזר, הגם שהליכתו מלווה בצליעה מסוימת.
התובע אישר כי למרות פציעתו הוא מסייע בידי אביו בגידול ירקות (עמ' 12 ש' 26). ובהמשך טען כי אינו מסוגל לעבוד. עדות זו סותרת את עצמה. מי שיכול לסייע בגידול ירקות ולאחר מכן במכירת הסחורות, אינו יכול להיחשב כמי שאיבד את כושר השתכרותו.
עוד עולה מעדותו בפני החוקר הפרטי, כי הוא משתכר למחייתו.
עוד אין להתעלם מטענת הנתבעים כי להורי התובע משק גדול, ואין מניעה כי ימשיך לעבוד במשק על אף פציעתו, כפי שעשה גם בפועל.
לאור הראיות האמורות אין לפסוק פיצוי על בסיס חישוב אריתמטי. עוד יש לקבוע, כי אובדן כושר ההשתכרות של התובע אינו עולה על 20%, כאשר בסיס השכר יועמד על כ- 2,000 ₪ לחודש. לגבי העבר, יש לקחת בחשבון כי בעת התאונה היה התובע עדיין תלמיד בית ספר, וכי עיקר הפסדיו מסתכמים בעזרה שהיה נותן לבני המשפחה.


בנסיבות אלה יש להעמיד את הפסד ההשתכרות ואת אובדן כושר ההשתכרות לעתיד על סכום כולל של 180,000 ₪.
לעניין גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני ובהתחשב בתקופת אישפוזו - כשבועיים לאחר הפציעה הועבר להמשך טיפול בבית חולים מאקאסד בירושלים – יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום של 220,000 ₪.
לגבי הפריטים האחרים, בהעדר קבלות או ראיות אחרות, יש לקבל עקרונית את עמדת הנתבעים: הוצאות רפואיות – 50,000 ₪, הוצאות נסיעה 20,000 ₪ ועזרת הזולת – 20,000 ₪.
סך כל הפיצוי מגיע נכון למועד מתן פסק הדין לסכום של 490,000 ₪.


חישוב זה כאמור, נעשה על דרך הזהירות בלבד. לעצם התביעה דינה להידחות.

התוצאה:
21. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 8,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פגיעות גוף

  2. סיכויי החלמה

  3. כוויה בסאונה

  4. דריכה על מחט

  5. דריכה על בורג

  6. התחשמלות - קו מתח גבוה

  7. פגיעה ע"י מטקה בחוף הים

  8. פיצויים בגין נזקי גוף - ירי

  9. הוכחת קיומו של נזק גוף

  10. עפיפוניאדה - תביעה לנזקי גוף

  11. תביעה בגין נזקי גוף ברחוב

  12. תביעה לפיצויי נזקי גוף – תושב ג'נין

  13. נזקי גוף והתדרדר במצב הרפואי לאחר תאונה

  14. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף מירי שוטרים

  15. תביעת פלת"ד לתשלום נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים

  16. תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים

  17. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו בשל נפילה ממתקן בפארק שעשועים

  18. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב טענה ל"תקיפה" כמשמעותה בפקודת הנזיקין

  19. תביעת נזקי גוף, בעקבות תאונה באתר שיפוצי בנייה בשכונת גני אלון בחדרה

  20. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון