פסק דין א. רקע עובדתי 1. עתירה לפי סעיף 17(א) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע") כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: "משרד הבריאות"), לדחות את התנגדות העותרת למסור דו"ח תברואתי שנערך על-ידי משרד הבריאות לידי המשיבה 2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: א. העותרת מפעילה מסעדה בשם "מפגש הסטייק" בדרך פתח תקווה 37 תל אביב (להלן: "המסעדה"). ב. ביום 13.6.04 סעדה המשיבה 2 במסעדה עם בן-זוגה, וביום 17.6.04 הגישה למשרד הבריאות תלונה על הרעלת מזון, שכן לטענתה היא ובן-זוגה לקו בהרעלת מזון במסעדה של העותרת, וסבלו מכאבי בטן והקאות. המשיבה 2 אף נזקקה לאשפוז במשך שלושה ימים, בהיותה בהריון (נספחים א' ו- ב' לתגובת משרד הבריאות). ג. בעקבות תלונתה של המשיבה 2, נערכה ביקורת תברואתית במסעדה ביום 17.6.04, שבה נמצאו ליקויים שונים במסעדה, ואלו תוקנו בהתאם לדרישות המחלקה לבריאות הסביבה (נספח א' הנ"ל, שהוא מכתב משרד הבריאות למשיבה 2). העתק הדו"ח התברואתי מיום 17.6.04 (להלן: "הדו"ח התברואתי") נשלח לעותרת ביום 22.6.04. העותרת מודה כי בביקורת נמצאו מספר ליקויים שתוקנו מיידית. אך לטענתה אין קשר בין ליקויים אלו לבין הרעלת המזון הנטענת על ידי המשיבה 2 ובן-זוגה. כמו כן היא טוענת כי מדובר בליקויים תברואתיים "שרובם היו מינוריים" ותוקנו מיד (תצהיר מנהלת המסעדה, ענת אהרון, סעיפים 4 ו- 13). עוד טוענת העותרת כי לא הובאה על ידי המשיבה 2 כל ראיה רפואית כלשהי בדבר מצבה הרפואי, או הקשר שבינו ובין האכילה במסעדה, וכי לא התקבלה תלונה נוספת מאיש מן הסועדים באותו מועד. ד. ביום 29.6.04 הודיע משרד הבריאות למשיבה 2 על תוצאות הבדיקה, שבעקבותיה בוצעה חקירה אפידמיולוגית, ולא נמצאו נפגעים נוספים. כן הודע לה כי הליקויים שנמצאו תוקנו (נספח א' הנ"ל לתגובת משרד הבריאות). ה. ביום 18.7.04 פנתה ב"כ המשיבה 2 למשרד הבריאות וביקשה לקבל העתק מן הדו"ח התברואתי (נספח ב' לתגובת משרד הבריאות). משרד הבריאות פנה ביום 2.8.04 אל העותרת, לצורך קבלת תגובתה לבקשת המשיבה 2, וזאת על פי הוראת סעיף 13(א) לחוק חופש המידע, המכיר בזכות ההתנגדות של צד שלישי למסירת מידע שעלול לפגוע בו (המכתב צורף כנספח ג' לתגובת משרד הבריאות). העותרת דרשה לדעת מי ביקש לעיין בדו"ח, ולאחר שהסתבר לה כי מדובר במשיבה 2 היא הודיעה למשרד הבריאות על התנגדותה למסירת הדו"ח (נספח ו' לתגובה המקדמית). במכתבה טוענת העותרת, כי אין כל ראיה התומכת בטענת המשיבה 2 כי יש קשר בין התופעות מהן סבלה לבין הסעודה אצל העותרת, וכי אין לסייע בידי משיבה 2 להגיש תביעה חסרת בסיס כנגד העותרת. עוד נטען במכתבה של העותרת, כי מסירת הדו"ח לידי המשיבה 2 עלולה לפגוע בשמה הטוב של העותרת, ואין כל סיבה למסור את הדו"ח לאחר שהליקויים תוקנו. ו. בינתיים שלחה ב"כ המשיבה 2 לעותרת מכתב ביום 22.8.04, בו העלתה את טענותיה בגין הרעלת המזון בה לקתה במסעדה של העותרת, ואף דרשה פיצוי בסך 36,500 ₪ בגין כאב וסבל, עגמת נפש וחרדה לשלום העובר שהיא נושאת ברחמה (נספח ב' לעתירה). ז. לאחר שמשרד הבריאות שקל את טענות העותרת, ודן בהתנגדותה למסירת הדו"ח לידי המשיבה 2, הודיע המשרד לעותרת במכתבו מיום 18.11.04 כי דחה את התנגדותה (נספח ז' לתגובת משרד הבריאות). במכתב נאמר כי לדעת משרד הבריאות נימוקי העותרת אינם גוברים על זכות חופש המידע של המשיבה 2, כאשר מדובר במידע המופקד בידי המשרד לטובת הציבור, וכי העברת המידע לא תשפיע לרעה על מצבה של העותרת בכל הליך משפטי שיתקיים בעתיד בינה לבין המשיבה 2, שכן הדו"ח איננו קובע כל קשר סיבתי בין הליקויים שנמצאו בביקורת לבין התופעות מהן סבלה המשיבה 2. ח. הואיל והעותרת הודיעה למשרד הבריאות ביום 15.12.04 על כוונתה לעתור כנגד ההחלטה, לא נמסר הדו"ח עד כה לידי המשיבה 2. ט. בתצהירה של מנהלת המסעדה, הגב' אהרון, מועלה החשש כי אם ימסר הדו"ח לידי המשיבה 2 הוא יגיע לידיעת אמצעי התקשורת, דבר שיפגע במוניטין שבנתה העותרת במשך 40 שנה ועלול למוטט אותה. 2. משרד הבריאות הגיש תגובה מקדמית לקראת הדיון המוקדם שנקבע בעתירה, ואילו המשיבה 2 הגישה תגובה לבקשת העותרת להאריך את המועד להגיש את העתירה (המועד הוארך, ולמעשה לא היה צורך בהארכה). בדיון המקדמי שהתקיים ביום 16.2.05, הסכימה העותרת למחוק את העתירה בתנאי שהמשיבה 2 תתחייב שלא להוציא את הדו"ח לעיתונות. אך המשיבה 2 סרבה להתחייב לכך, אם כי הודיעה שהיא לא מתכוונת לפרסם את הדו"ח. הצדדים הסכימו כי בית המשפט ידון בעתירה לגופה במסגרת הדיון המקדמי, על סמך העתירה והתגובות שהוגשו, ויתן פסק דין אם לא תושג פשרה בין הצדדים. ביום 3.3.05 הודיע ב"כ העותרת לבית המשפט כי לא הושגה פשרה בין הצדדים, וביקש ליתן פסק דין בעתירה. ב. המסגרת המשפטית 3. סעיף 1 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע לאמור: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". סעיף 1 לחוק הוא נקודת המוצא לדיון בסוגית חופש המידע: בהעדר נימוקים של ממש לשלילת חופש המידע, ובמידה שלא חל אחד הסייגים לחובת גילוי המידע שפורטו בחוק, חייבת הרשות למסור לאזרח מידע בעל אופי ציבורי (ראה: ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי. פי. אם בע"מ נ' לירן, פד"י נ"ו(5) 817, בעמ' 821-822). כב' השופט א. מצא מצטט מן הדברים שנאמרו בספרו של ז. סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע" (תש"ס-2000), בעמ' 5 ו- 11, לפיהם תכלית החוק היתה להנהיג בישראל את "מהפכת השקיפות" באשר לפעולת הרשויות הציבוריות. החידוש החשוב בחוק הוא הכרת המחוקק בזכותו של כל אזרח או תושב ישראל לקבל מהרשות הציבורית מידע בעל אופי ציבורי, גם אם אין לו עניין אישי מיוחד במידע (ספרו הנ"ל של ז. סגל, בעמ' 11). לכן קובע סעיף 7(א) לחוק כי: "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". עם זאת, יתכנו מקרים יוצאי דופן בהם מניעיו של מבקש המידע יהוו שיקול רלבנטי, וזאת כאשר חשיפת המידע עלולה לפגוע באינטרס מוגן של צד שלישי, ויש צורך לאזן בין זכויות המבקש לבין זכויות צד שלישי (דברי כב' השופט א. מצא בע"א 6576/01 הנ"ל, בעמוד 823). 4. זכות חופש המידע הקבועה בחוק איננה מוחלטת: החוק מסייג זכות זו בסייגים שונים, שאחד מהם הוא החשש מפגיעה בצד שלישי. לכן קובע סעיף 13 לחוק מנגנון הגנה על צד שלישי שעלול להפגע ממסירת המידע, שמחייב את הרשות להודיע לו על הגשת הבקשה לקבלת המידע, ועל זכותו להתנגד לכך. סעיף 17(ג) לחוק קובע כי בית המשפט לא יורה על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, כל עוד לא נשמעו טענותיו. במקרה דנא, שמר משרד הבריאות על זכויותיה של העותרת, כאשר אפשר לעותרת להתנגד למסירת הדו"ח למשיבה 2, בחן את טענותיה ונמנע מלמסור את הדו"ח למשיבה 2 גם לאחר דחיית התנגדותה של העותרת, כל עוד לא הכריע בכך בית המשפט. 5. סעיף 10 לחוק חופש המידע מפרט את שיקולי הרשות הציבורית בנוגע להחלטה אם למסור מידע על פי החוק, לאמור: "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה". ויודגש: כאשר מדובר במידע בעל אופי ציבורי מובהק, זכאי הציבור, וכל אחד מיחידיו, לקבלו, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים שבכוחם להצדיק סטייה מעקרון זה. כך הבהיר בית המשפט העליון בע"א 6576/01 הנ"ל, בעניין החברה לייזום בעמ' 822. כב' השופט מצא הדגיש: "מסקנה זו מתבקשת מתכליתו האמורה של החוק, מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור ומהיותו של המידע המצוי בידיה קניינו של הציבור". 6. כאמור לעיל, החוק מאפשר לכל אזרח לקבל מידע בעל אופי ציבורי, והוא איננו חייב לנמק בקשה זו, או להצביע על עניין אישי מיוחד. אך כאשר מצביע המבקש על ענין אישי שיש לו בגילוי המידע - זכותו לקבל את המידע חזקה יותר, שכן גם הפסיקה שקדמה לחוק חופש המידע הכירה בזכות לקבל מידע בעל אופי פרטי שלמבקש יש אינטרס אישי מיוחד בקבלתו (ראה ספרו הנ"ל של ז. סגל, בעמ' 221-222). זה המקרה שבפנינו: הדו"ח התברואתי הוכן בעקבות תלונה של המשיבה 2, ובנסיבות אלו ברור האינטרס האישי המובהק שלה לקבל את תוצאות הדו"ח, בין אם בכוונתה להשתמש בו לצרכי הגשת תביעה ובין אם לאו. עם זאת, גם ההיבט הציבורי צריך להלקח בחשבון, בדרגת חשיבות גבוהה עוד יותר. איש איננו זכאי לחלוק על זכותו של הציבור לדעת על קיומם של ליקויים במסעדה המשרתת את כלל הציבור. לכן מדגיש סעיף 10 לחוק כי הרשות הציבורית חייבת לשקול את העניין הציבורי שבגילוי המידע, בין היתר, מטעמים של שמירה על בריאות הציבור. משרד הבריאות העניק משקל מלא לגורם זה, ובצדק. ודוק: הרשות הציבורית איננה רשאית לסרב למסור לציבור את המידע שברשותה, אם לא השתכנעה בצדקת התנגדותו של הצד השלישי, כפי שהדגיש בית המשפט בע"א 6576/01 הנ"ל בעניין החברה לייזום, בעמ' 824, באומרו: "כאמור, נקודת המוצא של חוק חופש המידע היא כי בכפוף לסייגים המפורטים בו זכאי האזרח לקבל מידע המצוי בידיה של הרשות. משהוברר לו כי המערערת מתנגדת לחשיפת המידע, היה עליו לבדוק אם בנסיבות העניין התנגדותה מוצדקת. הווי אומר: העובדה שצד שלישי הנוגע בדבר מתנגד לחשיפת המידע אינה מהווה טעם מספיק לדחיית הבקשה. תנאי לסירוב למסור את המידע הוא שהרשות הציבורית אכן שוכנעה בצדקת התנגדותו של הצד השלישי. בהיעדר שכנוע כזה על הרשות לדחות את התנגדותו של הצד השלישי ולנהוג על פי האמור בסעיפים 13(ב)-13(ג) לחוק חופש המידע". 7. הדו"ח התברואתי נשוא העתירה לא הוגש לבית המשפט על ידי העותרת או על ידי משרד הבריאות. אך התנגדותה העזה של העותרת לחשיפת הדו"ח באמצעי התקשורת, כמו גם מסירתו למשיבה 2, מעלה חשש ממשי כי יש בדו"ח זה ליקויים תברואתיים שאינם "מינוריים" כטענת העותרת. דווקא משום כך קיים אינטרס ציבורי מובהק בחשיפת המידע, כדי שהציבור ידע וישפוט בעצמו מה יש באותו דו"ח שהעותרת מנסה בכל כוחה להסתיר ממנו. ממה נפשך: אם הדו"ח מצביע על ליקויים זניחים שתוקנו על אתר - אין כל סיבה שהוא יפגע במוניטין של העותרת; ואם יסתבר שאין כך הדבר - מן הראוי שהציבור כולו ידע על כך. זהו השיקול המכריע במקרה דנא, לצד זכותה של המשיבה 2 לעיין בדו"ח תברואתי שנערך על פי תלונתה, ושנמצאו בו ליקויים במסעדה של העותרת. 8. הואיל והאינטרס הציבורי הוא שיקול עליון ומכריע במקרה דנא, אין כל צורך לבדוק את מניעיה של המשיבה 2 בחשיפת המידע. אך קשה להעלות טענה של ממש כנגד מניעי המשיבה 2, שלטענתה לקתה בהרעלת קיבה במסעדה של העותרת, ובעקבות תלונתה נבדקה המסעדה ונמצאו בה ליקויים תברואתיים. על פני הדברים, מבלי לנקוט עמדה בנוגע לקשר הסיבתי שבין תלונתה של המשיבה 2 לבין ממצאי הדו"ח, בקשתה של המשיבה 2 לעיין בדו"ח היא אך טבעית ומובנת. טענתה של העותרת כי אין כל קשר בין ממצאי הדו"ח לבין טענות המשיבה 2 - דינה להתברר בבית משפט אם וכאשר תוגש תביעה כנגד העותרת, ואין בה כדי לשמש נימוק לשלילת זכותה של המשיבה 2, ובוודאי לא של הציבור כולו, לדעת מהם ממצאי הדו"ח. 9. סעיף 9 לחוק חופש המידע מבחין בין מידע שהרשות איננה רשאית למסרו לאחרים (סעיף 9(א)), לבין מידע שהרשות אינה חייבת למסרו, אך הוענק לה שיקול הדעת לעשות כן (סעיף 9(ב)). במקרה דנא, אין מחלוקת כי מדובר במידע שהרשות רשאית למסרו לציבור, אלא שלטענת העותרת היא איננה חייבת למסרו לאור האמור בסעיף 9(ב)(6) לחוק, המתייחס למידע מן הסוג הבא: "מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה - (א) מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה; (ב) תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד". העותרת מסתמכת על סעיף 9(ב)(6) הנ"ל, וטוענת כי מסירת הד"ח התברואתי לידי המשיבה 2 תפגע באינטרס מקצועי, מסחרי וכלכלי שלה, שכן פרסומו עלול לגרום נזק חמור למוניטין של המסעדה. לדעתי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע איננו חל כלל על מקרה מן הסוג הנדון. תכליתו של סעיף זה היא למנוע פגיעה בסוד מסחרי או סוד מקצועי של אדם, שנחשפו בפני הרשות במסגרת תפקידיה ופעולתה, או מניעת פגיעה כלכלית בצד שלישי, שמידע הנוגע לענייניו המסחריים או המקצועיים הגיע לידי הרשות במסגרת מילוי תפקידה. כפי שנאמר בספרו הנ"ל של ז. סגל, בעמ' 210: "הוראת סעיף 9(ב)(6) מתייחסת למידע בתחומים מסחריים, מקצועיים וכלכליים, שניתן לראותו בגדר 'סוד', הנאגר על ידי הרשויות הציבוריות". אין זה המקרה דנא: עסקינן בדו"ח תברואתי שהכין משרד הבריאות על ליקויים תברואתיים שנמצאו במסעדה, שבוודאי איננו מהווה סוד מסחרי או מקצועי של לעותרת. כמו כן אין מדובר ב"מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם", כלשון סעיף 9(ב)(6) לחוק. ליקויים תברואתיים שנמצאו במסעדה איננו יכול להחשב כחלק מ"ענייניה המסחריים או המקצועיים" של המסעדה. 10. מעל ומעבר לכך, אוסיף כי גם לו סברתי שסעיף 9(ב)(6) לחוק חל על המקרה, הייתי מאשר למשרד הבריאות למסור את הדו"ח למשיבה 2, בשל האינטרס האישי שיש לה בכך, ובשל האינטרס הציבורי הטמון בכך, אשר גברים על הפגיעה האפשרית בעותרת. אם אין בדו"ח ממצאים על ליקויים תברואתיים של ממש - הוא לא יפגע בעותרת פגיעה ממשית; ואם ישנם ממצאים שכאלו - הפגיעה בעותרת מתחייבת מן האינטרס הציבורי, ולעותרת אין להלין בענין זה אלא על עצמה. גם במקרה בו חל סעיף 9(ב)(6) לחוק, מסייג המחוקק את תחולת הסעיף, באופן שלא יחול על תוצאות בדיקות בתחום המפגעים לציבור, וזאת בשל האינטרס הציבורי הברור שבחשיפתן. במקרים הנוגעים למידע סביבתי הנוגע לאיכות הסביבה, מעדיף המחוקק את השקיפות על פני הסודיות, מתוך מגמה להבטיח בקרה ציבורית על שמירה נאותה של הסביבה (ראה ספרו הנ"ל של ז. סגל בעמ' 212-213). דו"ח תברואתי על ליקויים שנמצאו במסעדה - נכנס לקטגוריה זו על פי רוח הסעיף, גם אם לא על פי לשונו המילולית. 11. עוד טוענת העותרת, כי מסירת הדו"ח התברואתי לידי המשיבה 2, בטרם מסרה בבית המשפט את גרסתה המדוייקת לארוע, תפגע באינטרס המשפטי של העותרת, שכן המשיבה 2 תוכל להכין את גרסתה בהתאם לאמור בדו"ח. גם טענה זו אין לקבל, ולו מן הטעם שהעותרת עצמה (שהדו"ח מצוי בידה) מציינת כי אין קשר בין הליקויים שנמצאו בדו"ח לבין תלונתה של המשיבה 2 (טענה זו נתמכת בתגובתו של משרד הבריאות). אולם, גם אם היה בדו"ח כדי לאפשר לתובעת לנסח את תביעתה כנגד העותרת על-פי ממצאי הדו"ח, לא היתה כל סיבה למנוע ממנה לראות את הדו"ח לצורך הכנת התביעה. אין לשכוח כי הדו"ח הוכן כתוצאה מתלונה ישירה של המשיבה 2, והוא עשוי להיות ראיה מרכזית מבחינתה. כלום יעלה על הדעת, לשם הדוגמה, שמשרד הבריאות יסרב למסור רישומים רפואיים לאדם המתכוון להגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד רופא, רק בשל החשש שכתב התביעה יעוצב בהתאם לאמור ברישומים אלו? התשובה לכך ברורה מאילה. 12. לבסוף, העותרת טוענת כי משרד הבריאות לא נימק את החלטתו כנדרש על פי הדין. אין לקבל טענה זו: משרד הבריאות מציין במכתבו שנשלח לעותרת (נספח א' לעתירה) כי לא התרשם שמסירת המידע לידי המשיבה 2 תפגע בעותרת, וכי הדו"ח התברואתי איננו קובע קשר סיבתי בין תלונתה של המשיבה 2 לבין האמור בו. עוד נאמר במכתב זה, כי לדעת משרד הבריאות עקרון חופש המידע גבר על הטיעונים שהעלתה העותרת. הרשות איננה חייבת לנמק את החלטתה ברמת הפירוט הנדרשת בהליך משפטי, ודי בדברים שנאמרו לעיל כדי לספק את חובת ההנמקה. 13. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהתברואהחופש המידעמשרד הבריאות