להלן פסק דין בנושא תאונה באימון כדורסל: 1. התובע, יליד 7.7.1983, נפל ונפגע ביום 30.3.99, בעת שהשתתף באימון כדורסל במסגרת קבוצת הנוער של מכבי קרית ביאליק, וכתוצאה מכך נגרמה לו פריקה בכתפו הימנית. פרופ שטהל, אשר מונה ע"י הצדדים, כמומחה מוסכם, קבע כי נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 20%. 2. הנתבעת 1 (להלן: "כלל") ביטחה, במועד הרלבנטי, את תלמידי בתי הספר, בביטוח תאונות אישיות. התביעה כנגד כלל הסתיימה בפשרה, בה סוכם על פיצוי כספי לפי נכות בשיעור של 25%, וביום 30.5.06 ניתן פסק דין בהתאם. 3. הנתבעת 2 (להלן: "אריה"), ביטחה, במועד הרלבנטי, את אגודת "מכבי", בפוליסת ביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה"). בתביעה דנן עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי, על פי הפוליסה, לפי נכות בשיעור 20%. 4. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם יש להביא בחשבון, לרעת התובע, את סירובו לעבור ניתוח בכתפו. בישיבת יום 17.10.06 הסכימו הצדדים על מתן פסק דין מנומק, ללא חקירות, על פי החומר הקיים בתיק וסיכומים בכתב. 5. אריה טוענת, כי מאחר שפרופ' שטהל המליץ על ביצוע ניתוח בכתפו של התובע וקבע (בחוות דעתו ובתשובה לשאלות הבהרה), שאם יצליח הניתוח, ולא יחול סיבוך, תוותר הגבלה מסויימת בתנועה, אך הנכות תפחת לכדי 10%, הרי שבהתאם לחובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע, עליו לעבור ניתוח. לטענתה, מאחר שהתובע מסרב לעבור ניתוח, ללא הסבר סביר, יש לחשב את הפיצוי המגיע לו לפי נכות בשיעור של 10% בלבד. התובע טוען שהוא חושש לעבור את הניתוח, מאחר שמדובר בניתוח לא פשוט, המבוצע בהרדמה מלאה ומאחר שעלולים להיות סיבוכים ואף ההחלמה ממנו קשה ולא מלאה, וגם אחריה תיוותר נכות. 6. אין חולק בדבר חובתו של ניזוק לפעול להקטנת הנזק, אולם חובה זו איננה חובה מוחלטת. החובה הינה לנקוט אמצעים סבירים, וכאשר עסקינן בשאלה האם במסגרת חובתו להקטין את הנזק, חייב נפגע לעבור ניתוח, יש לערוך שקלול של ארבעה פרמטרים. האחד - מהן הסכנות אשר בניתוח. השני - מידת הסבל הכרוך בניתוח. השלישי - מהם סיכויי ההצלחה של הניתוח. הרביעי - התועלת אשר תצמח מהניתוח. 7. המבחן הוא מבחן סוביקטיבי, בשילוב עם מבחן אוביקטיבי, דהיינו - האם התובע אמנם חושש מהניתוח, והאם אדם סביר היה, בנסיבות הענין, חושש לעבור את הניתוח. ככל שהסכנות הצפויות מהניתוח ו/או הכאבים הכרוכים בו גדולים, וככל שסיכויי ההצלחה של הניתוח והתועלת הצפויה ממנו, קטנים, נאמר שלא מוטלת על נפגע חובה לעבור את הניתוח, במסגרת חובתו להקטין את הנזק, וככל ששני הפרמטרים הראשונים הנ"ל, אינם גבוהים, ושני הפרמטרים האחרונים גבוהים, כך נאמר שחובתו להקטין את הנזק מחייבת את הנפגע לעבור את הניתוח. מאליו מובן, כי לא נכפה על נפגע לעבור ניתוח בפועל, אולם, במקרים המתאימים, נביא את סירובו בחשבון הפיצוי המגיע לו. 8. מעיון בפסיקה הרלבנטית עולה, שבתי המשפט אינם ממהרים לקבוע כי סירוב לעבור ניתוח מהווה הפרה של החובה להקטין את הנזק. סבורתני כי מדיניות זו ראוייה הינה, ומחוייבת מהכרתנו בזכות האוטונומיה של האדם על גופו, בהכרתנו בחששות טבעיים מפני פרוצדורות רפואיות, וכן בהכרתנו במגבלות הרפואה ובסיכונים הכרוכים הן בהרדמה כללית והן בניתוח. בע"א 200/87 - כלל, חברה לבטוח בע"מ נ' צבי ינטל .תק-על 89(4), 165, עמ' 166, לא התערב ביהמ"ש העליון בקביעת בימ"ש קמא, אשר קבע כי לא חלה על המשיב חובה לעבור ניתוח בברכו, וזאת - למרות שהועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה למשיב נכות צמיתה בשעור 20%, רשמה שאם ינותח המשיב בברכו, יש סכוי סביר להפחתת אחוזי הנכות שנקבעו לו. ביהמ"ש קבע כך, לאחר שהמשיב העיד, כי הוא חושש לעבור את הנתוח בשל מקרים דומים שראה, ולאחר שהחשש לא הופג על ידי ראיה רפואית כלשהי, על פיה הניתוח אינו טומן בחובו סיכונים למשיב. גם בע"א 427/88 - תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנחם תהילה . פ"ד מד(4), 430, עמ' 434-435, לא ראה ביהמ"ש בסירובו של הנפגע (אשר סבל מנכות בשיעור של 5% בכל אחת מידיו, בשל פגיעה קלה במדיאנוס), אי קיום חובתו להקטין את הנזק, למרות שהמומחה קבע, כי על ידי נתוח קטן ניתן לשחרר את עצם המדיאנוס בשתי הידיים וכי הסיכויים להחלמה שלמה טובים למדי, וזאת - בשל הסיכון הקיים בכל ניתוח והחשש שמא הוא לא יצלח. לעומת זאת - בע"א 252/86 - יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4), 45, עמ' 56-57, בו סירב הנפגע לעבור ניתוח להוצאת מסמר מרגלו (אשר הושם בה בניתוח אותו עבר בעקבות פגיעתו), קבע ביהמ"ש כי הנפגע לא מילא חובתו להקטין את הנזק. במקרה זה ניתן היה לעבור את הניתוח בהרדמה מקומית, והרופא ציין כי "הסיכון דומה לזה שבהוצאת שן", כי סיכויי ההצלחה של הניתוח גבוהים וכי יש לצפות שלאחר הוצאת המסמר לא תהיה לתובע נכות תפקודית, ואף ציין שהוצאת המסמר יכולה לתרום למניעת הסתידויות המופיעות לעיתים, עם השנים. בע"א 379/89 - אריאל דוננפלד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ .תק-על 93(1), 1622, עמ' 1624, נקבע כי הנפגע, אשר סירב לעבור ניתוח להשתלת קרנית בעינו הפגועה, לא עמד בחובת הקטנת הנזק, וזאת - לאור עדותו של המומחה, לפיה סיכויי הצלחת הניתוח, במקרה של אדם צעיר בגילו של הנפגע, מגיעים לכדי 95 אחוזים, וניתן אף לבצע את הניתוח בהרדמה מקומית. כן קבע המומחה, אשר המליץ על הניתוח "בכל פה", שהניתוח אינו כרוך בכאב ובסבל ממושכים. הסתמכות הנתבעת על ע"א 120/00 - משה יעל נ' משה בצלאל. תק-על 2002(2), 1125, איננה במקומה, שכן שם היה מדובר על טיפולים פיזיוטרפיים ולא על ניתוח. 9. ומן הכלל אל הפרט - אל ענייננו אנו: בחוות דעתו קבע ד"ר שטהל: "במקרים של פריקות חוזרות, בעיקר אצל צעירים, המפריעות לתפקוד, מומלץ נתוח. הניתוח מבוצע בהרדמה כללית ומצריך קבוע למשך מספר שבועות. במקרה של הצלחת הנתוח תוותר אמנם הגבלה מסויימת בטווח התנועה אך הנכות תפחת". בתשובותיו (מיום 30.11.05) לשאלות הבהרה, השיב המומחה: "לנבדק אנמנזה של פריקות חוזרות. כפי שציינתי בחוות דעתי, במקרה של פריקות חוזרות יש הממליצים על נתוח. הנתוח מבוצע בהרדמה כללית ומצריך קיבוע למשך שבועות ואח"כ פיזיוטרפיה. בכל מקרה תוותר נכות. לנתוח סיבוכים פוטנציאליים ולכן יש המסרבים לעבור אותו". עוד הוסיף המומחה, כי "במידה ולא יחול סבוך, תוותר אמנם מגבלה בתנועות אך המצב התפקודי עשוי להשתפר". המוחה העריך שתיוותר נכות בשיעור של 10%. המומחה אישר כי ניתוח כזה הומלץ לתובע גם ע"י אורטופד מומחה, אשר בדק אותו במהלך שירותו הצבאי. 10. אין מדובר, בענייננו, בניתוח של מה בכך. הניתוח מבוצע בהרדמה מלאה, ועלולים להיגרם בו סיבוכים. גם ההחלמה מהניתוח אינה קלה ומלווה בכאבים, הגבלה וטיפולי פיזיוטרפיה. לא רק זאת, אלא שגם אם יצליח הניתוח, לא תשוב כתפו של התובע לתפקד כפי שתפקדה עובר לתאונה, אלא תיוותר עדיין מגבלה בתנועות, ונכות בשיעור של כ- 10%. בנסיבות אלה ניתן להבין את חששותיו של התובע ואין לומר שסירובו לעבור את הניתוח הינו סירוב בלתי סביר. לפיכך, אני קובעת כי לא הוכח שהתובע הפר חובתו להקטין את הנזק, וכי על אריה לפצותו לפי נכות בשיעור 20%. 11. אינני נעתרת לבקש התובע לחייב את אריה בריבית מיוחדת, לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, שכן סירובה לא היה נגוע בחוסר תום לב. בנוסף - עבור הזמן הינו גם באשמתו של התובע, אשר תביעה קודמת שהגיש נמחקה מחוסר מעש מצידו. בנסיבות אלה יש לחייב את אריה בהפרשי הצמדה וריבית רגילה בלבד. הנתבעת לא חלקה, בסיכומיה, על סכום הביטוח, בסך 240,000 ₪, האמור בתביעה, ולפיכך לפי נכות בשיעור 20%, מגיע לתובע פיצוי בסך 48,000 ₪, המגיע, נכון ליום הגשת התביעה, לסך של 70,058 ₪. 12. הנתבעת 2 תשלם, איפוא, לתובע, את הסכומים דלקמן: א. א. סך של 70,058 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה- 4.9.05, ועד התשלום המלא בפועל. ב. ב. אגרות המשפט, על החלק היחסי של סכום התביעה, דהיינו - על סכום תביעה בסך 70,058 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום בו שולמו ע"י התובע ועד התשלום המלא בפועל. ג. ג. שכ"ט עו"ד, בהתחשב בדרך המקוצרת בה הסתיים ההליך, בסך 12,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני ספורטכתפייםכדורסל