פסק דין רקע 1. תחילתה של תובענה זו היא בתאונת דרכים מיום 21.8.01 (להלן: "התאונה"). התאונה ארעה בין רכב בבעלות התובע 1 (להלן: "הקיבוץ"), המבוטח על ידי התובעת 2 (להלן: "התובעת"), אשר בזמן התאונה היה נהוג בידי מר לוי (להלן: "לוי"), לבין רכב הנתבע 1 (להלן: "רכבו של בירנפלד"), אשר בזמן התאונה היה נהוג בידי מר ועקנין (להלן: "ועקנין"). דרך התרחשות התאונה 2. התאונה ארעה בכביש גהה, בסמוך למחלף השבעה, עת היה רכב הקיבוץ בעצירה מוחלטת בגלל פקק תנועה במקום. ועקנין, אשר חלף גם הוא במקום, לא הבחין בפקק התנועה שמלפניו, לא האט ו/או בלם את רכבו כמתבקש במצב הדברים, וכתוצאה מכך פגע ברכבו של הקיבוץ בחלקו האחורי. כתוצאה מפגיעה זו, נהדף רכב הקיבוץ לעבר הרכב שנסע מלפניו וגרם לו נזקים. המחלוקת וטענות הצדדים 3. בדיון שנערך בפני ביום 20.2.05 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום הנזק שנגרם לה, בתוספת אגרת בית משפט, שכר העד שהעידה מטעמה ושכ"ט. בכך בעצם תמה המחלוקת באשר לאירוע התאונה גופה, ברם נותרה מחלקות בשאלה, על מי מבין הנתבעים מוטלת האחריות לשאת בתשלום כאמור, כשההכרעה בשאלה זו נגזרת מבחינת היחסים הפנימיים שבין הנתבעים, בינם לבין עצמם (להלן: "הנתבעים"). הנתבעים חלוקים בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם, שהרי אם יוכח, כי נתקיימו יחסים מסוג זה, כי אז ניתן להטיל על בירנפלד את מלוא האחריות לתשלום פסק הדין ולהיפך, וזאת בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968. 4. לטענתו של בירנפלד לא התקיימו בין הצדדים יחסי - עובד מעביד. בירנפלד ואביו (יעקב) מנהלים עסק בשם "המעיין", במסגרתו משווקות ומתוחזקות מערכות טיהור מים ביתיות (להלן: "העסק"). ועקנין נקרא לתת שירות עבור העסק כסוכן עצמאי המוכר מערכות טיהור מים כאמור, ובכלל זה סוכם, כי ועקנין יפתח לעצמו תיק מול רשויות המס. ברם עקב בעיות כאלו ואחרות שנתהוו אצל ועקנין עצמו, נמנעה ממנו פתיחת התיק כמוסכם, ולפיכך הסכים בירנפלד, באופן זמני, לשלם לועקנין את העמלות המגיעות לו בגין מכירותיו, באמצעות תלושי שכר. במסגרת ההסכמות בין הצדדים ומסירת רכב לידיו של ועקנין לשם ביצוע שירותו עבור העסק , חתם ועקנין על מסמך הנושא את הכותרת: "הסכם רכב - לנציג", המטיל על ועקנין את האחריות לכל נזק שייגרם לרכב, בין השאר גם לנזק העלול להיגרם כתוצאה מאירוע תאונה (להלן: "ההסכם"). בסמוך למועד בו ארעה התאונה, בעקבות סכסוך שנתגלה בין הצדדים, נתבקש ועקנין להשיב את הרכב לעסק. ועקנין סירב בתחילה לבקשה, ורק לאחר שהוגשה נגדו תלונה במשטרה, השיב ועקנין את הרכב כפי שנדרש ממנו. לפיכך התאונה ארעה במועד בו ועקנין החזיק והשתמש ברכב שלא כדין. 5. ועקנין לא יידע את בירנפלד אודות אירוע התאונה, ואילו רק עם פנייתו של צד ג' (שניזוק בתאונה) לקבלת הפיצוי המגיע לו, נודע לבירנפלד על קרות התאונה. בד בבד הסתבר, כי בנסיבות המקרה אין כיסוי ביטוחי מצד חברת הביטוח לאור העובדה, כי לא דווח לה על אירוע התאונה במועד הנדרש לכך. 6. מאידך טוען ועקנין, לקיומם של יחסי עובד - מעביד. לטענתו של ועקנין, הרכב עימו ביצע את התאונה, נמסר לו על ידי בירנפלד עצמו, במסגרת עבודתו אצל זה האחרון, כשבמועד מסירת הרכב, לא נאמר לו דבר על היות הרכב מבוטח בהגבלה לנהגים מסוימים אשר שמם נקוב על תעודת הביטוח. לולא ידע על כך במעמד מסירת הרכב, לא היה נותן הסכמתו לשימוש ברכב זה, ולא היה לוקח על עצמו את הסיכון הכרוך בכך. בעניין ההסכם, טוען ועקנין, כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שהרי לא יתכן, כי מעביד יטיל אחריות מסוג זו על כתפיו של עובדו. העדים והראיות 7. תובענה זו כפי שכבר נאמר, הוגשה בעקבות אירוע תאונת דרכים, ומתבקש, כי בתובענות מסוג זה, תיסוב המחלוקת בין בעלי הדין בדבר אירוע התאונה גופו, והנסיבות שהביאו להתרחשותו. אולם, בתובענה זו התהפכו במעט היוצרות, ולבעלי הדין לא הייתה כל מחלוקת באשר לאירוע התאונה עצמו, וניתנה הסכמת כל הצדדים בשאלת אחריותם של הנתבעים לשאת בתשלום הנזק הכספי שנגרם לתובעים. במצב דברים זה, המחלוקת בתובענה נותרה בשאלה, על מי האחריות והחבות בנשיאת התשלום לתובעת, וזאת לאחר בחינת טיב ומהות היחסים שבין הנתבעים, בינם לבין עצמם. לאור האמור, לא הובאו בפני מלכתחילה מכלול הראיות והעדויות הנחוצות להכרעה במחלוקת בנושא שאלת יחסי עובד למעביד, ושאלה זו עומדת וככל שהיא עומדת להכרעה, הדבר נעשה בביה"ד לעבודה מכוח הסמכות הבלעדית השמורה לו בעניינם מסוג זה, וקביעותיי בעניין זה, ככל שהן נובעות ממערכת יחסים זו, הינה קביעה אינצידנטלית-אגבית על כל המשתמע מכך לצורך מעשה בית דין או השתק פלוגתא. 8. בישיבה שנערכה בפני ביום 20.2.05, בה נשמעו עדויות הצדדים לתובענה, צורפו מטעם הצדדים מסמכים אשר יש בהם לסייע ולשפוך אור על טיב היחסים שבין הנתבעים, ולצורך הכרעה בשאלת יחסי עובד ומעביד בתיק שבפני. מתוך דברי הצדדים עולה, כי ועקנין הגיש תובענה לבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו כעובד, ובירנפלד הגיש תובענה מטעמו, ושתי התביעות כמפורט בהמשך - אוחדו. מטעמו של ועקנין, צורפו לתיק ביהמ"ש כתב תביעתו של בירנפלד, כתב הגנתו של בירנפלד ותצהיר עדותו הראשית (מסומנים נ/1, נ/2, נ/3), אשר הוגשו על ידו בביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, ומטעמו של בירנפלד הוגש ההסכם כאמור (מסומן נ/4). מדובר בשתי תביעות אשר הגישו ועקנין ובירנפלד האחד כנגד רעהו, הדיון בשתי התביעות אוחד, אולם נכון ליום כתיבת פסק דין זה, ההכרעה בתובענות אלו תלויה ועומדת. 9. כתב תביעתו של ועקנין בביה"ד לעבודה לא הובא בפני, אך מכתבי ביה"ד מטעמו של בירנפלד שהובאו בפני, נראה כי הסכסוך שנתגלה בין הצדדים בביה"ד לעבודה עניינו בין היתר: פגיעה במוניטין, הפרת חוזה העבודה, גניבה, מעילה וכן גם נזקים לצד ג' בעת שימוש ברכב למטרות עבודה. כל שרלוונטי לעניינינו הוא, כי בירנפלד, לא רק שאיננו כופר בסמכותו של בית הדין לעבודה, אלא אף הגיש תביעה משלו בפני אותו בית דין, וגם בכתב הגנתו לא כפר בטענה, כי ועקנין התובע את זכויותיו כעובד, אינו עובד. כך למשל כותב בירנפלד בסעיף 4 לכתבי טענותיו וכן בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית בהתייחס לועקנין: "... הן בתקופת עבודתו והן לאחריה...", או בסעיף 8 לתצהיר "במועד קבלתו לעבודה..." וכן ישנם עוד מקרים נוספים רבים בהם פונה בירנפלד אל ועקנין כאל עובדו. כך גם למשל, טוען בירנפלד בכתב הגנתו בביה"ד לעבודה (מוצג נ/1), כי ועקנין קיבל דמי חופשה. אמנם טוען בירנפלד, כי ועקנין היה אמור להמציא חשבונית בגין סכום זה, אך אין זה מתקבל על הדעת, כי מי שאינו עובד, מקבל דמי חופשה (סעיף 4ז' לכתב ההגנה). מסמכים אלו מראים תמונה ברורה לפיה, מודה בירנפלד ביחסי עובד-מעביד עם ועקנין, שאם לא כן, לא היה פונה לביה"ד לשם יישוב סכסוכיו השונים עם ועקנין ו/או היה כופר עוד בתחילה ביחסיו עם ועקנין כעובדו, שהרי סמכותו של ביה"ד לעבודה איננה משתמעת לשני פנים והיא מצומצמת אך למקרים בהם מדובר במישור היחסים שבין עובד למעביד. גם המסמך שצורף כאמור לתיק ביהמ"ש מטעמו של בירנפלד עצמו כאמור, יש בו בכדי להוות ראייה התומכת בגרסתו של ועקנין דווקא, לפיה בין השניים, נתקיימו יחסי עובד מעביד בזמנים הרלוונטיים לתובענה. מסמך זה המכונה "ההסכם" כפי שנאמר לעיל, חתום על ידי השניים. מסמך זה הוצג בפני על ידי באת כוחו של בירנפלד (וצורף כנספח לכתב תביעתו בביה"ד לעבודה) כדי להוכיח, כי החבות והאחריות לתשלום הנזק שנגרם מתאונה זו, הינן חלק ממכלול החבויות אותן לקח על עצמו ועקנין כשחתם על הסכם זה, ואולם, ככל הנראה לא הבחינו בירנפלד ובאת כוחו היא, כי בהסכם שנערך על ידי בירנפלד והעסק, מוגדר ועקנין במעמדו כעובד, והוא חתום על מסמך זה כעובד. מסמך זה מהווה הודאת בעל דין, כי ועקנין, בכל הקשור לאחזקתו ושימושו של הרכב, היה עובד של בירנפלד על כל המשתמע מכך, ומכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין, רואים את בירנפלד כאחראי למעשיו של ועקנין. 10. לאור האמור, לא עלה בידיו של בירנפלד להביא מטעמו ראיות לכך, כי לא נתקיימו בינו לבין ועקנין יחסי עובד-מעביד, וכמו כן הראיות שהציג, תמכו דווקא בגרסתו של ועקנין כאמור. עדותו של בירנפלד נמצאה מהוססת ורצופת תמיהות (כפי שיפורט בהמשך) נוכח עמדתו בביה"ד לעבודה, וגם בכך יש בכדי להשפיע על הכרעתי בהתייחס למהימנותה ומשקלה של עדותו. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. הכרעה 11. סעיף המסגרת על פיו נגזרת ההכרעה במחלוקת עסקינן, הינו סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע לעניין חובת המעביד כדלקמן: (א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם - (א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו, אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא-נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד. (ג) לעניין סעיף זה, מעשה - לרבות מחדל. 12. על-פי סעיף זה, אחראי מעביד לעוולה, שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי-נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. לקיומה של אחריות שילוחית של המעביד למעשה העובד יש צורך בהוכחת קיומם של שלושה תנאים: (1) קיומם של יחסי עובד מעביד. המבחן להגדרת יחסי עובד מעביד לעניין האחריות השילוחית בנזיקין הינו מבחן אחד בלבד, מבחן השליטה הגמורה, שליטתו הגמורה של המעביד על אופן ביצוע העבודה על ידי העובד. השליטה אינה צריכה להיות שליטה מקיפה, אלא די בקביעת מסגרת ארגונית וטכנית בה יפעל העובד, המכשור והחומרים עמם יעסוק העובד, שמשמעה כי המעסיק מכוון את אופן ביצוע העבודה ושליטתו גמורה בתחום הנתון לשליטתו. יש לציין, כי לצורך קיומה של שליטה גמורה אין זה הכרחי, כי העבודה תעשה מכוח חוזה בין הצדדים, וכי ביחסים בין הצדדים יתקיים יסוד של תשלום. כן, היכולת להתחיל או להפסיק את קשר התעסוקה אינה מצביעה על קיומם של יחסי עובד מעביד. (2) ביצוע עוולה על ידי העובד. (3) ביצוע העוולה על ידי העובד נעשה במהלך העבודה, דהיינו לעוולתו של העובד צריכה להיות חזות של פעולה רגילה מכלל הפעולות שהריהו רגיל ומוסמך לבצע בגדר תפקידו. (א' ברק, אחריות שילוחית בדיני הנזיקין, (ירושלים, 1964), עמ' 93, 123 - 159, וכן ע"א 190/81 נורית פלג נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(2), 57 ,עמ' 67-68; ע"א 445/88 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון נ' יצחק שטיבל, פ"ד מד(3), 331 ,עמ' 339-340). 13. תנאי ראשון: מעדותו של ועקנין, כמו מעדותו של בירנפלד, עולה כי ועקנין שימש כעובד שתפקידו היה סוכן, אשר בשעות עבודתו הוא מסתובב ב"שטח" ומוכר יחידות לטיהור מים בבית הלקוח. אם כן, בירנפלד אינו מכחיש את עובדת היותו של ועקנין מי שביצע "עבודה" לטובת העסק, ובעניין זה אף מעיד ועקנין, כי ביום התאונה, כמו בכל יום, הוא הגיע בתחילת העבודה למשרדי העסק לקבלת תדריך כפי שנוהגים לעשות כל הסוכנים שבעסק. מכאן ניתן ללמוד, כי "עבודתו" של ועקנין נעשתה בפיקוחו ובהתאם להוראותיו של בירנפלד. תנאי שני: ועקנין בעדותו אשר נשמעה בפני ביום 20.2.05, הודה בעמוד 9 לפרוטוקול, כי זה שפגע ברכב של לוי מאחור. תנאי שלישי: לטענתו של ועקנין, התאונה ארעה בתום יום העבודה, שעה שהיה בדרכו לביתו. בירנפלד מצידו לא הביא כל ראיה בכדי לסתור טענה זו, אולם הוסיף, כי השימוש ברכב במועד התאונה, נעשה שלא כדין. תחילה יש להדגיש, כי טענתו של בירנפלד לשימוש שלא כדין, הועלתה לראשונה בדיון המקדמי שנערך בפני. באת כוחו של בירנפלד, לא בקשה לתקן את כתב ההגנה ו/או לקבוע את התיק לדיון בו תובאנה הוכחות לתמיכה בטענה זו, ומאידך גם לא נשמעה כל התנגדות להרחבת חזית מצד בא כוחו של ועקנין. במצב דברים זה, בו יתכן ויש בכוחה של טענה זו לתרום לבירור המחלוקת, אבחן את אמיתותה בקצרה. גם מדבריו של בירנפלד בתובענה זו וגם מדבריו בביה"ד לעבודה עולה, כי רכבו נמסר לועקנין במסגרת ביצוע עבודתו כסוכן מכירות בעסק. ואולם, כמו שכבר נאמר, טוען בירנפלד, כי במועד בו ארעה התאונה נתבקש ועקנין להשיב את הרכב לעסק בעקבות הסכסוך שנתגלה בין הצדדים, ומאחר ובפועל הוא לא פעל בהתאם לנדרש ממנו ולא השיב את הרכב, הוגשה נגדו תלונה במשטרה להשבת הרכב, ויש בכך להצביע על שימוש שלא כדין ברכב בעת התאונה. בירנפלד לא הביא בפני את טופס ההודעה על הגשת התלונה במשטרה בקשר לעניין זה ולא את התכתובת שקדמה להגשת התלונה בה נתבקש ועקנין להשיב את הרכב, ולפיכך לא עלה בידו להוכיח טענתו. בירנפלד העיד בפני, כי ועקנין עבד בעסק עד לחודש דצמבר, ומדבריו אלו ניתן להסיק, כי ניתן לועקנין תלוש משכורת גם בחודש אוגוסט, למרות שבירנפלד איננו זוכר, כי ניתן תלוש בחודש זה, ואם ניתן לועקנין תלוש בחודש אוגוסט, הרי שבחודש זה עדיין ביצע עבודה עבור העסק, ובכלל זה עבד גם במועד בו ארעה התאונה. בירנפלד העיד, כי ימים ספורים בטרם ארעה התאונה, נמסר רכב חלופי לידיו של ועקנין וכשנשאל על ידי מי נמסר הרכב כאמור ובאילו נסיבות, השיב בירנפלד תשובות מהוססות ולא ברורות. מעדותו של ועקנין בעניין נראה, כי אכן הוגשה תלונה במשטרה להשבת הרכב, אולם יחד עם זאת, נראה, כי היה בכך בכדי להפתיע את ועקנין (ראה עמוד 9 לפרוטוקול), ובלאו הכי נשאלת השאלה מדוע השתהה בירנפלד בהגשת התלונה, שהרי זו הוגשה לדבריו, רק באמצע ספטמבר. לאור כל האמור, אני מגיע למסקנה, כי השימוש ברכב נעשה במסגרת ביצוע עבודתו של ועקנין במכירת יחידות טיהור מים ב"שטח", ולאחר שהגעתי למסקנה זו, מכללא ניתן להסיק, כי השימוש ברכב נעשה כדין. 14. לאחר שנוכחתי, כי מתקיימים התנאים הדרושים להטלת אחריות על בירנפלד מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968, אני מגיע למסקנה לפיה, הוכח בפני, כי הנהיגה ברכבו של בירנפלד הייתה ברשות ולצורכי עבודה ועפ"י הוראותיו של בירנפלד (המעביד). לכן בירנפלד חב באופן מלא לתשלום לתובעת בגין הנזקים שנגרמו לה מחמת העוולה שבוצעה על ידו של ועקנין. סוף דבר 15. לאור האמור לעיל ולאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים מיום 20.2.05, אני מקבל את התביעה ומחייב את בירנפלד לשלם לתובעים, סך של 28,378 ₪ (לתובע 1 - 17,566 ₪, ולתובעת 2 - 10,812 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.10.01 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את בירנפלד לשלם לתובעים ביחד הוצאות משפט בסך של 500 ₪, שכר עד בסך 500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור של 10% + מע"מ מסכום פסה"ד. התביעה כנגד ועקנין נדחית, ובנסיבות המיוחדות של תיק זה, כשועקנין נהג ברכב, והצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלת מעמדו של ועקנין, לא היה מנוס לתובעת 2 אלא לתבוע גם את ועקנין, ולפיכך אין להשית עליה הוצאות בגין דחיית התביעה כנגד ועקנין. סכום פסה"ד והוצאות שכה"ט ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכבתאונת דרכיםנזק לרכב