רגישות לקור - טירונות כלל צה"לית

פסק דין מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערעורים (להלן:- "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1959 (בראשות כב' השופט ד' גלדשטיין) (להלן:- "חוק הנכים" או "החוק"), מיום 12.3.02, בע"נ 285/97 (להלן:- "החלטת הוועדה"), שקיבלה באופן חלקי ערעור על החלטת המשיב, מיום 8.5.97 (להלן:- "החלטת המשיב"), וקבעה כי חלה החמרה בשיעור 50% בנכותו של המערער והמשיב שכנגד (להלן:- "המערער") עקב שירותו הצבאי. 1. העובדות הצריכות לעניין (א) המערער התגייס לצה"ל ביום 22.1.92 (בהחלטת הוועדה נכתב בטעות: 26.1.92) בפרופיל 72, ועבר טירונות כלל צה"לית שנמשכה כארבעה שבועות בבסיס הסמוך לשכם. בתקופה זו שרר באיזור מזג אוויר קר, והטמפרטורות ירדו לפרקים עד מתחת לאפס. ארבעה עשר יום לאחר תחילת הטירונות החל המערער לגלות תסמינים של תסמונת הרנו (Raynaud’s Phenomenon) (להלן גם:- "התסמונת"), שעניינה רגישות לקור ושבאה לידי ביטוי בתחושת קיפאון וכאבים באצבעות הרגליים והידיים. בשלב הראשון לא קיבל המערער טיפול רפואי מתאים. לאחר הטירונות (במרץ 1992) הוצב המערער בבסיס בצפת, שם המשיך להיחשף לקור, הן בשל שירותו בחדרים ממוזגים, הן בשל מזג האוויר הקר באזור. שני רופאים בדקו את המערער במהלך שירותו הצבאי: ד"ר שחאדה, שחשד בקיומה של תסמונת רנו, וד"ר מרקל, שציין כי נראה שמחלת המערער נבעה מרגישות לקור, אשר החמירה כתוצאה מפגיעת הקור שאליה נחשף, והמליץ על מניעת חשיפה לקור. ביום 27.5.92 נקבע למערער פרופיל 65 וסעיף ליקוי מתאים לתסמונת רנו. ביולי 1992 הועבר המערער לשרת בבסיס גלילות, ואז חל שיפור במצבו. (ב) ביום 28.2.96 הגיש המערער תביעה למשיב להכירו נכה לפי החוק, ולקבוע שהתסמונת נגרמה כתוצאה משירותו הצבאי. ביום 8.5.97 דחה המשיב את התביעה, וזאת על סמך חוות דעתו של פרופ' פרס, מיום 20.3.97, שקבעה כי אין קשר בין תלונות המערער על רגישות לקור לבין תנאי השירות הצבאי, וכי בבדיקת המערער לא נתגלו סימני נכות או מחלה. המערער ערער על החלטת המשיב. 2. הדיון בוועדה (א) במסגרת הדיון בוועדה הגישו הצדדים חוות דעת מומחים מטעמם. המערער הגיש שלוש חוות דעת שנתן פרופ' זהבי (מוצגים "ו1"-"ו3" למוצגי המערער), והמשיב הגיש ארבע חוות דעת שנתן פרופ' פרס (מוצגים "ז1"-"ז4"). המומחים נחקרו על חוות דעתם. (ב) בחוות דעתו מיום 14.5.98 קבע פרופ' זהבי שהמערער לא סבל מרגישות לקור טרם גיוסו. תסמונת הרנו מתבטאת בהתקפים טיפוסיים בעת חשיפה לקור - התקפים המבטאים הפרעה לזרימת הדם בעורקים של אצבעות הידיים והרגליים, ושבאים לידי ביטוי בין היתר בחיוורון האצבעות. הגורמים להפרעה בזרימת הדם אינם ברורים די צרכם, ופרופ' זהבי מנה שלושה מנגנונים אפשריים. מסקנתו של פרופ' זהבי הייתה, כי המערער סובל מתסמונת רנו ראשונית שבאה לידי ביטוי מובהק עקב שרותו הצבאי במקומות קרים ואשר הוחרפה מאוד עקב החשיפה לקור באזורים אלה. בנוסף ציין פרופ' זהבי, כי התופעה עלולה להוות סיבוך מאוחר של מכת קור. בחוות דעתו מיום 12.7.98 ציין פרופ' פרס מטעם המשיב, כי תסמונת רנו מצטיינת בחוסר אספקת דם אפיזודית, והיא מהווה תופעה די שכיחה הפוקדת בין 4 ל-15 אחוז מהאוכלוסיה. תופעותיה נגרמות על ידי קור או גירוי אמוציונלי, והאטיולוגיה שלה אינה ברורה; הסיבות שגורמות למחלה מבוססות על תיאור מקרים נקודתיים. מסקנתו של פרופ' פרס הייתה, שלמערער הייתה פרדיספוזיציה למחלת רנו עובר לגיוסו, אשר התגלתה עם חשיפתו לקור במסגרת השירות. לדעתו, המחלה הייתה מתגלה בכל חשיפה דומה לקור, כך שהמחלה לא נגרמה בעטיו של השירות. בחוות דעתו מיום 20.5.99 ציין פרופ' זהבי, כי תסמונת הרנו עלולה להיות סיבוך מאוחר של מכת קור דו-צדדית, ולנוכח חשיפה לקור עז נגרם למערער נזק לתאי האנדותל בכלי הדם. המסקנה המתבקשת מכך היא, שסביר להניח שלולא היה המערער נחשף לקור עז לא היה הוא סובל מתסמונת רנו או מתפקוד אנדותלי אבנורמלי. בחוות דעתו של פרופ' פרס, מיום 5.7.99, צוין שאין במנגנונים הפיזיולוגיים שתוארו בחוות דעתו של פרופ' זהבי משום הוכחה שמחלת הרנו נגרמה על-ידי חשיפה לקור, ומכאן, שאין להסיק שמחלתו של המערער נגרמה לו עקב שירותו הצבאי. (ג) בחקירתו לפני הוועדה (עמ' 1 לישיבת 2.5.01) הודה פרופ' זהבי בתשובה לשאלת הוועדה, כי אין תשובה חד משמעית לשאלה אם הרגישות (הנטייה לחלות במחלה) קיימה מלידה, והודה כי האטיולוגיה עדיין אינה ידועה די הצורך. פרופ' זהבי ציין בחקירתו, כי המחלה עלולה להיווצר גם בשל התרגשות או נטילת תרופות מסויימות (עמ' 2 לפרוטוקול). פרופ' זהבי התייחס גם לשאלת ההחמרה, וציין כי ככל שתקופת החשיפה לקור ארוכה יותר, התגובה תהיה קשה יותר. גם פרופ' פרס העיד לפני הוועדה והסכים בעדותו כי מכת קור יכולה לגרום לתופעת רנו אולם שלל את הטענה שמחלת המערער נבעה מחשיפה זו. הוא ציין, כי האטיולוגיה אינה ידועה, ומסיק שהייתה למערער פרדיספוזיציה. 3. החלטת הוועדה הוועדה קבעה, שלמרות שהתסמונת הופיעה בסמוך לפגיעת קור שארעה במהלך השירות, ונראה לכאורה כי החשיפה לקור היא שגרמה להתפרצות המחלה, לא שוכנעה היא שמדובר במחלה שנגרמה עקב השירות (עמ' 6 להחלטה, סעיף 10). המערער לא הצליח להוכיח קשר סיבתי רפואי בין המחלה לשירות, ולא ניתן לבסס קשר סיבתי משפטי ללא קשר סיבתי רפואי. פרופ' זהבי הודה שהאטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, וקשר של גרימה בין חשיפה לקור לתסמונת רנו אינו חד משמעי. אשר על כן, לא הוכח על פי קביעת הוועדה קשר של גרימה. על אף זאת שוכנעה הוועדה, שהמחלה הוחמרה עקב השירות. קביעתו של פרופ' זהבי כי חשיפה מתמשכת לקור מגבירה את סף הרגישות לא נסתרה על-ידי פרופ' פרס, ומאחר שהמערער החל לסבול מסימני התסמונת בחלוף 14 יום מגיוסו, אך רק חמישה חודשים לאחר מכן הוצב לשירות באקלים חם יותר שהיטב את מצבו, ניתן לקבוע כי המחלה הוחמרה עקב השירות. הוועדה העמידה את שיעור ההחמרה על 50%, בקובעה שקשה לאמוד את שיעורה המדוייק של ההחמרה, ובהתחשב בכך שסימני המחלה הראשוניים התגלו במהלך השירות. 4. טענות המערער (א) המערער טוען כי שגתה הוועדה כשקבעה שלא הוכח קשר סיבתי של גרימה בין השירות הצבאי למחלה. לטענתו, ההלכה הפסוקה קובעת כי מקום שמחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה של נטייה קונסטיטוציונאלית עוד בטרם השירות, רואים את המחלה כולה כאילו נגרמה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו. לחילופין טוען המערער, כי יש להכיר בהחמרה בשיעור 100%. (ב) אשר לנטל ההוכחה טוען המערער, שאין להחמיר עמו, ושהוא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין השירות הצבאי. (ג) המערער טוען שמעדות המומחים עולה שחשיפה לקור עלולה לגרום לתסמונת. 5. טענות המשיב המשיב טוען כי שגתה הוועדה בקביעתה כי חשיפת המערער לקור החמירה את המחלה. קביעה זו, כך נטען, לא הייתה מבוססת כדבעי על חומר הראיות שבא לפני הוועדה. משקבעה הוועדה שהאטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, היה עליה לדחות את הערעור. 6. דיון והכרעה (א) המסגרת הנורמטיבית כדי להכיר בתביעתו של חייל דורש חוק הנכים הוכחה כי נכותו נגרמה גם "תוך כדי" וגם "עקב" השירות הצבאי. משמעותה של דרישה זו היא הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. הקשר הסיבתי מוסק על-ידי בית-המשפט על יסוד המידע העובדתי והרפואי המוצגים לפניו, תוך הפעלת שיקולים של מדיניות משפטית. הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי נשענת בראש ובראשונה על הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות הצבאי; קשר סיבתי משפטי אינו יכול להיווצר ללא כל ראיה מדעית על קיום האפשרות של קשר סיבתי רפואי, אלא אם כן יש הוראה מפורשת אחרת בחוק החרות (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 211 (להלן:- "עניין רוט")). קשר סיבתי עובדתי אפשר להוכיח באמצעות אסכולה רפואית המכירה בקשר של גרימה בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה. אולם גם אם הוכח לבית-המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין תנאי השירות למחלה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", עדיין פתוחה בפני התובע הדרך להוכיח כי במקרה המיוחד שלו נגרמה או הוחמרה המחלה עקב תנאי השירות. קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו של התובע מהווה אפוא נדבך הוכחתי בלבד שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי. במצב שבו מונח קיומה של אסכולה רפואית, עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להביא ראיות כי נכותו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. כלומר, העדר הוכחת אסכולה רפואית מצד התובע אינו סותם את הגולל על האפשרות להוכיח את תביעתו (רע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931 (להלן:- "עניין מאיר"); ע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 536 (להלן:- "עניין קליג'")). לעניין נטל ההוכחה - הלכה היא כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. ואולם, אין להחמיר עם תובע בעניין מידת ההוכחה; הוא אינו חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מחומר הראיות בשלמותו, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה. לשון אחר: על התובע לשכנע את הוועדה, ברמה העולה על מאזן ההסתברות במשפט האזרחי, שהמחלה נגרמה עקב השירות (עניין רוט, לעיל). (ב) מן הכלל אל הפרט אנו סבורים שיישום ההלכה הפסוקה בנסיבות דנן מביא למסקנה שהמערער עמד בנטל להוכיח כי מחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי. אין חולק שהמערער לא הוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענתו כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין חשיפה לקור לבין גרימת המחלה. אלא שגם בהעדר אסכולה רפואית, יכול היה המערער להוכיח שהתפרצות המחלה בנסיבות דנן נגרמה עקב השירות. לטעמנו, המערער עמד בנטל זה. לית מאן דפליג שתסמיני המחלה הופיעו אצל המערער לראשונה בעת שירותו הצבאי, ולאחר שנחשף לקור. פרט לחשיפה לקור לא היה כל אירוע אחר שאפשר להצביע עליו שהוא גרם להתפרצות המחלה, מה גם שהמומחים מטעם הצדדים לא היו חלוקים ביניהם שקור משפיע על המחלה, ושיש בחשיפה לקור כדי להחמיר אותה. זאת ועוד. הגם שהמומחה מטעם המשיב ציין כי האטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, הוא העיד כי "אם אין להם רגישות קודמת למחלה הם לא יפתחו את המחלה. הרגישות - כנראה שיש גורמים משפחתיים. יש פרדיספוזיציה. האטיולוגיה אינה ידועה. אם הוא יפתח תופעות רנו אנו מסיקים שיש לו פרדספוזיציה" (עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת 2.5.01). במצב דברים זה יש להחיל את ההלכה הקובעת כי: "אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי - בין אם היא הייתה ידועה ובין אם הייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. [...] מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונאלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו." (עניין רוט, 213-214) בנסיבות העניין המשיב לא סתר את החזקה שקמה לטובת המערער כי המחלה נגרמה בעטיו של השירות הצבאי, ולא רק הוחמרה. ברע"א 187/83 דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 367 אמר השופט בך את הדברים האלה: "יש שעדות של רופא, לפיה קיימת אפשרות שפרוץ המחלה נבע מתנאי השירות, ביחד עם ראיות, המצביעות על כך שאמנם זה מה שכנראה אירע בפועל, די בהן כדי להצדיק את קבלת התביעה. החשוב הוא, שבסופו של דבר, תוך ראייה כוללת של חומר הראיות בשלמותו, משתכנע בית המשפט לא רק שקיימת אפשרות תיאורטית בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, אלא שיכול הוא לקבוע, כי גירסה זו נראית לו, ושניתן לומר לגביה, לפחות, כי היא מאוד מתקבלת על דעתו." על רקע הדברים האלה אנו סבורים שהמערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהמחלה נגרמה כתוצאה משירותו הצבאי, ודי בכך כדי לקבל את ערעורו. ממילא יש לדחות את טענת המשיב כי חשיפת המערער לקור הביאה לביטוי של תסמיני המחלה, אך לא לגרימתה. (ד) אשר לטענת המשיב שאין להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הוועדה - המערער אינו חולק על ממצאים אלה; מה גם שהוועדה ממילא לא קבעה שהמערער קיבל מכת קור, כהגדרתה בעגה הרפואית. (ה) ב"כ המשיב תומכת טענותיה בהחלטת הנשיא שמגר בד"נ 38/84 רחל ומסעוד לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם; צורף לעיקרי הטיעון מטעם המשיב), שבה צוין כי "אינה מקובלת עלינו הסברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני למחלה אלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור". אין אנו חולקים על דברים נכוחים אלה. דא עקא, אין להם תחולה כאשר הוכח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בהתאם להלכות שנפסקו בעניין קליג' ובעניין מאיר. 7. סוף דבר מכל האמור לעיל, הערעור מתקבל. החלטת הוועדה מתבטלת ואנו קובעים כי מחלת המערער נגרמה עקב שירותו הצבאי. ממילא נדחה הערעור שכנגד. המשיב ישא בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪. צבאלשכת גיוס / טירונות