פסק דין 1. התובע, יליד 1989, קטין בן 10 בעת האירוע, תלמיד בית הספר היסודי "בן צבי" הרצליה. ביום ה-24.12.99 בשעות הבוקר בעת ריצתו במסדרון נדחף התובע על ידי בן כיתתו לעבר ידית דלת הכיתה ונפצע באמתו השמאלית, ולטענתו בשל כך שהידית לא היתה תקינה. בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מאותה תאונה, הוגשה התביעה כנגד המחזיקים במבנה והמבטחת - הנתבעים 2 ו- 4 וכנגד המפעילים את בית הספר - הנתבעים 1 ו- 3. 2. ביום ה- 24.12.99 בשעות הבוקר שהה התובע בבית ספרו. במהלך משחק עם חבריו, בהפסקה שבין השיעורים, נדחף התובע ע"י בן כיתתו לעבר ידית דלת הכיתה שהיתה עשויה מתכת שבורה. כתוצאה מן התאונה נגרם לתובע קרע עמוק באמתו השמאלית, שמפאת גודלו נאלצו הרופאים לתפרו. כמו כן נאלץ התובע לעבור טיפולים פיזיותרפיים עקב מגבלה שנתגלתה בתנועת ידו. 3. לטענת התובע מאז התאונה סובל הוא מכאבים ורגישות בידו השמאלית וכן ממגבלה תפקודית ונשארה לו צלקת המהווה פגם אסתטי בולט. לטענתו, הוא סובל בנוסף ממצוקה נפשית שמקורה בפגם האסתטי, מכיוון שבהיותו ילד הפכה אותו הצלקת למושא ללעג ודחייה מצד בני גילו וחבריו. 4. התובע טוען כי הנתבעים התרשלו כולם יחד וכל אחד לחוד כדהלן: א. לא דאגו לתקינות המתקנים בבית הספר והניחו למפגע כגון ידית הדלת הרופפת והחדה להתקיים ולגרום לפגיעה בתובע. ב. לא הציבו מורה אחראי מטעמם להשגחה על הילדים המשחקים בזמן ההפסקה ג. לא דאגו להימצאותה של אחות ו/או חובש בשטחו כנדרש, אשר יכול היה להקטין את הנזקים שנגרמו לתובע. התובע טוען לנזקים בעבר ובעתיד בגין הפרטים הבאים: עזרת הזולת, כאב וסבל, הוצאות רפואיות בעתיד ונסיעות, הפסדי הכנסה בעתיד לרבות תנאים נלווים, עזרה וסיעוד בעתיד ועזרת צד ג' 5. הנתבעים 1 ו-3 מכחישים את טענות התובע וטוענים כי התאונה ארעה מפאת התנהגותו הרשלנית של התובע, אשר נהג בניגוד להנחיות המורים, השתולל ועקב כך נדחף. כמו כן טוענים כי המקרה היה בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה באורח סביר מבחינת הנתבעים. טענתם היא כי נהגו כפי שכל מוסד סביר היה נוהג בנסיבות העניין וכי הציבו בזמן ההפסקה מורים להשגחה על התלמידים. כמו כן טוענים, כי בבית הספר נכחו מורות שעברו הכשרה של עזרה ראשונה, התובע קיבל טיפול תוך חבישה עם תחבושת אישית, המורה הזמינה למקום אמבולנס והתובע פונה לבית החולים עם אימו, שאף היא הוזמנה לבית הספר. כמו כן טוענים הנתבעים 1 ו- 3, כי נתבעת 2 אחראית למבנה בית הספר בהיותה בעלת המבנה, הציוד לרבות ידיות על דלתות בית הספר ואחראית לתחזוקת בית הספר. נתבעת 2 הינה המעסיקה של אב הבית, ומשלמת את שכרו. רשלנות התובע ו/או נתבעת 2 ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנותם הנטענת של הנתבעים 1 ו- 3, המוכחשת כשלעצמה, לבין האירוע נשוא התביעה. 6. נתבעים 2 ו- 4 טוענים, כי מדובר היה בתאונה שלא ניתן היה למנעה ושאין להם חבות בגינה, והחבות נופלת בחלקו של אותו תלמיד אשר דחף במפתיע את התובע. כמו כן מכחישים הנתבעים 2 ו- 4 כי בידית הדלת היה פגם כלשהו, ואפילו אם תתקבל הטענה כי היה בה פגם, אין בין הנטען לבין מצב הידית כל קשר סיבתי. נתבעים 2 ו- 4 טוענים כי אין כל אחריות לפיתחם וכי התאונה נגרמה אך ורק בעטיו של התובע ו/או נתבעים 1 ו-3 בשל התרשלותם או של מי מטעמם אשר התבטאו במעשים הבאים: התובע: השתתף בתגרה, ולא נהג כפי שעל תלמיד זהיר לנהוג בנסיבות המקרה. נתבעים 1 ו- 3: לא התריעו ולא דאגו לתיקון ידית הדלת, לא קיימו פיקוח ושליטה הנדרשת על ילדי בית הספר, באופן הנדרש על פי דין ו/או על פי הנחיות משרד החינוך ולא נהגו כפי שעל מורים ומנהלים סבירים ומיומנים הי לנהוג בנסיבות המקרה. 7. הנתבעים יחדיו טוענים כי אין קשר סיבתי בין הנזקים הגופניים לקיומם טוען התובע לבין התאונה וכן טוענים כי הצלקת שנותרה, אין לה השפעה תיפקודית כלשהי והיא אינה מכערת. 8. אין מחלוקת כי למורים בבית הספר חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר כל עוד שוהים התלמידים בשטח בית הספר במהלך הלימודים. ראה דברי השופט אור בע"א 310/89 אליהו כהן נגד משרד החינוך פד"י מ"ו (1) 402: "אין מחלוקת שמורים בבית הספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר גם שעה שנמצאים התלמידים בהפסקה בין שיעורים בשטח בית הספר מחוץ לכיתות הלימוד. אחריות זו מוטלת, לפי הנסיבות, על המורה המחנך, לעיתים על המורה התורן בחצר, לעיתים על מנהל בית הספר, אשר אחראי אחריות מנהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים. במקרה דנן אין חולק כי התאונה ארעה בשעות הלימודים ובמסדרון בית הספר וקיימת לפיכך חובת זהירות מושגית הן על צוות ההוראה והן על בעל המקרקעין והמחזיק בו. 9. לצורך בחינת חובת זהירות זו אנו נזקקים למבחן הצפיות ולשאלה האם הסיכון היה "רגיל" או "בלתי רגיל". במקרה שלפנינו אב הבית, מר אמנון צדוק, אישר בחקירתו כי הוא היה מתקן את הרוזטות (כיסוי דקורטיבי של מקום חיבור הידית לדלת) וכן כי הידיות והרוזטות היו ממתכת ולא מפלסטיק. התובע נחתך באמת ידו מרוזטת הדלת החדה אשר לא היתה מחוברת לדלת כראוי ואשר בלטה ליד זוית הדלת באופן מסוכן. בנסיבות העניין נראה כי הותרת דלת כיתה בבית ספר הומה ילדים, כאשר רוזטת הדלת החדה עלולה לפצוע אותם, הינה מפגע מסוכן ואינה בגדר סיכון סביר. כמו כן גם העדר פיקוח של מורה על תלמידים בהפסקה אינה בגדר נטילת סיכון סביר. בת.א. 42675/01 אבן חן אלעד נ' מ"י (דינים שלום כרך כח 710) (להלן: "פרשת אבן חן") נקבע כי "על חובתו של כל מוסד חינוכי, לעמוד על הסיכונים הבטיחותיים, המצויים בחצרם ולבערם, במיוחד כשמדובר באמצעי בטיחות שעלותם נמוכה, עמד בית המשפט העליון בפסק דין בעניין ע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות, שם דובר על תלמידה שנפגעה מגזע עץ חרוב שקרס ופגע בה . אשר לאמצעי הזהירות שהיה על בית הספר לנקוט, נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג כהן כי " מדובר בבית ספר המופקד על שלום תלמידיו. במקרקעין שבחזקתו... האמצעים למניעת סכנה צפויה... פשוטים וזולים יחסית. האמצעי לבדוק ולהרחיק את הסכנה, מצוי בהישג יד של בית הספר וניתן ליישום ללא הוצאות יוצאות דופן וללא צורך להיזקק למצעים חריגים". קיומו של מפגע שכזה צפוי לגרום לפגיעה בכל אדם במיוחד ילדים. הנתבעים 1 ו- 3 טוענים שחרף גודלו של בית הספר הצליחו הנתבעים להראות סידור השגחה יעיל ומסודר, ואכיפת האיסור המפורש לרוץ במסדרונות כמפורט בסעיפים 7 ו-8 לתצהיר המנהלת. כן העידה המנהלת כי תקנון בית הספר היה תלוי בכניסה לבית הספר וכי היתה מורה תורנית בחצר הגובלת במסדרון, וכן אותה מורה תורנית היתה צריכה לסייר גם במסדרון הפונה לחצר. בנוסף טוענים הנתבעים כי במספר פסקי דין נקבע כי "חובת ההשגחה של מנהל על תלמידיו אינה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון..." (ע"א 635/70 יעקב מנדלסון נ' יעקב קפלן פד"י כ"ה (2) 113.) וכן "בעת הפסקה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב בד"כ פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות אין מתחייב פיקוח צמוד דווקא... אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום...." עוד נקבע כי מורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית שאינה צפויה מראש. ראה: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מז (1), 802 וכן ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן פ"ד כ"ה (2) 113 וע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה פ"ד ל"ה (2) 764 וכן ע"א 4118/91 עיזבון המנוח ארגמן נ. חפצבדי תע על 96 (2) 207. יחד עם זאת בפרשת מרצ'לי ע"א 2061/90 פד"י מז (1) 802 נאמר "אשר לחובת ההשגחה על תלמידים נפסק כי חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על קטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני-חי או דומם- הן מפני הפגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין באשר הוא קטין לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו בין במעשה ובין במחדל... ב. גופו של הקטין חלש והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו..." מעדותה של מנהלת בית הספר ניתן ללמוד לכל היותר, כי היה נוהל של פיקוח מורים בהפסקה על התלמידים. בסעיף 5 לתצהיר נאמר על ידי המנהלת כי המורה פנינה ברינקר היתה תורנית במקום, מורה זו לא זומנה להעיד בתיק. ברור כי מורה לא יכולה להיות בכל מקום ומקום בו נמצאים התלמידים, ויכול ולא היתה יכולה למנוע את האירוע הספציפי בו נפגע התובע, אולם גם אם היתה הוראה גורפת וכללית האוסרת על ריצה במסדרון, היא אינה אפקטיבית דיה, שכן מדובר בתלמידי בית ספר יסודי. מטבעם של ילדים, ובודאי בגיל 10, לרוץ ויש להזהירם מפני סיכונים ספציפיים. כמו כן העידה מנהלת בית הספר: "אז באותו זמן הידיות בלטו מקו הקיר ובית הספר ביקש שיפוץ וכאשר הגיע תורנו העירייה נענתה לבקשתנו והרחיבו את המזדרונות והשקיעו את הדלתות. זו היתה צורת הבניה של כל בתי הספר של אז". חלק מחובת הפיקוח של המורים הינה להתריע על קיומם של מפגעים וברור כי רוזטה שאינה תקינה בדלת חיצונית, נראית לעינו של כל מורה הנכנס לכתה, אם נותן מעט תשומת לב ולא רק אב הבית צריך להבחין בכך. בפסקי דין רבים הדומים למקרה שלפנינו אשר עוסקים באחריות מוסד חינוכי לשלום תלמידיו, נקבע כי בית הספר והגורמים האחראיים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי הקטין שנפגע. (למשל תא 4921/98 ברונשטיין ולדימיר נ' מ"י משרד החינוך דינים שלום כרך יז, 180) בנסיבות העניין, אין לקבל את טענת הנתבעים שעל התובע מוטלת רשלנות תורמת. אין מקום לייחס לתובע אשר היה בן 10 בעת האירוע נשוא התובענה כל רשלנות תורמת לקרות האירוע. התובע לא יכול היה בגילו לצפות את הסכנה הנשקפת מרוזטה בידית דלת, מה עם שהוא נדחף לעברה ולא עשה פעולה רצונית ולכן לא התרשל בצורה כלשהי. סעיף 64 (3) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע מפורשות כי ילד למטה מגיל 12 לא יחשב כמסוגל לחשוף עצמו או רכושו למצב זה, כך גם בפרשת אבן חן שם-גילו של התובע היה 9 שנים וכן בע"א 310/89 כהן נ' לנטוש פ"ד מ (1) 402, שם נדחתה הטענה כי יש לייחס אשם תורם לילד בן 8. 10. בעקבות האירוע התובע הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא שם נתפר הפצע בידו . כעבור יומיים, חזר התובע לבית הספר. קיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים באשר לנכותו של התובע. המומחה הרפואי מטעם התובע הפלסטיקאי פרופ' האובן אשר בדק את התובע קבע לו 10% נכות בגין הצלקת באורך כולל של 9 ס"מ וברוחב של 1.2 ס"מ וזאת לפי תקנה 75 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. פרופ' האובן מציין כי לתובע יש אפשרות לבצע ניתוח מתקן אשר עלותו עם טיפול משלים הינה כ-20,000 - 30,000 ש"ח, ואולם בכל מקרה תיוותר צלקת. ואילו הפלסטיקאי מטעם הנתבעת דר’ לויאב, מציין כי הצלקת שנותרה כהה במעט מצבע פני העור, אין עדות לגרד, אודם או פציעה באזור הצלקת, אין רגישות לכאב במגע, לדבריו זהו אזור המתכסה בשיער המסתיר כמעט לגמרי את הימצאות הצלקת. לדעתו לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הצלקת, שאין לה משמעות תפקודית כלשהי אלא מתבטאת בצד האסתטי בלבד. דר' לויאב מציין, כי ניתן להפוך הצלקת לבלתי בולטת ולהקטין את אחוזי הנכות בניתוח שעלותו 5,000 ₪. 11. בית המשפט התרשם ממראה הצלקת ומתנועתיות מלאה של יד התובע. הצלקת אינה מפריעה לתפקודו של התובע. הביטוי המשמעותי של הצלקת הינו הצד האסתטי. הצלקת מופיעה בצד הפנימי של המרפק ולכן נראית לעיני כל. ברור כי בסביבתו הקרובה של התובע, אצל מקורביו, הפגם האסתטי אינו מפריע. בגילו, התובע אינו מתבייש בהיותו מצולק לסביבתו הקרובה. לא כן לגבי אלה אותם פוגש הוא לראשונה. טבעי שבהיותו קטין הצלקת תמשוך, בין הילדים, תשומת לב רבה יותר ורגישותו של התובע תהא רבה יותר. לא כן בין מבוגרים ולא כן כאשר התובע יהיה בוגר, אזי "יתחסן" ויתמודד היטב עם הליקוי האסתטי. יש לציין כי יתכן ובעתיד לפי קוד הלבוש בו ינהג התובע במקום לימודיו או עבודתו, ילבש התובע חולצות ארוכות שרוולים ואז הליקוי יתבטא בעיקר מחוץ לשעות העבודה או בפעילות ספורטיבית כגון בעת רחצה במקום ציבורי. הצדדים הסכימו כי יטענו לעניין חוות הדעת הרפואיות מבלי צורך לחקור את הרופאים ובית המשפט יפסוק לפי חוות הדעת והמסמכים המונחים לפניו. לאחר שראיתי פני הצלקת, לאור חוות הדעת הרפואיות והמסמכים הרפואיים, נראה כי בתיק זה אין לפנות לקביעת דרגת נכות באשר היא אינה מתבטאת בקושי של תנועתיות אלא מתבטאת בנזק אסתטי שגם הוא ניתן להפחתה במידה מסויימת באמצעות ניתוח. לאור האמור נראה, כי יש להעריך הפיצוי באופן גלובאלי בגין כאב וסבל בסך 20,000 ₪. עלות הניתוח נאמדת בממוצע בין חוות הדעת של המומחים, דהיינו בסך 12,500 ₪. 12. באשר לחלוקת האחריות בין קבוצות הנתבעים, נראה כי יש לחייב את הנתבעים 2 ו- 4 ב- 2/3 מהנזק בהיותם המחזיקים במקרקעין והדואגים לתקינות המבנה וביודעם כי הדלתות מותקנות כאשר ידיותיהן בולטות לתוך המסדרון בו מתרוצצים ילדים. ואת הנתבעים 1 ו- 3 ב- 1/3 מהנזק בהיותם המפקחים והמשגיחים על הילדים בבית הספר ואלה שצריכים להביא לידיעת הנתבעים 2 ו- 4 על הליקויים הדרושים תיקון וכמו כן ביודעם כי מבנה הידיות הבולטות לתוך המסדרון מהווה סכנה לילדים. לאור האמור, הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 32,500 ₪ נכון למועד פסק הדין וכן את עלות חוות הדעת של דר' לויאב בסך 5,640 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.10.02 ועד תשלום המלא בפועל וכן אגרת בית המשפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.4.03 ועד התשלום המלא וכן שכ''ט עורך דין בשיעור 20% בצרוף מע''מ והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני חינוךפיצוייםתאונות בבית ספרבית ספרנפילה