החלטה א. עובדות הרקע: 1. לפנינו ערעור המוגש במסגרת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן: "חוק המשפחות"). 2. המנוח יוחנן חממה ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 24.9.98 כתוצאה מאי ספיקה נשימתית על רקע של מחלה חסימתית ריאתית כרונית אמפיזמה (להלן: "המחלה"). אלמנתו של המנוח היא המערערת, משיגה בפנינו על החלטת המשיב מיום 27.2.01 לפיה נשלל קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת. נטעים כי קודם לפטירתו וביום 21.8.98 הגיש המנוח בפני המשיב תביעה להכרתו כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בגין המחלה בה לקה, אך נפטר קודם שנידונה תביעתו ומכאן שלמנוח לא הוכרה נכות. 3. אשר לתנאי שירותו של המערער כפי שנטענו והוכחו בפנינו: 3.1 המנוח גויס לשירות "במוסד" בשנת 1960 כאשר הוא בריא לחלוטין. בין השנים 1960- 1966 שירת המנוח כמסתערב / לוחם במצרים. 3.2 בשנת 1966 לאחר לכידתו של המרגל אלי כהן ז"ל בסוריה הוחזר המנוח לארץ על מנת שלא ילכד בכף ותיחשף זהותו. 3.3 בין השנים 1969 עד 1971 הוצב המערער (יחד עם רעייתו ובנו) באתיופיה, שם שימש בתפקיד מגשר בין המודיעין הישראלי למודיעין האתיופי. 3.4 בשנת 1971 חזרו המנוח ובני ביתו לישראל, המנוח עסק בעבודת תרגום חומר דיפלומטי, כאשר במהלך השנים הוא המשיך לבצע משימות שונות מטעם המוסד בחו"ל בכיסוי של ערבי. 3.5 בשנת 1982 גויס המנוח למלחמת לבנון והקים סדנאות השתלמות בלבנון בסוגיות של ריגול, האזנה ואיסוף מידע. 3.6 בשנת 1984 חלה הרעה במצבו הבריאותי של המנוח, שאז פרש מעבודתו במוסד ויצא לגמלאות. 4. המערערת טענה בפנינו כי שירותו של המנוח במצרים לווה במתח רב ולחצים חריגים בעוצמתם, שכן הדברים אמורים בשעות עבודה ממושכות סביב השעון, ללא שגרת חיים נורמאלית וללא אפשרות לארוחות מסודרות ולמנוחה ובנסיבות של סיכון קיומי. בנסיבות אלה נזקק המנוח לתחליף שהתבטא בעישון סיגריות מסיבי אליו התמכר כתוצאה מתנאי שירותו; לגרסת המערערת במהלך תקופת שירותו במצרים עישן המנוח כ- 4 חפיסות סיגריות מדי יום. 5. המערערת מוסיפה וטוענת כי עם שובו של המנוח לישראל לאחר תקופת השירות במצרים, הוא סבל מקוצר נשימה ואובחן כסובל במחלה, אשר הלכה והחמירה עד שהביאה למותו של המנוח. 6. חקירתה של המערערת בפנינו לא הניבה גרסה עקבית, שכן מחד גיסא טענה המערערת כי המנוח החל לעשן כאשר הגיע לארץ בשנת 1950 (בהיותו כבן 22) ומאידך טענה כי המנוח החל לעשן בגיל 18 - 19. גם באשר למכסת העישון של המנוח קודם לגיוסו למוסד לא הובאה בפנינו גרסה אמינה וחד משמעית וניכר כי המערערת מבקשת למזער את מכסת העישון של המנוח קודם כניסתו לשירות במוסד (עמ' 6 -7 לפרוטוקול ישיבת יום 2.5.04). 7. הגם שהמערערת לא יכלה להביא בפנינו גירסה ממקור ראשון באשר לנסיבות המתח שאפיינו את שירותו של המנוח במצרים, אין חולק בפנינו למעשה על העובדה כי מדובר בשירות עתיר סיכון ומתוח, עובדה זו מגובה בין היתר במכתבו של קמ"ט שיקום מיום 26.9.00 המופיע בתיק הרפואי. 8. אין חולק בפנינו כי המנוח לא הפסיק לעשן עד לשנת 1997. יתר על כן, חומר הראיות שבפנינו ובכלל זה גירסתה של המערערת מלמד כי רופאיו של המנוח אשר טיפלו בו עוד משנת 1966 עם שובו ממצרים, המליצו בפניו להפסיק לעשן. אשר לקצב העישון, לגירסת המערערת פחתה מכסת העישון של המנוח עם שובו ממצרים אולם לגירסתה קצב העישון גבר גם שעה שהמנוח מילא תפקידי שירות בוועידת פז במרוקו, בעת שירותו בלבנון ובעת שירותו באיטליה ובתורכיה. ב. חוות דעת רפואיות: 1. החלטת המשיב לדחות את הערעור גובתה בחוות דעת מייעצת של פרופסור עמיחי רובין, מומחה למחלות פנימיות וריאה על פי הכשרתו; בחוות דעתו מיום 7.2.01 הגדיר המומחה את המנוח, על פי האנמנזה, כמעשן כבד וסקר את תולדות שירותו במוסד. על פי התיעוד הרפואי שעמד בפניו ציין המומחה כי סימני אמפיזמה הרסנית בריאות המנוח תועדו רק בחודש פברואר 1984, בעוד שבשנת 1966 לא נמצא ממצא ברקמת הריאה; להלן ציין המומחה על פי התיעוד כי ניכרה החמרה בתפקודי הריאה של המנוח, דהיינו הסתמנה החמרה במהלך המחלה. המומחה מציין כי על פי מכתב השחרור של המרכז הרפואי רבין, שם אושפז המנוח עד למותו - נפטר המנוח בגיל 70, עקב אי ספיקה נשימתית על רקע מחלתו. בהתייחסו להתפתחות המחלה אישר פרופסור רובין כי זו באה על רקע עישון כבד מצטבר מצעירותו של המנוח ועד לגיל 62, 63 לפחות. להלן שלל פרופסור רובין את הטענה בדבר הקשר שבין מתח רב ובין עישון כבד וטען כי הסיבה העיקרית להמשך העישון אצל המנוח הינה התמכרותו לניקוטין. 2. המערערת הסתייעה בחוות דעת של מומחה מטעמה, ד"ר פ. וינר, מומחה למחלות פנימיות ויועץ למחלות ריאה. ד"ר וינר ציין על פי האנמנזה כי המנוח נחשף למצבי מתח ולחץ קשים במיוחד בתקופת שירותו במצרים ואף החל לסבול מקוצר נשימה כבר בשנת 1966. גם ד"ר וינר ייחס את מותו של המנוח למחלה בה לקה. בהתפלמסו עם פרופסור רובין הסכים אומנם ד"ר וינר כי הסיבה העיקרית להמשך העישון הינה התמכרות לניקוטין, אולם, בהסתמכו על תימוכין רפואי שציטט בחוות דעתו הוא טען כי קיים מתאם בין מצבי מתח, ובין כמות הסיגריות והיכולת להיגמל מעישון וכי אופי עבודתו של המנוח הביא לעלייה ברמת המתח ולצריכה מוגברת של סיגריות תוך כדי ירידה ביכולתו להיגמל מעישון ותרמה ללא כל ספק לחומרת מחלתו של המנוח ולקיצור משך חייו. ד"ר וינר סיכם את חוות דעתו בקביעה: "מר חממה סבל ונפטר ממחלה ריאתית חסימתית כרונית קשה על רקע עישון כבד... לפיכך אני מוצא כי קיים קשר של החמרה של תנאי שירותו על מחלתו". 3. בחוות דעת מגיבה מיום 27.4.03 חזר ועמד פרופסור רובין על דעתו לפיה ההתמכרות הקשה לניקוטין הינה הסיבה היחידה לעישון. להלן השיג פרופסור רובין על עמדת עמיתו, ד"ר וינר וטען כי המשך העישון של המנוח לאחר הפסקת עבודתו במוסד כמו גם המשך העישון למרות הופעת סימני המחלה, שוללים לחלוטין את קביעתו של ד"ר וינר, לפיה מצב הלחץ הוא שגרם לעישון ולאי הפסקתו. בסיכום חוות דעתו מטעים פרופסור רובין: "עישון נחשב על ידי האוכלוסיה יותר כאורח חיים נבחר של אדם ולא כהתמכרות משמעותית הגורמת לנזק בריאותי למעשן", ג. דיון וממצאים: 1. נטל הראיה - נקדים ונאמר כי נטל הראיה מוטל על המערערת ועליה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותו של המנוח לבין פטירתו מן המחלה בה לקה. אין חולק כי המערערת הגישה את הערעור כשנתיים לאחר מותו של המנוח די בכך כדי להפקיע את תחולתו של סעיף 2 לחוק המשפחות; כמו כן לא מתקיימת במנוח הוראת סעיף 2 ב' לחוק המשפחות באשר ערב מותו לא היה המנוח "חייל" (השוו בר"ע 723/87 גביש נ' קצין התגמולים פ"ד לט (4) 760). אשר למשקלו של נטל הראיה האמור נקבע בע"א 555/92 עיזבון המנוח נתן בסון נ' קצין התגמולים (דינים עליון לה 470) כי אין לקבוע סטנדרטים חמורים במיוחד ביחס לחובת הראיה האמורה. 2. בחקירתו הנגדית לא עלה בידו של ד"ר וינר להביא נתון ברור באשר למכסת העישון של המנוח קודם לשירותו במצרים. הוא הסתמך על הצהרתה של המערערת לפיה קודם לתקופה האמורה עישן המנוח קופסה אחת ביומיים או שלושה. יחד עם זאת, ציין ד"ר וינר, כי גם 70 שנות קופסה תיצור פתוגנזה כמו 80 שנות קופסה ואף הבהיר כי: "אם אדם יעשן מספיק שנים במכסה של קופסת סיגריות ליומיים, הוא יכול לפתח את המחלה" (עמ' 12). קודם לכן בעמ' 11 לפרוטוקול העיד ד"ר וינר: "לצורך מחלתו (של המנוח) לא חשוב כמה עישן לפני שהגיע למצרים, כמה עישן במצרים וכמה עישן אחר מצרים". 3. עוד ציין ד"ר וינר, כי ההתדרדרות במחלה נעצרת רק אם מפסיקים לעשן לחלוטין. (שם בעמ' 12) ובהמשך עדותו הדגיש כי קיים יחס בין מכסת העישון ובין עלייה ברמת הסטרס (שם בעמ' 13). קודם לכן העיד ד"ר וינר כי ההתמכרות לעישון הינה פיזיולוגית לחומר הכימי ניקוטין שמצוי בו וכי מי שמתחיל לעשן בגיל צעיר, ההתמכרות מתחילה אצלו בגיל מוקדם (שם בעמ' 12), להלן הוסיף ד"ר וינר כי קיים מתאם ברור בין הנטייה להתמכר לניקוטין ובין הגברת מכסת העישון בכל מצב של מתח (שם בעמ' 12). 4. פרופסור רובין בעדותו לא נטה לזהות קשר ההכרחי בין קיומו של מתח ובין עישון. הגם, שהסכים כי לגבי חוג האנשים שמעשנים קיים מתאם בין עליית רמת המתח ובין הגברת העישון (שם בעמ' 15). פרופסור רובין הסכים עם עמיתו באשר לקשר הקיים בין ניקוטין לבין התמכרות לעישון במובן זה שאדם שנחשף לניקוטין, מעשן יותר (שם בעמ' 16). את עמדתו של פרופסור רובין בסוגיית השפעת המתח והלחץ ניתן למצות בעדותו לפיה: "אדם שהחל לעשן ללא כל קשר לתפקיד או למתח יכול בתנאים של לחץ או מתח אובייקטיבי להגביר את מינון העישון שלו". 5. על רקע עמדה זו לא שלל פרופסור רובין את האפשרות כי בתקופת שירותו במצרים שעה שהמנוח נחשף לסיכון חיים יומיומי, הוא עישן יותר מהנורמאלי. בה בעת הוסיף פרופסור רובין כי הירידה ברמת הניקוטין בין עישון סיגריה אחת לשנייה, יכולה אף היא להעלות את רמת הסטרס של המעשן. מכאן נימק פרופסור רובין את עמדתו לפיה אין קשר ישיר בין הסטרס האובייקטיבי לבין מכסת העישון (שם בעמ' 17). ד. הכרעה: לאחר שנתנו את דעתנו לחומר הראיות שלפנינו ולטענות ב"כ בעלי הדין, החלטנו לדחות את הערעור ואלה עיקר נימוקינו: 1. חומר הראיות מפרנס את הממצא לפיו זרעי הפורענות הקשורים בתחילת מחלתו של המנוח נזרעו עוד קודם לתחילת שירותו, מעצם העובדה כי החל לעשן בגיל צעיר וכתוצאה מכך התמכר לניקוטין. נסיבה שיש בה, על פי חוות דעת שני המומחים גם יחד, משום מעגל שוטים שלפיו העישון מביא להגברת ההתמכרות לניקוטין ואף משרה מתח בין סיגריה אחת לשנייה, שגורמת לצריכה מוגברת של סיגריות. במהלך עדותו הציג פרופסור רובין מחקר המעיד על שיעור גבוה של מעשנים בקרב חיילי צה"ל (מש/1) וטען כי קיימת נטייה נרכשת לעישון "מתוך שוויץ" ללא חשיפה למתח - המביאה להתמכרות לניקוטין. נראה בענייננו כי דפוס זה הולם בבסיסו את אשר אירע למנוח. 2. כאמור, לא הובאה בפנינו ראיה אובייקטיבית כלשהי באשר למכסת הסיגריות שעישן המנוח בתקופת שירותו במצרים, גרסתה של המערערת לפיה דווקא בתקופה זו עישן המנוח 4 חפיסות סיגריות ביום (כאמור בסעיף 4 ה' לתצהיר עדותה) אינה אלא עדות חיווי או עדות מפי השמועה המובאת מפי בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט לטובתו, ומשום כך יש לבחון גירסה זו בזהירות יתר. 3. אין להתעלם מן העובדה כי החל משנת 1966 לא נחשף המנוח לתנאי מתח חריגים, חרף עובדה זו הוא המשיך לעשן ולא חדל מעישון גם שעה שפרש לחלוטין מן השירות בשנת 86, תוך שהוא מתעלם מהנחיות רפואיות חוזרות ונשנות בדבר הצורך להפסיק לעשן. 4. הנובע מכאן שגם אם נקבל את העמדה שגרס ד"ר וינר לפיה תנאי מתח חריגים משרים צריכת סיגריות חריגה ומוגברת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שתנאים אילו התקיימו לגבי המנוח רק משך 6 שנים, ובתקופה שקדמה כדי 32 שנה לפטירתו של המנוח. 5. עמדתו של פרופסור רובין אליה חבר גם ד"ר וינר לפיה הירידה בכמות הניקוטין היא לכשעצמה מגבירה את המתח אשר לכשעצמו גורם לעישון יתר, אין לה דבר לתנאי השירות ומבחינה משפטית מדובר אפוא, בגורם זר מתערב, המתבטא בתגובה פיזיולוגית למחסור בניקוטין. בהקשר זה של הדברים, נבהיר כי המערערת עצמה העידה כי גם שעה שהמנוח מיתן את צריכת הסיגריות: "אז הריאות שלו התחילו לרצות את ה- 4 קופסאות של הסיגריות ולכן נוצרו המים בריאות" ולהלן הוסיפה כי המנוח אמר לה: "אני מעשן כתרופה כי כאשר אני לא מעשן הריאות מתכווצות לי" (שם בעמ' 9). (במאמר מוסגר נבהיר כי הגם שאין אנו מקבלים את החיווי הרפואי העולה מגירסה זו של המערערת, יש בעדותה זו כדי לבסס את הקביעה לפיה הגורם הפיזיולוגי הנעוץ בהתמכרות לניקוטין גרם לצריכה מוגברת של סיגריות). 6. שני המומחים גם יחד, הסכימו כי לו היה המנוח נמנע מעישון החל משנת 1966 ובהנחה שרמת העישון שלו קודם לתקופת השירות במצרים הייתה נמוכה, הייתה הפרוגנוזה שלו (סכות) טובה הרבה יותר ולמעשה ההתדרדרות במחלתו הייתה נעצרת. יש להניח כי על בסיס עמדה זו קבע ד"ר וינר קשר של החמרה לתנאי השירות (להבדיל מגרימה), וכידוע אין די בכך כדי לגבש זכאות להכרה על פי חוק המשפחות (להבדיל מאפשרות להכרה עפ"י חוק הנכים). כאמור לא מצאנו בתנאי שירותו של המנוח לאחר 1966 ובוודאי שלא עם תום שירותו בשירות - גורמי מתח חריג שהיה בהם כדי להסביר המשך העישון. 7. אשר לפסיקה: ב"כ המשיב הביא בפנינו אסמכתאות למכביר, לפיהן נדחה הניסיון לגזור קשר סיבתי בין עישון מזה ובין תנאי השירות מזה. יתר על כן, המודעות לסיכון שבעישון הינה בגדר ידע כה נפרץ עד כדי כך שיש בה כדי לשלול אחריות כלשהי בין השירות הצבאי לבין תחלואה המיוחסת לעישון. השוו: ע"א 1215/87 גור נ' קצין התגמולים ע"א (חיפה) 412/90 מושקוביץ נ' קצין התגמולים ענ 47/94 אברהם הר אבן נ' קצין התגמולים באסמכתאות אלה גרסו הערכאות, בין היתר כי בחירתו הפרטית של המשרת שירות ביטחוני לעשן, אינה מצדיקה כי המדינה תישא באחריות ותפצה אותו על נזקי העישון. 8. סוף דבר: אנו פוסקים כי לא עלה בידי המערערת להוכיח ברמת ההוכחה של "מתקבל מאוד על הדעת" קיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המנוח ובין פטירתו מן המחלה. אנו נאלצים אפוא לדחות את הערעור. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. בשולי החלטתנו נטעים כי על התרשמותנו לא ניתן להתעלם מן התרומה שהרים המנוח לביטחון ישראל בתפקידיו השונים, אשר בחלקם היה טבוע מימד נכבד של סיכון חיים עצמי. בנסיבות אילו אנו רואים להמליץ בפני המשיב כי ישקול הכרה לפנים משורת הדין. התחום הנפשיצבארפואהחוק משפחות חיילים שנספו במערכהאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותלחץ נפשי / מתח נפשיחיילים