פסק דין 1. מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס). בהחלטה מיום 11.4.05, נענה בית המשפט לבקשת המשיב להורות על גילוי מסמכים ספציפי (להלן - ההחלטה הראשונה) בגדרו של הליך לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, וכן על פי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. בהחלטה השנייה, מיום 20.6.05, נדחתה בקשת המבקשת לעיין מחדש בהחלטה הראשונה. 2. המבקשת הינה חברה המספקת ללשכות ההוצאה לפועל השונות שירותי אחסנת מיטלטלין ומכירתם. ביום 26.1.04 הגיש המשיב תובענה לבית משפט קמא, בגדרה עתר למתן סעדים הצהרתיים וכספיים נגד המבקשת. זאת, בטענה כי היא דרשה ממנו מס ערך מוסף (מע"מ) שלא כדין בעת שביצע עימה עסקאות קנייה של מיטלטלין מעוקלים אשר נרכשו, כך על פי המשיב, לשימושו האישי. המשיב סמך עמדתו על סעיף 18(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - חוק מע"מ), בו נקבע כי ה"ממונה", קרי אדם שמונה על ידי בית המשפט לתפקיד של מוציא לפועל או מי מטעמו למכירת נכס, "חייב בתשלום המס כפי שחייב בו העוסק, במקומו של העוסק". בסעיף 18(ב)(2) לחוק מע"מ נקבע כי רואים את ה"ממונה" כנותן שירות לעוסק. מכאן הגיע המשיב לכלל מסקנה כי המבקשת, בהיותה נותנת שירותים ללשכות ההוצאה לפועל, תהא רשאית לדרוש מן הקונה שיישא במע"מ אך בעת ביצוע עסקאות של מכירת נכסי מיטלטלין אשר עוקלו מעוסק. אולם, כאשר עסקינן במכירת מיטלטלין מעוקלים אשר היו במקור של חייבים פרטיים שאינם בבחינת "עוסק", אין המבקשת רשאית לדרוש בשעת מכירתם כי הקונה יישא במע"מ, שכן אין היא חייבת במע"מ. בד בבד עם הגשת התביעה, ביקש המשיב לאשרה כתובענה ייצוגית. יוער, כי המבקשת טוענת (וכן היועץ המשפטי לממשלה), כי למשיב אין כלל עילת תביעה אישית. במסגרת השלב בו נדונה השאלה האם לאשר התובענה כייצוגית, עתר המשיב לבית משפט קמא בבקשה להורות, בין היתר, הן על גילוי כללי והן על גילוי ספציפי של מסמכים הנמצאים בידי המבקשת ובשליטתה. מסמכים אלו, לטענת המשיב, הינם חיוניים לצורך בחינת התקיימות תנאי הסף לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. הערכאה הדיונית דחתה את בקשתו הגורפת של המשיב לגילוי של כל המסמכים הנמצאים ברשות המבקשת בסוברה, כי מדובר בסעד כללי מדי הנעדר מידת פירוט סבירה. יחד עם זאת, היא נעתרה לבקשה להורות על גילויים של מסמכים מסוימים. המדובר, בכל אותם מסמכים "המפרטים את כלל מכירת פריטי המטלטלין, שעוקלו, קודם לכן על ידי לשכות ההוצאה לפועל מחייבים פרטיים אשר החזיקו בהם לשימוש ביתי ו/או פרטי ואשר עבורם שילמו הרוכשים את הסכום שהוצע על ידם במכרז בצירוף מע"מ". יוער, כי המשיב הגביל את המסמכים שנדרשו בגילוי הספציפי לתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התובענה. 3. ביום 11.4.05 הגישה המבקשת לערכאה דלמטה בקשה לעיון חוזר, בגדרה נתבקש בית המשפט להורות על ביטול ההחלטה הראשונה. לחלופין הוצע לשנות את נוסחו האופרטיבי של צו הגילוי, כך שהוא לא יוגבל לחשיפת המסמכים המתייחסים אך לחייבים פרטיים, אשר החזיקו במיטלטלין לשימושם האישי. המבקשת הלינה על כך שבכדי לעמוד בדרישות הנוכחיות של צו הגילוי הספציפי, תיאלץ היא לבצע בירורים עובדתיים ביחס לכל חייב וחייב ממנו נלקחו המיטלטלין שהיא עסקה במכירתם. זאת, משום שהנתונים באשר להיותם של החייבים בגדר עוסקים אינם נמצאים ברשותה. בקשה זו, לעיון מחדש, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטה נפסק, כי גם אם צו הגילוי מחייב את המבקשת לערוך בירורים עובדתיים כלשהם, הרי שהמסמכים הנדרשים הם ברמת פירוט וממוקדות סבירה. על כן הוחלט, כי הצו אינו גורם הכבדה בלתי מוצדקת למבקשת. כמו-כן, צוין, כי החומר שהתבקשה המבקשת לחשוף עשוי לסייע בבחינת גודלה של קבוצת התובעים הפוטנציאליים ובבחינה האם השאלות המהותיות והעובדתיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה ניתנות להכרעה בתובענה ייצוגית. 4. עיקר טענתה של המבקשת מכוון כנגד צו הגילוי הספציפי שיצא תחת ידי הערכאה דלמטה, ואשר לדידה מטיל עליה חובות החורגות מן ההסדר המקובל של הליך גילוי המסמכים מכוח תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). משמעות הדרישה לגילוי מסמכים, כך על פי המבקשת, הינה חשיפת המסמכים אשר נמצאים בידי בעל הדין כפי שהם (As Is), הא ותו לא. על כן סבורה המבקשת, כי שגה בית המשפט עת שקבע הסדר גילוי אשר אינו מאפשר לה להסתפק בהגשת החשבוניות שנמצאות ברשותה, אלא מחייבה לבצע בירורים עובדתיים ביחס לכל אחד ואחד מן החייבים מהם עוקלו המיטלטלין. לעמדת המבקשת, הסדר שכזה אינו מוצדק, הן משום שהוא מכביד עליה מעבר לנדרש והן משום שבעת קביעתו לא ניתן משקל ממשי לעובדה שנטל ההוכחה מוטל דווקא על כתפי התובע, קרי המשיב. בתשובתו, תמך המשיב בהכרעת בית משפט קמא, בציינו כי גילוי המסמכים המדוברים הינו סעד חיוני להוכחת התנאים המוקדמים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. זאת ועוד, המשיב מתקשה להעלות על הדעת כי אין בחזקת המבקשת או לחלופין ברשות הגורמים הממשלתיים עימם היא עובדת, נתונים ותיעוד מלא באשר למקור המיטלטלין שעוקלו ואשר על בסיסם אמור להיקבע חיובה במע"מ לפי סעיף 18 לחוק מע"מ. 5. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בפתח הדברים נדגיש, כי עניין לנו בסוגיה המשלבת הן את הזכות לגילוי מסמכים והן את הזכות לעיון בהם, שכן לא די למשיב בידיעה על קיומם של מסמכים כאלו או אחרים, אלא הוא אף מעוניין שהם יומצאו לידיו לשם עיון בהם. לזכות לגילוי מסמכים נודעת חשיבות רבה במקרים בהם תובעים מבקשים שיכירו בהם כבתובעים ייצוגים. הניסיון מלמד, כי לעיתים תכופות המידע הנדרש לשם הוכחת חלק מתנאי הסף לאישור התובענה כייצוגית נמצא בידיו של הנתבע. המדובר, במידע הנוגע לגודלה של קבוצת התובעים הפוטנציאלית ולקביעה האם השאלות המהותיות והעובדתיות שמתעוררות במקרה מסוים ניתנות להכרעה בתובענה אחת. נוכח האמור, נפסק בפרשת יפעת (ע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס (לא פורסם)), כי אין כל סיבה למנוע מן התובע את הזכות לגילוי ולעיון במסמכים עוד בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית. עם זאת, הוחלט לצמצם את זכות הגילוי ולהתנותה, בין היתר, אך למצבים בהם נמצאים באמתחתו של הנתבע מסמכים "שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית". בהתחשב במורכבות התובענה סבורה המבקשת, כי חשיפת המסמכים המדוברים, כשלעצמה, לא תוכל לסייע למשיב להוכיח את התקיימות תנאי הסף הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית, ועל כן ההוראה בדבר מתן הצו אינה מוצדקת. המבקשת מצביעה על כך שהתובענה, אשר נסובה סביב השאלה האם נגבה על ידה מע"מ שלא כדין בעת ביצוע עסקאות מכר של מיטלטלין מעוקלים, מעוררת שאלות לא פשוטות. השאלה בדבר חבות במע"מ בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק מע"מ, אליבא דמבקשת, אינה עניין של מה בכך, שכן היא נקבעת בהתאם לטיב עיסוקו של החייב ממנו עוקלו המיטלטלין ובהתאם למספר גורמים נוספים הקשורים לאופי העסקה. כך, יש לבחון תחילה: האם בעל הטובין המעוקלים רשום כעוסק; מה תחום עיסוקו; מהות המכירה שבוצעה על ידו (האם עסקת אקראי או לאו); מה היה מחיר בו הוא רכש את הטובין; האם נוכה בעבר מס תשומות בגין רכישת הטובין; האם הטובין המעוקלים עונים להגדרת רהיטים וכלי בית משומשים. כן, יש להתחקות אחר עיסוקם של רוכשי הטובין, התובעים הפוטנציאליים, ולבחון האם הם עונים להגדרת עוסקים והאם תשלומי המס נוכו על ידם. בנסיבות אלו, סבורה המבקשת כי גם אם היה עולה בידה לחשוף את המסמכים האמורים, הרי שספק רב אם המשיב יכול היה אך בהסתמך עליהם לבסס את תובענתו. מבלי להביע עמדה באשר לסיכוי שתאושר התובענה, סבורני, כי גם אם אניח לטובת המשיב שעלה בידו לעמוד בכל התנאים המוקדמים שהתווה בית משפט זה בפרשת יפעת, ובכללם התנאי הנוגע להוכחת הרלבנטיות של המסמכים לאישור התובענה כייצוגית, הרי שאין מקום להורות למבקשת לקיים את צו גילוי המסמכים הספציפי. שכן, כפי שיוסבר בהמשך, הצו האמור חורג מן הגבולות המקובלים של חובת הגילוי. 6. על החשיבות שביסוד הליכי גילוי ועיון במסמכים, הן כאמצעי להגברת היעילות וההגינות הדיונית והן לצורך חתירה לחקר האמת, עמד בית המשפט לא אחת בעבר. כפי שנאמר ברע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ (טרם פורסם): "המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520). ניהול שלב ההוכחות באופן שכל אחד מבעלי הדין מודע לחומר שבידי יריבו אף יגביר את יכולתו של בית המשפט בחשיפת האמת" (וכן ראו, רע"א 1217/94 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המועצה לשיווק פרי הדר (לא פורסם)). עם זאת, יש לזכור כי הליכי הגילוי והעיון מקומם בשלב המקדמי-המכין, שהרי הם הפרוזדור בדרך לטרקלין המשפט. על מנת שהליכים אלו לא יתמשכו מעבר לנדרש, לא יהיו כרוכים בהוצאות מיותרות ולא יפגעו ביעילות הדיונית, הוטלו מגבלות מסוימות על היקף תחולתם (באשר לסמכות בית המשפט שלא ליתן צו לגילוי מסמכים או לעיון בהם ראו, תקנה 120(ב)). כך, אין מקום לדרוש מן הצדדים לדיון לחשוף מסמכים אשר אינם נמצאים בחזקתם או בשליטתם (תקנות 112 ו-113; רע"א 4256/98 ה.ל.ס בע"מ נ' כור מתכת בע"מ (לא פורסם)). כמו-כן, בית המשפט רשאי שלא לאשר בקשה לגילוי מסמכים אשר הינה בלתי סבירה ועלולה להכביד על בעל הדין יתר על המידה (ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג 159, 162; בר"ע 95/68 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' בריטיש אנד אוברסיס אינשורנס קומפני לימיטד, פ"ד כב(2) 689, 695 (השופט ח' כהן); רע"א 6297/97 רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם)). החשש מפני הטלת עול בלתי מוצדק על אחד מבעלי הדין עשוי להתעורר ביתר שאת, כאשר עסקינן בהליכי אישור של תובענות ייצוגיות. בשל העובדה שבתובענות אלו עשויים להיות מעורבים גורמים רבים, הליך גילוי המסמכים, בין אם הכללי ובין אם הספציפי, עלול לעיתים קרובות להיות כרוך בחשיפת כמות עצומה של מידע (רע"א 6297/97 הנ"ל). ואכן, בענייננו, מלינה המבקשת על כך שבכדי למלא אחר הוראות צו הגילוי הספציפי, היא תידרש למיין ולברור אלפי מסמכים הנמצאים ברשותה. מכל מקום, איני רואה טעם להרחיב את היריעה בנוגע לסוגיה זו, שכן כפי שאבהיר מיד, ברצוני לתת את הדעת לנקודה אחרת היורדת לשורש הגדרת היקף החובה בדבר גילוי מסמכים, ואשר בגינה מצאתי לנכון לבטל את צו הגילוי הספציפי שניתן על ידי הערכאה דלמטה. 7. מחומר הראיות עולה, כי בידי המבקשת נמצאים אמנם מסמכים שונים הקשורים לענייננו, כגון, ספר המכרזים וחשבוניות של הפריטים שנמכרו בצירוף נתונים על המע"מ שנגבה. דא עקא, אין בידי המבקשת, לטענתה, מסמכים אשר בהם מצוינים פרטים אודות החייבים מהם עוקלו המיטלטלין ואודות השימוש שנעשה במיטלטלין עובר לעיקולם. נוכח האמור עולה, כי בכדי לעמוד בחובות צו הגילוי תיאלץ המבקשת לערוך בירורים עובדתיים אודות כל אחד ואחד מן החייבים. ואכן, נדמה, כי קושי זה לא נסתר מעיניו של בית משפט קמא בדונו בבקשה לעיון חוזר, בציינו: "אוסיף, כי גם בהנחה ונתונים אודות המקור ממנו הגיע הציוד הנמכר אינם בחזקת המבקשת וכי גילויים דורש בירור עובדתי ביחס לכל חייב וחייב בנפרד, הרי מסמכים אלה נדרשים ברמת קונקרטיות, ממוקדות ופירוט סבירה ואין בכך, בנסיבות העניין, הכבדה בלתי סבירה על המבקשת [ההדגשה הוספה]". בכך, נתפסה הערכאה דלמטה לכלל טעות. חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובת זו אינה משתרעת מטבע הדברים על מסמכים אשר טרם נוצרו. לשון אחר: חובת הגילוי חלה על מסמכים קיימים; אין משמעה חיוב בעל הדין לבצע בירורים עובדתיים כאלו ואחרים ולייצר מסמכים מסוימים במיוחד לצורכי המשפט (P. Matthews and H.M. Malek, Disclosure, (Sweet & Maxwell 2001 2nd Ed.)109-108 (להלן - Disclosure)). במסגרת הליך גילוי המסמכים נדרש בעל הדין להצביע על המסמכים אשר נמצאים ברשותו או בשליטתו, הא ותו לא. אין זה מתקבל על הדעת, כי במהלך השלב המקדמי יידרש בעל דין לערוך בירורים וחקירות שונות, ודאי לא כאלו הכרוכים במאמץ רב, במטרה לייצר מסמכים הדרושים לצד השני לשם ביסוס תביעתו או הגנתו. הטלת נטל שכזה, ותהא תרומתם של המסמכים לביסוס התביעה גדולה ככל שתהא, אינה עולה בקנה אחד עם המטרה העיקרית העומדות בבסיס הליך גילוי המסמכים - קידום ההגינות והיעילות הדיונית - ונראה שהיא אף נוגדת את עקרונות שיטת המשפט בעניין נטל ההוכחה וחובתו של תובע (למעט במקרים חריגים) לשאת בו. 8. ההבחנה בין גילוי של מסמכים קיימים לבין ייצור מסמכים חדשים עוגנה במשפטן של מדינות שונות. בשורה של פסקי דין שניתנו בערכאות שונות באוסטרליה, באנגליה ובקנדה הובהר כי חובת הגילוי מוגבלת אך למסמכים קיימים וכי יש להימנע מלהרחיב את היקף תחולה אף למסמכים שטרם נוצרו. כך למשל, במהלך תביעת רשלנות רפואית שנדונה בקנדה הובהר, כי במסגרת הליך גילוי המסמכים אין לחייב את התובע-הנפגע להכין רשימה, שלא הייתה קיימת עד לאותה עת, של כל התרופות שהוא לקח בהתאם למרשמים הרפואיים שסיפקו לו הרופאים (Bakr V. Scarborought General Hospital, 126 A.C.W.S (3d) 405; וכן, ראו גם:Sturgeon Lake Indian Band V. Canada 2005 ABQB 479 (להלן - פרשת Sturgeon); Re Barnes Security Services Ltd. and Construction & General Workers’ Union, Local 602, 1996 C.L.A.S.J. 655971). במקרה שאירע באנגליה ניסה אדם לבסס תביעת פיטורין על רקע גזעי. חרף הקשיים ההוכחתיים הכרוכים בתביעה כאמור, הוחלט כי אין מקום להורות למעסיק-הנתבע להמציא במסגרת הליך גילוי מסמכים רשימה ובה פירוט המוצא האתני של כל אחד מן העובדים. זאת, משום שאין רשימה כזו בנמצא והפקתה חורגת מגדר חובת הגילוי (Carrington V. Helix Lighting Ltd., [1990] I.C.R. 125, E.A.T). זאת ועוד, חרף קיומן של הוראות המאפשרות לבתי המשפט באנגליה להורות לאחד מן הצדדים לייצר מסמכים מסוימים (ראו, סעיפים 18.1 ו-35.9 ל-Civil Procedure Rules), הרי שההנחה הינה כי תוכנם של מסמכים אלו יתבסס על מידע שנמצא כעת או בעבר ברשותו של אותו בעל דין. ואכן, לפי עמדת המלומדים Matthews ו- Malekאין בית המשפט רשאי, בהתבסס על סעיפי התקנות האמורים, לחייב צד מסוים לתור אחר מידע שהכרחי לצד אחר או לבצע עבורו חקירות, הכרוכות במאמץ לא סביר (Disclosure, שם). עמדה דומה באשר להיקף חובת הגילוי הובעה גם בפסיקה האוסטרלית (ראו למשל, Brian Fisher Plumbing Supplies PTY Ltd V. Elgas Ltd, 2014 of 1994, BC9406168). יוטעם, כי במרבית הדוגמאות שהובאו לעיל נמצא המידע הנדרש בידיו של בעל הדין, ואף על פי כן בתי המשפט מצאו לנכון שלא לחייבו להשקיע משאבים לשם ייצור מסמכים מסוימים שנתבקשו במסגרת צו הגילוי על בסיס המידע הקיים. דברים אלו נכונים הם מקל וחומר למקרה שלפנינו, ממנו עולה כי ככל הנראה המידע הדרוש כלל אינו מצוי באמתחתה של המבקשת, אלא עליה לאוספו מחייבים רבים שמיטלטליהם עוקלו והוצאו למכירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. 9. כמובן, שאין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם הנתונים הנדרשים בצו הגילוי נמצאים ברשותו של בעל הדין ובאפשרותו לייצר את המסמך המבוקש בלא להידרש לפעולות הכרוכות במאמץ מיוחד (ראו, פרשת Sturgeon, שם). דוגמה אופיינית לכך היא כאשר הנתונים הדרושים שמורים במחשב של אחד מן הצדדים, באופן שניתן להפיק את המסמך המבוקש בלחיצת מקש. במצב דברים שכזה, ובהתחשב בכך שאחסון נתונים במחשב הינו דרך מקובלת בימינו לשמירת מידע, איני רואה כל סיבה שלא לחייב את בעלי הדין לחשוף ולהפיק מסמכים כאלו, בתנאי כמובן שהם רלבנטיים לבירור התובענה ובתנאי שניתן להפיקם תוך השקעה של משאבים מעטים. לעיתים עלולה להתעורר מחלוקת בין בעלי הדין באשר לקשיים הטכניים הכרוכים בייצור אותו מסמך, המכיל את המידע שנמצא בידי אחד מהם ואשר אינו ניתן להשגה בדרכים אחרות. במקרים אלו, רשאי בית המשפט לערוך בירור עובדתי באשר לקשיים ולמאמצים הכרוכים בהכנת המסמך ובהתאם לכך להחליט האם להורות על הפקתו וגילויו של המסמך האמור (רע"א 5290/04 שירותי בריאות כללית נ' שויג (טרם פורסם)). אולם, כפי שהובהר לעיל, לא בנקל יורה בית המשפט על הכנת מסמכים שלא היו קיימים קודם לכן. בהתחשב בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי לנכון לחרוג מכלל זה. 10. בית המשפט דלמטה, בדונו בבקשה לעיון חוזר החליט לדחות את טענת המבקשת, כי אין ברשותה מסמכים רלוונטיים באשר למקור המיטלטלין ובאשר לזהות החייבים שהחזיקו בו. זאת, בסברו כי אין זה מתקבל על הדעת שמסמכים, אשר על בסיסם נקבע חיוב המבקשת במע"מ בהתאם לסעיף 18 לחוק מע"מ, אינם נמצאים בחזקתה. נימוק זה, אין בידי לקבל. במקום אחר עמדתי על כך שהשלב המקדמי של גילוי מסמכים אינו יכול להוות תחליף לשלב ההוכחות (רע"א 4234/05 הנ"ל). הגם שלעיתים טענת בעל דין כי אין בידיו מסמך מסוים עשויה לעורר פליאה, סבורני כי בשלב הגילוי אין מקום לדון, דרך כלל, בשאלה בדבר עצם קיומם של המסמכים. זאת ועוד, יש לזכור כי חיוב בעל דין במשפט אזרחי לגלות מסמכים, חרף הכחשותיו השונות כי הם לא קיימים בידיו, עלול להעמידו בפני הסיכון כי תביעתו תימחק (אם הוא התובע) או יימחק כתב הגנתו (אם מדובר בנתבע; תקנה 122 לתקנות). מוטב יהיה, לטעמי, להביא בחשבון בהמשך את העובדה כי מסמך מסוים אכן נמצא או אמור היה מכוח חובה שבדין להימצא ברשותו של בעל הדין. ויובהר: באומרנו בהמשך, אין כוונתנו דווקא לשלב הבא, לאחר אישורה של התובענה כייצוגית, אלא עדיין לשלב בו נדונה השאלה האם יש ליתן את האישור האמור. כמו-כן, ייתכן כי קביעה שבעל הדין הסתיר מסמך כלשהו או לא שמר מסמך שהיה עליו להחזיק בו, תשליך באופן שלילי על עניינו מבחינה ראייתית. אפשרות אחרת היא שבית המשפט יקבע שאותו בעל דין גרם נזק ראייתי לצד האחר (רע"א 4234/05 הנ"ל, פיסקה 6 והאסמכתאות שם). עם זאת, נעיר כי כאשר ברור שבעל דין אינו דובר אמת באומרו כי מסמך כלשהו אינו בידיו או בשליטתו, או אז איני רואה כל מניעה כי בית המשפט יחייבו לגלות את המסמך המדובר בהליך של גילוי. מן החומר המונח בפניי, שוכנעתי כי אין עסקינן במקרה בו בעל הדין מחזיק במסמך כלשהו ומסתירו במכוון. 11. לסיכום, בגדר הליך של גילוי מסמכים ניתן לחייב בעל דין לגלות מסמכים קיימים הנמצאים ברשותו או בשליטתו. במסגרת צו לגילוי מסמכים אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים. עם זאת, ייתכן שכאשר הפקת המסמכים טעונה השקעה של משאבים מעטים, יצווה בית המשפט על בעל דין להפיקם. על יסוד האמור, הערעור מתקבל במובן זה שהמבקשת אינה מחויבת לגלות או להפיק את המסמכים שבצו גילוי המסמכים הספציפי שניתן על ידי בית משפט קמא. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח. גילוי מסמכיםמסמכיםתביעה ייצוגית