פסק דין השופט ר. שפירא 1. כללי: שני הערעורים בתיקים: ע"א 2363/01 וע"א 2327/01 נסבים על פסק הדין שניתן בת"א 11971/97 של בית משפט השלום בחיפה מיום 26.3.01 ע"י כב' השופט י' כהן (להלן: בית משפט קמא). בבית משפט קמא תבע מר זובידאת מוחמד חסן (להלן: הקבלן) את קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) ואת חברת אלי בר בטחון בע"מ(להלן: חברת השמירה) בגין נזק שנגרם לו עקב גניבת פטיש חציבה שהיה בבעלותו ושימש אותו בעבודתו כקבלן הקק"ל. הקבלן טען לנזק בבית משפט קמא בסך כולל של 164,063 ש"ח עבור רכישת פטיש חציבה חלופי - משומש, אבדן חמישה ימי עבודה והחלפת מתאם לפטיש. במקביל להגשת כתב הגנתה בבית משפט קמא, שלחה הקק"ל הודעה לצד שלישי לחברת השמירה וחברת השמירה שלחה הודעה לצד רביעי ל"מי עמי" שהוא מושב שיתופי של העובד הציוני להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המושב). בע"א 2363/01 המערער הוא המושב והמשיבים הם חברת השמירה, קק"ל והקבלן. בע"א 2327/01 המערערת היא חברת השמירה והמשיבים הם קבלן עבודות העפר וקק"ל וכן המושב שהוא המשיב הפורמלי. 2. תמצית העובדות והחלטת בית משפט קמא : לקבלן (הוא המשיב 1 בע"א 2327/01 והוא המשיב 3 בע"א 2363/01) עסק משפחתי לביצוע עבודות עפר במסגרתו מופעל ציוד מכני הנדסי. בתאריך 12.11.96 נכרת חוזה בין הקבלן וקק"ל לביצוע עבודות חפירה וחציבה באזור המושב "מי עמי". העבודות בוצעו בין היתר, באמצעות טרקטור בבעלותו שלזרועו היה מחובר פטיש חציבה הידראולי מתוצרת "קרופ". בבוקר יום 25.3.97 התברר כי בשעות הלילה נפרץ הטרקטור ופטיש החציבה שהיה מחובר לו נגנב. מהראיות שהונחו לפני בית משפט קמא עלה כי פטיש החציבה נגנב תוך שימוש בטרקטור אחר, השייך לקק"ל עצמה, שנגנב אף הוא מהמקום, אך נמצא למחרת. בקליפת אגוז, מערך ההתחייבות על שמירת כלי העבודה הינו כדלקמן: הקק"ל התחייבה בחוזה לשמור על כליו של הקבלן אך בחרה להעביר את השמירה לחברת שמירה. המושב, אשר בתחומו בוצעו עבודות הקק"ל, סירב לאפשר לאנשי חברת השמירה לשמור בתחומו. לטענתם, בשל המצב הביטחוני ומיקומו "הרגיש" של המושב, אין לאפשר לאנשים זרים לשהות בתחומו בשעות הלילה. לפיכך, סיכמו חברת השמירה והמושב כי המושב יבצע את השמירה תמורת תשלום. מערכת זו של התחייבויות לשמירה על הציוד באה לידי ביטוי בחוזים שונים שנכרתו בין חלק מהצדדים כדלקמן: בהסכם שנכרת בין הקבלן לקק"ל התחייבה הקק"ל לקיים שמירה על הציוד בעצמה או לחילופין על חשבונה באמצעות חברת שמירה (ת1/ סעיף 21(א)). הקק"ל בחרה שלא לקיים את השמירה בעצמה וכרתה הסכם עם חברת שמירה בשם אלי בר ביטחון (נ1/) בו התחייבה חברת השמירה לשמור: "על מקומות השמירה ועל כל דבר אשר נמצא בהם והוא בבעלותה ו/או אחריותה של הקק"ל." כפי שצוין לעיל, חברת השמירה טענה, והדבר לא הוכחש או נסתר, כי המושב התנגד לשמירה של חברה חיצונית בתחומו ולפיכך חתם המושב עם חברת השמירה הסכם להעברת השמירה בתחום המושב לאחריותו (נ2/). במסגרת הדיון בשאלת החבות לנזק, הייתה צריכה להתברר השאלה המקדמית האם חנה הטרקטור, בליל הגניבה, במקום שיועד לו בתחומי המושב. ממכלול הראיות, כפי שהוצגו בפניו, קבע בית משפט קמא כי הטרקטור ממנו נגנב פטיש החציבה אכן חנה, בעת הרלבנטית, בתחום המושב. בשאלת האחריות לנזק קבע בית משפט קמא כי קק"ל אינה חבה כלפי הקבלן, וזאת משום שהעבירה את האחריות לשמור על הכלים במקום לחברת השמירה. כפי שיפורט בהמשך, אפשרות זו הייתה שמורה לקק"ל מכוח ההסכם שכרתה עם הקבלן. לגבי אחריות חברת השמירה, קבע בימ"ש קמא כי משהועברה השמירה מקק"ל לחברת השמירה האחריות היא של חברת השמירה ולכן חויבה היא בפיצוי הקבלן בגין נזקי הגניבה. ואולם, שיפוי חברת השמירה בגין פיצויים אלה הוטל על המושב. בדונו בחובת המושב כלפי חברת השמירה קבע בית משפט קמא כי הפרשנות התכליתית של החוזה שנכרת בין חב' השמירה למושב היא שהמושב קיבל על עצמו לשמור על ציוד של הקק"ל, הן על ציוד של קק"ל והן על ציוד של קבלני הקק"ל, ולבעלות הפורמלית בכלי לא הייתה חשיבות מבחינת המושב (עמ' 85 לפס"ד) ומשקיבל המושב על עצמו את השמירה תמורת תשלום, כי אז על המושב לשפות את חברת השמירה בגין כל סכום שחברת השמירה תחויב לשלם לקבלן. בכל הנוגע לנזק קבע בית משפט קמא כי סך נזקיו של התובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתאריך פסק הדין הינו 162,482 ש"ח. סכום זה כולל שווי פטיש חציבה בסך של 115,500 ש"ח והפסד חמישה ימי עבודה בניכוי תשומות שנחסכו בסך של 5,775 ש"ח. בנוסף, הטיל בית משפט קמא הוצאות. על המושב הוטלו הוצאות חברת השמירה ועל חברת השמירה הוטלו הוצאות התובע והקק"ל. 3. טיעוני הצדדים בפני ערכאת הערעור: בע"א 2363/01 המערער הוא המושב מי עמי והמשיבים הם חברת השמירה, קק"ל והקבלן. ראשית, מעלה המערער את טענתו שנדחתה בערכאה קודמת לפיה, כלל לא התחייב לשמור על ציוד של הקבלן אלא על ציודה של קק"ל בלבד. לטענתו טעה בימ"ש קמא בפירוש שנתן להסכם בינו לבין חברת השמירה להעברת השמירה, ככזה הכולל שמירה גם על הציוד של הקק"ל וגם על הציוד של הקבלן - זאת בשעה שנכתב מפורשות "ציוד הקק"ל בלבד". עוד בטרם אמשיך לפרט את טענות המערער, אציין כי המושב אינו מדייק בטיעוניו. המילה "בלבד", כפי שטוען לה המערער אינה קיימת בהסכם השמירה הקובע כדלקמן: "צד א' ישמור על כלים והציוד של הקק"ל בתחום המושב." שנית, טוען המושב, גם אם יפורש ההסכם ככזה אשר בו התחייב לשמור על ציודו של הקבלן עדיין אין הוא חייב בשיפוי חברת השמירה. לטענתו, משלא הוכחה רשלנותו בהתאם לתנאי ההסכם שנחתם בינו לבין חב' השמירה הוא אינו חייב בפיצוי ו/או בשיפוי מי מהצדדים. המושב מבקש מבית המשפט להשית את האחריות כולה על המשיבים. בנוסף לטענות אלו, מערער המושב על שווי הנזק כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא. לטענתו, הקבלן לא הוכיח את בעלותו בפטיש שנגנב, לא הוכיח את שווי פטיש החציבה שנגנב והחלופי ולא הוכיח הפסד בגין ימי עבודה שכלל לא היו בגדר הנזק הישיר שזכאי היה הקבלן לתבוע. המערערת בע"א 2327/01 היא חברת השמירה אלי בר בטחון בע"מ, המשיבים הם הקבלן והקק"ל והמשיב הפורמלי הוא המושב מי עמי. המערערת מציינת כי הערעור אינו מתייחס לחיוב המושב, בכל החיובים שהוטלו עליו אלא אך ורק לגבי האחריות שיוחסה לה. גם המערערת חוזרת על טענותיה מערכאה קודמת לרבות הטענה כי על התביעה היה להידחות משום שהטרקטור הוחנה מחוץ לתחומי המושב וכן, שחוזה השמירה עם הקק"ל סוכל ו/או התבטל במפורש ומכללא ע"י שני הצדדים משלא אפשרו חברי המושב לחברת השמירה לבצע את עבודתה. בנוסף מערערת חברת השמירה על גובה הנזק כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא. 4. התערבות ערכאת ערעור - הפן המשפטי: בתגובתה לטענות המערערים, טוענת הקק"ל כי הערעורים נסבים, בעיקרם, על ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא וכי, בנסיבות אלו קובעת ההלכה, כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בפסק הדין. לטענתם, גם כאשר מדובר במסקנות, לא ממהרת ערכאת הערעור להחליף את שיקול דעתו של בית משפט דלמטה. חברת השמירה העלתה בפני בית המשפט את הטיעון כי הטרקטור לא חנה בתחומי המושב בליל הגניבה, טיעון זה, שעניינו בממצאים עובדתיים, נידון והוכרעה המחלוקת בו כבר בבית משפט קמא. אכן, כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, אלא במקרים חריגים. בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא: "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו, דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" ראה: "א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פד"י מד(1) 594, 598. ואולם ערכאת הערעור רשאית לסטות מן הכלל הזה, כאשר מדובר בהסקת מסקנות מעובדות, והעובדות אינן תומכות במסקנה אותה הסיקה הערכאה הראשונה. מותר לעשות כן כאשר המסקנות שהסיקה הערכאה הראשונה אינן מתיישבות עם ההגיון העולה מהראיות שהיו בפניו. צריך לעשות זאת בזהירות, במקרים חריגים, אולם עדיין ערכאת הערעור רשאית לעשות זאת, במקרה הראוי. ראה: ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(3), 1841 בו נתן המשנה לנשיא ש' לוין את דעתו לגבי התערבות ערכאת ערעור. בחנתי את נימוקי בית משפט קמא ואיני מוצא כי זהו המקום להתערב בקביעה עובדתית. בית משפט קמא קיבל את גרסת בנו של הקבלן שטען כי בסיום יום העבודה החנה את הטרקטור במקום שנקבע לכך ע"י אנשי הקק"ל, ומקום זה היה סמוך לקרון המשרד שהוצב ע"י הקק"ל בשטח המושב וכמו כן קיבל את עדותו של קצין הביטחון במרחב צפון בקק"ל שתמכה בגרסה זו. עדויות סותרות שהושמעו בבית המשפט נמצאו כעדויות מפי השמועה ועדויות בלתי אמינות. בכך אין לערכאת הערעור כל מקום להתערב. על חשיבות התרשמותו של בית משפט קמא מעדויות שנשמעו בפניו ועל חריגות המקרים בהם תתערב ערכאת ערעור נכתב לא מעט ונקבע כי: "המשקל שיש לייחס לראיה מסוימת וכפועל יוצא מכך גם המסקנות שיש להסיק ממנה, קשורים קשר בל-ינתק להתרשמותו הישירה של בית המשפט מהראיה שבפניו, להקשר הדברים ולמכלול הנסיבות, אף אם כל אלה לא תמיד מוצאים את ביטויים בפסק הדין." (ההדגשות שלי ר.ש.) ראה: רע"א 196/88 טומושובסקי נ' אופנהימר, פ"ד מב(4), 365 עדותם של בן הקבלן וקצין הביטחון נמצאו אמינות ע"י ביהמ"ש קמא והועדפו על פני עדותם של רכז הביטחון במושב ומזכיר המושב שהעלו גרסה הפוכה לפיה, הטרקטור לא הוחנה בתחום שטח המושב אלא מחוצה לו וכך נימק בימ"ש קמא (עמ' 82 לפס"ד): "אם מקום החניה היה מחוץ לתחום המושב, מדוע גרשו אנשי המושב את השומר שהציבה במקום חברת השמירה? דווקא העובדה, שאנשי המושב התנגדו להצבת שומר מטעם חברת השמירה בנימוק שאין הם מוכנים לכך שאדם שאינו מוכר להם ישמור בתוך תחומי המושב, במקום בעל רגישות ביטחונית גבוהה, כמוה כהודאת בעל דין (המושב) שמקום חניית הכלים היה בתחום המושב. יתרה מזאת, מתברר, שכדי להגיע למקום חניית הכלים, ניתן היה להגיע רק דרך הכניסה הראשית למושב, ולא מכל מקום אחר." בשל כל האמור לעיל, הנני מותיר על כנה את הקביעה העובדתית של בית משפט קמא לפיה חנה הטרקטור בתחום שטח המושב. כמו כן, סבור אני כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי הפרשנות התכליתית של החוזה שנכרת בין חב' השמירה למושב היא שהמושב קיבל על עצמו לשמור הן על ציוד של קק"ל והן על ציוד של קבלני הקק"ל, ולבעלות הפורמלית בכלי לא הייתה חשיבות מבחינת המושב (עמ' 85 לפס"ד). נסיבות כריתת הסכם השמירה בין המושב לחברת השמירה היו דרישת המושב שלא יכנסו לתחומי המושב אנשים זרים בתפקידי ביטחון, זאת בשים לב למצב הביטחוני הרגיש ומיקומו של המושב בין יישובי וואדי ערה לשטחי הרשות הפלשתינאית. בנסיבות אלו עמדו חברי המושב על כך שהם אלו שישמרו על הציוד שיחנה בשעות הלילה בתחומי המושב. האחריות שהמושב לקח על עצמו כנגד תשלום תמורה הייתה לשמור הן על כלים שהובאו למקום במסגרת העבודות שביצעה הקק"ל, זאת ללא כל קשר לבעלות הפורמאלית בכלים הנ"ל. 5. שאלת האחריות : הן ב"כ המערערת, חברת השמירה, והן ב"כ המערער, המושב, טוענים כי טעה ביהמ"ש קמא באופן חלוקת האחריות. כל אחד, מנימוקיו הוא, טוען כי היה על ביהמ"ש קמא להשית את האחריות על כתפי הצדדים האחרים. משבחנתי את נימוקי הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיהם בבית משפט קמא ובמסגרת הערעור שבפנינו סבור אני כי האמור בפסק דינו של בית משפט קמא תואם את האחריות שנטלו על עצמם הצדדים הלכה למעשה והביאו לידי ביטוי בחוזים שכרתו, ואפרט דברי: אחריות הקק"ל: בימ"ש קמא קבע כי קק"ל אינה חבה כלפי התובע, באשר העבירה את האחריות לשמור על הכלים במקום לחברת השמירה. לפי סעיף 21(א) לחוזה שנכרת בין הקק"ל לקבלן קיבלה על עצמה הקק"ל לקיים שמירה במקום ביצוע העבודות. זוהי התחייבות שהקבלן הסתמך עליה ובצדק. ואולם, ולפי אותו סעיף ממש, לקק"ל הזכות לשמור בעצמה על הכלים או לחילופין להעביר את חובת השמירה לקבלן שמירה, וכך אכן פעלה. בכך, למעשה, יצאה קק"ל ידי חובתה כלפי הקבלן והאחריות לשמירה עוברת לחברת השמירה. אחריות חברת השמירה: בימ"ש קמא קבע כי חברת השמירה חייבת לפצות את הקבלן בגין נזקי גניבת פטיש החציבה. חברת השמירה טוענת כי טעה בית משפט קמא משדחה את טענתה בדבר סיכול. עיינתי בסיכומים שהגיש ב"כ חב' השמירה, ואיני מוצא כל ביסוס עובדתי או משפטי לטענת הסיכול ובדין נדחתה טענה זו בבית משפט קמא . טענת סיכול מקומה יפה כאשר אירוע בלתי צפוי ובלתי טבעי מונע את קיום ההתחייבות החוזית. לא זה המקרה שבפנינו. כל שיש במקרה זה הוא רצון הדדי של חברת השמירה ושל המושב, כל אחד מטעמיו, לזכות ברווח כספי קל על חשבון הקק"ל. חברת השמירה קיבלה מהקק"ל תמורת השמירה סך של 4,800 ₪. החברה התחלקה עם המושב בתמורה שנתקבלה מקק"ל וזאת מבלי שתצטרך לבצע השמירה. מתוך הסך של 4,800 ש"ח שהועבר לרשותה מהקק"ל הפרישה חברת השמירה 2,250 ש"ח למושב בתמורה לכך שזה "יפטור" אותה מחובת השמירה. ברשותה נותר ההפרש בסך של 2,550 ש"ח. למעשה, שימש המושב כקבלן משנה לביצוע השמירה עבור חברת השמירה. חברת השמירה "קנתה" שירותי שמירה בזול. המושב, שממילא מבצע שמירה בתחומי הישוב, זכה להכנסה נוספת בגין פעולות שממילא מתבצעות על ידו וללא השקעה נוספת . בנסיבות אלו, ובמיוחד כאשר חברת השמירה גבתה שכר תמורת השמירה מושתקת היא מלטעון סיכול (יצוין לעניין זה כי אם אכן היה מדובר בסיכול החוזה כמשמעו בסעיף 18(א)לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 לא הייתה הקק"ל מחויבת בתשלום דמי שמירה ועל חברת השמירה הייתה חלה חובת ההשבה). סעיף 10 לחוזה שכרתה חברת השמירה עם הקק"ל קובע כי הקבלן אינו רשאי להעביר את ביצוע השמירה, כולה או חלקה לאחר, ללא הסכמה מראש ובכתב של הקק"ל. גם אם מנעו אנשי המושב מחברת השמירה לבצע את השמירה, וחברת השמירה החליטה להותיר את השמירה בידי המושב, היה עליה לנהוג כפי שהתחייבה בחוזה, להודיע לקק"ל ולקבל הסכמתה מראש ובכתב כמתחייב ממנה. משלא עשתה כן, אין לביהמ"ש להסיק אלא שחברת השמירה לא הייתה מעונינת לאבד את השכר כולו, תמורת השמירה, אלא העדיפה להגיע להסדר עם המושב ולהותיר בידה ולו לפחות חלק משכר השמירה. מקובלת עלי הטענה כי חברת השמירה הינה בבחינת שומר שכר, וככזו אחראית היא באחריות מוחלטת על אובדן נכס או על נזק שנגרם. חברת השמירה, בקבלה שכר, אינה יכולה להסיר מעליה את האחריות לשמירה ראויה רק משום שהעבירה את השמירה למושב. סעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז 1967 תוחם את גדר אחריות השומרים בשכר כדלקמן: "2. אחריות שומרים (א) ... (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו." לפי האמור, משלא הוכח כי הגניבה נגרמה עקב תוצאות שלא הייתה החברה יכולה לצפותן מראש ולא הייתה יכולה למונען. הרי שהאחריות מוטלת על כתפיה. בשל כל האמור לעיל, ומאחר וחברת השמירה והקק"ל הסכימו בחוזה מפורט (סעיף 12) כי במקרה של נזק כלשהו תעבור האחריות לכתפי חברת השמירה צדק בית משפט קמא בפסק דינו כאשר מצא את חברת השמירה אחראית לנזקי הקבלן וחייב אותה לפצותו. אחריות המושב: בימ"ש קמא קבע כי על המושב לשפות את חברת השמירה בגין כל סכום שייפסק כנגדה. ב"כ המערער, המושב מי -עמי, פרס בפני בית המשפט את מערך השמירה כפי שהוא מתבצע כרגיל על ידו וכפי שהמשיך להתבצע גם לאחר חתימת ההסכם להעברת השמירה לידו. לטענתו, משלא הועלתה בהסכם השמירה עם חב' השמירה כל דרישה לשינוי מערך השמירה הקיים לא הייתה מוטלת חובה שכזו עליו ומשנגנב הפטיש ולא הוכח כי המושב התרשל בשמירתו אין להטיל עליו את האחריות לנזק. בית משפט קמה דחה את טענות המושב וסבור אני כי גם ערכאה זו צריכה לדחותם. המושב לקח על עצמו את האחריות לשמירה על הציוד שיחנה בתחום המושב בהתאם להסכם כדלקמן: "הסכם מתן שירותי שמירה בין מושב מי עמי, מיוצג ע"י מרכז המשק - מיקי הר טל, להלן צד א'. לבין חברת א. בר בטחון בע"מ ונציגה - ג'ואמיס, להלן צד ב'. הוסכם בין הצדדים כדלקמן: צד א' ישמור על כלים והציוד של הקק"ל בתחום המושב. צד ב' מתחייב לשלם תמורת שרות זה כנגד חשבונית סך של 2250 ש"ח לפני מע"מ עם מסירת דוחות וחשבונית." מדובר בהתחייבות גורפת, אם לא נאמר פזיזה, לשמירה על הציוד. המושב לא התנה את אחריותו בהיקף מסוים של שמירה ולא ציין בהסכם סייגים כל שהם להיקף אחריותו. מדובר בשומר שכר שהתחייב לשמור על הציוד ללא כל סייג. בהתאם גם טיב אחריותו. אין רלבנטיות לשאלה האם שינה המושב את מערך האבטחה או לאו. משקיבל על עצמו המושב את האחריות לשמירה על כלי העבודה וקיבל עבור כך שכר הרי גם הוא שומר שכר. אחריותו הנה בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק השומרים, כמפורט לעיל. ומשכך אין זה רלבנטי אם היה עליו לבצע שינויים במערך האבטחה או לאו - באם סבר כי די במערך האבטחה כמות שהוא ובכל זאת התרחשה הגניבה, האחריות מוטלת על כתפיו. אחריותו של המושב אינה משתנה גם אם לא התרשל בשמירה על הציוד, כפי שהוא טוען, טענה העומדת בניגוד לתוצאות שאינן שנויות במחלוקת לפיהן חדר זר לתחומי המושב ובסיוע טרקטור גנב ציוד יקר ערך. בן כן ובין כך, אחראי המושב כשומר שכר על הציוד שנגנב. התוצאה הראויה, אם כן, היא כי משהתחייב המושב לשמירה על ציוד הקק"ל ולא דאג לעגן ולפרט את חובות השמירה עליו לשאת באחריות לתוצאות שמירתו ועליו לשפות את חברת השמירה בגין כל נזק שיפסק לחובתה - כפי שנפסק בבית משפט קמא. אשר על כן, וככל שהדבר נוגע לחלוקת האחריות בין הצדדים, סבור אני כי יש לדחות את הערעור וכך גם אציע לחברי לפסוק. 6. שאלת גובה הנזק: גם המושב וגם חברת השמירה מערערים לעניין גובה הנזק כפי שנפסק ע"י בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע שווי הנזק כמפורט להלן: שווי פטיש החציבה: הקבלן רכש פטיש חציבה משומש במקום הפטיש שנגנב. הקבלן העיד בפני בית המשפט דלמטה כי רכש את פטיש החציבה כחדש בשנת 1992 תמורת הסך של 210,000 ש"ח. לעניין שווי פטיש החציבה שנרכש הביאו הצדדים עדים מטעמם. בימ"ש קמא העדיף את עדותו של סוכן חברת "קרופ" שהעיד מטעם הקבלן לפיה שווי פטיש החציבה שנגנב הינו 120,000 ש"ח על עדותו של שמאי מטעם הקק"ל שהעיד כי שווי פטיש החציבה הינו 75,000 ש"ח. כמו כן, קיבל ביהמ"ש קמא את עדותם של הסוכן ובנו של התובע כי מצבו של פטיש החציבה היה טוב וזאת למרות שלא הוצג בפניו כרטיס הטיפולים. בעת שרכש הקבלן את פטיש החציבה רכש גם שני אזמלים. בית משפט קמא הפחית ממחיר הרכישה, סכום של 4,500 ש"ח, מחירו של אזמל, מכיוון שלקבלן נגנב אזמל אחד בלבד. המושב טוען כי טעה בימ"ש קמא משפסק לקבלן פיצוי מבלי שהוכח כי התובע ביטח את הציוד נשוא התביעה ומבלי שהוכיח בעלות בו. לטענתו, הקבלן לא הוכיח את שווי פטיש החציבה שנגנב ולא את שווי הפטיש החלופי. מטעם זה סבור המושב כי טעה בימ"ש קמא משהעדיף את עדותו של סוכן המכירות על פני עדות השמאי מטעם הקק"ל. סבור אני כי דין הערעור להדחות. קביעתו של בית משפט קמא מבוססת על התרשמותו מהעדויות שבפניו ואמון שנתן לעדי התובע. בית המשפט האמין לתובע כי רכש פטיש חציבה בשנת 1992 בסכום של 210,000 ₪ וכי הפטיש שנגנב היה במצב טוב. בית המשפט האמין לתובע כי רכש לאחר שנגנב הפטיש פטיש אחר, משומש במצב טוב, בסכום של 120,000 ₪. ממצאיו של בית משפט קמא נקבעו על בסיס המסמכים שתמכו בגרסתו של התובע שהייתה אמינה. אמנם מתוך ת3/ שהוצג וכולל שתי חשבוניות (ולא קבלה), חשבונית אחת אינה ברורה כלל ובחשבונית השניה צוין כי מחיר פטיש הינו 120,000 ש"ח ואולם חשבוניות אלו, ביחד עם עדות סוכן חברת קרופ ועדות התובע עצמו, עדויות שהיו אמינות על בית משפט קמא, הובילו אל המסקנה כי הפטיש שנגנב היה בבעלות התובע וכי שוויו בעת הרכישה בשנת 1992 היה 210,000 ₪ וכן כי הפטיש החלופי שנרכש נרכש בסכום של 120,000 ₪ (כאמור, הפחית בית משפט קמא משווי רכישת הפטיש החדש סכום של 4,500 ₪ בגין רכישת שני אזמלים, מהם אזמל אחד עודף על האזמל שנגנב). כחיזוק לטענתו בדבר שווי פטיש החציבה מציג התובע את פוליסת הביטוח ת2/ ממנה עולה כי שווי פטיש חציבה הינו 200,000 ₪. פוליסת הביטוח שהוצגה לביהמ"ש (ת2/) מתייחסת לפטיש משנת יצור 1994 - ולכן אינה רלבנטית. יחד עם זאת ניתן ללמוד מהפוליסה על שווי פטיש מסוג זה שנגנב, ובמיוחד שלא הובאה כל עדות הסותרת את גרסת התובע. בסיכומו של דבר סבור אני כי ממצאיו של בית משפט קמא מעוגנים בחומר הראיות. בית המשפט היה רשאי להעדיף את עדות התובע ואת עדותו של סוכן חברת "קרופ" בנוגע לשווי פטיש חציבה מסוג זה על פני עדותו של השמאי. בית המשפט התרשם, ואין ערכאת הערעור מתערבת בהתרשמות זו, כי השמאי אינו בקיא במחירי פטישי חציבה שונים של חברת קרופ וכי נתוניו של הפטיש שנגנב אינם מוכרים לשמאי. בנסיבות אלו לא נפל כל פגם בממצאי בית משפט קמא, המבוססים על אמון שנתן בעדים ועל מסמכים שהוצגו בפניו. על כן דין הערעור בעניין זה להדחות. הפסד ימי עבודה: בימ"ש קמא קבע לקבלן פיצוי בגין חמישה ימי עבודה בניכוי שליש עבור תשומות שנחסכו. בבית משפט קמא לא נחקר התובע על תצהירו בעניין הפסד ימי העבודה. לא הועלו טענות כי תביעה בגין ראש נזק זה חורגת מזכויותיו של התובע ו/או כי מדובר בשינוי חזית ללא היתר. בנסיבות אלו סבור אני כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא ודין הערעור בגין ראש נזק זה להדחות. 7. סיכום בסיכומו של דבר אציע לחברי לדחות את שני הערעורים על כל חלקיהם ולהשאיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא. בנסיבות אלו סבור אני כי יש לחייב את שני המערערים, המושב וחברת השמירה, לשלם לקק"ל ולתובע זבידאת את הוצאותיהם בערעור בסכום 4,000 ₪ שישולמו לכל אחד מהמשיבים הנ"ל ע"י כל אחד מהמערערים, כאשר לסכומים אלו יש להוסיף מע"מ כחוק וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. במערכת היחסים שבין המושב לחברת השמירה אציע לחברי לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ר. שפירא, שופט ס. נשיא, השופט י. יעקובי-שווילי [אב"ד] אני מסכים. אוסיף בקצרה כמה דברים: א. מסכים אני שאין ענייננו נכנס לגדר "סיכול", כמשמעו של מונח זה בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. לא לסיטואציה כמו זו שלפנינו מכוון סעיף 18 הנ"ל, במיוחד כאשר הדבר הפשוט שיכלה לעשות חברת השמירה היה להודיע לקק"ל על סרוב המושב. ב. הואיל וביחסים שבין קק"ל לחב' השמירה מדובר במצב של שומר שכר, מקובל עלי שעל אבדן הנכס מחמת גנבה מוטלת האחריות על חברת השמירה, ובעקבותיה על המושב, אלא אם כן קרה מצב של אונס. זה פרושו של הרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, והוא אגב מקביל, למעשה זהה, למעמדו ולחובתו של שומר שכר לפי המשפט העברי, שחייב בגנבה ואבדה ופטור באונסין (ראה גולאק, יסודי המשפט העברי, חלק ב', עמ' 66-67, וכן אלון, המשפט העברי, כרך ג', עמ' 1423, שעמד גם על הדמיון בין הוראות חוק השומרים לבין הדין העברי בהקשר זה). בעניננו לא הוכח (כפי שכותב חברי בכמ' 12 של פסק דינו), שמדובר בגנבה בדרך של אונס. ג. אכן, בהסכם שבין חב' השמירה לבין המושב נאמר שעל המושב לשמור "על הכלים והציוד של הקק"ל בתחום המושב", ולכאורה מדובר בכלים "של הקק"ל". למרות זאת מקובל עלי שבמקרה דנן נכללים באחריות המושב גם כלים שבאחריות הקק"ל, ולא רק כלים שבבעלותה. י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד] השופט י. דר אני מסכים לאמור בחוות דעתם של שני חברי להרכב. י. דר, שופט לפיכך, הוחלט לדחות את הערעורים, כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא. אחריות שומריםחברת שמירהכרייה וחציבה