פסק דין זוהי תביעה לפיצויים בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). התובע והנתבע הינם פרקליטים, אשר במהלך הליכים משפטיים, שהם ניהלו בשם לקוחותיהם הוחלפו ביניהם מהלומות מלוליות, שחלקן הוא נשוא התביעה שבפני. הרקע ליחסים הקשים שהתפתחו בין הפרקליטים אינו ברור לגמרי, אולם מעיון בעדויות ובחומר המצוי בתיק מתקבל הרושם כי הצדדים ניהלו מסע נקם האחד כלפי משנהו באמצעות ודרך מספר תיקים משותפים בבית הדין לעבודה. התובע מייצג את חברת עמישב שרותים בע"מ (להלן: "עמישב"), והנתבע, שהיה בעבר מנהל עבודה בעמישב עד שסיים את לימודי המשפטים וקיבל רשיון לעריכת דין, הגיש בשם עובדי עמישב מספר תביעות נגדה, שבכולן היא יוצגה על ידי התובע. במספר בלתי מבוטל של תביעות העובדים הגישה עמישב, באמצעות התובע, הודעות צד ג' כנגד הנתבע עצמו, וכן הגישה בקשות להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשפט. דומה כי היחסים בין עורכי הדין הגיעו עד לשפל המדרגה על רקע תחושת עמישב כי הנתבע עושה שימוש במידע, שהיה מצוי ברשותו כמנהל עבודה שלה, ומאידך תחושת הנתבע כי עמישב עושה שימוש בהליך המשפטי על מנת לנקום בו ולחבל ביכולתו לייצג את עובדיה בבית הדין לעבודה. להלן ההתבטאויות וקטעי הדברים שבבסיס עילת התביעה: 1. בישיבת בית הדין לעבודה בתל-אביב יפו מיום 11.10.00 (להלן: "ישיבת ביה"ד לעבודה"), במהלך חקירה נגדית שחקר התובע עד מטעם לקוחו של הנתבע, הטיח הנתבע כלפי התובע האשמות כדלקמן: "... קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר עודד מחברותו בלשכה". 2. במסגרת הליך אחר בו יצג התובע את עמישב, נגדה הוגשה תביעה על ידו הנתבע בשם אחד מעובדי עמישב, הגישה היא הודעת צד ג' כנגד הנתבע עצמו. בסעיף 10 לכתב התשובה להודעת צד ג' נאמר כדלקמן: "הנתבעת נוהגת בחוסר תום לב לתבוע את מנהליה שהועסקו בעבר על ידה בבית משפט השלום בתל-אביב וכל מטרת שיגור ההודעה הזו הינה תלונה שהוגשה על ידי הח"מ ושבגינה עומד ב"כ הנתבעת לדין משמעתי במוסדות הלשכה בימים אלה". (הדגשה שלי ש.א) 3. בתגובה לבקשה שהגיש התובע לבית הדין לעבודה לחייב עובד, שיוצג על ידי הנתבע, בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המשפט כתב הנתבע כי הבקשה הוגשה: "על רקע דחיית ב"כ המשיב (הנתבע שבפני- הערה שלי ש.א.) הצעה מצד מנהל המבקשת לשמש כב"כ המבקשת במקום עו"ד עודד גיל, החל האחרון במסע נקם שבו הודיע לב"כ המשיב שהוא יזמנו להעיד בכל תיק". (הדגשה שלי ש.א.) דברים ברוח דומה בדבר רצונה של עמישב להחליף את פרקליטה מהתובע לנתבע חזר האחרון בישיבת בית הדין לעבודה מיום 21.6.00. 4. הנתבע סיפר לעו"ד סביר כי התובע הושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין. דיון אין ספק כי האמירות שתוארו לעיל מהוות לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, שכן הן נועדו לבזות את התובע ולפגוע במשלח ידו. אין גם ספק כי אמירות באולם בית המשפט במהלך דיון משפטי, בכתיבת מסמכי בית דין או אמירה לאדם אחר עונות על דרישת הפרסום שבסעיף 2 לחוק ולפיכך הן מהוות עוולת לשון הרע על פי סעיף 7 לחוק. הנתבע טען להגנתו כי על האמירות חל חסיון מכוח סעיף 13 (5) לחוק, כי הוא אמר את הדברים בתום לב וכי דבריו אמת. מפאת חשיבות הדיון בשאלה האם הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום מותר, והואיל ומסקנה בדבר חסיון תיתר הדיון בטענות ההגנה האחרות אדון, ראשית, בטענה זו. דיון בשאלת החסיון לא יתייחס לאמירה, אשר נטען שנאמרה לעו"ד סביר והיא תידון בנפרד. א. פרסום מותר - הגנת סעיף 13 (5) לחוק: סעיף 13 (5) לחוק קובע לאמור: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - : : : (5) פרסום על ידי שופט חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (הדגשה שלי .א.) 1. בחינת לשון סעיף 13 (5) מביאה למסקנה כי היקף החסוי הניתן במסגרת סעיף זה הינו רחב וכולל כל אמירה שנאמרה על ידי פרקליט במהלך הדיון המשפטי, לרבות במסמכי בית הדין. סעיף 13 (5) אינו מבחין בין אמירה שנאמרה לצורך הדיון המשפטי לבין זו החורגת ממסגרת ההליך המשפטי הנדון. יחד עם זאת ולמרות נוסחו הגורף של סעיף זה, נחלקות דעות השופטים בשאלה האם היקף החסוי הינו בלתי מוגבל או שמא יש לסייגו בדרך זו או אחרת. כמו כן, גם מבין הפוסקים הסבורים שיש מקום לפרשנות מצמצת נחלקות הדעות, אשר למבחנים שיש להחיל על צמצום היקף החסיון. לצורך פירוש סעיף 13 (5) לחוק יש לפנות למקורות הפרשנות העיקריים ואלה הם; לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית והתכלית העומדת בבסיסו. בב"צ 507/81 ל"ה (4), 561 מטווה השופט א. ברק את הגישה הפרשנית הראויה בבואו לבחון את המשקל שיש להעניק למילות החוק אל מול הגשמת מטרת החוק; "... מילות החוק ומטרתו הם כלים שלובים, על המטרה ניתן ללמוד מהמילים ואת המילים יש לפרש על פי המטרה". (עמ' 584 מול האות ז') ומוסיף השופט א. ברק כי על הפרשן להיות נאמן לרצון המחוקק בכפוף לכך שאין ליחס לו רצון לפגוע באחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית, שם נדון עקרון השוויון. יש לאזן, על כן, בין עקרונות יסוד לבין הסדר חקיקתי ספציפי על פי המבחן כלדקלמן: "אם מלותיו של החוק, הפוגעות על פי פירושן הטבעי והרגיל בעקרון השווין, מגשימות את המטרה החקיקתית, שעמדה לנגד עיני המחוקק, ומטרה נוספת, שלא עמדה לנגד עיני המחוקק, על הפרשן לצמצם את מלות החוק, באופן שיחולו רק על המטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק תוך שלילת תחולתו של החוק להגשמת המטרה הנוספת, שלא עמדה כלל לנגד עיני המחוקק". (עמ' 585 ממול האות ד') 2. על מטרת סעיף 13 (5) נוכל ללמוד מההיסטוריה החקיקתית והגלגולים השונים שעבר סעיף זה. היסטוריה זו תלמדנו כי נוסחו הגורף של הסעיף והחסוי המוחלט שהוענק בו לנושאי משרות שיפוט, לצדדים ולפרקליטיהם במהלך הדיון המשפטי לא נעשה בהיסח הדעת, אלא מתוך כוונה ברורה ומובהקת להעדיף את חופש הייצוג והטעון ללא חשש ומורא מפני תביעות שונות, לרבות על פי חוק איסור לשון הרע, על פני פגיעה אפשרית בשם טוב. ואפרט: סעיף 206 (1) (ה) לפקודת החוק הפלילי 1936 העניק חסוי מוחלט על פרסום שנעשה במהלך דיון משפטי, ללא כל סייג. הצעת חוק איסור לשון הרע היתה זהה לנוסח הסעיף כפי שהוא מופיע היום, אולם לאחר הסתייגותם של מספר חברי כנסת בדבר הניסוח הגורף הוספו המילים כי הפרסום: "נעשה תוך כדי הדיון כאמור לצורך הדיון ובקשר איתו" (הדגשה שלי ש.א.) בעקבות המלצה של ועדה בראשות השופט ויתקון תוקן סעיף 13 (5) ונמחקו המילים "לצורך הדיון ובקשר אתו". מכאן אתה למד כי המחוקק היה ער ומודע היטב לעובדה כי הסייג לחסוי, שניתן על פי סעיף 13 (5) בנוסחו המקורי, אינו הולם את מטרת החוק. המחוקק גילה דעתו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הוא מעדיף את חופש ההתבטאות במהלך הדיון המשפטי על פני פגיעה אפשרית בשם טוב, גם אם הדיבור נעשה שלא לצורך ולא בקשר להליך המשפטי. אין ספק, שנגד עיני המחוקק עמדה מטרה ברורה ומובהקת בדבר מתן אפשרות לביטוי חופשי במהלך הדיון המשפטי ללא מורא ופחד מפני נקיטת צעדים משפטיים בעקבות ההתבטאות גם במחיר פגיעה בעקרונות יסוד שונים, והעומדת בפנינו היא הזכות לשם טוב. נראה כי התכלית העומדת בבסיס החסוי המוענק לפרקליט בגדר סעיף 13 (5) רחבה עוד יותר מההגנה על חופש הטעון לצורך ייצוג הולם, והיא משתרעת אף על הרצון לאפשר פעילות תקינה של הרשות השופטת. ההגנה על קיום הליך שיפוטי חופשי אינה מצטמצמת רק לזה המתנהל בין פלוני לאלמוני בדיון ספציפי, אלא פירושה שמירה על האינטרס הציבורי להגן על שלטון החוק. במסגרת ולצורך שמירה על אינטרס זה יש להעדיף מתן חסוי לפרקליט הטוען טענותיו במהלך הדיון המשפטי מבלי שיחשוש שמא יהא עליו ליתן את הדין על כך. מטרת החסיון על פי סעיף 13 (5) לחוק נועדה לאפשר קיומו של הליך שיפוטי חופשי על מנת להגיע לחקר האמת, הליך המהווה נשמת אפו של משטר דמוקרטי. תכלית זו עלולה, לעיתים, לפגוע בעקרונות, אשר המחוקק מצא כי ראוי לקפחם לצורך תכלית החקיקה הספציפית. אין ספק כי העדפת חופש הביטוי במהלך הדיון המשפטי עלולה לפגוע בזכות יסוד לשם טוב, אך היא באה לשמור על עקרון על, הוא עקרון שלטון החוק אגב פגיעה, מועטה ככל האפשר, בעקרונות יסוד אחרים. בבג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל ואח' מ"ט (1) 661 נדונה שאלת החסינות המוענקת לחברי הכנסת ומידת היקפה. בחיפוש אחר האיזון בין הצורך להבטיח חופש ביטוי ופעולה של חבר הכנסת אל מול הצורך לשמור על עקרונות יסוד אחרים מביא השופט א. ברק שני מקרים, האחד בו חבר הכנסת יורה למוות בחברו באולם המליאה והשני כאשר בלהט הויכוח הפרלמנטרי מוציא לשון הרע על חברו. מתן חסינות במקרה השני פוגעת, אמנם, בעקרון השוויון בפני החוק, אך היא נועדה להגשים מטרה חשובה בדבר עצמאותו וחופש פעולתו של חבר הכנסת. על המקרה הראשון לא יחול - כמובן - הכלל האמור. לאור ההסטוריה החקיקתית שפורטה לעיל, לאור לשונו הברורה של סעיף 13 (5) לחוק דומה כי גם כאן בחר המחוקק להעדיף השמירה על האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק, כנגד פגיעה בזכות יסוד לשם טוב. דומני כי ככל שהדבר נוגע לפגיעה בזכות המוגנת על פי חוק איסור לשון הרע ראה המחוקק לנכון להקנות חסיון מוחלט לפרקליט הטוען בבית המשפט לא רק על מנת לשמור על שלטון החוק והרצון שלא לפגוע ביכולת וחופש הטיעון, החשובים על מנת להגן בנאמנות ובמסירות על העניין שבטפולו, אלא גם משום שהסנקציה כנגד פרקליט העושה שימוש לרעה בזכות זו נמצאת במקום אחר. פרקליט שאינו נוהג בדרך ראויה ומתבטא ונוהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כבוד המקצוע צפוי להליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. 3. אני ערה, לדעת הרוב בע"פ (ת"א) 546/92 רם דורון נ. טליה טריינין גורן, עו"ד, בו הובעו דעות שונות, אשר לסייגים שיש ליצוק לסעיף 13 (5)לחוק, למרות שאלו אינם מצויים בו. יחד עם זאת, עיון וקריאה מעמיקים של דעת שופטי הרוב מביא למסקנה כי לכל אחד מהם מבחנים וסייגים משלו, ואף אלה נאמרו בזהירות רבה לאור לשונו הברורה של הסעיף , ההיסטוריה ומטרתו החקיקתית. על גודל ועוצמת ההתלבטות לסייג את האמור בסעיף 13 (5) לחוק נלמד מדבריו של השופט י. גרוס בפסק הדין: "עינינו הרואות, כי יש חשיבות מרובה להגן על החופש המוחלט של פרקליט או בעל דין שעה שהם נוטלים חלק בדיון משפטי, שהרי הנסיון, מלמדנו כי בדיון כזה לא ניתן תמיד להתייחס ליריב בכפפות של משי ... לנוכח חשיבות העקרון האמור, חייבת הזכות לשם טוב לסגת במידה רבה, כפי שהמחוקק דאג אכן לקבוע בחסוי המוחלט המוענק בסעיף 13(5). מאידך גיסא, למרות שהחסוי יחול גם לגבי מקרים העוברים את גבולות הטעם הטוב, אפילו כאלה שנאמרו מתוך זדון, ולא בנקל תוסר הגנתו, הרי שבכל זאת, גם לאור הפסיקה האמורה, עדיין יתכנו מקרים שבהם לא יכול פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החסוי ... . (הדגשה שלי ש.א) המבחן, אותו מציע השופט י. גרוס, להסרת החסוי המוענק בסעיף 13 (5) הוא: "... קביעה זו צריכה להעשות, לאחר שקילת כל הנסיבות קרי תוכן הדברים עצמם, נסיבות השמעתם - האם באו בתגובה להתגרות אם לא והאם ברור שהיתה כאן רשעות לשמה וכן בחינה מדוקדקת אם היתה בהם חריגה בוטה מכללי התנהגות בסיסיים". גם אם נחיל על המקרה הנדון את הסייג המופיע בפסק דינו של השופט י. גרוס נגיע למסקנה כי הנתבע חוסה בצל ההגנה שבסעיף 13 (5). יש לבחון את הדברים שנאמרו על ידי הנתבע בישיבת בית הדין על כי נפתחה חקירה משטרתית נגד התובע, מוכן נגדו כתב אישום וכי לשכת עורכי הדין עומדת לדון בהשעייתו, על רקע היחסים העכורים ששררו בין הצדדים עובר לאותה ישיבה. הם נכנסו לאולמה של השופטת לאחר שלטענת הנתבע הוא הותקף במעלית על ידי התובע ועל כך הגיש תלונה במשטרה. ממוצג ת/1 עולה, אמנם, כי המשטרה החליטה שלא להעמיד לדין את התובע, אך לא מחוסר אשמה, אלא הואיל "ונסיבות העניין אינן מצדיקות העמדתו לדין". בהודעה אחרת של המשטרה, שלא להעמיד לדין הוסף כי "החשוד הוזהר". על כן, גם אם לא הוכן כתב אישום נגד התובע, הרי שדברי הנתבע נאמרו בנסיבות שאינן מהוות "רשעות לשמה", כמבחנו של השופט י. גרוס. יתר על כן, הטחת האשמות כלפי התובע במהלך הדיון המשפטי באו בתגובה לשאלותיו בחקירה נגדית שנועדו לערער את מהימנותו ומקצועיותו של הנתבע בכל הקשור לאופן הכנת תצהיר על ידו. על כן, גם אם הייתי מאמצת את דעת השופט י. גרוס, הרי שאמירות הנתבע באו "בתגובה להתגרות" ולפיכך גם אם הן מהוות לשון הרע חל עליהם החסוי שבסעיף 13 (5) לחוק. הוא הדין לגבי תגובתו של הנתבע להודעת צד ג' ששיגרה עמישב כלפיו. הודעות מסוג זה שוגרו בהליכי תביעה שפתח הנתבע כנגד עמישב בשם עובדיה והוא לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שמדובר במסע נקם נגדו על מנת שלא לאפשר לו לנהל ההליך המשפטי. בנסיבות אלה דומני כי גם על פי מבחניו של השופט י. גרוס לא יהא זה ראוי וצודק לסייג את החסוי המוחלט המוענק לפרקליט על פי סעיף 13 (5) לחוק. על רקע היחסים הקשים המתוארים לעיל אין לחשוף ולהסיר החסוי לגבי אמירות הנתבע בדבר רצונה של עמישב להחליף התובע כפרקליטה בנתבע. לאחר מערכת יחסים כל כך קשה בין הפרקליטים, שהאחד מכנה את חברו "שקרן פתולוגי", והשני מתהדר ברצון הלקוחה לגייסו כפרקליטה נכון יהיה להגיע למסקנה כי גם בהנחה שהיה מקום לסייג את הגנת סעיף 13 (5) לחוק לא זה המקום ולא אלו הנסיבות לעשות כן. יואילו הצדדים ויופיעו במוסדות הלשכה יטענו הטענות האחד כלפי רעהו ואני סמוכה ובטוחה שלשכת עורכי הדין תגיע לתוצאה הנכונה אשר לאותן התבטאויות. 4. מכאן ראוי להתיחס לשאלה של מדיניות משפטית. מקרה זה הינו דוגמא מובהקת ללמד על רצון ומטרת המחוקק למנוע ריבוי התדינויות משפטיות. מקום שקיימת בחוק תרופה אחרת, שלא במסגרת בתי המשפט, יש להעדיף נקיטת ההליך האחר על מנת שלא ימצאו עצמם בתי המשפט מוצפים בתביעות הדדיות, בין פרקליטים בינם לבין עצמם, בין צדדים לדיון אחר, בין פרקליטים וצדדים בדיון אחר וכיוצא בזה. 5. עיון בפסק דינו של השופט שטרוזמן, שאינו מסכים לפרוש המצמצם של השופט י. גרוס, מביא למסקנה כי הסייגים והמבחנים שלו לצמצום ההגנה שבסעיף 13 (5) אף הם אינם חלים על העניין הנדון. לדעתו, רק כאשר קיים ריחוק רב בין הדברים הנאמרים לבין הנושא הנדון לא יחסה אומרם בצל הגנת סעיף 13 (5). מוסיף השופט שטרוזמן כי השמטת המילים "לצורך הדיון ובהקשר לו": ".... התיר אמנם את חרצובות לשונם (של הפרקליטים הערה שלי ש.א) לנוע בחופשיות ללא חשש בתחום השייך לדיון המשפטי כל עוד הם עושים כך בתום לב ובאמונה שדבריהם אמנם קשורים לדיון". (הדגשה שלי ש.א.) על רקע העובדות שתוארו לעיל, נסיון התובע לערער את שיטת עבודתו ומידת מקצועיותו של הנתבע, על רקע הודעות צד ג' ששוגרו נגדו בתיקים בהם יצג את התובעים בביה"ד לעבודה לא ניתן לומר כי הערותיו נשוא התביעה לא היו בתום לב ובאמונה שהם קשורים לעניין הנדון. המסקנה מן האמור לעיל הינה כי גם על פי דעותיהם של השופט י. גרוס ושטרוזמן, אשר ראו לנכון לפתוח צוהר ולסייג ההגנה שבסעיף 13 (5), אם כי באופן זהיר, מדוד ובמקרים חריגים, אין בעובדות המקרה שבפני הצדקה להחיל את מבחניהם לצמצום הגנת סעיף 13 (5). יחד עם זאת דעתי, כפי שבוארה לעיל, היא כי אין לצמצם הגנה נרחבת זו מהנימוקים שפרטתי. 6. הואיל וחוק איסור לשון הרע קודם לחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו הרי שחלה עליו הוראת סעיף 10 לחוק היסוד, אשר אינו בא לפגוע בתוקפו של חוק קיים. ואולם, גם אם נבחן את סעיף 13 (5) באספקלריה של סעיף 8 לחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו דומני כי התוצאה אליה הגעתי לא תשתנה. בהתאם לסעיף 8 אין פוגעים בזכות לפי חוק זה; " ... אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועדה לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (הדגשה שלי ש.א.). לאור לשונו המפורשת של החוק, מטרתו החקיקתית, האינטרס הציבורי לקיים דיון משפטי משוחרר וחופשי מסנקציות על תוכן הדברים הנאמרים בו, נראה כי נכון יהיה לומר כי הפגיעה בשם טוב ניגפת מפני ערכים אלו וכי פגיעה זו עומדת במידה הנדרשת ולצורך תכלית ראויה. בהתחשב בעובדה כי בחוקים אחרים קיימת סנקציה הולמת, בין מכוח חוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961 ובין מכוח חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הרי שהפגיעה בזכות לשם טוב, העלולה לנבוע מהחלת סעיף 13 (5) לחוק, אינה עולה על הנדרש ועל כן סעיף זה עומד גם במבחנן המידתיות שעל פי חוק יסוד; כבוד האדם וחרותו. ב. הגנות "אמת דיברתי". לאור המסקנה אליה הגעתי אין צורך לדון ביתר טענות ההגנה שהעלה הנתבע, יחד עם זאת היה ויוגש ערעור על פסק דין זה אתיחס בקצרה אף אליהן; 1. אשר לדברי הנתבע במהלך הדיון בבית הדין לעבודה אכן נפתחה חקירה משטרתית נגד התובע בעקבות תלונה שהגיש נגדו הנתבע בגין תקיפה. המשטרה החליטה ביום 5.12.99 שלא להעמידו לדין. מהעדויות והמסמכים עולה, אמנם, כי הודעה זו לא הגיעה לנתבע, אלא במועד מאוחר יותר ועל כן הוא פנה שנית למשטרה וליועץ המשפטי בקשר לכך, אולם לא היה לו יסוד כלשהו לומר כי מוכן כתב אישום נגד התובע ולפיכך דבריו אלו הם בבחינת לשון הרע. 2. אשר להליכים בלשכת עורכי הדין, אלה אמנם הוגשו על ידי הנתבע נגד התובע אולם ממכתבו של מנכ"ל ועד מחוז תל אביב לנתבע מיום 8.8.00 עולה כי ועדת האתיקה החליטה להשהות הטפול בתיק עד לסיום החקירה המשטרתית. על כן לא היה מקום לומר כי "דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בהשעיית החבר עודד מחברותו בלשכה", אף בכך יש משום הוצאת לשון הרע. 3. אשר לטענה כי הנתבע סיפר לעו"ד סביר כי התובע הושעה מחברותו בלשכה, עובדה זו לא הוכחה על ידי התובע. התובע לא שמע דברים אלה, אלא מעדות מפי השמועה. התובע ויתר על עדותו של עו"ד סביר למרות שהנתבע הכחיש טענה זו בסעיף 2 השני לכתב הגנתו. אשר על כן התובע לא הוכיח, להנחת דעתי, כי הנתבע השמיץ אותו בפני עורך דין סביר ועל כן דין הטענה להדחות. 4. אשר לתגובת הנתבע להודעת צד ג' ששוגרה אליו, בה הוא חוזר על דבריו בדבר החקירה המשטרתית וההליכים בלשכת עורכי הדין, תגובה זו הוגשה ביום 4.10.99 מועד בו טרם ניתנה הודעת המשטרה על סגירת התיק וכך גם לגבי לשכת עורכי הדין. אשר על כן אין באמור במסמך זה כדי להוות לשון הרע, שכן התלונות לשני הגופים אכן הוגשו ולא נמסרה לנתבע הודעה על ידי מי מהם בדבר הפסקת החקירה או ההליך המשמעתי. ג. תום לב טענת הגנה זו נטענה באופן סתמי ומן הראיות בתיק ניתן להחיל החזקה שבסעיף 16 (א) (1)(2) לחוק על העדר תום לב. הנתבע ידע, או לא נקט אמצעים סבירים על מנת לבדוק ולוודא כי דבריו אינם אמת ולפיכך עומדת כנגדו החזקה שאמר וכתב את הדברים שלא בתום לב. הנתבע לא עמד בנטל לסתור את החזקה האמורה, הוא טען באופן כללי סתמי לתום לב ועל כן אין להחיל את הגנת סעיף 15 לחוק על נסיבות המקרה. מהטעמים המפורטים בפרק א' לפסק דין זה אני מורה על דחית התביעה ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. אולם בית המשפטדיוןלשון הרע / הוצאת דיבה