פסק דין 1. המערער יליד 1977, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959 (להלן: "החוק"), בקשר עם הפרעות נפשיות, מהן החל לסבול לטענתו, במהלך ועקב שירותו הצבאי. בהחלטתו מיום 12/7/98 קבע המשיב כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מ - 21/6/98 הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלתך הנפשית ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לשירות סדיר בצה"ל ביום 9/10/96, ולאחר טירונות קצרה שובץ כעובד מינהלה בבסיס דלק בנשר, בקירבת מקום מגוריו. כעבור 8 חודשים ממועד תחילת שירותו, ביום 13/6/97, אושפז המערער במחלקה פסיכיאטרית ברמב"ם, עקב התקף פסיכוטי, ובעקבות אשפוזו שוחרר מהשירות הצבאי, ביום 8/7/97, כבלתי כשיר רפואית ונקבע לו פרופיל 21. טענות המערער 3. לטענת המערער הוא התגייס לצבא בפרופיל 97, ללא שטרם השירות היה סימן כלשהו של הפרעה נפשית ומחלה נפשית. לא פנה וגם לא היה צורך בפניה לגורם בריאות נפש, טרם השירות הצבאי. הערכתו ע"י גורמי בריאות בלשכת הגיוס כבעל פרופיל 97, מאשרת כי לא סבל מכל מחלה נפשית עד אז. לטענת המערער המחלה פרצה בעקבות גיוסו לצבא, ובפרט נוכח תנאי שירותו כעובד מנהלה, במסגרתן סבל מהשפלות, מהתעללות נפשית ומדחק. לטענת ב"כ, גם אם נניח כי למפקדיו אין יד בדבר באופן ישיר, הרי ברור, וכך הוכח בחקירה כי המערכת לא גוננה עליו ולא הייתה רגישה דיה, כדי להבחין במתרחש מבחינה נפשית אצלו, וזאת למרות התרעות המשפחה בפניהם על המצב הקשה אליו נקלע. לטענתו הקשר הסיבתי בין המחלה לשירות הצבאי, מתבססת על עדותו, עדות אחיו וכן חוות הדעת של ד"ר טל, אותה לטענתו יש להעדיף על פני זו של ד"ר בן אפרים, התומכת בעמדת המשיב. המערער מבסס טיעוניו על חוות דעתו של ד"ר עמיקם טל, המומחה מטעמו, שבמתן חוות דעתו התחשב ברקעו הבעייתי של המערער ובכל זאת קבע: "תפקידו טרם השירות הצבאי של שמעון היה מתאים לנדרש ממנו על פי רקעו התרבותי סוציאלי בתחומי החיים השונים.... כל אלה מצביעים כי למרות הרקע המשפחתי הבעייתי, שמעון היה ילד עם אינטגרציה אישיותית אשר התבטאה בתפקודיו השונים" בנוסף טוען המערער, כי די בכך שהמחלה פרצה לראשונה תוך כדי השירות, כדי לקשור אותה לשירות הצבאי, אף ללא התרחשות אירוע חריג, ולמרות קיומה של נטיה גנטית להתפתחות המחלה אצל המערער. וגם אם נניח כי היה גורם גנטי אצל המערער, אשר תרם להתפרצות המחלה, לכל היותר זה הופך את מצבו ל-"גולגולת דקה", טרם הגיוס לצבא. אין בכך לשלול כי ה"טריגר" להתפרצות היה השירות הצבאי. המערער מבסס טיעוניו על ע"נ 367/90 הרשקו נ' קצין התגמולים וע"נ 43/91 אדלאן דניאל נ' קצין התגמולים. בתי המשפט קבעו בשורה של החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פורצת לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה של הנטייה הקונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה, עוד בטרם השירות, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו. לטענתו משטעה המשיב, משרד הבטחון, בבחירתו לגייסו, כי אז עליו לשלם את מחיר טעותו. עוד טוען המערער כי טעה ד"ר בן אפרים, המומחה מטעם המשיב, בקובעו כי הגורם הסביבתי שטרם לפרוץ מחלתו היה הסביבה שבה התגבשה אישיותו, שהרי אם קביעה זו הייתה נכונה, מדוע מחלתו לא התפרצה עובר לשירותו? ומכיוון שכך הוא מאשש טענתו כי אף שסביבתו עובר השירות הייתה קשה, היא לא היוותה את ה"טריגר" לפרוץ המחלה, אלא דווקא הסביבה הצבאית. לחלופין טוען המערער כי תנאי שירותו והמצב החברתי- תפקודי הקשה אליו הוא נקלע, היו מבחינתו מצב יוצא דופן, זאת ובנוסף הטראומה של הוצאתו משיגרת חייו ומחסות בית הוריו, יוצרים את קשר סיבתי קונקרטי בין פריצת המחלה ו/או החמרתה ובין השירות הצבאי. טענות המשיב 4. מחלת המערער פרצה בתהליכה הזחלני והטבעי, על רקע השפעה סביבתית, רקע תורשתי, נתונים סביבתיים וסטרסוגניים קשים והפרעות אישיות בהן לקה עוד בילדותו, לפני השירות הצבאי, וללא קשר לשירות. המסמכים אף מעידים על קיומן של הפרעות נפשיות בגינן טופל המערער עובר לגיוסו, אלא שאלו לא הגיעו בשלב זה לכדי מחלת נפש. לטענתו הקשר היחיד בין המחלה לשירות הינו כרונולוגי בלבד. בנוסף טוען המשיב כי, חומר הראיות והמסמכים הרפואיים מגלים כי הדחק הנפשי לא אירע עקב עצם הגיוס והשירות, שהרי כל חייו שהה באוירה נפשית קשה עוד יותר, אלא אך סימפטום של מחלתו ודרך ביטויה החיצוני. לפיכך, לטענתו אין לראות בשירותו סימפטום ובשירותו הצבאי ובעצם גיוסו כטריגר למחלה, אף שפרצה במהלכו. המשיב מפנה לכך כי המערער הינו הצעיר מבין עשרה ילדים להוריו. עוד כשהיה בכיתה א', אובחן ע"י הוועדה המקצועית של בית ספרו כבעל אישיות חלשה, הסובל מדימוי שלילי, תלותי ונגרר, עד כדי שבית הספר יזם פנייה להוציאו ממשפחתו. כתגובה להדרדרות תפקודו של המערער שהתבטאה בהעדרויות אלימות, פנה בית הספר לשירותי הרווחה, במטרה לבדוק הוצאתו מהמסגרת המשפחתית בה הוא מצוי. בעקבות כך נערכה למערער בדיקה פסיכולוגית ע"י מנהל השירות הפסיכולוגי העירוני בעכו, יאיר עמנואל, לצורך הוצאת המערער מהבית. עפ"י התיאור בחות דעתו מיום 4/11/86 נמצא כי: "קיים קושי כללי בהתמודדות מתמשכת ובפתרון בעיות", "לעיתים דכאוני", "דימוי עצמי של ילד קטן ומסכן", ובסיכום צויין כי: "סה"כ מדובר באישיות מאוד לא איטגרטיבית ובשלה, עם חסכים לעיתים מזעזעים בחינוך וטיפול, אך קיימת עדיין פרוגנוזה טובה יחסית בתנאי טיפול תומך". בהתאם לכך ניתנה המלצה חיונית ודחופה ביותר, להוציא את המערער מהבית. בנוסף לעברו של המערער, המשיב מציין כי קיים רקע משפחתי למחלת הנפש, שני אחיו של המערער סבלו ממחלת נפש, נוכח התאבדותם של שני אחיו, מצבה הנפשי של אימו התדרדר לכדי אשפוז פסיכיאטרי ונטילת תרופות. המשיב מציין כי עובר לגיוסו המערער היה חשוף לפגיעה נפשית קשה ביותר, וזאת עקב האוירה בבית, שהינו דל ומוזנח, רוויית אלימות ומתחים, בנוסף לאמור לעיל, למערער אח אחד עבריין המשתמש בסמים בבית, אח אחד סובל מפיגור שכלי ומאושפז במוסד, ושתי אחיותיו מטופלות ע"י יחידה לנערות במצוקה. מתיקו הרפואי של המערער, עולה כי עובר לגיוסו, היה בטיפול עקב בעיות נפשיות ובפרואר 1995 התלונן תלונות הקשורות למצבו הנפשי (כאבי ראש, סחרחורות ואי נוחות). ביום 13/6/97 המערער הופנה ע"י רופא צבאי לבדיקה פסיכאטרית ברמב"ם, בחשד להתקף פסיכוטי וזאת בעקבות נסיון התאבדות של המערער ותלונותיו בגין שמיעת קולות ומחשבות מוזרות וחשדניות עוד באותו היום אושפז המערער במחלקה הפסיכאטרית ברמב"ם עד ליום 30/6/97, ממסמכי חדר המיון המתארים את סיפורו של המערער כי הוא החל להיות מבולבל כחודשיים לפני כן, החל לשמוע קולות של אדם בתוכו, שאומר לו מה לעשות, הרגיש רדוף בצבא, ומאז שהתגייס חש כאילו מתנכלים לו ומשפילים אותו. גם מ"סיכום המחלה" מבית החולים רמב"ם, תוארו דברי המערער כאילו היה בטוח שהמפקד רוצה לשלוט עליו ומתנהג בכוונה נגדו, וגם חיילים אחרים מהבסיס, לפי סימנים שעשו לו, על כן המערער התבודד ולא יצר קשר עם אחרים. ברישומי המחלקה ברמב"ם, מיום 25/6/97, צויין במפורש כי לפי אינפורמציה שמסר אחיו הגדול של המערער, המערער סבל ממצב פסיכוטי בעבר, כשהמשבר הנוכחי החל כחודשיים לפני אשפוזו. ולסיכום טוען המשיב כי הרקע הסוציאלי, כפי שפורט לעיל, מעיד על חשיפה של שנים, לתנאי מתח נפשי, אלימות, תחושת חוסר אונים, המלווים את המערער משחר ילדותו ועל כן אין לקבל את מסקנותיו של ד"ר טל כי יש לייחס את קיומו של המתח לשירות ולו מחמת הסתמכותו על מסמכים חלקיים בלבד ובהעדר התייחסות למלוא הנתונים. היבט רפואי- חוות דעת המומחים 5. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר טל עמיקם מיום 24/1/99, בה הוא קובע כי: "קשה לדעת איזה חלק מתוך התכנים אשר נמסרו לי ע"י שמעון ואחיו ואחותו הם תכנים ופירושים של מחלתו הנפשית ואילו מהם הם ביטוי אמיתי של האירועים בבסיס והפעלת הלחץ עליו מצד הרס"ר, תוך גרימת תחושת היותו בזוי, מושפל וחסר אונים וללא יכולת לשנות ממצבו זה". ובהמשך הוא מוסיף: " אכן היה לחץ חיצוני וממשי, מתמשך ואמיתי של תנאי השירות שנחוו ע"י שמעון כמשפילים וגרמו לתחושת חוסר אונים ואי יכולת של היחלצות מכל אלו... לדעתי היה בלחץ זה אשר היה מתמשך בלתי פוסק- בכדי ליצור תשתית כזו של מתח, חוסר אונים קיים כדי לגרום למשבר הנפשי ולמחלה הנפשית ממנה סובל כיום שמעון. היות ותשתית זו קשורה לתנאים המיוחדים של השירות הצבאי, הרי שנכותו הנפשית כיום כולה נגרמה בשל ותוך השירות הצבאי". ד"ר עמיקם מבסס ממצאיו בקובעו: " די מקובל כיום בספרות העולמית לראות את ה- STRESS DIATHESIS MODEL כהסכמה על כי קיימת אינטרגרציה בין פקטורים העשויים להיות- ביולוגיים- גנטיים, סביבתיים או פסיכולוגיים. הטענה היא על פי תיאוריה זו, כי קיימת אצל הסכיזופרני לעתיד- גורם של פגיעות (VULNERABILITY) אשר כאשר מופעלים הלחצים השונים- סטרס ביולוגי כמו מחלה גופנית, או טראומה נפשית, או סטרסים נפשיים שונים ולא ספציפיים, הרי שהפגיעות יוצאות מן הכוח אל הפועל- כבמקרה שלפנינו" 6. מטעם המשיב הוגשו חוות דעת של ד"ר בן אפרים ביום 21/6/98, ביום 10/4/00 וביום 10/11/00 במסגרתן קבע המומחה כי מחלת המערער נגרמה עקב רקע תורשתי וסביבת ילדותו עתירת הדחק. בחוות דעתו מיום 21/6/98 קבע ד"ר בן אפרים כי: "הנבדק סובל מסכיזופרניה שפרצה בעת שירותו הצבאי. למחלת הסכיזופרניה מספר גורמים ששילוב בניהם גורם להתפרצות המחלה, גורמים גנטיים התפתחותיים וסביבתיים גורמים למחלה. לנבדק אח ואם שסבלו מקשיים נפשיים, הנבדק גדל בסביבה עתירת דחק, במשך ילדותו ונערותו. מחלת הסכיזופרניה פורצת בדר"כ לקראת סוף העשור השני. אין קשר בין מחלתו של הנבדק לשירותו". בחוות דעתו מיום 10/4/00 קבע ד"ר בן אפריים שוב כי המערער אכן סובל ממחלת הסכיזופרניה וזו החלה בעת שירותו הצבאי, אך מחלתו אינה קשורה לשירותו הצבאי וגורמיה הם רקעו התורשתי וסביבת ילדותו של המערער ועל כן הוא אינו מוצא קשר בין שירותו של המערער למחלתו. בחוות דעתו ד"ר בן אפרים מתייחס לחוות דעתו של ד"ר טל בקובעו כי טעה ד"ר טל שלא התחשב בילדותו העתירת דחק של המערער וקבע שגורמי הסטרס תרמו למחלתו והמערכת הצבאית הייתה נוקשה כלפיו, בעוד שהמסמכים מוכיחים בדיוק את ההיפך, קרי: המסמכים מורים על גמישות המערכת הצבאית כלפי המערער. ד"ר בן אפרים מציין כי הסיבות למחלת הסכיזופרניה אינן ידועות, וכי: "מדובר במחלה עם גורמים רבים מולדים וסביבתיים" לדעתו הגורם הסביבתי שטרם לפרוץ מחלתו היה הסביבה שבה התגבשה אישיותו של המערער. ההיבט המשפטי 7. כידוע, בהתאם לפסיקה ולשם בדיקה אם אירוע חיצוני גרם להתפרצות מחלת נפש, כפי שנטען בעניין נשוא הערעור, על התובע להוכיח שני גורמים באופן מצטבר והם: 1. אירוע יוצא דופן 2. קיום קשר זמני הדוק בין האירוע ובין התפרצות המחלה (ראה רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מז(2) 471 וכן ע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לד(2) 203) במקרה שבפנינו מדובר בחייל בשירות סדיר אשר שירת המערער 8 חודשים בלבד. כאמור כך נקבע בפסיקה, כי כאשר מדובר בחייל המשרת שירות קצר, הקלה ההלכה בנוגע לתנאי הראשון וקבעה כי אין צורך להוכיח אירוע חריג דווקא אלא די בכך שהמערער יוכיח "אופי מיוחד" של השירות הצבאי שבו לקה המערער במחלתו, נקבע בע"א 472/89 רוט נ' קצין התגמולים, פ"ד מה(5) 203: “הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה." אופי מיוחד של השירות הודגם בפסקי דין לגבי חייל ששהה במסגרת אימונים מפרכים בחיל הצנחנים ובמהלך מסע רגלי פרצה מחלתו או כאשר חייל השתתף בפעילות צבאית במלחמת ששת הימים וקשיי הסתגלותו החמירו עד לפריצת מחלת הנפש (ע"א 201/71 נוייפלד נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(1) 650). ברע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מז(2) 471 נאמר: "אומנם נכון הדבר, שנקבע בפסיקה שבכדי לשכנע בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה אין התובע צריך להוכיח כי אירע לו בעת שירותו הצבאי מקרה טראומתי חריג יוצא דופן, אך בכל זאת הוכח באותם מקרים בהם נקבע קיומו של אותו קשר סיבתי, שהחייל הנוגע בדבר השתתף בפעולות קרביות או בפעילות אחרת ורוויית מתח, או שהשירות היה קשור בפחדים או מתחים ממקור אחר, ובית המשפט לקח זאת בחשבון בהסקת מסקנותיו" במקרה של דפנה בן עד לא הוכח שעברה חוויות כאלה ועל כן ערעורה נדחה. לעניין מחלת הסכיזופרניה נקבעו כללים מיוחדים המקלים על התובע. בע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(2) בעמ' 796, נקבע ע"י כבוד השופט לנדוי: "אמנם הקלה הפסיקה על תובע התגמולים בשל מחלת הסכיזופרניה את חובת ההוכחה של היסוד הסיבתי, אבל לפי הדעה הנראית לי אין אנו רשאים לפטור את התובע כליל מחובה זו. אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת השירות היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים ולשם כך צריך לקבוע מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה לפני הופעתה" אמנם בע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים הנ"ל, הייתה גם התייחסות לעניין נטל ההוכחה, כאשר נאמר כי אין צורך באירוע יוצא דופן בשירות שיגרום להופעת התקף המחלה וכי בתנאי השירות של זמננו די בהופעת התקף של מחלת הסכיזופרניה בזמן השירות כדי שהמחלה תוכר בקשר של החמרה עקב השירות אלא אם המדינה מוכיחה אחרת, אולם יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. לעניין נטל ההוכחה על מנת להוכיח כי הפגימה חלה בזמן השירות ועקב השירות רובץ על המערער. הכללים בעניין זה נקבעו בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) בעמ' 213 מסכם כב' הנשיא כי: "הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו העניפה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו, הוא כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי- בין אם הייתה ידועה ובין אם הייתה חבוייה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה- דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות- הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה הייתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות, כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פד"י ד', 504, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו, הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2", יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דיון ומסקנות 8. ומן הכלל אל הפרט, אין מחלוקת כי מחלת הסכיזופרניה הינה מחלה קונסטיטוציונלית. גורמי המחלה ומחולליה אינם ידועים ויש ליחסה לגורמים שונים מתחומים שונים. הלכה למעשה, הסכיזופרניה היא קבוצה של מחלות, הגורמות להפרעה קשה בתהליכים פסיכולוגיים בסיסיים של האישיות. ההפרעה מלווה סימפטומים מגוונים בשטחי החשיבה, האפקט והתפיסה. מחלה זו שמתחילה בגיל הנעורים, במהלכה ישנן החמרות והטבות. כאמור, מדובר במחלה רב- סיבתית, אשר גורמים שונים משתתפים בעיצובה, כגון: גורמים סביבתיים, גנטיים, ביולוגיים, פסיכו- חברתיים ופסיכו- פיסיולוגיים, ומשום שעד כה הידע על אודות הרקע הסיבתי- אטיולוגי מועט מאוד, מתמקדים באיתור אותם גורמי- סיכון, אשר הצטברותם מעלה במחלה את רמת הפגיעות. כאמור, מגורמי הסיכון הם: רגישויות מיוחדות של האדם, הפוגעות ביכולתו להתמודד עם מצבי דחק בחיים והסתגלות אליהם. שקלנו את גירסתו העובדתית של המערער ואין אנו מקבלים אותה. המערער אשר נטל ההוכחה עליו לא שכנענו כי תנאי שירותו שהיה קצר ובמשך 8 חודשים היה מלווה בתנאי מתח ודאגה או בארוע או בארועים חריגים. לפיכך אנו דוחים את טענות המערער הטוען כי הגורם הסביבתי של תנאי השירות המלחיץ הוא זה שגרם למחלה. נראה כי יש לקבל שאצל המערער קיימים מרכיבים אישיותיים כפי שפורטו בסיכומי ב"כ המשיב בתקופת הילדות וההתבגרות וכן קיים רקע תורשתי במשפחה הקרובה (שני אחיו המנוחים סבלו ממחלת נפש וכן אימו נזקקה לטיפולים פסיכיאטרים). בנוסף יש לקחת בחשבון כי התקופה שבה ישנם סימנים למחלה אולם היא עדיין איננה באה לידי ביטוי, מה שנקרא הפרודרום של המחלה היא לעיתים ארוכה ביותר ועל רקע הנסיבות שלפני השירות כפי שפורטו יש להניח כי היו במערער ללא קשר לשירות. 9. המערער טוען לתנאי שירות קשים. אנו לא שוכנענו כי אומנם היו למערער תנאי שירות קשים כטענתו, וממכלול העובדות והנסיבות הסקנו כי מדובר בתנאי שירות רגילים לגמרי ללא כל תנאי מתח או מאמץ חריגים. אנו למדים זאת מהעובדות הבאות: המערער שימש כעובד רס"ר בבסיס דלק בנשר, בסמוך למקום מגוריו, העובדה כי המערער לא ביצע תורניות, (עובדה זו נלמדת מסיכומי הראיון מיום 12/11/96), הקשר האישי שהיה בין המערער למפקדו, עליו אנו למדים מסיכום הראיון מיום 19/11/96 שבו המערער יידע את מפקדו בדבר מצבו הכלכלי הקשה בבית והנושא נבדק ע"י משקי"ת ת"ש. גם בקשתו של המערער לקורס נהיגה הועלתה בפני מפקד הבסיס וניתנו הנחיות בעניין (סיכום מיום 25/12/96). ולאחר חצי שנה ששירת המערער כעובד רס"ר והתברר כי יש לו בעיות אישיות רבות והוא אינו מסתדר עם אנשי משרדו הוא הועבר למחלקת מחסנים, במקביל ניתנה הוראה להתחיל בהליך העברתו מהיחידה. המסקנה העולה מכל האמור הינה כי מדובר בתנאי שירות רגילים שאינם יוצרים מתח או דאגה או בבחינת מאמץ חריג כפי שהובא בפסיקה כאמור לעיל. והמקרה שלפנינו איננו שונה מהמקרה של דפנה בן עד אשר כאמור לא הצליחה להראות כי היה בעת שירותה הצבאי מקרה טראומטי חריג או יוצא דופן או תנאי שירות חריגים או פעולות קרביות או פעולות אחרות רוויות מתח או דאגה או פחד ועל כן ערעורה נדחה, וכך יש לנהוג במקרה זה. אומנם, במבחן תנאי השירות יכול ומאמצים פיזיים או תנאי מתח ודאגה ישפיעו על אדם אחד יותר מאשר על אחרים, אולם כל זאת כאשר התנאי הוא כי "תנאי מתח ודאגה" או "מאמצים חריגים" יוכחו בתשתית העובדתית. במקרה שלפנינו לא הוכחו תנאים כאמור ולכן איננו מקבלים את טענת ב"כ המערער, כי די בכך שהמערער חלה בעת השירות. שאלה היא האם עצם גיוסו של המערער לשירות צבאי שהיא מסגרת מלחיצה כטענת המערער יש בו כדי לשמש כגורם הדק (טריגר) לפרוץ המחלה. התשובה שניתנה לכך בפסיקה הינה בשלילה. המפגש בין המסגרת הצבאית, המאופיינת, מעצם טיבה וטיבעה, עם נוקשות, פקודות, דרישות ומשמעת יכולה להיות טראומטית לגבי אדם עם אישיות כמו זו של המערער. ברם, ה"טריגר" אמור להיות "אירוע טראומטי" בעל עוצמה כזו שיש בו כדי להביא להתפרצותה של המחלה. הלכה פסוקה היא, כי אין להכיר בעצם הגיוס לצבא כמאורע מחמיר או גורם למחלה, שבעטיו יוכר חייל כ"נכה" לפי חוק הנכים. (לעניין זה ראה: ע"א 642/76 רוחמה עזרא נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(1) בעמ' 642, ע"א 503/76 אשר נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 38 וע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מז(2) בעמ' 476). בע"נ 158/84 מזרחי איתן נ' קצין התגמולים נקבע ע"י כב' השופט גרשון גרמן: "עצם הגיוס לצה"ל והכניסה למסגרת הצבאית- אינם מהווים טריגר, עפ"י החוק ואין עובדת עצם הכניסה ממלאה אחר התנאי של עקב השירות" ובע"נ 293/90 דניאל פטאל נ' קצין התגמולים נקבע ע"י כב' השופט גרשון גרמן: " הקביעה שעצם השירות מהווה מסגרת קשה ומלחיצה- אינה מספקת כדי ליצור קשר סיבתי" 10. בהיבט הרפואי וכבר עמדנו על כך לעיל, כידוע מחלת הסכיזופרניה מתפתחת באופן איטי כאשר השלב הראשוני של המחלה מכונה "פרודרום", יכול להימשך מס' שנים. עצם העובדה שהביטוי החיצוני של המחלה מופיע בשירות הצבאי מה שמכונה "גל של המחלה", אין בו כשלעצמו כדי לקשור בין המחלה לבין השירות. כל מקרה יבחן עפ"י נסיבותיו. (ראה לעניין זה ע"נ 18/97 אירית זילברג נ' קצין התגמולים) על רקע האמור, בבחינת חוות הדעת של המומחים שבפנינו, אנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים. העדפנו חוות דעת זו גם בשל העובדה כי ד"ר טל, לא דייק בנתונים הכלולים בחוות דעתו כאשר ציין בעמ' 5 לחוות דעתו כי: "לא היה צורך בפניה לגורם בריאות הנפש טרם השירות...המדובר איפוא בבחור אשר התגייס בריא מן הבחינה הנפשית..", מסקנה זו לדעתנו אינה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים הנמצאים בתיק הרפואי של המערער. זאת ועוד, ד"ר טל בחוות דעתו לא התייחס למשקלם וחומרתם של הממצאים אודות ילדותו של המערער ולהשלכותיהם על מחלתו והתפתחותה. ד"ר טל התייחס בעיקר לגורם המתח (מודל ה"סטרס") כמקור לפרוץ המחלה ובכך לא נתן משקל ראוי לעוצמתם של הגורמים הסביבתיים- משפחתיים- גנטיים- פסיכולוגיים, אשר חברו יחד אצל המערער וגרמו לפרוץ המחלה. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב, ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. צבאשירות צבאי