פסק דין א. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 15.11.06, אשר דחתה את ערעור המערער על קביעת הוועדה מדרג ראשון, בה נקבע לא נגרמה למערער נכות נפשית מוסבת מהנכות המוכרת. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המערער יליד 1976 הוכר כנכה על פי חוק הנכים, בשל נזק לעצב המידאני והאולנרי ביד ימין, אשר נגרם בשל פציעה שאירעה למערער בשנת 1996, במהלך שירותו הסדיר. בשנת 2003 הגיש המערער תביעה נוספת להכרה בזכויות על פי חוק הנכים, וטען לפגימה בתחום הנפשי. המערער נבדק על ידי פסיכיאטר, מטעם המשיב, ד"ר בקר, אשר קבע בחוות דעתו מיום 14.5.04, כי המערער איננו סובל מ- PTSD וכי הפגיעה ביד לא גרמה להתפתחות של פסיכופתלוגיה משמעותית. תביעת המערער להכרה בזכויות בגין פגימה בתחום הנפשי, נדחתה. ערעור שהוגש לוועדת הערעורים, בענין זה, נמחק ביום 22.9.04, מחוסר מעש. ג. לימים, חזר המערער וטען לנכות מוסבת בתחום הנפשי, על פי תקנה 9 לתקנות הנכים. המערער נבדק על ידי וועדה רפואית מדרג ראשון וטען לתגובה חריגה לנכות הנפשית. הוועדה מדרג ראשון, דחתה את תביעת המערער וקבעה כי אין מקום להכיר בנכות נפשית מוסבת. על החלטה זו של הוועדה מדרג ראשון, ערער המערער בפני הוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה לא התרשמה כי יש עדות לפסיכופתלוגיה חריגה, על רקע ההגבלה הפיזית, ודחתה את תביעת המערער להכרה בנכות מוסבת. על החלטה זו של הוועדה הרפואית העליונה הערעור שבפני. ד. לטענת המערער, שגתה הוועדה בקובעה כי אין כל איזכור לתסמינים פוסט טראומטיים בתוכן דבריו של המערער, משהמערער איננו טוען לפגיעה פוסט טראומטית אלא לתגובה נפשית חריגה לפגימה הגופנית. לדעת המערער "אין זה ברור שהעדרה של פסיכופתלוגיה היא העדרה של "נכות" כהגדרתה בחוק הנכים" (סעיף 1 ג לכתב הערעור). לטענת המערער, הוועדה לא ערכה בדיקות מתאימות ולא נתנה משקל נכון "לכל הבדיקות ולכל הטיפולים שנערכו למערער" (סעיף 1 יא לכתב הערעור). בטיעוני שבעל פה הוסיף ב"כ המערער וטען כי הוועדה התרשמה מחוות דעתו של ד"ר בקר, אשר הוגשה בגין התביעה שעניינה התגובה הפוסט טראומטית, ואשר איננה רלוונטית כלל לתביעה הנוכחית על פי מבחן 34 לחוק הנכים (תקנות בדבר מבחנים לקביעת דרגות נכות). ה. דין הערעור להדחות. אתחיל ואומר כי ערעורו של המערער מנוסח בלשון כללית, מועלות בו טענות לא ספציפיות אלא תיאורטיות וכוללניות, אשר לא ברור, במדוייק, הקשר בינן לבין תכני הערעור. מכל מקום, טענתו העיקרית של המערער היא כי היה על הוועדה הרפואית העליונה לקבוע למערער דרגת נכות נוספת, בגין התגובה הנפשית לנכות הפיזית. לטענת המערער, לא היתה רשאית הוועדה לעשות שימוש בחוות דעת שנתנה לצורכי התביעה בגין התגובה הפוסט טראומטית, לצורך הדיון בתביעה שעניינה התגובה הנפשית לנכות. אין בידי לקבל את טענות המערער. מבחן 34 קובע כדלהלן: "דרגת הנכות הקבועה לצד פגימה גופנית כוללת גם את הנכות הנפשית הנובעת ממנה; אולם אם מצאה וועדה רפואית כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את אותה פגימה, רשאית היא לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית..." מעיון בהחלטת הוועדה עולה בבירור כי הוועדה לא מצאה כל "תגובה נפשית חורגת בעוצמתה", קרי, פסיכופתלוגיה, בהתנהגותו ובאורחותיו של המערער. הוועדה קבעה כדלהלן: "...בתוכן דבריו אין כל איזכור לתסמינים פוסט טראומטיים, מתאר נדודי שינה מסויימים ולא קבועים על רקע דאגה מציאותית לעתידו. לא ניתן להתרשם בהפרעה באפקט במהלך הבדיקה שהיה תואם לתוכן ולסיטואציה של הבדיקה. ניתן לומר שהבדיקה הפסיכיאטרית היתה ללא בדיקה פסיכופתלוגיה חריגה והיה ניתן להתרשם רק מקיום הגבלה מתמדת פיזית. ... לסיכום, הוועדה תומכת בחוות דעתו של ד"ר בקר אשר לא התרשם מפסיכופתולוגיה של מתן אחוזי נכות נפשיים בכלל..." לשון אחר, הוועדה לא מצאה כל פגימה נפשית, כמו גם, פסיכופתלוגיה המשתקפת בתגובה חריגה לנכות הפיזית. כאמור, הוועדה לא מצאה פגימה נפשית כלשהי, אשר בגינה, יש לקבוע למערער נכות כזו או אחרת. המערער איננו לוקה, למרבה השמחה, בתחום הנפשי, ואין לקבוע לו כל אחוזי נכות בגין הפרעה נפשית כלשהי, לרבות "תגובה נפשית חורגת בעוצמתה", משלא נמצאה כזו. ו. כאמור, דין הערעור להדחות ואני דוחה את הערעור. רק מן הטעם, שאינני נוהגת לפסוק הוצאות בגין דחיית ערעור שהוגש על ידי נכה, אלא במקרים חריגים במיוחד, אינני עושה זאת גם הפעם. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכות