פסק דין מבוא לפניי תביעת לשון הרע על סכום של 1,800,000 ₪, בגין ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", אשר ייחסו לתובע חלק בקידום חוק החנינה לרגל מלאת יובל למדינה, וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שהתנהל הליך פלילי נגדו באישום ביצוע עבירות מס שונות. הכתבות נושא התביעה 1. 1. ביום 22/11/97, התקשרה הגב' עדנה אדטו, כתבת עיתון "ידיעות אחרונות" בירושלים (להלן: "העיתון") לביתו של התובע וביקשה לקבל את עמדתו, כראש לשכת עורכי הדין דאז, בעניין יוזמת החנינה לשנת היובל, לצורך פרסום ידיעה חדשותית בנושא. במהלך השיחה, הביע התובע את תמיכתו ביוזמת החקיקה האמורה, אשר צפויה הייתה לחול גם על נאשמים שמשפטם תלוי ועומד בעבירות שחומרתן תיקבע על-ידי המחוקק, אך הדגיש כי היה ויתקבל החוק, ימחל הוא על זכותו ליהנות מכל חנינה ויעמוד על מיצוי ההליך הפלילי שהוגש נגדו. כל זאת רשמה הגב' אדטו והעבירה את הידיעה למערכת העיתון עוד באותו היום (נ/34). בכתבה שפורסמה ביום שלמחרת (נספח 1 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה הראשונה"), הובאה תגובתו של התובע באופן חלקי. נאמר בכתבה כי לדברי התובע, החנינה תוענק גם למי שמשפטו תלוי ועומד, אך לא צוינה העובדה כי לדבריו, לא יבקש חנינה לעצמו (להלן: "החלק שהושמט"). וכך נכתב: "יו"ר לשכת עורכי-הדין, דרור חוטר-ישי: (תמונה) 'לחון גם מי שטרם הורשע' כתב-אישום נגד חוטר-ישי נדון בימים אלה בבית-המשפט" מאת עדנה אדטו, כתבת "ידיעות אחרונות" ראש לשכת עורכי-הדין, עו"ד דרור חוטר-ישי, תומך בחוק חנינה כללית שיחול גם על נאשמים שהליכים משפטיים תלויים ועומדים נגדם בבתי-המשפט. לדברי חוטר-ישי, 'חוק החנינה הינו דבר מתבקש לרגל שנת החמישים למדינה. לא מדובר בחנינה כללית לכלל ציבור העבריינים בארץ, אלא אך ורק לחנינה על עבירות אשר חומרתן נמצא מתחת לרף מסוים, כפי שתקבע הכנסת. ראוי, כמובן, כי החנינה תחול לא רק על הליכים שהסתיימו, אלא גם על הליכים התלויים ועומדים ובלבד שהם מתחת לרף.' יצוין, כי נגד חוטר-ישי הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בת"א, בחשד שפעל במזיד ובכוונה כדי להתחמק מתשלום מס הכנסה וסייע לאדם נוסף לחמוק מתשלום מס. משפטו נפתח בחודש פברואר השנה..." 2. 2. ביום 28/11/97, במוסף סוף השבוע של העיתון, פורסמה כתבתו של הנתבע 1, שכותרתה הייתה: "המפכ"ל: 'הצעת החנינה היא קטסטרופה לאומית'" (נספח 2 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה השניה"). בכותרת המשנה, תחת תמונותיהם של מר דוד אפל ושל התובע, נאמר כי: "רב-ניצב אסף חפץ טוען כי הרעיון שעלה השבוע עלול לסכן את בטחונם האישי של אזרחי המדינה: 'איפה האחריות הלאומית של הפוליטיקאים?' ● אבל, בעלי כסף ומהלכים במפלגות השלטון היו מוכנים לעשות הרבה כדי להפסיק את ההליך המשפטי נגדם, אפילו לאיים במרומז על הנשיא ● מה בדיוק עומד מאחורי היוזמה לחנינה ● מי אמור היה ליהנות ממנה ● מה הסיכוי שאלפי עבריינים יחגגו את שנת ה- 50 למדינה מחוץ לכותלי בית הסוהר" הקטע בגוף הכתבה, בו נזכר התובע, הוא זה: " - מה מסתתר מאחורי יוזמת החקיקה הזאת? הרושם המתקבל הוא שיש כאן רצון לחלץ אנשי ציבור כמו ח"כ אריה דרעי ועו"ד דרור חוטר-ישי מתיקיהם הפליליים. הצעת החוק תפורה על-פי מידותיהם של השניים. היא מבקשת, למשל, להעניק חנינה גם לאלה שמשפטם לא הסתים עדיין, ומסייגת זאת באמצעות תנאי אחד: שהעונש המירבי לו הם צפויים, אם יורשעו, אינו עולה על עשר שנים. העונש המירבי בתיק דרעי, המואשם בקבלת מאות אלפי שקלים שוחד ובמעשי מירמה כבדים, הוא שבע שנים. העונש המירבי הצפוי לחוטר-ישי, אם יורשע בדין בהונאת שלטונות מס הכנסה, הוא שלוש שנים. לעובדה זו אפשר לצרף עובדה מעניינת נוספת: מוביל הקמפיין למען חוק החנינה הוא מנחם שיזף, שהוא במקרה ידידם הטוב של דרעי וחוטר-ישי. שיזף הוא במקרה גם יועץ התקשורת של הקבלן דודי אפל, שהוא במקרה האיש הכי קרוב היום לאריה דרעי". 3. 3. כאן המקום לציין, כי באותו מוסף מיום 28/11/97, בהמשך לכתבה השניה, פורסמה הכתבה "עם קצת עזרה מידידים", מאת הגב' יעל גבירץ, שסיקרה אף היא את נושא יוזמת החנינה לקראת שנת היובל. יודגש, כי כתבה זו אינה אחת מארבע הכתבות בהן עוסקת התביעה שבכאן, אולם שני הצדדים התייחסו אליה בטענותיהם והיא נחוצה לצורך ההכרעה בתביעה (ראו: נ/28, בעמ' 14-15, להלן: "הכתבה נוספת"). במסגרת הכתבה הנוספת, דנה הגב' גבירץ בתמיכתו של התובע ביוזמת החנינה ובהצהרתו כי לא יבקש חנינה לעצמו, וכתבה בהקשר זה את הדברים הבאים: "גם חוטר-ישי המצוי בעיצומם של הליכים משפטיים, מיהר להציע בראיונות לתקשורת ששמו לא ייכלל ברשימת הזכאים לחנינה.... גורם בכיר במשרד המשפטים הגיב בלעג על ההתבטאויות האלה: 'אלה יחסי-ציבור שבאים להרחיק-עדות מיוזמה התפורה בתפרים גסים, שמסגירים את בעלי העניין העומדים מאחוריה. הם הרי יודעים, שאם ייחקק חוק כזה, אי אפשר להוציא מהכלל שמות של אנשים מסוימים'. " בסוף הכתבה, הוסיף העיתון מסגרת (בוקסה) ובה תגובות של גורמים שונים בנושא החנינה. בכללן הייתה גם תגובתו של התובע, באומרו: "אינני עומד מאחורי היוזמה המבורכת הזו, וגם הבהרתי באופן חד-משמעי, כי אדרוש שהמשפט המיותר וחסר היסוד שהוגש נגדי על-ידי היועץ המשפטי לשעבר ופרקליטת המדינה הנוכחית, יסתיים וימוצה, כך שכל הציבור יראה כיצד גורמים בפרקליטות השתמשו לרעה בכח השררה שנמסר לידם. עם זאת, אני ושב ואומר כי בשנת היובל ראויים כל אזרחי המדינה, מלבדי, להנות מחוק אשר יאפשר להם לפתוח דף נקי ביחסיהם עם הרשויות. על הכנסת מוטל לקבוע את הרף אשר מתחת לו תמחקנה כל ההרשעות ויופסקו כל החקירות וההליכים המתנהלים נגד ציבור רחב ביותר של אזרחים. כל מי שהעבירה המיוחסת לו מתחת לרף, יהיה זכאי לחנינה, אלא אם יסרב, כמוני, לקבלה". 4. 4. כתבה שלישית במספר בנושא יוזמת החנינה לקראת שנת היובל, התפרסמה מעל דפי העיתון ביום 2/12/97, ללא ציון שמו של הכתב, ונשאה את הכותרת: "גם לישכת עורכי-הדין בת"א מתנגדת לחנינה" (נספח 3 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה השלישית"). בכתבה דווח כי ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין החליט שלא לתמוך בניסיונות לארגן חנינה גורפת לעבריינים לרגל היובל וכן הובאו במסגרתה תגובותיהם של כמה מחברי הועד בנוגע ליוזמת החנינה. בפסקה הפותחת, צוין כי: "במהלך הדיון תקף עו"ד יצחק גל-אור בחריפות רבה את יוזמת החנינה ואת העובדה שהיא נתמכת על-ידי הקבלן דוד אפל ושותפו בעסקים, ראש לישכת עורכי-הדין, עו"ד דרור חוטר-ישי. לדבריו, עמדת ראש הלישכה, התומך בחנינה, אינה מייצגת את עמדת הלישכה ואת עמדת חבריה..." הכתבה הסתיימה במלים: "היום יועלה לדיון נושא זה גם בישיבת הועד הארצי של לישכת עורכי-הדין. בראש ועד זה עומד, כאמור, עו"ד דרור חוטר-ישי, המואשם כיום במעשים פליליים". 5. 5. למחרת, ביום 3/12/97, פורסמה כתבה של הגב' אדטו (נספח 7 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה הרביעית"), בעקבות החלטה שקיבל הועד הארצי של לשכת עורכי הדין לתמוך ביוזמה לחקיקת חוק חנינה לרגל היובל. על-פי האמור בכותרת הכתבה: "הועד המרכזי של לשכת עוה"ד תומך בחוק החנינה את החלטת התמיכה הוביל עו"ד דרור חוטר ישי, הנאשם בפלילים". ובגוף הכתבה נכתב, בין היתר, כדלקמן: "... הוועד המרכזי ממליץ גם, כי המחוקק יקבע שחוק החנינה לא יחול על מי שלא רוצה להיכלל בו. ראש לשכת עורכי הדין, דרור חוטר ישי, המואשם בבית-משפט השלום בתל-אביב בעבירות מס, מתח בישיבה ביקורת על עצם העמדתו לדין. לדבריו, לא יבקש בשום מקרה חנינה לעצמו. חבר הוועד המרכזי, עו"ד שלמה כהן, התרעם על עצם העלאת הנושא לדיון. לדבריו, 'העובדה שמנחם שיזף, שהוא יחצ"ן, במקורב לראש הלשכה ולשותפו, דוד אפל, דוחף מהלך, כביכול, בשם גורמים אנונימיים, איננה סיבה לדון בכך במוסדות הלשכה". טענות הצדדים 6. 6. התובע טוען כי הכתבה הראשונה, על כל חלקיה, הינה בבחינת לשון הרע, שכן ממנה עולה כי הוא פועל לקידום חוק החנינה כדי לחלץ עצמו מכתב האישום שהוגש נגדו. התובע מציין כי בהיותו למוד לקח מאירועים קודמים ובהיותו מודע לרושם המוטעה שעלול להיווצר במקרה זה, הכתיב לגב' אדטו, באותה שיחה שהתקיימה ביניהם ערב פרסום הכתבה, את עמדתו המפורטת לגבי חוק החנינה, תוך שווידא כי כל מילה נרשמת כראוי, וכן ביקש מפורשות כי תגובתו תפורסם במלואה או שלא תפורסם כלל. לטענתו, הנתבעים לא פרסמו את החלק שהושמט במזיד, במטרה לפגוע בשמו הטוב ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי כדי לקדם עניין אישי שלו. עוד טוען התובע, כי הגב' אדטו התנצלה על שדבריו לא הובאו בשלמותם, במהלך שיחה שקיים עמה לאחר פרסום הכתבה, אך הנתבעים, לעומתה, לא שעו לבקשתו לפרסם הודעת תיקון והתנצלות שתכלול את החלק שהושמט. 7. 7. לגבי הכתבה השניה, טוען התובע כי לשון הרע נובעת משילוב תמונתו עם כותרת המדברת על אישי ציבור העומדים מאחורי יוזמת החנינה מתוך מטרה להפסיק את ההליך המשפטי המתנהל נגדם. כמו כן, עולה לשון הרע מן הדברים האמורים בכתבה גופה, לרבות הטענות כי הצעת חוק החנינה "תפורה על-פי מידותיהם" של התובע ושל אריה דרעי, וכי מנחם שיזף, הפועל לקידומה, הוא ידיד קרוב של השניים. התובע טוען בהקשר זה כי הצעת חוק החנינה אינה תפורה למידותיו אלא מהווה המשך טבעי והגיוני של חוק החנינה משנת 1967, ומוסיף כי הגדרת מנחם שיזף כידידו הקרוב אינה נכונה. התובע אף מלין על כך שאין בכתבה השניה כל התייחסות לעמדתו בנושא החנינה, ובייחוד לכך שאינו מעוניין אישית בחנינה, למרות שהפרטים הללו היו מצויים בידיעתם של הנתבעים בעת הפרסום. אמנם, הופיעה תגובתו של התובע בעמודים הבאים, במסגרת הכתבה הנוספת, אולם כתבה זו, לגישתו של התובע, לא רק שלא תיקנה את לשון הרע שנגרמה כתוצאה מהכתבות שקדמו לה, אלא היא "הוסיפה חטא על פשע", בכך שעמדתו של התובע הובאה בה באופן שהציגו, שוב, באור נלעג וכמי שמבקש חנינה לעצמו. 8. 8. בכתבה השלישית, מוצא התובע לשון הרע בכך שהיא אינה משקפת אל נכון, בעיניו, את עמדתו של הועד המחוזי בנושא החנינה ואינה מזכירה כלל את עמדתו שלו באותו עניין. כך, גם למקרא הכתבה השלישית, אין קוראי העיתון מודעים לכך שהחנינה לא תחול על התובע מכוח זכותו לדרוש את מיצוי ההליכים נגדו עד תום. 9. 9. בהתייחס לכתבה הרביעית, טוען התובע ללשון הרע בכותרת הכתבה, המציינת את העובדה שהוא תומך בחוק החנינה בסמיכות לעובדת היותו נאשם בפלילים, וכן בכתבה עצמה, שבה נטען כי התובע הוא זה אשר העלה את נושא החנינה על סדר יומו של הועד המרכזי. 10. 10. לבסוף, התובע משוכנע כי הכתבות הנ"ל הינן חלק ממסע פרסום מכוון שנקט העיתון נגדו, על רקע מאבקו של התובע לשיפור תפקודן של רשויות השיפוט והאכיפה ועל רקע דעותיו הידועות בדבר תפקודן הלקוי של אלה ובדבר הקשר הסימביוטי הפסול שהן מקיימות עם התקשורת. 11. 11. מנגד, טוענים הנתבעים כי אובייקטיבית, האמור בכתבות אינו בגדר לשון הרע, וכי לתובע יש ככל הנראה סף רגישות סובייקטיבית גבוה משל האדם הסביר. זאת ועוד, לטענתם התובע לא הצביע על פגיעה של ממש שנגרמה לו עקב הפרסום, שיש בה כדי לבסס עילה של לשון הרע, ותביעתו עוסקת בזוטי דברים, ב"מעשה של מה בכך". לגבי הכתבה הראשונה, בפרט, טוענים הנתבעים כי בעקבות דרישתו של התובע לפרסם תיקון והתנצלות, ולאחר חילופי דברים בין באי-כוח הצדדים, הוסכם כי לכשיועלה שוב נושא יוזמת החנינה, יפרסם העיתון את עמדתו המלאה של התובע בסוגיה. ואכן, עמדתו זו התפרסמה בשתי הזדמנויות, בכתבה הנוספת ובכתבה הרביעית. לפיכך, טוענים הנתבעים, מושתק התובע ומנוע הוא מלתבוע אותם בגין הכתבה הראשונה. 11. 11. לחילופין, טוענים הנתבעים כי אף אם ימצא בית המשפט כי הוכחה לשון הרע באחת או יותר מארבע הכתבות, קמות להם כמה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"): א. א. ההגנה שבסעיף 14 לחוק על פרסום שהוא אמת ושיש בו עניין ציבורי. הנתבעים טוענים כי כל האמור בכתבות הוא אמת וכי הצעת חוק החנינה לרגל היובל ועמדתו של ראש לשכת עורכי הדין בנושא זה היו בעלות עניין רב לציבור. בנוסף, הם טוענים כי בחלק שהושמט לא היה כל מידע רלוונטי לעמדתו של התובע כראש לשכת עורכי הדין, וכי לכל היותר מדובר בפרט לוואי. הנתבעים טוענים עוד כי על דרך ההיקש מסעיף 13 לחוק, ניתן להסתפק בפרסום שאינו מלא אך שניתן לומר עליו כי הוא נכון והוגן. ב. ב. ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, החלה על מקרים בהם הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב, כאשר היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. במקרה דנן, טוענים הנתבעים, חלה על העיתון חובה מוסרית וחברתית להביא לידיעת הציבור את עמדתו של התובע שכיהן בתור ראש לשכת עורכי הדין, לגבי הצעת חוק החנינה ואת מניעיו ומערך הנסיבות מהם מושפעת עמדתו התומכת בהצעת החוק. ג. ג. הגנת סעיף 15(4) לחוק על הבעת דעה בתום-לב בדבר התנהגות התובע המשמש בתפקיד ציבורי. הנתבעים עומדים על חיוניותה של הגנה זו בשמירה על חופש הביטוי, על התחרות בין דעות ורעיונות ועל זכותו של הפרט להביע את דעותיו ואמונותיו. המלים "הרושם המתקבל" המופיעות בכתבה השניה מצביעות, לדידם, על כך שבהבעת דעה עסקינן, ועל כן, חוסה כתבה זו תחת ההגנה הנ"ל. ד. ד. הגנת סעיף 15(6) לחוק על ביקורת בתום-לב ביחס לפעולה שעשה התובע בפומבי. לטענת הנתבעים, במאזן האינטרסים הכולל, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור. מעמדו המיוחד של איש הציבור בחברה מחייב סובלנות יתרה מצדו לגבי דברים הנאמרים כלפיו ובמקרה הנדון אף פורסמה תגובתו לדברים בשתי כתבות נפרדות. 13. 13. הנתבעים סבורים כי עומדת להם חזקת תום הלב, מכוח סעיף 16(א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות המקרה, בהתחשב במגבלות של זמן ומקום להן כפופים עובדי העיתון. הנתבעים כופרים בטענות התובע המרמזות על קנוניה בין העיתון לבין גורמי האכיפה והשיפוט, בהיותן מופרכות ומשוללות יסוד. הם מסבירים כי במהלך התקופה בה התפרסמו הכתבות נושא התביעה נהג התובע לבקר באופן תדיר וביתר חריפות את רשויות האכיפה והשיפוט באמצעי התקשורת והתבטאויותיו זכו לסיקור תקשורתי נרחב, לא רק על-ידי העיתון (ראו כתבות נ/1-נ/6, נ/17, נ/19-נ/25). הנתבעים מציינים עוד כי העיתון פרסם גם כתבות שסיקרו את התובע בצורה אוהדת (לדוגמא נ/4) וביקרו את הרשויות (לדוגמא נ/7-נ/16). 14. 14. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי טענות התובע, רובן ככולן, נוגעות לשיקולי עריכה ומקומן במוסדות האתיקה של מועצת העיתונאים. התערבות בהחלטות מקצועיות של העיתון, שיש עמה פגיעה חמורה בעקרון של אוטונומיית התקשורת, שמורה למקרים קיצוניים בלבד, אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם, לטענת הנתבעים. 15. 15. לחילופי חילופין, היה ויחליט בית המשפט לקבל את התביעה, טוענים הנתבעים כי עומדות להם ההקלות שבסעיף 19 לחוק. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם לו, וכי סכום הפיצוי הנתבע מופרז וחורג מכל נורמה. על אף שהתביעה הוגשה ערב כניסת תיקון תשנ"ט לחוק לתוקפו, לטענת הנתבעים יש להתחשב בסייג שנקבע בו ולפיו במקרים בהם לא הוכיח התובע את נזקו, רשאי בית המשפט להורות על פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪. כן יש להתחשב, לטענת הנתבעים, בשם הרע שנוצר לתובע בקרב הציבור כתוצאה ממעשיו ומחדליו אשר פורסמו בתקשורת, ובהתאם לכך, להפחית את סכום הפיצוי. דיון 16. 16. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, ולפי הנסיבות החיצוניות לביטוי והלשון המשתמעת ממנו. בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, על-פי סעיפים 2-1 לחוק. בשלב זה, יש משמעות להיותו של הנפגע מלשון הרע דמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. בשלב השלישי, יש לבדוק האם עומדת למפרסם ולו אחת מן ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי, יש לקבוע הסעדים בגין פרסום הביטוי של לשון הרע. (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, להלן: "פרשת הרציקוביץ"). 17. 17. לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 18. 18. אין חולק על כך שהכתבות נושא התביעה הנן "פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק. 19. 19. כן יש לציין, כי על-פי סעיף 3 לחוק, אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות לו. 20. 20. המבחן לקיומה של לשון הרע בביטוי שפורסם הוא, כאמור, מבחן אובייקטיבי; הביטוי יפורש בהתאם למובן הטבעי והרגיל של המלים בהקשרן הספציפי, לפי הבנתו של האדם הסביר (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300; ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, 337; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 617, להלן: "פרשת אפל"; פרשת הרציקוביץ, שם בעמ' 570; א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 109-112). הכתבה הראשונה 21. 21. בטרם אפנה לניתוח הכתבה הראשונה על-פי יסודות עוולת לשון הרע, עליי לטפל בטענת הנתבעים כי הגיעו להסכמה עם התובע, לפיה יפורסם תיקון לכתבה הראשונה לכשיועלה נושא החנינה בשנית (דבר המוכחש על-ידו), ומשפורסם התיקון לכתבה כמוסכם, התובע מנוע מלתבוע בגינה. 22. 22. אתחיל בתיאור השתלשלות העניינים שאינם שנויים במחלוקת. עם פרסום הכתבה הראשונה, מחה התובע בשיחה שקיים עם הגב' אדטו על החלק שהושמט, וכן פנה בכתב אל הנתבעים 2-3 (באמצעות עוה"ד הראל ממשרדו) בדרישה לפרסם הודעת תיקון והתנצלות בנוסח שיתואם עמו מראש (מכתב מיום 24/11/97, נספח 4 לכתב התביעה). ביום 26/11/97, לאחר שהתנהלה שיחה בעניין בין עו"ד הראל מטעם התובע ועו"ד מוזר מטעם הנתבעים, העבירה עו"ד הראל למשרדו של עו"ד מוזר באמצעות פקסימיליה נוסח מוצע לתיקון (ת/2). במכתב הלוואי כתבה עו"ד הראל לעו"ד מוזר: "1. בהמשך לשיחתנו מועבר אליך המצ"ב, כבקשתך. 2. אנא גרום לפרסומו במקום ראוי, לאור העובדה שהכתבה שהוא נועד "לרפא" פורסמה בהבלטה רבה בעמוד החדשות! רק כך יתאפשר צמצום הנזק שנגרם...". מפאת אורכו של הנוסח אשר הוצע במכתב ת/2 כתיקון לכתבה הראשונה, אביא רק את מחציתו הראשונה, הכוללת את החלק שהושמט: "ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד חטר-ישי: הציבור בישראל זכאי לפתיחת דף חדש עם הרשויות בשנת היובל חוק חנינה ינקה את גליון ההרשעות של למעלה משני מליון אזרחים שהורשעו בעבירות שונות שתמצאנה מתחת לרף שתקבע הכנסת. אעמוד על כך שחוק החנינה לא יחול על הליך הסרק שנפתח נגדי במטרה להביא לסתימת פי, ואעמוד על מיצויו, לרבות מיצוי הבירור בדבר נסיבות הגשתו מכתבה שפורסמנו (כך במקור - מ.א.) ביום א' הושמטו בטעות דברים מפורשים שאמר עו"ד דרור חטר-ישי לכתבתנו, לפיהם למרות שמטבע הדברים יחול חוק החנינה גם על נאשמים שמשפטם תלוי ועומד, הרי שהוא עצמו יתבע כי החנינה לא תחול על ההליך המשפטי המתנהל כנגדו. 'הליך חסר יסוד זה נפתח במטרה להביא לסתימת פי, תוך ניצול לרעה של כח השררה שנמסר לידי היועץ המשפטי היוצא ופרקליטת המדינה הנוכחית' ציין עו"ד חטר-ישי, בהדגישו כי יעמוד על מיצוי בירור עובדות ההליך, לרבות נסיבות הגשתו...." בתגובה, שלח עו"ד מוזר לתובע בו ביום, באמצעות פקסימיליה, את המכתב ת/1. במכתב מציין עו"ד מוזר כי מאחר שפניותיו הטלפוניות למשרדו של התובע לא קיבלו כל מענה, הוא מעביר אליו נוסח לידיעה מתקנת ומבקש לאשרה. הנה הנוסח שהציע עו"ד מוזר, במלואו: "חטר ישי: חוק החנינה לא יחול על ההליך נגדי מכתבה שפורסמה ביום א' הושמטו בטעות דברים מפורשים שאמר עו"ד דרור חטר-ישי לפיהם הוא עצמו יתבע כי במקרה של חנינה לא יחול הדבר על ההליך המשפטי המתנהל כנגדו. 'הליך חסר יסוד זה נפתח במטרה להביא לסתימת פי, תוך ניצול לרעה של כח השררה שנמסר לידי היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה הנוכחית', אמר חטר ישי. אעמוד על כך שחוק החנינה לא יחול על הליך הסרק שנפתח נגדי במטרה להביא לסתימת פי ואעמוד על מיצויו, לרבות מיצוי הבירור בדבר נסיבות הגשתו". עו"ד מוזר הוסיף במכתבו הנ"ל כי ידאג להעביר נוסח זה לעיתון לפרסום, אלא אם כן יודיע לו התובע כי אינו רוצה בכך. 23. 23. מנקודה זו מתפצלות הגרסאות. לגרסת התובע, סירוב הנתבעים לפרסם הודעת תיקון בנוסח שהוצע במכתב ת/2, והתנגדותו שלו לנוסח שהציע עו"ד מוזר במכתב ת/1, הביאו לסיום ההידברות בעניין ולא הושגה כל הסכמה בין הצדדים בקשר לכך (ראו: סעיפים 3-5 לתצהירו ועדותו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 10-12 ובעמ' 8 מול הש' 1-8). לגרסת הנתבעים, לאחר שקיבל לידיו את המכתב ת/1, התקשר התובע אל עו"ד מוזר וביקש שלא לפרסם דבר אלא כשהנושא של יוזמת החנינה יועלה שוב, וכך הוסכם (ראו: סעיפים 6.12-6.17 לתצהירה של הגב' אדטו ועדותה בעמ' 272 לפרוטוקול הדיון מיום 21/4/04 מול הש' 2-13; סעיף 6 לתצהירו של הנתבע 2 (נ/33) ונספחו, ועדותו בעמ' 114 לפרוטוקול הדיון מיום 18/3/04 מול הש' 3-10 ובעמ' 160 מול הש' 22-26 עד עמ' 161 מול הש' 2; וכן דברי עו"ד מוזר בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 25-28). 24. 24. כך או כך, בין אם הושגה הסכמה לעניין פרסום תיקון לכתבה הראשונה במסגרת כתבה שניה שתפורסם בנושא החנינה ובין אם לאו, מן ההתכתבות שתוארה לעיל, עולה בבירור כי התובע לא התכוון לכך שפרסום התיקון יסתום את הגולל על האפשרות להגיש תביעת לשון הרע בגין הכתבה הראשונה. הדבר בא לידי ביטוי במכתב ת/2, בו צוין כי המטרה בפרסום התיקון היא אך "לצמצם מעט מן הנזק שנגרם". כמו כן, התובע טוען כי "התיקון" שפורסם בכתבה הנוספת אינו אלא עוד השמצה, למרות שלא כלל פרסום זה בתביעתו. מכל מקום, סבורני שיש לבדוק האם נגרמה לתובע לשון הרע בכתבה הראשונה. 25. 25. בכתבה זו, נכתבו במשיכת קולמוס אחת העובדה כי התובע, ראש לשכת עורכי הדין, תומך בחוק החנינה לקראת שנת היובל למדינה, אשר אמור לחול גם על נאשמים שטרם הורשעו, והעובדה כי התובע עצמו נאשם במעשים פליליים. לא מן הנמנע, שהקורא הסביר יקשר בין השניים ויגיע למסקנה המתבקשת מצירופם של אלה כי התובע, בעודו חבוש בכובעו הציבורי, מקדם חוק, אשר עשוי להיטיב עמו כאדם פרטי. האמור בכתבה הראשונה מהווה, אם כך, לשון הרע, במובנה בחוק, מפני שהתובע מצטייר כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. התנהגות כזו יש בה משום חוסר הגינות, שימוש לרעה בכוח הטמון במשרה ציבורית והפרת אמון הציבור, ועל כן, בפרסומה יש כדי לבזות את התובע וכדי לפגוע במשרתו כראש לשכת עורכי הדין ובעיסוקו כעורך-דין מן השורה. ברי כי היה בידם של הנתבעים למנוע זאת אילולא היו משמיטים את הצהרתו של התובע כי יחתור למיצוי ההליך הפלילי המתנהל נגדו, על אף האפשרות לזכות בחנינה. 26. 26. משצלחנו את השלב הראשון, הוא קביעת קיומה של לשון הרע בביטוי, הגענו לשלב השני, בו אנו נדרשים לברר האם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. לנגד עינינו הזכויות והאינטרסים המתחרים העומדים על הפרק - חופש הביטוי מזה והזכות לשם הטוב מזה. בהקשר זה, יש הטוענים, כי באיזון הראוי בין חופש הביטוי ובין השם הטוב, יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי ככל שהוא נוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות או תפקידים שלציבור עניין בהם (ראו למשל: פסק-דינו של השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 723/74 הנ"ל ובד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337; דברי כבוד השופט א' גולדברג בע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט(2) 843, להלן: "עניין קראוס"; ופסיקתם של כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופט א' ריבלין בפרשת הרציקוביץ'). ישנן כמה הצדקות לכך. ראשית, במדינה דמוקרטית, דומה כי העיתונות מהווה את הצלע הרביעית במשולש עליו היא מושתתת, קרי, הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. כוחה של צלע זו ניזון מעקרון חופש הביטוי. חופש ביטוי של דברי ביקורת כלפי פועלו של השלטון, על מוסדותיו ונציגיו, הוא תנאי שאין בלעדיו לקיום משטר דמוקרטי תקין. כבוד הנשיא א' ברק הסביר כי: "אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר." (ע"א 214/89 אריה אבנרי ואח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840, 863). יתר על כן, הניסיון מוכיח, כי לאישים בעמדות מפתח כוח רב להסתיר או לטשטש את עקבות שחיתותם או רשלנותם וכוח רב להפעיל לחצים שיכבידו על חקירת מעשים שכאלה ועל מיצוי הדין עמם. יש, אפוא, צורך בלחץ נגדי של התקשורת שיאזן וינטרל ניסיונות לטשטש או להשתיק פרשיות הקשורות לאישי ציבור (ראו: א' שנהר, שם בעמ' 70-71; מ' הנגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט (1995) 91). שנית, כפי שהסביר עוד כבוד הנשיא ברק, אנשי הציבור מעמידים עצמם לביקורת, מתוקף עיסוקם הציבורי: "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי".(ע"א 214/89 הנ"ל, שם בעמ' 863). ושלישית, יש לו לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, המאפשרים לו להגן על שמו הטוב יותר מאשר לאיש "הפרטי" (ראו: ע"א 214/89 הנ"ל, שם בעמ' 864; שנהר, שם בעמ' 71). 27. 27. לעומתם, יש הטוענים כי אין להעדיף א-פריורית את חופש הביטוי על-פני הזכות לשם טוב, גם אם הנפגע הוא איש ציבור והפרסום נוגע לעניין ציבורי. כדברי כבוד השופט ד' לוין, עיקר חיותו וקיומו של איש הציבור יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, ומשכך, הפגיעה בשמו הטוב כתוצאה מלשון הרע עלולה להיות רבה יותר עבורו מאשר הפגיעה בשם הטוב עבור אדם אחר. כן ניתן לטעון כי הרחבת הפגיעה בשמם הטוב של אנשי ציבור תרתיע אחרים מלבקש לעצמם מעמד זה (ראו: ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; פרשת אפל, שם בעמ' 621; שנהר, שם בעמ' 72). לגישה זו, חוק איסור לשון הרע מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, וההתחשבות בזהות הנפגע או במהות הפרסום מקבלת ביטוי בהגדרתן של חלק מן ההגנות וההקלות שנקבעו בפרק ג' לחוק (ראו: פסק-דינה של כבוד השופטת ד' בייניש בפרשת אפל; ופסק-דינו של כבוד השופט א' מצא בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', פ"ד נו(3) 245). 28. 28. בחזרה לענייננו, אין הכרח שנבחר באחת משתי הגישות הללו. שתיהן מובילות למסקנה שיש להטיל חבות בגין פרסום לשון הרע בכל הנוגע לכתבה הראשונה. חשוב לזכור, כי בפרשת הרציקוביץ' נדון מאמר סאטירי, אשר הופנה כלפי הנפגע כביקורת על דברים פוגעניים שאמר על אנשי התקשורת. בנסיבות אלה, פסק כבוד הנשיא א' ברק כי משנתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי בעקבות דברי הנפגע, הפך הוא לדמות ציבורית בקשר לעניין נושא הדיון, ועליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות אגב דיון זה. לא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו. הכתבה הראשונה אינה בבחינת ביקורת או הבעת דעה על התנהגות של התובע, כי אם ידיעה חדשותית, המבקשת להציב עובדות מסוימות בקשר ליוזמת החנינה לקראת היובל למדינה. התובע נתבקש על-ידי העיתון למסור את עמדתו בנושא והוא נענה לבקשה מתוך ציפייה שדבריו יפורסמו כלשונם. במצב דברים זה, התובע הוא ככל אדם, ואין משמעות מיוחדת לעובדת היותו איש ציבור. עתה נעבור לשלב השלישי - ההגנות. הגנת סעיף 14 לחוק "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." 29. 29. זוהי הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, הידועה גם כהגנת "אמת דיברתי". על-מנת לחסות תחת הגנה זו, צריך המפרסם להוכיח את התמלאותם של שני תנאים במקרה שלו: האחד, כי יש אמת בפרסום, כלומר קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום. והשני, שקיים עניין ציבורי בפרסום אותה אמת (ראו: עניין קראוס, שם בעמ' 857; ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', פ"ד נה(5) 865, 886; שנהר, שם בעמ' 217). 30. 30. לכאורה, כל העובדות בכתבה הראשונה אמת הן: התובע אכן נמנה על תומכי הצעת חוק החנינה לקראת שנת היובל, שעה שכיהן כראש לשכת עורכי הדין; אכן, החוק אמור היה לחול גם על נאשמים שההליכים נגדם תלויים ועומדים; ואכן, התובע עצמו נאשם באותה עת בפלילים. הציטוט בכתבה מתוך דברי התובע, המעיד על תמיכתו בחוק החנינה, אף הוא אמת, וזהה לחלק מסוים מן הדברים שהקריא לגב' אדטו בשיחתם ערב פרסום הכתבה (ראו: נ/34). הבעיה המתעוררת מהכתבה היא שאינה משקפת את האמת בכללותה. מן הכתוב משתמע כי התובע מבקש לקדם את חוק החנינה בכדי שיוכל להפסיק את ההליך הפלילי המתנהל נגדו - ולא היא, שהרי התובע הדגיש בתגובה שמסר לגב' אדטו כי לא יבקש חנינה לעצמו. 31. 31. בעניין קראוס, אמר כבוד השופט א' גולדברג כי "אין אמת למחצה, לשליש או לרביע", ולמעשה, יש מידת מה של דמיון בין נסיבות המקרה שם ובין נסיבות ענייננו. בעניין קראוס, פרסם העיתון הנתבע סדרת כתבות בהן ייחס לאיש ציבור קבלת טובות הנאה תוך ניצול תפקידו, אך נמנע מלפרסם מידע מעודכן שהגיע לידיו, בעקבות אירועים שקרו לאחר הפרסום, ושהיה בו כדי לטהר את שמו של האיש. כבוד השופט א' גולדברג סבר בעניין קראוס כי מחדל לפרסם את כל האמת, לרבות עובדות רלוונטיות שנתגלו לאחר הפרסום, משתיק, בנסיבות מסוימות, את המפרסם מלהתגונן בטענה של אמת הפרסום. דהיינו, שמידע מאוחר שלא פורסם עלול ליטול את האמת מפרסום קודם (ראו גם דעתו של כבוד השופט (בדימוס) ד' לוין במאמרו "חופש הביטוי אל מול הזכות לשם הטוב (איזונים והגנות)", ספר שמגר - מאמרים א' (תשס"ג-2003) 47, 72). לא מן המותר הוא לציין, כי בדיון הנוסף בעניין קראוס, דעת הרוב שללה את האפשרות שמידע מאוחר לפרסום ישפיע בדיעבד על אמיתותו, הנבחנת על-פי מה שהיה ידוע במועד עשיית הפרסום ולא לאחריו. יחד עם זאת, הובהר כי אמת המזכה בהגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, היא אמת מלאה בזמן הפרסום (ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1). לפנינו מקרה "קל" מזה שעמד בפני בית המשפט בעניין קראוס, במובן שכל המידע שהיה נחוץ להצגת התמונה השלמה באשר לסיבות שבגללן תמך התובע בחוק החנינה הונח בפני העיתון עובר לפרסום. הידיעה שהעבירה הגב' אדטו למערכת העיתון ביום 22/11/97, ובה הראיון המלא שערכה עם התובע בעניין יוזמת החנינה, כללה נושאים רבים. התובע ביאר מהם לדעתו השיקולים המצדיקים מתן חנינה לרגל היובל ומי יהיה רשאי ליהנות ממנה, והטעים כי "הטיפול צריך להיות במסגרת החנינה עפ"י חוק ולא במסגרת פרטנית, שכן לא מדובר בטובה אישית לאדם זה או אחר, אלא בקביעת רף אשר כל מי שחומרת העבירה שלו נמוכה ממנו יהנה ממנה". התובע הגיב לטענות שונות שהעלתה הגב' אדטו, ביניהן, כי ביוזמת החנינה מעורבים גורמים שהיו קשורים לפרשת בר-און, וכי החנינה תחזיר עבריינים לרחוב, וחזר ואמר כי חוק החנינה הינו חוק מוצדק לא רק בהיבט הסמלי אלא גם בהיבט המעשי. הידיעה נחתמה באלו המילים: "ראש הלשכה הדגיש: 'ביחס למשפט המיותר והנבזי שהוגש נגדי ע"י היועץ המשפטי היוצא לממשלה ופרקליטת המדינה הנוכחית, אני מבקש להדגיש ולציין כי לא ביקשתי בזמנו שימוע ואני לא מצפה עתה לחנינה, ואם יחוקק חוק כזה לא אבקש להחילו עלי. אני מצפה שינתן פסק דין הקובע כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש כתב אישום, על מנת שאלו שניצלו את כח השררה שבידיהם ישלמו את מלוא המחיר על עינוי הדין והשמצות השווא שנגרמו לי על לא עוול בכפי'". (ראו: נ/34) 32. 32. עורך או עורכי הלילה של העיתון, אשר הכינו את הידיעה לפרסום, לא אותרו, ולפיכך, לא נותר, אפוא, לנתבעים אלא להציע מספר הסברים אפשריים לכך שדווקא דברים אלה של התובע הושמטו מהכתבה. נטען, למשל, כי העיתון לא ראה לנכון לשמש במה לדברי הביקורת הבוטים שהשמיע התובע כלפי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה (ראו: סעיף 10 לכתב ההגנה ועדותו של הנתבע 2 בעמ' 191 לפרוטוקול הדיון מיום 21/4/04 מול הש' 12-21). כי עורכי הלילה של העיתון נאלצו לקצר את הידיעה שהעבירה לידם הגב' אדטו, נוכח השעה המאוחרת שבה הוגשה ולנוכח אורכה של הידיעה (ראו: סעיף 6.9 לתצהירה של הגב' אדטו ועדותה בעמ' 287 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 14-26). כי החלק שהושמט היה בסוף הידיעה ועקב כך נתפס בעיניהם כשולי או כבעל חשיבות פחותה (ראו: עדותה של הגב' אדטו בעמ' 271 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 1-15 ובעמ' 286 מול הש' 13-16). וכי חלק זה כלל לא היה רלוונטי לכתבה מאחר שעסק בעניין פרטי של התובע (ראו: עדותו של הנתבע 2 בעמ' 107 לפרוטוקול הדיון מיום 18/3/04 מול הש' 11-16, ובעמ' 134 - 135; עדותה של הגב' אדטו בעמ' 289 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 20-21). הנתבע 2 שב וציין כי הדבר בוצע בתום-לב ומשיקולים מקצועיים גרידא, ולא מתוך כוונת זדון לפגוע בשמו הטוב של התובע (ראו: סעיף 13 לתצהירו ועדותו בעמ' 136 לפרוטוקול הדיון מיום 18/3/04 מול הש' 16-23, ובעמ' 154 מול הש' 12-18). 33. 33. ככלל, מניעיו, כוונותיו ומודעותו של המפרסם בעת הפרסום אינם רלוונטיים לצורך השאלה האם עומדת לרשותו הגנת אמת הפרסום (ראו: עניין קראוס, שם בעמ' 857; שנהר, שם בעמ' 216). 34. 34. טענת הנתבעים כי החלק שהושמט הינו בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", אשר על-פי סעיף 14 לחוק אין בו כדי לשלול את הגנת האמת, דינה להידחות. בכתבה שנועדה, בעיקרה, להבהיר את עמדתו התומכת של התובע ביחס ליוזמת החנינה, כאשר ברקע כתב האישום שהוגש נגדו, יש חשיבות רבה להצהרתו כי לא ינצל את זכות החנינה. הגב' אדטו והנתבע 2 הודו שניהם כי החלק שהושמט היווה פרט חשוב ומהותי לכתבה ואילו היה הדבר תלוי בהם, היה מקבל בה מקום (ראו: סעיף 6.11 לתצהירה של הגב' אדטו ועדותה בעמ' 286 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 13-16; עדותו של הנתבע 2 בעמ' 153 לפרוטוקול הדיון מיום 18/3/04 מול הש' 25 עד עמ' 154 מול הש' 12-18, בעמ' 185 לפרוטוקול הדיון מיום 21/4/04 ובעמ' 194 מול הש' 22 עד עמ' 195 מול הש' 2). כתוצאה מהשמטת פרט זה נגרמה הפגיעה בשמו הטוב של התובע, פגיעה אשר אין להקל בה ראש. 35. 35. אשר לטענה שטענו הנתבעים כי די בכך שהפרסום היה נכון והוגן, על דרך ההיקש מהגנת סעיף 13 לחוק, כבר נפסק כי קריאת דרישות נוספות אל תוך הגנת אמת הפרסום, שמקורן בהגנות אחרות, אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו, שכן לכל הגנה והגנה יש את הגיונה ואת טעמיה (ראו: הדיון הנוסף בעניין קראוס, שם בעמ' 17, 38). אף אם נסכים לקרוא אל תוך סעיף 14 את התנאי של דיווח נכון והוגן הקבוע בהגנה שבסעיף 13 לחוק, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבעים, וזאת מאחר שאין לומר כי הדיווח בכתבה הראשונה "נכון והוגן", בהיעדר החלק שהושמט. הוא לא נכון, משום שנוצר הרושם שהתובע מעוניין לקדם את חוק החנינה ממניעים אישיים בלתי-כשרים. הוא לא הוגן, משום שהעיתון טרח להביא את החלק מתגובתו של התובע בו הוא מבהיר כי החנינה תחול גם על מי שמשפטו תלוי ועומד בעבירות עד חומרה מסוימת, ובה בעת, החסיר את החלק בו התובע מדגיש כי לא ינצל את החנינה ויפעל למיצוי המשפט המנוהל נגדו. דיווח "נכון והוגן" מחייב אובייקטיביות בפרסום ואיזון בין הגרסאות השונות (ראו: ע"א 348/85 יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 797, 801-802; ע"א 5653/98 הנ"ל, שם בעמ' 889; לוין, שם בעמ' 85-86). גם באנגליה, קבע בית הלורדים כי הצגה סלקטיבית ומוטית של אירועים, תוך התעלמות מגרסתו או הסבריו של הנפגע, לא תיחשב בשום אופן כדיווח נכון והוגן (ראו למשל:Reynolds v. Times Newspapers Ltd and others [1999] 4 All E.R 609;Tsikata v. Newspaper Publishing plc [1997] 1 All E.R 655 ). 36. 36. המסקנה אליה הגעתי, כי הכתבה הראשונה לא הציגה את האמת כולה, משליכה על העניין הציבורי שבפרסומה, שהוא התנאי השני להגנת אמת הפרסום. "עניין ציבורי" הוא עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או לשיפור אורחות חייו. הגדרה קונקרטית של "עניין ציבורי" תיבחן בכל מקרה לגופו (ראו: פרשת אפל, שם בעמ' 621; ורע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26, 57). אין ספק כי יוזמת החנינה לכבוד שנת היובל למדינה, כשלעצמה, מגלה עניין לציבור, וכי עמדתו של ראש לשכת עורכי הדין, התומך בה, גם היא בעלת עניין לציבור. ברם, דיסאינפורמציה אינה יכולה לשמש בסיס לעניין ציבורי. לציבור אין עניין במידע מסולף או חלקי (ראו: עניין קראוס, שם בעמ' 861; עניין Reynolds הנ"ל, שם בעמ' 629 ; עניין Tsikata הנ"ל, שם בעמ' 670-671). סיכומו של דבר - לגבי הכתבה הראשונה, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום. עוד אעיר כי מרואיין יהא זה איש ציבור או אדם מן השורה, העומד על כך כי שעה שמובאים דברים מפיו יובאו הם במלואם או שלא יובאו כלל, הרי מתנה הוא את דבר פרסום דבריו. המפרסם יכול שידחה תנאי זה מראש על כל הנובע מכל. שעה שלא דחה הוא תנאי זה עליו לפעול להביא הדברים אם לא כלשונם המדויקת הרי כרוחם כבעיניו של המצוטט ובכלל זה את מלא הדברים אליהם מתיחס המרואיין. סבר המפרסם כי חלק מן הדברים אינם ראויים לפרסום עליו ליידע את המרואיין את עמדתו. במקרה דנן הבהירה הגב' אדטו, שעה שהעבירה את הכתבה לפירסום, את עמדת התובע באשר לפרסום מכלול דבריו. השמטת חלק מהם, ויהא טעם ההשמטה אשר יהא, הביאה את הפרסום לידי לשון הרע. השמטה מסוג זה אינה עניין של שיקולי עריכה גרידא כפי שביקשו הנתבעים לקבוע. דומני כי גישתי זו באשר לנוהל הנכון בקשר עם התניית פרסומם של דברים מפי אומרם, עולים בקנה אחד עם כללי אתיקה עיתונאיים ראויים. הגנת סעיף 15(2) לחוק 37. 37. הגנה זו תחול על הנתבע בתביעת לשון הרע אם עשה את הפרסום בתום-לב ובנסיבות בהן היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. תנאי מקדמי לתחולת ההגנה הנ"ל, כמו גם לתחולתן של שאר ההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק, הוא יסוד נפשי של תום-לב בפרסום. בסעיף 16 לחוק נקבעו שתי חזקות בקשר לתום-לבו של המפרסם הנתבע: חזקה לקיומו של תום-לב מצדו (בסעיף 16(א) לחוק), וחזקה להיעדרו (בסעיף 16(ב) לחוק). וכך אומר הסעיף: "16. נטל ההוכחה (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." 38. 38. לטענת התובע, העיתון לא נעתר לבקשתו לפרסם הודעת תיקון והתנצלות, ועל כן, הוא מסב את תשומת הלב לסעיף 17 לחוק: "17. שלילת הגנת תום לב (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות. (ב) היה הפרסום בעתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעתון יומי." 39. 39. תחילה, עלינו לבדוק האם הוכיחו הנתבעים כי פרסום הכתבה הראשונה נעשה על-ידם בנסיבות האמורות בסעיף 15(2) לחוק. במסגרת בדיקה זו, עולה השאלה הכללית האם מערכת היחסים שבין עיתון לבין קוראיו מטילה עליו חובה לפרסם מידע מסוים. על כך השיב בית המשפט העליון בשלילה, בקובעו כי אין על העיתון חובה מיוחדת כלפי הקוראים לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ולכן אין הוא נהנה מזכייה מיוחדת לגבי פרסומים כאלה שאינם אמיתיים (ראו: ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 87, 94; ע"א 552/73 הרצל רוזנבלום ואח' נ' ראובן כץ, פ"ד ל(1) 589, 594; ע"א 334/89 הנ"ל, שם בעמ' 568; ע"א 5653/98 הנ"ל, שם בעמ' 902-904; שנהר, שם בעמ' 286-287). 40. 40. אם כן, לא התקיימו בענייננו נסיבות, אשר חייבו את עשיית הפרסום, ובודאי שלא נסיבות כאלה, אשר הצדיקו פרסום חלקי של דברי התובע, באופן שעיוות את עמדתו בנושא יוזמת החנינה וחטא לאמת. למעלה מכך, אי-פרסום החלק שהושמט, שהיה בעל רלוונטיות לכתבה הראשונה, מהווה העלמה של עובדות המיועדות לפרסום, לרעתו של התובע, והופך את הפרסום לכזה החורג מן הסביר, אף אם הייתה חובה לפרסם את העניין. לא זו בלבד שלא קמה לנתבעים חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, אלא שקמה לחובתם חזקת אי-תום-לב כהוראת סעיף 16(ב) לחוק, בהיותו של הפרסום פוגע במידה העולה על הסביר בשל אותה העלמה (ראו והשוו: האסמכתאות שהובאו לעיל). הנתבעים לא השכילו לסתור את חזקת אי-תום הלב העומדת לחובתם. על יסוד כל אלה, אין הם זכאים ליהנות מהגנת סעיף 15(2) לחוק. 41. 41. מעבר לדרוש, אומר כי אין בידי לקבל את עמדתו של התובע בעניין תחולתו של סעיף 17 לחוק במקרה דנן. החלק שהושמט מהכתבה הראשונה פורסם בכתבה הנוספת ובבוקסה שבסופה. יש טעם בדברי התובע, כי הצורה שבה הובאה תגובתו בגוף הכתבה מציגה אותו באור נלעג. הגב' גבירץ כתבה כי "מיהר להציע בראיונות לתקשורת ששמו לא ייכלל ברשימת הזכאים לחנינה", ומיד אחר כך הוסיפה כי "גורם בכיר במשרד המשפטים הגיב בלעג על התבטאויות אלה". אלא שבתחתית העמוד, כסיום לשתי הכתבות בנושא החנינה (כתבתו של הנתבע 1 וכתבתה של הגב' גבירץ) הקדיש העיתון מקום לפרסום תגובתו של התובע, ללא הערות כלשהן, כאילו נמסרה הישר מפיו. נוסח התגובה ממצה את עיקרי עמדתו לגבי חוק החנינה, כפי שביטא אותה בשיחתו עם הגב' אדטו ובמכתב ת/2, ואף מספק תשובה הולמת לתגובתו הלועגת של הגורם הבכיר. בכך יצא העיתון ידי חובתו לפרסם תיקון לעוול שנגרם לתובע בכתבה הראשונה ופעל למזער את נזקיו של התובע בשלה. הגנת סעיף 15(6) לחוק 42. 42. הנתבעים מבקשים לחסות תחת ההגנה שמציע סעיף 15(6) לחוק לפרסום שנעשה בתום-לב ואשר "היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה." ההגנה שבסעיף 15(6) מתפרשת, בין היתר, על דברי ביקורת או הבעת דעה על פעולה שעשה הנפגע בפומבי, ומבחינה זו היא חופפת להגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, על הבעת דעה לגבי התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי. השוני בין שתי ההגנות, הוא שסעיף 15(6) לחוק מסיט את מרכז הכובד של ההגנה ממיהות הנפגע למהות הפעולה. אי-לכך, פסק בית המשפט העליון כי ההגנה המתאימה לפרסום הנוגע לפעולות שביצעו אנשי ציבור במסגרת מילוי תפקידם היא ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק, אשר הוסדרה במיוחד למצבים כגון דא (ראו: עניין קראוס, שם בעמ' 875). 43. 43. על כל פנים, גם בהגנה זו אין כדי להושיע. הכתבה הראשונה אינה ביקורתית אלא אינפורמטיבית באופייה, ונראה כי לא עמדה מאחוריה כוונה להביע ביקורת או דעה כלשהי על התנהגות התובע. זאת אף לדבריה של מחברת הכתבה, הגב' אדטו, אשר העידה כי "יש פה ידיעה עיתונאית שהיא עובדתית לחלוטין, שמורכבת 90% או יותר, מציטוטים של מר חטר ישי שהוא אומר מה דעתו בשאלות כאלה וכאלה" (ראו: בעמ' 327 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 21-23). 44. 44. סיכום ביניים - דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3, בכל הקשור לכתבה הראשונה, להתקבל (התובע הודה בחקירתו כי לנתבע 1 אין יד ורגל בפרסום כתבה זו - ראו עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 9-11). את הדיון בפיצוי בגין פרסום לשון הרע במסגרת הכתבה הראשונה אדחה עד לאחר שאסיים לבחון את שאר הכתבות שבעטיין הוגשה התביעה. הכתבה השנייה 45. 45. לצורך ניתוח הביטוי שנטען לגביו כי הוא מהווה לשון הרע, אביא בשנית את הדברים המתייחסים לתובע בכתבה השניה: " - מה מסתתר מאחורי יוזמת החקיקה הזאת? הרושם המתקבל הוא שיש כאן רצון לחלץ אנשי ציבור כמו ח"כ אריה דרעי ועו"ד דרור חוטר-ישי מתיקיהם הפליליים. הצעת החוק תפורה על-פי מידותיהם של השניים. היא מבקשת, למשל, להעניק חנינה גם לאלה שמשפטם לא הסתים עדיין, ומסייגת זאת באמצעות תנאי אחד: שהעונש המירבי לו הם צפויים, אם יורשעו, אינו עולה על עשר שנים. העונש המירבי בתיק דרעי, המואשם בקבלת מאות אלפי שקלים שוחד ובמעשי מירמה כבדים, הוא שבע שנים. העונש המירבי הצפוי לחוטר-ישי, אם יורשע בדין בהונאת שלטונות מס הכנסה, הוא שלוש שנים. לעובדה זו אפשר לצרף עובדה מעניינת נוספת: מוביל הקמפיין למען חוק החנינה הוא מנחם שיזף, שהוא במקרה ידידם הטוב של דרעי וחוטר-ישי. שיזף הוא במקרה גם יועץ התקשורת של הקבלן דודי אפל, שהוא במקרה האיש הכי קרוב היום לאריה דרעי". 46. 46. עינינו הרואות, כי במישור העובדתי, הכתבה השניה זהה במידה רבה לכתבה הראשונה. בכתבה הראשונה עולה לשון הרע באופן משתמע, בעוד אשר בכתבה השניה היא עולה באופן מפורש, ממסקנתו של הנתבע 1 כי "הרושם המתקבל הוא שיש כאן רצון לחלץ אנשי ציבור כמו ח"כ אריה דרעי ועו"ד דרור חוטר-ישי מתיקיהם הפליליים". 47. 47. ואולם, הכתבה השניה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. הגנה זו טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום-לב, בנסיבות בהן "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 48. 48. בפסיקה נהוג להבחין בין פרסום שעניינו תיאור עובדתי לבין פרסום שעניינו הבעת דעה על-פי מבחן הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר, בהתאם לניסוח הדברים, סדר הדברים שבפרסום ומבנה הפרסום בכללותו. פרסום יסווג כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו כהבעת דעה, אם צוינו על-ידיו העובדות שעליהן סמך את דעתו ואם הקפיד להפריד בין העובדות לבין דעתו (ראו: ע"א 723/74 הנ"ל, שם בעמ' 305; ע"א 334/89 הנ"ל, שם בעמ' 566; עניין קראוס, שם בעמ' 857; ע"א 323/98 הנ"ל, שם בעמ' 262-263; לוין, שם בעמ' 78; שנהר, שם בעמ' 310-319). סעיף 15(4) מגן על הבעת דעה אף אם אינה האמת במלואה, ובלבד שהיא מושתתת על מערכת עובדות נכונות (ראו: ע"א 89 /259 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' גדעון ספירו, פ"ד מו(3) 48, 54; לוין, שם בעמ' 75; שנהר, שם בעמ' 316). 49. 49. כתבתו של הנתבע 1 מתחילה בתיאור שיחה שקיים עם מפכ"ל המשטרה לשעבר אסף חפץ, ושבמהלכה הביע הלה את מורת רוחו מיוזמת החנינה לקראת שנת היובל. לאחר דברים אלה כותב הנתבע 1 כי "דברי המפכ"ל וניסיונותיהם של גורמים מסוימים להחיות מחדש את תוכנית החנינה - מחייבים הסברים, הארות והערות. להלן תמונת מצב אחרי הירי המחודש של בלוני הניסוי המכונים 'חנינה'". בהמשך הכתבה, מעלה הנתבע 1 שאלות כגון: "האם היוזמה לחוק חנינה מתה השבוע?" (והוא עונה - "לכאורה כן, אך למעשה, מוקדם עדיין להספיד אותה סופית"); האם "גיבורי פרשת בר-און עדיין לא ויתרו על תוכניתם לבישול חנינה?" (ותשובתו היא- "בפירוש לא. הם מדברים בגלוי על רצונם בחנינה ועוטפים את התוכנית הזאת בסיסמאות של פיוס לאומי, אחדות ודאגה כביכול לשכבות החלשות... אין לזה שחר, אבל עובדות אף פעם לא הפריעו לאליטת הצווארון הלבן להציג עצמה כדג רקק שלא מבין מה רוצים ממנו"); והאם "הם מסוגלים לממש את תוכניתם?". אז מגיע הנתבע 1 לשאלה "מה מסתתר מאחורי יוזמת החנינה הזאת?", ומשיב כי "הרושם המתקבל" הוא שיוזמת החנינה אינה אלא ניסיונם של אנשי ציבור כדוגמת התובע להיחלץ מתיקים פליליים שנפתחו נגדם. 50. 50. "טעימות" אלו מספיקות לכל קורא בכדי להבין שאין זו כתבת חדשות כי אם כתבה בעלת סגנון אישי מליצי, שמטרתה להביא את פרשנותו ועמדתו של המחבר (ולא של התובע) בסוגייה הפוליטית הנדונה. ובכל זאת, ניתן לראות כי ליד תמונותיהם של מר דוד אפל והתובע נכתב כי: "מוביל קמפיין החנינה, מנחם שיזף, מקורב לשניהם. שניהם מכחישים קשר ליוזמה". יתכן שהגדרה זו של מר מנחם שיזף קרובה יותר למציאות מאשר הגדרתו כ"ידיד קרוב" של התובע, היות שהתובע העיד כי שכר את שירותיו של שיזף עבור לשכת עורכי הדין ואף לא שלל את האפשרות שחברה שהחזיק במניותיה בשם מגדל הזוהר העסיקה את שיזף (ראו: עדות התובע בעמ' 48- 50 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/04). התובע עמד על כך שמנחם שיזף אינו ידידו הקרוב, אך לא הבהיר מה טיב היחסים בינו ובין שיזף על רקע הקשרים הלכאוריים שבכל זאת היו לתובע עם מר שיזף, על-מנת שבית המשפט יוכל לאמוד את מידת הקרבה ביניהם ולהכריע האם האמירה שהשניים ידידים קרובים היא אמת אם לאו. 51. 51. לעניין השילוב בין כותרת המשנה על אישי ציבור המעוניינים לנצל את החנינה לטובתם לבין תמונת התובע, ההלכה היא, שבדרך-כלל, אין לפרש קטע מסוים בפרסום, לרבות כותרת או תמונה, במנותק מהפרסום כולו (ד"נ 9/77 הנ"ל, שם בעמ' 354; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי (לא פורסם); עניין קראוס, שם בעמ' 871; ע"א 5653/98 הנ"ל, שם בעמ' 876; פרשת אפל, שם בעמ' 618). השילוב בין כותרת המשנה של הכתבה לתמונתו של התובע כמובן אינו מקרי, ואכן משתמע ממנו כי התובע אמור ליהנות מן החנינה. אלמלא היו הדברים נאמרים מפורשות על-ידי הנתבע 1 בכתבה גופה היה אולי טעם ומקום להתעכב על כך. 52. 52. פרסום הכתבה השניה נעשה, אם כך, בנסיבות המוגנות על-ידי סעיף 15(4) לחוק, ולא מצאתי כי הוא חורג מתחום הסביר בנסיבות העניין. אשר על כן, עומדת לנתבעים חזקת תום הלב מכוח סעיף 16(א) לחוק והנטל להוכחת חוסר תום-לב מצדם עובר אל כתפיי התובע. 53. 53. התובע העלה טענות חמורות כלפי הנתבע 1. בחקירתו טען כי "מרדכי גילת הוא נתבע מס' 1, הקשור קשר ארוך ועמוק עם רשויות האכיפה, משמש שופר לטיעונים נלוזים כאלה ואחרים ומנהל מסעות צלב מטעם ובעבור" (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 18-19). לשאלת בית המשפט, האם ישנן עדויות לקשר הפסול בין האיש לבין רשויות האכיפה, שלא בהקשר שלו, השיב התובע: "ת. איני עוסק באישיותו וקשריו של נתבע 1. הייתי שמח אם היה נותן תצהיר ומופיע בבית המשפט לחקירה. הוא נמנע מכך, הוא גם יודע למה... ש. מדוע לנתבע 1 יש קשר סימביוטי בינו לבין התקשורת ורשויות האכיפה. ת. נתבע 1 לא פנה אלי מעולם לברר את עמדתי, לשאול לגישותי. ... ש. חוזר על שאלת בית המשפט. האם אתה טוען שלמר גילת יש קשר סימביוטי פסול עם רשויות האכיפה, ואם כן, על סמך מה אתה טוען זאת. ת. כן. העובדות מדברות בעד עצמן. הפרסומים מדברים בעד עצמם והאופי שלהם והשקריות שלהם מעידים על עצמם. " (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 1-6 ומול הש' 20-23). כן ביקש התובע לטעון כי הנתבע 1 ידע על כך שאינו מעוניין בחנינה לעצמו, וחרף זאת, כתב בכתבה השניה כי התובע מקדם את חוק החנינה כדי להיחלץ מהליך פלילי (ראו: עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03 מול הש' 11-15). טענות קשות אלה נטענו בעלמא ולא עוגנו בראיות ברמה ההולמת את חומרתן. התובע הפנה, כתימוכין לטענותיו, לשתי כתבות פרי עטו של הנתבע 1 (נ/26, נ/27), כאשר שתיהן כלולות בתביעות לשון הרע אחרות שהגיש התובע (ראו: עדותו של התובע בעמ' 25-27 לפרוטוקול הדיון מיום 19/10/03). 54. 54. כך גם לא עלה בידו של התובע להוכיח את טענותיו בדבר הקשר הסימביוטי הפסול שבין העיתון לבין רשויות התביעה והאכיפה. לא ניתן לעמוד על נקלה על הקשר שמנהל עיתון כזה או אחר עם הרשויות על סמך לקט כתבות שפירסם. מכל מקום, התובע לא נשא בנטל לשכנעני בדבר קיומו של קשר כזה, בכלל, ובפרט, קשר שהוביל לפרסום. זאת ועוד, אפשר להבין את סירובו של העיתון לפרסם מודעה בתשלום מטעם התובע, בתגובה לכתבת דיוקן שפורסמה ביום 30/1/98 (לאחר שהוגשה התביעה שבכאן), שכוללת דברים חריפים כנגד העיתון עצמו, כאשר עורכיו סבורים שהם עוברים את גבולות הטעם הטוב (ראו ת/4, ת/8). ממילא, לא ניתן ללמוד מכך על חוסר תום-לב מצד הנתבעים ביחס לפרסום שבו אנו מדברים. 55. 55. התובע לא הרים, אפוא, את נטל ההוכחה להיעדר תום-לב בפרסום כנדרש. 56. 56. משנמצא כי הכתבה השניה היא הבעת דעה המוגנת בסעיף 15(4) לחוק, נתייתר הצורך לבדוק את תחולתן של ההגנות האחרות אשר להן טענו הנתבעים. הכתבה השלישית 57. 57. הכתבה באה, כזכור, לדווח על דיון שהתקיים בישיבת ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, אשר בסופו של דבר החליט, על-פי הכתוב, שלא לתמוך ביוזמת החנינה לרגל היובל. בכתבה הובאו תגובות שונות של חברי הועד, אשר חלקם התנגד ליוזמת החנינה וחלקם תמך בה באופן מסויג. שמו של התובע הופיע בראשיתה של הכתבה ופעם נוספת באחריתה. בפתח הדברים, נזכר שמו של התובע במסגרת תגובתו של עו"ד יצחק גל-אור, אשר תקף את יוזמת החנינה ואת תומכיה - התובע, ראש לשכת עורכי הדין, ושותפו בעסקים, הקבלן דוד אפל - כשהוא טוען כי עמדה זו אינה מייצגת את עמדת לשכת עורכי הדין וחבריה. בסוף הכתבה, נכתב כי הנושא יעלה לדיון גם בישיבת הועד הארצי של לשכת עורכי הדין, שבראשו עומד התובע, המואשם במעשים פליליים. איני רואה כיצד הכתבה מהווה לשון הרע. 58. 58. התובע לא הכחיש אז ואינו מכחיש היום את תמיכתו ביוזמת החנינה לרגל היובל. העובדה כי תמך בכך יוחסה בכתבה לדברים שאמר עו"ד גל-אור ולטענות שהעלה כנגד היוזמה במסגרת הדיון שנערך בוועד המחוזי בנושא זה. בפועל, המליץ הועד המחוזי, בהחלטה שנתקבלה ברוב קולות באותו דיון, על הקמת ועדה ליד הכנסת, בראשות שופט ובהשתתפות ח"כים, עובדים סוציאליים, קרימינולוגים ונציגי לשכת עורכי הדין, אשר תבחן בצורה מקצועית חנינה נושאית ופרטנית (ההחלטה צורפה כנספח 6 לכתב התביעה). הפער בין מה שדווח בכתבה לבין החלטתו הרשמית של הועד המחוזי קיבל התייחסות במכתב תלונה ששלח ראש הועד המחוזי דאז, עו"ד משה אלוני, ביום 2/12/97, אל הנתבע 3 (נספח 5 לכתב התביעה). אין בכך משום הוצאת לשון הרע על התובע. 59. 59. אמנם, שמו של התובע נזכר שוב כמי שבאותה עת הואשם בפלילים. אולם, בניגוד למה שהשתמע מהכתבה הראשונה, ובניגוד למה שסבר הנתבע 1 וכתב במפורש בכתבה השנייה, בכתבה השלישית אין משתמע ממנה כי האישום היווה את הגורם המניע לתמיכתו של התובע ביוזמת החנינה. ציפייתו של התובע כי העיתון יפנה לקבל תגובתו ויפרסם את דבריו כל אימת שעולה נושא החנינה הינה מוגזמת ובלתי סבירה. לא שוכנעתי כי הפעם קמה החובה לציין את עמדתו המלאה של התובע לגבי יוזמת החנינה, לרבות הבטחתו כי לא יבקש חנינה לעצמו. אפשר להתווכח עד כמה היה ראוי, אם בכלל, לציין את העובדה כי התובע מואשם במעשים פליליים, במקום ובהקשר בהם צוינה. עדיין, אין הנדון עולה כדי לשון הרע, וטענותיו של התובע בעניין זה נדחות. הכתבה הרביעית 60. 60. הכתבה נסובה על ישיבת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בנושא יוזמת החנינה שהתקיימה ביום 2/12/97. בכתבה זו לא בא התובע על סיפוקו, אף על-פי שמחברת הכתבה, הגב' אדטו, דאגה לכלול בה את אמירתו מיום 22/11/97, שהושמטה מהכתבה הראשונה, כי לא יבקש חנינה לעצמו (ראו: סעיפים 8.1-8.2 לתצהירה, ועדותה בעמ' 273 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 8-14 ובעמ' 336 מול הש' 18-22). התובע מתרעם על כך שהדבר לא צוין בכותרת הכתבה, ועל כך שהוא מתואר בה כמי שהוביל את החלטת התמיכה ביוזמת חנינה. לטענתו, רק פתח, הוביל וסיכם את הדיון, כיאה למעמדו, אך עו"ד ישראל כלוף הוא זה אשר יזם את הדיון בנושא החנינה (ראו: עדותו בעמ' 24-28 לפרוטוקול הדיון מיום 21/1/04). 61. 61. אחרי שעיינתי בפרטיכל הישיבה (נספח 3 לתצהירה של הגב' אדטו), נחה דעתי כי כתבתה של הגב' אדטו תיארה את האירועים כהווייתם. מן האמור בפרטיכל, ניכר שהתובע (ולא עו"ד כלוף) נטל חלק פעיל בדיון שנערך בנושא חוק החנינה והוא אף ניסח החלטה התומכת בחוק החנינה, אשר הועמדה להצבעה והתקבלה. ומכל מקום, זהו הרושם הסביר שמותיר פרטיכל הדיון. למעשה, פרטיכל הישיבה לא היה בפניה של הגב' אדטו בבואה לרשום את הידיעה, ובהתבסס על החלטת הועד לבדה, המכונה בפרטיכל "הצעת דרור", כתבה את שכתבה (ראו: עדותה בעמ' 275 לפרוטוקול הדיון מיום 22/6/04 מול הש' 7-23). מכל מקום, הכתבה הרביעית הוגנת ומאוזנת בעיני ואין בה לשון הרע על התובע. הפיצוי 62. 62. לפי סעיף 7 לחוק, "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944." ההוראות שאליהן מפנה סעיף 7 מצויות כיום בפרק ה' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), שעניינו "תרופות לעוולות". עד לא מכבר, שימש סעיף זה כמקור הסמכות הבלעדי לפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע. בתיקון תשנ"ט, הוסיף המחוקק את הוראת סעיף 7א לחוק ("פיצוי ללא הוכחת נזק"), ובגדרה קבע, בין היתר, כי: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק." למען הסר ספק, סעיף 7א אינו חל על התביעה שבכאן, שעילתה נולדה לפני כניסת התיקון לתוקף (השוו: רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 527). 63. 63. הפיצויים לנפגע מלשון הרע אמורים לשרת מספר מטרות. בראש ובראשונה, מטרתם היא תרופתית. יעדיו של הפיצוי התרופתי הם שלושה: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. כמו כן, לפיצויים מטרה הצהרתית; ליתן סיפוק לנפגע על-ידי כך שמכירים בעוולה שנעשתה כלפיו ובפגיעה בשמו הטוב לשווא. ולבסוף, משקפים הפיצויים מגמה עונשית, מחנכת ומרתיעה כאחד (ראו: ע"א 802/87 הנ"ל; רע"א 4740/00 הנ"ל; שנהר, שם בעמ' 369-370). בהגיע השעה לפסוק פיצויים בגין לשון הרע, יעריך בית המשפט את הנזק בהתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, בחומרת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים (ראו: רע"א 4740/00 הנ"ל, שם בעמ' 525; שנהר, שם בעמ' 370-371). במקרה שהפרסום נעשה על-ידי כלי תקשורת, כמו עיתון, רדיו או טלוויזיה, ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר (ראו: ע"א 552/73 הנ"ל, שם בעמ' 596; ע"א 334/89 הנ"ל, שם בעמ' 570-571; רע"א 4740/00 הנ"ל, שם בעמ' 526). 64. 64. סעיף 19 לחוק מונה ארבעה שיקולים לקולא, שבהם רשאי בית המשפט להתחשב בבואו לפסוק פיצויים: " (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע ; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע , ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע , ולא היו מסוייגים." . 65. 65. אכן, לא הוכח בראיות ממשיות כי הנתבעים 2-3 התכוונו לפגוע בשמו הטוב של הנפגע באמצעות פרסום הכתבה הראשונה, ונמצא כי פעלו לתקן את הפרסום הפוגע תוך ימים ספורים ובאופן סביר ומידתי, ביחס לאותו פרסום. כן יש ליתן משקל לכך שבסופו של יום, התקבלה התביעה ככל שהיא נוגעת לכתבה הראשונה בלבד, וטענותיו של התובע לגבי שלוש הכתבות האחרות נדחות. 66. 66. לאור כל האמור, אני קובע כי סכום של 24,000 ₪ הינו פיצוי ראוי וסביר בנסיבות העניין. בנוסף, ישאו הנתבעים 2-3 בחלקן של הוצאות משפטיות התובע בסך 1,500 ₪ . כן ישאו הם בחלק שכר-טרחת עורך-דין התובע בסכום של 18,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום. לשון הרע / הוצאת דיבהעורך דיןלשכת עורכי הדין