פסק דין 1. בפנינו תביעה כספית ע"ס 2,000,000 ש"ח שהוגשה ביום 12.7.94, בה מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום הנ"ל, בגין לשון הרע שהנתבעים פרסמו אודותיה בעיתונים "הד הקריות" ו"כלבו", מקומונים בחיפה ובקריות, בכתבות תחקיר מאת העיתונאית הנתבעת מס' 5, מהתאריכים 3.6.94, 10.6.94 ו - 17.6.94. 2. התובענה התבררה בפני כב' השופט נאמן. לאחר שמיעת ראיות ניתן על ידו פסק דין ביום 12.6.97. הוא קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 562,000 ש"ח, בצירוף הפרשים מיום מתן פסק הדין. כמו כן חוייבו הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון: ע.א. 4384,4469/97. פסק הדין בוטל. הדיון הוחזר "לשופט אחר של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר יברר את תובענתה של המשיבה מחדש", ובעקבות זה הובא התיק בפני. 3. הצדדים הסכימו כי אוכל להסתמך על כל העדויות אותן שמע כב' השופט נאמן. אך בנוסף לכך, הם הביאו ראיות נוספות. שמעתי, בין היתר, את עדותה של התובעת וכן את עדותו של בעלה מר אפרים ברקת. מונחות איפוא בפני לצורך פסיקת הדין, הן העדויות שנשמעו על ידי כב' השופט נאמן והן העדויות אותן שמעתי אנוכי, הכוללות התרשמות ישירה מן התובעת ומבעלה לשעבר, אפרים. 4. תמצית המקרה היא כדלקמן: התובעת עמדה לקראת סיומה של מערכת בחירות לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקרית חיים. ממש סמוך לפני הצלחתה לזכות בבחירה זו, שהיתה טעונה עדיין אישור של 31 חברות מועצת נעמ"ת בקרית חיים, פורסמו אודותיה על ידי הנתבעים הכתבות דלעיל. בכתבות נטען כי התובעת שיתפה פעולה עם בעלה אפרים בהברחת נכסים שנושי הבעל שכשל בעסקיו, ניסו לשים ידם עליהם. שיתוף פעולה זה כלל גם גירושים פיקטיביים. מכאן הכותרות שבאותן כתבות בדבר "תיבת הפנדורה של מזכירת נעמ"ת", וכן "לא כל הנוצצת ברקת". הקורא הוזמן למעשה, באותן כתבות, להסיק כי מועמדותה של התובעת לתפקיד הנ"ל, אינה מועמדות ראויה. התוצאה אכן היתה, כי הבחירה נכשלה, ואלמלא הכתבות ניתן היה לשער שהתובעת היתה מצליחה להיבחר לתפקיד האמור. מכאן התביעה לפיצויים בסכום הנ"ל, פיצויים להם טוענת התובעת (מורה במקצועה) הן מחמת הפגיעה בשמה הטוב; הן מחמת ההשפעה הקשה של כל הפרשה על בריאותה הנפשית (ראה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר פרדריק וייל המעריך את נכותה הזמנית של התובעת בשיעור של 20 אחוזים), והן מחמת הפסדי ההשתכרות הכרוכים באובדן המשרה הנ"ל, שבצידה משכורת הולמת. 5. להלן עיקרי הדברים שפורסו בכתבות השונות : בתאריך 3.6.94, במקומון "הד הקריות", פורסמה הכתבה שעיקרה להלן מאת העיתונאית הגב' חנה טל: "לא כל הנוצצת ברקת" "ספק אם עסקיו הכושלים של הבעל היו צריכים לעניין את ציבור הנשים שבא לבחור את מזכירת נעמ"ת. אלמלא התעקשו השמועות לציין כי בסמוך למועד פשיטת הרגל התגרשו בני הזוג ברקת גרושין קצרי מועד ובתושיה זריזה מיהרו לרשום את נכסי המשפחה (הלא מועטים יש לציין) ע"ש הגברת. הזוג המשיך לגור באותו בית עד שנישא מחדש כשברקת רצה לבחירות. במהלך אותה תקופה בנו בני הזוג ברקת קוטג' בעל 3 מפלסים בק. חיים. בחנוכת הבית עמדו בכניסה ערבים, חברים שעבר, שערבו על הלוואות לבני הזוג ונתבעו לשלם את חובותיהם". ובהמשך מתיחסת הכתבה לדברי שוקי מאיר: "היינו חברים מאוד קרובים של המשפחה... כשאפי ביקש ממני לחתום לו על הלוואה הסכמתי מיד. אח"כ באה ההסתבכות והתחילו להגיע אלי צווי העיקול. יום אחד אשתי והילדים חזרו מהבריכה ומצאו בית נעול. ההוצאה לפועל החליפה מנעול, הוציאה מהבית תכולה ונזרקנו החוצה. אח"כ הגיעו פקודות מאסר והמשכורת שלי עוקלה. כששמעתי שהם בנו קוטג' מפואר החלטתי למחות מול ביתם דווקא בחנוכת הבית כדי לתת ביטוי לזעם ולתיסכול על כך שהם חגגו בשעה שאני שילמתי את החובות שלהם". ובהמשך: "היא, דיברה איתנו מעבר לדלת לא נתנה לנו להכנס הביתה ואיימה שאם לא נסתלק היא תזעיק את המשטרה." ובנוסף לכך נכתב : "הסיפור הזה אינו שונה בהרבה מסיפורים אחרים. רשימת האנשים שנפגעו כספית ממעשיו של אפרים ברקת היא ארוכה. חנה נתנה לבעלה גיבוי מלא אומרת חברה קרובה שלה... הכל נעשה בידיעתה המלאה. היא הלכה אחריו והיתה מוכנה לדרוך למענו על אחרים". 6. באותו יום פורסמו דברים בנוסח דומה בעיתון כלבו, תחת הכותרת "תיבת הפנדורה של מזכירת נעמת". בשני העיתונים אוזכרה גם "תעודת יושר" שהתובעת נדרשה להציג: בעיתון "כלבו": "ברקת עצמה אמרה שבמהלך מערכת הבחירות נאלצה להציג תעודת יושר מן המשטרה כדי להפריך שמועות עקשניות. " ובעיתון "הד הקריות": "ברקת עצמה אמרה שבמהלך מערכת הבחירות נאלצה להציג תעודת יושר מן המשטרה כדי להוריד מעל לגבה שמועות עקשניות." בתאריך 10.6.94, תחת אותה הכותרת, פורסמו שני מכתבים, האחד של שוקי מאיר, והשני של מלי ניוטון, שתואמים את הדברים שהובאו מפיהם בכתבה הראשונה. כמו כן פורסמו תגובות של 3 אנשים בעילום שם המביעים הזדעזעות על כך שכזאת היא מי שנבחרה להיות מזכירת נעמ"ת. " אז מי כאן האידיוטהזדעזעתי לקרוא על מעללי משפחת ברקת. מה שאני יכולה להגיד הוא שאו שהבוחרים היו אידיוטים, או שלא ידעו מספיק על המועמדת. נבחרת ציבור צריכה להיות סחורה כמו דף לבן ונקיה ללא רבב. חנה ברקת אינה כזו. איך יכולה להיבחר לתפקיד כה חשוב מי שיש לה נכסים והמצפון מניח לה לראות אנשים מאבדים כספם בגלל פשלות של בעלה? זאת נבחרת ציבור זאת?חנה ברקת צריכה לקום וללכת. ואם היא לא מתפטרת, היא ממשיכה את דרכו של בעלה: לעבוד על אנשים בעיניים.תושבת קרית חיים (השם והכתובת שמורים במערכת). "תגובה הברונית והפקיד ביום שישי (3.6.94) פורסמה בעיתונכם כתבת שער על חנה ברקת, שנבחרה זה עתה למזכירת נעמת בקרית חיים. זועזעתי לקרוא על אופיה של נבחרת ציבור שתפקידה העיקרי הוא יחס חם ואנושי ועזרה לזולת. מתוך הכתבה משתמע שחנה ברקת אינה יודעת כלל מהו יחס אנושי והבנה לצורכי הציבור והקהילה. לגביה כל האמצעים כשרים, והיא מוכנה אפילו לדרוך על חברים על מנת להשיג את מטרותיה האישיות. תמוהה בעיני העובדה שמזכירת נעמת הנבחרת הצליחה להסתיר מהציבור את הפן האמיתי שלה. ברקת היא אשה מתנשאת, יחסה לאנשי עבודה זלזלני, ולראיה דברים שהיא עצמה אומרת בכתבה: "בעלי מדפיס את עבודותי לאוניברסיטה למרות שזאת עבודה פקידותית בדרגה הנמוכה ביותר". מי קובע איזו עבודה היא בדרגה נמוכה ואיזו בדרגה גבוהה? כל עבודה מכבדת את בעליה. אדם המנצל את זולתו בקור רוח כזה אינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי ומוטב שמנהיגי המפלגה, שתמכו בה ללא סייג, יוקיעו אותה ויפסלו את בחירתה. נקעה נפשו של הציבור מאנשים מהסוג הזה. אסור לאפשר לחנה ברקת לכהן כמזכירת נעמת בקרית חיים. תפקיד בעל מסורת של עזרה לזולת. גברת ברקת, התפטרי מיד, ויפה שעה אחת קודם. אזרחית שאיכפת לה (השם והכתובת שמורים במערכת) תגובה איפה המפלגה, איפהברצוני להגיב על הכתבה החמורה על חנה ברקת. כאיש מפלגת העבודה בקריה אני לא יכול לסלוח למפלגה על שהעמידה בתפקיד ציבורי רגיש כמו מזכירת נעמת אשה כמו חנה ברקת. לאן הגענו? הסיפורים על חנה ברקת היו ידועים בקריה זה שנים. זה יתרונה וזה גם חסרונה של קרית קטנה. במקום כזה אי אפשר לרמות כל הזמן את כולם. אם שמעו אנשי המפלגה את הסיפורים, איך לא טרחו לבדוק אותם, ואם לא שמעו, הריהם מנותקים ממה שקורה מתחת לאפם. בשני המקרים הם לא עושים מלאכתם נאמנה. חבל מאוד שהדברים הקשים נודעו רק עכשיו, אבל עדיין לא מאוחר. שינסו האנשים שמינו את ברקת לנקות אותה, ואם היא לא נקייה, שייתנו לה ללכת.ש"ח קרית חיים (השם והכתובת שמורים במערכת) תגובה המילון של חנה ברקת ברצוני להעיר ולהאיר בעניין הכתבה על חנה ברקת. הדגשתי בשיחה עם חנה טל שמשפחת ברקת אינה שלילית מיסודה, אך מטבעו של אדם שפרצופו האמיתי מתגלה בשעות משבר ומצוקה. חנה ברקת אינה אחראית משפטית על חובות בעלה. אחריותה בעניין היא מוסרית בלבד, והמלה מוסר אינה מוכרת כלל לחנה ברקת. המילון של חנה ברקת לא מגיע לאות מ', אלא נעצר באות כ' בערך כסף. עזרה לזולת אינה בראש מעייניה של חנה ברקת. היא עשתה הכל כדי לקדם את ענייניה האישיים, כשבדרך היא דורסת אחרים והורסת משפחות. אם אחרים משלמים את חובותיו של בעלה ובאותו זמן ממש היא בונה בית מפואר, מתגרשת לצורך הברחת נכסים וממשיכה לגור עם בעלה, אין ספק שאינה מתאימה לתפקיד בו יש לפעמים צורך בהקרבה עצמית למען נזקקים. שוקי מאיר זכרון יעקב תגובה הצלקות שלא הגלידוקראתי בעיון את כתבתה של חנה טל על ה"ברקת שאינה בוהקת" ונותרתי בהלם מהמחשבה שבמערכת פוליטית יכולה מועמדת כמו חנה ברקת להגיע למשרה כל כך חשובה ובכירה.גם אני מנפגעי בעלה, אפרים ברקת, ובהתנסות הקצרה והטראומתית, שהיתה לי איתו נוכחתי שחנה ברקת נחמדה אולי כלפי חוץ, אולם החזות החיצונית רחוקה מלשקף את מה שעומד מאחוריה. גם במקרה שלי שימשה ברקת שומר ראש וחסמה את דרכי אליו, ובאחד מביקורי הרבים בביתם אף השליכה אותי החוצה והשאירה אותי לחכות בחוץ בגשם חזק עד לבואו של בעלה. העלבון היה גדול מכדי לתאר אותו. בינתיים הפרשה הסתיימה, אולם היא הותירה בי צלקות רבות. תמוהה בעיני העובדה שחנה ברקת תשמש בתפקיד כה חשוב, שבמסגרתו תצטרך להגן על נשים, על ילדים ועל אנשים במצוקה. מלי ניוטון, קרית ביאליק" תגובה וזאת תייצג עובדים? בשנים 85' - 88' עבדתי כמזכירתו של אפרים ברקת בעלה של חנה ברקת. בדצמבר 88', הודעתי לו שאני בהריון, ולאחר כמה ימים הודיע לי על פיטורי. הוא לא שילם את משכורתי האחרונה ובוודאי לא פיצויים. ניסיתי כמה פעמים לדבר איתו בטלפון, אבל הוא התחמק ממני. דיברתי כמה פעמים עם אשתו, חנה ברקת, והיא אמרה לי שהוא עזב את הבית והוא לא גר איתה. היא שיקרה לי. הוא התגרש ממנה והעביר את כל הרכוש שלו על שמה, כדי שהבנק לא יעקל לו את הנכסים. באותו זמן הוא גם בנה את הבית החדש שלו בקרית חיים. צילצלתי אליה שוב, אבל היא טרקה את הטלפון. ערב אחד בעלי נסע לביתם ללא הודעה מוקדמת. הוא מצא שם את אפרים ברקת, אבל הוא סירב לדבר עם בעלי. הגשתי נגדו תביעה בבית הדין האזורי לעבודה. לאחר שברקת לא הופיע לזימוני בית המשפט, ניתן פסק דין ללא נוכחותו. השופט קבע שברקת חייב לשלם לי עבור הלנת שכר ופיצויי פיטורין. יש לי כמובן מסמכים המאשרים זאת. במקביל פניתי גם למשרד העבודה, ונגד ברקת הוגשה תביעה משפטית. התיק שלי טופל גם בלשכה להוצאה לפועל בחיפה, ונשלחו אליו אינספור הודעות על החוב שלו, אבל הוא התעלם מהן. עד היום לא קיבלתי את שכרי, והתיק שלי עדיין מטופל במשרד האפוטרופוס וכונס הנכסים. אחרי כל זה אני שואלת: האם אישה שנותנת גב לבעלה במעשים מעין אלה יכולה לייצג עובדים? הרי שניהם יושבים להם בווילה שלהם בקרית חיים וחיים טוב, כאשר יש אנשים שנותרו בגללם ללא בתים. מירי מנגל, חיפה" "עצומהלכבוד הגברת עפרה פרידמןאנו, החתומות מטה, בנות קרית חיים, גדלנו בקריה איכותית מבחינה חברתית, המושתתת על טוהר המידות, הצניעות וההסתפקות במועט. ברוח זו גידלנו את ילדינו ואת נכדינו.במשך השנים עסקנו בתחומי התנדבות שונים במסגרת הקהילה ונעמת. בעקבות הפירסומים על חנה ברקת, מתברר כי המזכירה המיועדת לראשות נעמת בקרית חיים אינה מייצגת את הערכים הנ"ל. למותר לציין כי אנו רואות בתפקיד מזכירת נעמת חשיבות רבה ודמות שצריכה לשמש דוגמה חיובית, מוסרית וחינוכית בקהילה המקומית.אי לכך, אנו פונות אלייך בבקשה להעמיד לתפקיד זה דמות העונה על הקריטריונים הנ"ל. לא נוכל להשלים עם המצב הקיים ולא נוכל לשתף פעולה עם חנה ברקת, המיועדת הנוכחית.11 חתימות של בנות דור ההמשך לוותיקי קרית חיים.נ.ב. מאחורינו עשרות נשים, שמפאת קוצר הזמן לא הספקנו להחתים אותן.הערת המערכת: העצומה הוגשה השבוע למזכ"ל נעמת עפרה פרידמן." 7. הכתבה השלישית בסדרת הכתבות הזאת, התפרסמה ביום 17.6.94, תחת אותה כותרת - "לא כל הנוצצת ברקת" - ובה סופר כי מזכ"ל נעמת, גב' עופרה פרידמן הגיעה לבית ההסתדרות בק. חיים לישיבה סגורה עם החברות כדי לעמוד על הלכי הרוח בסניף בעקבות הפרסומים האחרונים בהד הקריות על מעלליה של ברקת. אח"כ התבקשו החברות להצביע ובכך להביע את דעתן באופן גלוי על הסערה הציבורית שעוררה פרשת ברקת כפי שנתפרסמה בעיתון ואת עמדתן כלפיה. במילים אחרות, פרידמן ביקשה לבדוק אם החברות נותנות אמון במזכירה הנבחרת בטרם ההצבעה שתקבע אם זכתה באמון המועצה, אם לאו. בתום הסבב התברר שרק תשע מתוך 14 הנוכחות הביעו את אמונן בה. ובהמשך נכתב - "אם ההצבעה שתערך בסניף בעוד 45 יום תשקף את מה שקרה בחדר הסגור השבוע לא תוכל ברקת לכהן כמזכירת נעמ"ת...". 8. במקומון "הד הקריות" פורסמה גם תגובתה של התובעת למה שפורסם אודותיה: "זו הוצאה לאור של רכילות מכפישה", טענה התובעת; "אבק רכילות", ו"ההאשמות כאילו היתה הברחת נכסים מצידי כדי להתחמק מתשלום חובות, וכאילו ערבים שונים משלמים חובות בגין ערבותם לי הינן האשמות שווא ואין אדם שיכול לבוא ולטעון שהוא משלם חובות בגין ערבות כזאת. רכילות, חצאי אמיתויות ודברים שחלקם נאמר על ידי אנשים אנונימיים וחלקם דברים שיש צורך לבדוק מי האנשים הדוברים ומה מניעיהם, פגיעתם רבה וגם אין להם אחיזה במציאות, ויש צורך לבדוק היטב של מי המגמה להפיצם." לטענת התובעת, היא לא הציגה בפני הנתבעת מס' 5 מסמכים שהיה בהם כדי לסתור את הנטען נגדה בכתבות, משום שהנתבעת סרבה לראותם. איני מקבל הסבר זה, וסבורני כי התובעת לא ניסתה להראות המסמכים לעיתונאית, וגם לא נתנה הסברים משכנעים לאחר ששאלות הנתבעת נראו לתובעת "לא רלוונטיות" (עמ' 26-27 לפר' מיום 27.11.96). 9. התובעת טוענת, כי הכתבות היו פרי של קנוניה וכוונת זדון מצד העיתונאית עורכת התחקיר הנתבעת מס' 5, תוך שותפות עם המתחרה בתובעת למשרה הנדונה, הגב' עדנה לוסטיג, המתגוררת בשכנות לנתבעת מס' 5. אקבע כבר עכשיו, כי לא שוכנעתי שאכן היתה מצד מי מהנתבעים כוונת זדון. גם לא שוכנעתי שהיתה כאן קנוניה. הנתבעים פירסמו את הכתבה, תוך שראו בכך משימה עיתונאית לגיטימית, ולא כחלק מקנוניה או מתוך רצון לשמו להזיק. 10. כאמור, בעת שפורסמו הכתבות עמדה התובעת בפני סיום מערכת הבחירות לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקריות. בגיל צעיר, בשנת 1971 נישאה לאפי אותו הכירה במהלך השירות הצבאי בחיל האויר. נולדו להם שלוש בנות. בשנת 1977 רכשו בני הזוג דירה ברח' משה שרת 24 בקריות. דירה זו נמכרה וביום 16.11.87 הם רכשו קוטג' ברח' משה שרת 13 בקריות. ביום 31.10.88 נקשר ביניהם הסכם יחסי ממון , אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 24.11.88 (נ1/). לפי ההסכם, ויתר אפי באופן סופי ומוחלט על דירת הקוטג' של בני הזוג ברח' משה שרת 13 קרית חיים, ובעקבות מתן הגט והגירושין ביום 15.3.90, נשאר הקוטג' בבעלותה הבלעדית של התובעת. ביום 29.11.88, 5 ימים לאחר שניתן תוקף להסכם יחסי הממון נ1/, משכנו השניים את כל הפריטים השונים של הריהוט והאביזרים שבדירת הקוטג', לטובת הגב' עירית דקל, אחותה של התובעת. למעשה, התובעת ואפרים לא היו חייבים סכום כלשהו לעירית, והמשכון נעשה על מנת להגן על הרכוש הזה מפני נושיו של אפרים, לאחר שאפרים נקלע לקשיים כספיים בעסקיו. התובעת נקטה גם בפעולות נוספות על מנת להגן על המטלטלין שבביתה בדירת הקוטג' שהיתה קודם לכן משותפת לשניהם - ראה למשל נ7/, פנייתה אל ראש ההוצל"פ לבטל עיקולים שהוטלו על חפצים בדירה, בגלל חובו של אפרים. אמנם, התובעת טוענת כי החתימה שלה על נ7/ זויפה על ידי בעלה אפרים, ואפרים מאשר זאת, אך אני מתקשה לקבל טענה זו, הואיל והחתימה מאומתת על ידי עורכת הדין תמר פלד, בתצהיר. בגלל קשיים אלה הוכרז אפי ביום 3.1.91 כפושט רגל. אולם, אף אם חלו שינויים כאלה או אחרים באשר למגורים המשותפים של השניים, הם המשיכו בעיקרו של דבר, לחיות יחד כבני זוג באותה דירת קוטג' שנשארה לפי הסכם יחסי הממון בבעלותה הבלעדית של התובעת. ביום 17.4.93 נישאו השניים שנית. ביום 1.3.93 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת לבטל את פשיטת הרגל של אפי (נ29/), וביום 30.4.93 פורסם הביטול בילקוט הפרסומים, כשסיבת הביטול: "ביטול עקב ניצול לרעה" (נ30/). בהמשך, החל המרוץ של התובעת לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקרית חיים; ביוני 1994 פורסמו הכתבות; הבחירה נכשלה; בעקבות זה גם התערערו עצביה של התובעת, והדבר השתקף גם בעדותה בפני, כתוצאה מן הכתבות ומן הכשלון. גם הנישואים השניים של בני הזוג התערערו, ובשנת 1995 הם התגרשו פעם נוספת, ומאז אין הם חיים יחד. 11. כתבות התחקיר שפורסמו על ידי הנתבעים, אכן פוגעות בתובעת. יש בהן כדי לגרום להשפלתה בעיני הבריאות ולעשותה מטרה לשנאה, בוז ולעג (ראה הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965). נראה כי גם הסגנון הוא פוגעני והכותרות והניסוח נועדו לעורר רושם של סנסציה וחשיפה. בהחלט היה מקום לכתוב את הדברים בסגנון יותר מאופק. הכתבות הן לשון הרע בלי קשר לשאלה אם האמור בהן, כולו או חלקו, הוא אמת. ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, מיום 10.1.02, וכן: ע"א 6871/99 רינת נ' חסון, מיום 21.4.02. אך השאלה בעניננו אינה טיבו של הסגנון, אשר אין בו כשלעצמו להעיד במקרה דנן על חוסר תום לב או על זדון, אלא האם עומדת לטובת הנתבעים הגנה שחוק איסור לשון הרע מכיר בה. אנו מדברים על האמור בסעיף 14 של החוק - הגנת אמת הפרסום שיש בו ענין ציבורי, ועל האמור בסעיף 15 של החוק - הגנת תום הלב. 12. הכתבה כולה היה בה עניין ציבורי, ועל סמך הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי הגנה זו כי "הדבר שפורסם היה אמת", עומדת לנתבעים בכל הקשור לפרשה העיקרית הכלולה בפירסום, והיא הטענה שהוטחה בתובעת, כאילו הגירושין היו פיקטיביים ונועדו להבריח רכוש מנושיו של אפי. אינני שולל, אמנם, לחלוטין, כי לגירושין היה רקע ריגשי הנוגע למערכת היחסים בין שניהם, או כי מי מבני משפחת התובעת צידד בגירושין אלה, מסיבות שאינן תלויות בהצלת הרכוש מן הנושים. אך, הנסיבות מראות כי מטרת הגירושין האלה, במועד שנעשו וכפי שהוסדרו בהסכם יחסי הממון, היתה למנוע ירידה מצד נושיו של אפרים לנכסי המשפחה: הדרישה של בנק לאומי אל מר ברקת היא מיום 18.11.88 (נ23/). הסכם יחסי הממון המעביר את כל הרכוש לתובעת הוא מיום 31.10.88 (נ1/). המישכון לטובת אחותה של התובעת הוא מיום 29.11.88 (נ25/). הוסף לכך את עדויות שאול קלנר ומרים הלוי, (בדבר דברי אפרים על פעולותיו המכוונות להברחת הנכסים), ודברי מר זילברמן, את הסתרת הגירושין מבאי ביתם (מר דוניץ, וגב' ברוריה שפר), ואת ההסבר הלא משכנע של התובעת כאילו התגרשה מאפי משום שרימה אותה, והודיתה בחצי פה כי הגירושין נועדו להצלת הרכוש (עמ' 86 מיום 8.11.00), ודי בכל אלה, מה גם שיש ביסוס נוסף לכך בראיות, למסקנה האמורה. 13. לצד הפרשה העיקרית בדבר הגירושין הפיקטיביים, מועלות בכתבה טענות נוספות נגד התובעת, או מתוארים בה פרשיות וארועים, אשר יש בהם כדי להעצים את הפגיעה בתובעת, ולגביהם התברר כי הם לא תאמו לגמרי את המציאות ולקו באי דיוק. נמנה חלק מפרטים אלה: א. בכתבה מיום 3.6.94 נטען כי היתה זו "פשיטת רגל משפחתית". הנכון הוא כי אפי הוא זה שפשט רגל, ולא שני בני הזוג יחד. ב. פורסם בכתבה כאילו התובעת נדרשה להציג תעודת יושר מן המשטרה כדי להסיר, כביכול שמועות עקשניות בקשר אליה. לא היה בכך אמת. ג. בכתבות נטען כי שוקי מאיר חתם ערבות אישית עבור אפי או לפי בקשתו. התברר כי הערבות היא לחב' אלפא פון בה היה אפי שותף ואחד המנהלים, וכי השותף האחר, אהרל'ה לוי הוא זה שביקש ממנו חתימה זאת. כמו כן לא היה זה מדויק לכתוב בכתבה שהוא ערב לשני בני הזוג. ד. בכתבה נכתב כי חיי אנשים נהרסו ומשפחות הוצאו מבתיהם בגלל הערבות שערבו לאפי. הנכון הוא כי אף משפחה לא נהרסה ואיש לא הוצא מביתו, אם כי ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד חלק מן הערבים, ונגרמו להם טרדות והפסדים. כמו כן, הכתבה מחמירה עם התובעת ומעצימה את הפגיעה בה, בכך שהעיתונאית אינה מציינת בשום מקום, כי הארועים בהם מדובר, והגירושין הפיקטיביים, ארעו במהלך השנים 88-90, בעוד שהכתבות עצמן פורסמו בשנת 94, לגבי הבחירות שנערכו באותה שנה. ס' 14 לחוק קובע כי ההגנה של "אמת דיברתי" תעמוד למפרסם גם כאשר פרטי הלוואי אינם מדויקים, או לא הוכחה אמיתותם, בתנאי שאין בהם פגיעה של ממש במי שנפגע מן הפרסום. בעניינו, נראה לי כי הפרטים הנ"ל הם אכן בגדר פרטי לוואי בכתבות, בהשוואה לעיקר הפרסום שענינו הגירושין הפיקטיביים שנעשו לצורך הברחת הנכסים. פרטי הלוואי פוגעים בתובעת, והשאלה היא אם יש כאן פגיעה של ממש. מוסבר בקשר לכך, בספר דיני לשון הרע, מאת אורי שנהר, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז, בעמ' 221: "השאלות הקשות מתעוררות כאשר הפרסום כולל פרט שגוי הפוגע בנפגע במידה כזו או אחרת. במקרים כאלה יידרש בית המשפט לשאלה האם הפגיעה היא 'פגיעה של ממש' אם לאו. המבחן העולה מהפסיקה הוא שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת. מאידך גיסא, כאשר הכללת הפרט השגוי פוגעת בנפגע באופן השונה מהותית מהפגיעה שהיתה נגרמת אילו תוארו העובדות לאשורן, לא תעמוד למפרסם הגנת סעיף 14. יש לציין, כי פרט שגוי עשוי להחשב ככזה שיש בו פגיעה של ממש, גם אם במשפט הוכחו טענות חמורות אחרות כנגד הנפגע, שאינן קרובות במהותן לטענה השגויה." פרטי הלוואי בעניננו, למעט פרט אחד, הם כולם נספחים לסיפור העיקרי שבכתבות, הגירושין הפיקטיביים ושתוף הפעולה בין התובעת לבין בעלה אפרים, להברחת הרכוש המשפחתי מן הנושים. הם הגבירו במידת מה את הפגיעה בתובעת, אך איני סבור שהפגיעה בתובעת הוחמרה באופן מהותי, בהשוואה לפגיעה שהיתה נגרמת, אלמלא פורסמו פרטים אלה. לעומת זאת, הטענה בדבר תעודת היושר מן המשטרה, אינה קשורה כלל לפרשת הגירושין הפיקטיביים, יש בה הטלת דופי ביושרה של התובעת, רמז לכך שכאילו יש רישומים פליליים בעברה, ואיני סבור, על כן, כי מוצדק לראות בו פרט לוואי שהגנת "אמת דיברתי" פרושה עליו. נציין כי בקשר לפרט זה, הוכח פוזיטיבית שהוא פורסם בלא בדיקה של ממש, מצד העיתונאית הנתבעת, אשר מודה במפורש בטעותה בנידון זה. (עמ 139, 140 לפר' מיום 13.2.01). פזיזותה החמורה של הנתבעת באשר לפרט זה שבפרסום היא בגדר חוסר תום לב, ומכל מקום, נראה לי כי לא ראוי לפרוס עליו איזו מן ההגנות שבסעיף 15 של החוק. לפיכך, מסקנתי היא כי עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 14 לחוק לגבי כל הכתבות, למעט הפרסום הנוגע לתעודת היושר. 14. הכלל הוא כי "כל אחת מההגנות שבחוק איסור לשון הרע מתאפיינת בכך, שהיא יכולה להתקיים גם כאשר ההגנות האחרות אינן חלות." (דיני לשון הרע, עמ' 187). בכל זאת, ראוי לבדוק אם היה בפרסום חוסר תום לב מצד הנתבעים. קבעתי לעיל, שלא היתה מצדם קנוניה או רצון זדוני להכשיל את התובעת תוך שותפות עם יריבתה בבחירות. העדר הזדון אינו מוכיח כשלעצמו תום לב. (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין ואח' נ' חתוקה, פד כג(2) 135, 140). אולם "מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, כולן רלבנטיות לבחינת תום לבו של המפרסם". (דיני לשון הרע, עמ' 260). אולם, טעות כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על חוסר תום לב. (ר' ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן, פד לג(2), 222). במקרה דנן, הכתבות עצמן, מנוסחות בסגנון שיש בו משום השתלחות ואגרסיביות. יש מקום לבקר את הסגנון. לא כל עיתון המכבד את עצמו היה מפרסם כתבות אלו, בסגנון זה. היתה גם מידה של רשלנות בבירור ובאימות שהיה צורך לעשות על ידי העתונאית, קודם לפרסום. פרטי הלוואי שנסקרו לעיל לא נבדקו כראוי, והעיתונאית הודתה, אם כי לאחר מעשה, שהיה עליה לבדוק היטב את הפרטים הללו, דבר שלא עשתה. נראה לי, שבשלב מסויים נסחפה העיתונאית לנגח את התובעת בלא בדיקה ודרישה, מכאן הטעות בפרסום לגבי תעודת היושר, ולא שוכנעתי כי בפרסום פרט זה, היה מצידה תום לב. לפחות, היתה כאן פזיזות ונמהרות הגובלים בחוסר בתום לב. בקשר לכך נפסק כי יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים או השמטה מכוונת של פרטים חשובים, עשויות להעיד על חוסר תום ליבו של המפרסם. (ר' פרשת חתוקה הנ"ל). 15. לאור כל האמור, מסקנתי היא כי יש לדחות את התביעה בעיקרה, ולקבלה באשר לפרט הנוגע לתעודת היושר. את הפיצויים בקשר לפרט זה, ניתן להעריך באופן גלובלי, בגלל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, בלא שיש לקשור את הדבר לבחירות לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקריות. יש לקחת בחשבון את הפגיעה האמורה, ואת עוגמת הנפש שנגרמה עקב פרסום זה לתובעת. נראה לי, כי יהיה זה מתאים והוגן לזכותה בגין פגיעה זו, בפיצויים בסכום של 40,000 ש"ח. 16. הנתבעים מחוייבים הדדית לשלם לתובעת את הסכום האמור, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח + מע"מ, להיום. פרט לכך, ישא כל צד בהוצאותיו. לשון הרע / הוצאת דיבהפרסוםעיתונות