פסק דין 1. בפני תביעה לפיצוי כספי בגין נזק שגרמה משאית הנתבע 1 (להלן "הנתבע") המבוטחת אצל הנתבע 2, לכבלים ועמודי תקשורת השייכים לתובעת. הפגיעה בכבלים ובעמודי התקשורת התרחשה ביום 3.4.01 במושב חגור, עת הסיע הנתבע את משאיתו לאחור. 2. למעשה, הנתבע אינו מכחיש כי במהלך נסיעתו לאחור נפגעו הכבלים ועמודי התקשורת. הצדדים חלוקים ביניהם בעיקר בשתי שאלות: בשאלת האחריות, הנוגעת לסיבה שהביאה לפגיעה - האם הכבלים היו מתוחים בהתאם לתקנות הבזק המחייבות עובר לתאונה, או אז המסקנה המתחייבת היא כי המשאית היתה גבוהה מהכבלים ו/או הנתבע הסיע אותה לאחור באופן רשלני שפגע בהם - וזאת כטענת התביעה, או שמא לא הוכח שהכבלים היו מתוחים כדין, ולא ניתן להסיק על רשלנות הנתבע בנהיגתו - וזאת כטענת ההגנה. השאלה השנייה הנה שאלת גובה הנזק. 3. בהסכמת הצדדים פוצל הדיון ונקבע כי תשמענה ראיות לשאלת האחריות בלבד, ואם יהיה צורך יקבע דיון בשאלת גובה הנזק. 4. ביום 22.12.04 נשמעו הראיות לעניין האחריות : מטעם התובעת העיד מר כהן דניאל, מנהל רשת התובעת במרחב איילון, ומטעם הנתבעים העיד הנתבע. בתום הדיון התרתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב, ומאחר שאלה הוגשו יש מקום ליתן פסק דין על סמך החומר שבפני. ההכרעה 5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות אשר הונחו בפני, אני קובעת כי דין התביעה להדחות, אנמק קבעתי זו. 6. מהראיות עולה כי הצדדים אינם חלוקים בשאלת גובה הכבל המתחייב על פי תקנות הבזק (תקנים ומפרטים של רשתות כבלים) תשמ"ח - 1987 (להלן: "התקנות"). על פי תקנות אלה הכבל אמור להיות מתוח כ- 5.20 מ' מעל פני האדמה. 7. כדי להצליח בתביעתה, היה על התובעת לשכנע את בית המשפט כי עובר לתאונה הכבלים אכן היו מתוחים בגובה המתחייב על פי התקנות - זאת לא הוכח בפני. 8. אין בראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט כדי לבסס את המסקנה בדבר גובה הכבלים במקום התאונה : התובעת הציגה תקנות ומפה - המלמדות על המצב המחוייב - אולם לא על זה המצוי. גם מהתמונות שצולמו לאחר התאונה (ת/1 ו- ת/2) לא ניתן ללמוד באיזה גובה היו מתוחים הכבלים. עדותו של מר כהן דניאל מבוססת אף היא על סבירות והשערות - אך לא על ידיעה ממשית : "לפי הנהלים כבל כזה צריך להיות בגובה של 5.20 מטרים", ובהמשך: "הגובה המותר של הכבל היה צריך להיות 5 מטרים מעל האדמה...", "... הסבירות היא שכן הכבל היה בגובה של 5.20 ... סביר להניח שהוא עמד בקטרוניה של התובעת". 9. זאת ועוד, העד מטעם התובעת העיד בהגינותו כי אינו יודע מתי הכבלים הותקנו ואינו יודע מתי בפעם האחרונה עובר לתאונה מישהו מבזק ביקר במקום. מתמונות המקום עולה כי הכבל היה מתוח בין שני עצים והשאלה מי הגורם האחראי לגיזום אותם העצים כלל לא נדונה - אם כי ברור שהאחריות אינה רובצת לפתחם של הנתבעים. 10. לפיכך - כל עוד לא הוכיחה התובעת שהכבלים אכן היה מותקנים בהתאם לתקנות, לא ניתן להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לעניין שלושת יסודות הסעיף הנ"ל ראה ע"א 789/89 סמדר עמר קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד מו (1) 712, ולעניין ההוכחות הדרושות מהתביעה בטרם מועבר הנטל, ראה תא (י-ם) 3427/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלדור מחשבים בע"מ, (טרם פורסם). 11. בנוסף, אין בידי לקבל את טענות התובעת בדבר אי הוכחת גובה המשאית : הנתבעים פרטו את גובה המשאית כבר בכתב הגנתם, והסתירה בין כתב ההגנה לדברי הנתבע בעדותו (הפרש של 3 ס"מ) הינה זניחה - התובעת רשאית היתה לדרוש פרטים נוספים ו/או הצגת מסמכים וכן היתה רשאית לבדוק את המשאית והמכולה - אך לא עשתה דבר. 12. כמו כן, הנתבע העיד כי הוא נהג במשאית במושבים רבים וזה המקרה הראשון שארע ; כמו כן העיד כי נסע לאחור כאשר בעל המחסן מכוון אותו - מכאן, שלא היתה כל התרשלות בנהיגתו. 13. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ואין להחיל במקרה הנדון את הכלל של "הדבר מדבר בעדו". אי לכך - התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. משפט תעבורהנסיעה לאחורמשאית