פסק דין 1. התובע הגיש תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין נזקי גוף שאונו לו בתאונה מיום 11.3.02 עת נפגעה מאבן לכיפוי קיר חיצוני שניתקה מקיר במבנה בית המשפט, שעה שהתובע היה תלמיד בבית ספר זה. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע פצע במצחו הוא הופנה לחדר מיון שם נתפר הפצע והוא שוחרר לביתו להמשך מעקב וטיפול (להלן: "התאונה"). ביום המחרת ביקר התובע אצל רופא המשפחה וקיבל אישור מחלה למשך שישה ימים. התובע אינו טוען לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה ולא הוגשה חוות דעת, אם כי התובע טוען כי בעקבות התאונה נותרה לו צלקת במצח. 2. הנתבעות כפרו בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותן לאירועה אם כי הנתבעת 1 הודתה כי מבנה בית הספר נמצא בבעלותה מכיוון שמדובר במבנה חדש אשר נבנה על ידי הצד השלישי והחיפוי במבנה בוצע בשנת 96-99 ואמור היה להחזיק עשרות שנים, הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי בטענה כי עליו לפצותה ולשפותה בגין כל סכום שתחוייבנה בו במידה שתחוייב. 3. הצד השלישי כפר בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותו וטען כי ככל שקיימת אחריות כלפי התובע בנסיבות העניין הרי שהיא רובצת לפתחה של הנתבעת 1 שכן היא היתה מזמינה את העבודה המתכננת והמפקחת וכן שימשה הנתבעת 1 כקבלן ראשי במהלך ביצוע עבודות בית הספר כאשר הצד השלישי ביצע רק חלק ספציפי בעבודות. לטענת הצד השלישי האריח שנפל מצוי בפינת המבנה שהוא מקום רגיש וכן כי התקנת האריחים בוצעה בספט' 97 דהיינו יותר מחמש שנים לפני קרות האירוע ולכן היה על הנתבעת 1 לבצע בדיקות איכות ותחזוקה מוגברים במיוחד כאשר מדובר במקום רגיש. הצדדים חלוקים גם באשר להיקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. 4. הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם. לאחר שהוגשו הסיכומים הובא התיק בפני. תחילה למסגרת הנורמטיבית שנקבעה בהלכה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337) בעניין הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) וכך גם יש להבין לעניין סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד), עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה והיא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב" ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד כי: "המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים" (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685) ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי : "פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם ".( ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 ) החידוש בהלכת אגיאפוליס הוא שנקבע שם, מפי השופט אילן, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה: "...בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי"( בעמ' 347 שם ). השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349 שם) הנשיא ברק הוסיף כי "פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם). במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים. 5. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שקלתי את מכלול טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ובסיכומיהם ולאחר ששקלתי את שאלת האחריות וחלוקתה בין הנתבעות לבין הצד השלישי ולאחר שלקחתי בחשבון את ראשי הנזק הנטענים הכוללים הוצאות בגין העבר בסכום גלובלי ומתון וכן הנזק הבלתי ממוני וזאת בשים לב לצלקת הקטנה והלא משמעותית שנותרה במצחו של התובע (ראה תצהיר התובע והתמונות שצורפו), אני פוסק לתובע את הסך של 12,000 ₪. חלוקת האחריות בין הנתבעות לצד השלישי הינה 50% על כל אחד מהם. 6. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 12,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הצד השלישי יפצה ושיפה את הנתבעות ב - 50% מהסכומים שנפסקו. סכום הפיצויים שנפסקו לתובע יופקדו על שמו בתכנית חסכון צמודה לדולר ו/או למדד וזאת עד הגיעו לגיל 18 או עד לקבלת החלטה אחרת ע"י ביהמ"ש. צלקתנזיקין