תנאי עבודה בטיחותיים - עבודות טיח

פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. כהן) (להלן: "בית משפט קמא") אשר דחה את תביעת המערער כנגד המשיבים בת"א 1921/94. 2. המערער הינו התובע בת"א 1921/94. משיבה 1 הנה חברת כוח אדם שהעסיקה את המערער בעבודות טיח והעמידה את שירותיו לרשות משיב 2 שהינו קבלן לביצוע עבודות טיח. העבודות בוצעו עבור המשיבה 3 שהייתה הקבלן הראשי בעבודות בניה באתר בניה בנצרת. משיבה 4 הנה חברת ביטוח אשר ביטחה את משיבה 3. 3. בבית משפט קמא טען המערער/התובע כי נפל מסולם שסופק לו ע"י משיב 2 ונפגע. לטענתו, כפי שפורטה בכתב התביעה, לא דאגו המשיבים ו/או מי מהם לספק לו כלים תקניים ותקינים לביצוע עבודות הטיח ולא דאגו לתנאי עבודה בטיחותיים. בהתאם, ביקש המערער מבית משפט קמא לקבוע כי הנתבעים ו/או מי מהם התרשלו והם אחראיים לנזקים שנגרמו לו. 4. בית משפט קמא דחה את התביעה לאחר שקבע כי גרסת המערער אינה אמינה וכי לא ניתן לקבוע על פי עדותו, שהיא עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, כיצד ובאילו נסיבות נפגע המערער. מכיוון שבית המשפט דחה את התביעה וקבע כי לא הוכח כלל כי מי מהנתבעים נושא באחריות לפציעתו של המערער לא נזקק בית המשפט לדון בשאלת הנזק. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. 5. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, אלא במקרים חריגים. בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא: "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו, דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" ראה: ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פד"י מד(1) 594, 598. אולם ערכאת הערעור רשאית לסטות מן הכלל הזה, כאשר מדובר בהסקת מסקנות מעובדות, והעובדות אינן תומכות במסקנה אותה הסיקה הערכאה הראשונה. מותר לעשות כן כאשר המסקנות שהסיקה הערכאה הראשונה אינן מתיישבות עם ההגיון העולה מהראיות שהיו בפניו. צריך לעשות זאת בזהירות, במקרים חריגים, אולם עדיין ערכאת הערעור רשאית לעשות זאת, במקרה הראוי. ראה: ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(3), 1841 בו נתן המשנה לנשיא ש' לוין את דעתו לגבי התערבות ערכאת ערעור. סבורים אנו כי בנסיבות אלו אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא אשר לא נתן אמון בגרסת המערער/התובע. עיינו בעדותו של המערער בבית משפט קמא וכן במסמכים נוספים שהוצגו לבית משפט קמא ואכן בעדותו סתירות בנוגע לתקינות הסולם, נסיבות נפילתו, האופן בו הניח קרטון מתחת לסולם, הגורם ממנו קיבל את הסולם, המיקום המדויק לנפילתו וכו'. יצוין גם כי המערער ציין בעדותו כי לא מצא כל פגם בסולם עצמו אלא שהסולם החליק (עמ' 9 ש' 25). בנסיבות אלו, ובשים לב למכלול הסתירות, לא נתן בית משפט קמא אמון בגרסת המערער ולטעמנו, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במסקנתו של בית המשפט. 6. ואולם גם אם לא נותן בית משפט אמון בגרסת המערער עדיין יש לבחון האם ניתן ללמוד מעדויות אחרות שהיו בפני בית המשפט כי מי מהמשיבים התרשלו והם האחראים לנזקיו של המערער. דעתנו היא שבסוג זה של קביעות המבוססות בעיקרן על מהימנות אכן אין מקום להתערב, ואולם הקביעות העובדתיות עד לשלב זה אינן פוטרות אותנו מן החובה לבחון את גירסת ההגנה, ואת הראיות האחרות שבתיק, זולת גירסת המערער שנמצאה כבלתי אמינה. ראה בענין זה: ע.א. 211/63, כתון (שושנה) יחזקאל נגד קלפר, י"ח (1) פד"י, עמ' 563, בעמ' 567: "השופט קבע, כפי שהיה רשאי לקבוע, כי גירסת המערערת בעדותה אינה נכונה. אך בזה לא מיצה את כל הראיות. היה עליו לדון ביתר הראיות, לרבות עדות המומחה, להעריך את משקלן ומשמעותן ללא זיקה לגירסתה הבלתי נכונה של המערערת ולקבוע אם תביעת המערערת הוכחה ע"י עדויות אלו. השופט אמנם דן ביתר הראיות, לרבות עדות המומחה, אבל בחן אותן בקנה מידה של גירסת המערערת ודחה כל ראייה לטובתה שלא התאימה לגירסת עדותה. התוצאה היתה כי גירסת המערערת הבלתי מהימנה וה"בלתי מתאימה למציאות" הכריעה נגד מהימנותן וערכן ההוכחתי של ראיות בלתי תלויות". ובהמשך, בעמ' 580: "בנסיבות אלו נראה לי כי על השופט המלומד היה להתעלם כליל מעדות המערערת בכל הנוגע לאופן ארוע התאונה ולפסוק את הדין על פי יתר הראיות בלבד... תפקידו של בית המשפט הוא לברר את האמת על פי העדויות המהימנות עליו, ואין בעדותו המוטעית של קורבן התאונה על פרטי תאונתו כדי להכשיל בהכרח את תביעתו, אם זו נתמכת ע"י ראיות מהימנות אחרות". 7. מכאן לענייננו: מטעם המשיבים הופיע למתן עדות המשיב מס' 2, עדנאן ג'ריס פרח (עד הגנה מס' 1), קבלן בנין שביצע באתר העבודה נשוא התביעה עבודת בנין על פי חוזה בינו לבין המשיבה מס' 3 (עמ' 22 לפרוט'). המערער הועסק אצל המשיב 2 באמצעות חברת כח-אדם (המשיבה מס' 1). לפי עדותו של המשיב מס' 2 כאשר מתבצעת עבודת טיח של התיקרה ישנו פיגום שאותו פורשים על שטח החדר. עוד ציין המשיב מס' 2 שהוא לא מינה מנהל עבודה, וכי העבודה התבצעה תחת ניהולה הישיר של המשיבה מס' 3, ומפקחים מטעמה של המשיבה מס' 3 בדקו את אופן העבודה באתר (עמ' 23 לפרוט'). לפי גירסת המשיב מס' 2 הוא לא סיפק כלי עבודה לעובדים (עמ' 23 סיפא לפרוט'). עוד העיד המשיב מס' 2 שהוא מעולם לא השתמש בסולמות, הוא לא סיפק סולמות, הוא גם איננו סבור שהיה סולם במחסן, ועוד הוסיף שיש פיגום תיקני על 4 רגליים עם דיקט, ועליו עולים כדי לתקן וכך גם טייחו את הגג (עמ' 24 לפרוט'). 8. בחקירה נגדית לב"כ המערער ציין המשיב מס' 2: "הפיגום התיקני הוא של קבלן המישנה של הטיח וזה עמד לרשות העובדים שלנו... לא צריך סולם. יש פיגום". (עמ' 24 לפרוט' שורות 35-36). ובעמ' 25 לפרוט' העיד המשיב מס' 2: "הפיגום היה שייך לטייח שנמצא בשטח. אף אחד לא התנגד שנשתמש בפיגום. לא העמדתי מנהל באתר, מי שניהל את העבודה באופן פרקטי היו המהנדסים והמפקחים". (עמ' 25 לפרוט', שורות 8-10). בהמשך הדברים באותו עמוד ציין המשיב מס' 2 שייתכן והמהנדס באתר העבודה אומר בבוקר לפועל מה לעשות. כל אחד ידע את עבודתו. למשיב מס' 2, אישית, כמעט ולא היתה שליטה על אנשיו. לכל אחד היה ברור מה הוא עושה. 9. הבאנו עד כאן דברים שאמר המשיב מס' 2 מתוך פרוטוקול עדותו בפני בימ"ש קמא ביום 17.4.00. דעתנו היא שמתוך דבריו אלה של המשיב מס' 2, שהיה למעשה מעסיקו הישיר של המערער, עולה גם המסקנה לפיה נושאים המשיבים מס' 2, ומס' 3, בחבות כלפי המערער בגין התאונה שאונתה לו במהלך עבודתו. נבהיר, שהחבות מוטלת הן על המשיב מס' 2, שהיה מעסיקו הישיר של המערער, והן על המשיבה מס' 3, שביצעה את הפרויקט באתר העבודה, ובינה לבין המשיב מס' 2 נחתם הסכם התקשרות (נ14/) לצורך ביצוע עבודות הבנייה שהתחייב המשיב מס' 2 לבצע. כעולה מעדותו של המשיב מס' 2 (עמ' 22 ועמ' 23 לפרוט') פעלו באתר קבלנים רבים, ולכן יש, לפי דעתנו, לראות את המשיבה מס' 3 כקבלן ראשי לענין תקנות הבטיחות בעבודה, קבלן ראשי המבצע את העבודות השונות שבאתר באמצעות קבלני מישנה. ראה ע.א. 655/80, מפעלי קירור בצפון נגד מרציאנו ואח', ל"ו (2) פד"י, עמ' 592, בעמ' 600 סיפא: "על פי האופן שבו אירגנה המערערת את מבצע הבנייה הנ"ל אפשר לראות את המערערת גם כקבלן ראשי, המבצע עבודות מסוימות באמצעות קבלני משנה, שמרציאנו הוא רק אחד מהם. פעולותיה של המערערת באירגון העבודה לשלביה, בהתקשרה עם קבלנים שונים, מתיישבות עם פעולותיו של מי שנחשב לקבלן ראשי לענין תקנות הבטיחות בעבודה. בהעדר הגדרה מפורשת בחוק ובתקנות מי הוא קבלן ראשי יש ללמוד על משמעות מושג זה מתוך החיקוק - כך כאמור בקביעת מעמדו של "מבצע הבנייה", וכך בקביעת מעמדו של "קבלן ראשי"..." מכאן שהחבות למתרחש באתר העבודה, בנסיבות כאלה, כאשר פעולת הבנייה איננה מתבצעת ע"י קבלן ראשי אחד, מוטלת הן על "מבצע הבנייה" והקבלן הראשי, והן על קבלן המשנה. במקרה שבפנינו הועסקו באתר קבלנים שונים, ולא רק המשיב מס' 2, ומכאן שהמשיבה מס' 3 לא יצאה מגדר "מבצע הבנייה", ולכן נושאת היא בחבות סולידרית עם המשיב מס' 2. 10. סעיף 49 של פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) מחייב קיום אמצעי גישה בטוחים לכל אדם שצריך לעבוד באתר העבודה ויש להתקין ולקיים אמצעי גישה כאלה ככל שהדבר מעשי במידה סבירה. סעיף 16 של תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) , תשמ"ח - 1988, מחייב את מבצע הבנייה להתקין פיגומים מתאימים ובמספר דרוש, אם אי-אפשר לבצע עבודה בביטחון תוך עמידה על הקרקע או על משטח עבודה יציב ובטוח. אין כל מניעה להסתמך על האמור בפקודת הבטיחות בעבודה, ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) הואיל והטענה שהמשיבים הפרו את פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה הועלתה מפורשות בסעיף 10 (י"ב) של כתב התביעה המתוקן, וכן נטען בסעיפים 11 + 12 של כתב התביעה המתוקן להפרת חובות חקוקות. טוען המשיב מס' 2 בעדותו שבביצוע עבודת טיח של התקרה ישנו פיגום שאותו פורשים על שטח החדר (עמ' 22 לפרוט'). בעמ' 24 לפרוט' טוען המשיב מס' 2 שתיקרות מתקנים ע"י כך שעולים על פיגום תיקני, שהינו על 4 רגליים ועליו דיקט, ואין משתמשים בסולם. 11. עולה מעדותו זו של המשיב מס' 2, וכן מן האמור בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), סעיף 16, שעבודה זו שבמהלכה נפגע המערער אמורה היתה להתבצע באמצעות פיגום. מכאן שהיתה זו חובתם של המשיב מס' 2, כמעסיקו הישיר של המערער, ושל המשיבה מס' 3 כקבלן ראשי או כמבצעת הבנייה, לוודא שפיגום תיקני אכן יועמד לרשותו של המערער. יתר על כן, חובתם היתה לוודא שהמערער אכן מבצע את עבודת הטיח המוטלת עליו באמצעות הפיגום התיקני, ולא באמצעות סולם, שהרי לפי עדותו של המשיב מס' 2 העבודה במהלכה נפגע המערער לא היתה אמורה להתבצע תוך שימוש בסולם, אלא כשהעובד ניצב על פיגום תיקני. חובתו של מעביד היא לוודא שהכלי המתאים אכן מצוי בידיו של העובד. ראה ע.א. 688/79, יזבק נגד קובטי, ל"ו (1) פד"י, עמ' 785, בעמ' 789: "היה זה, לכן, מחובתו של המשיב לצפות שתתעוררנה תקלות מסוג זה בעבודה ולצייד את עובדיו, והמערער בכלל זה, בכלי העבודה המתאים והבטוח למטרה זו, הוא המברז, להנהיג שיטת עבודה של שימוש במברז בתקלה מסוג זה, להדריך את עובדיו לעבוד על פיה ולפקח שיעשו כן". וכן, ע.א 663/88, שירזיאן נגד לבידי אשקלון, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225, בעמ' 229: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו..." 12. במקרה שבפנינו, עולה, לדעתנו, מעדותו של המשיב מס' 2, שהמשיבים לא עשו דבר על מנת לוודא שהפיגום התיקני אכן יועמד בפועל לרשותו של המערער, ושהמערער אכן ישתמש בפיגום התיקני, שבאמצעותו חייבת היתה להתבצע העבודה שבמהלכה נפגע המערער. להבהרת הדברים: הואיל ועדותו של המערער לא היתה אמינה בעיני בימ"ש קמא, אשר קבע שאין הוא מוכן לבסס ממצא שבעובדה על יסוד עדותו של המערער, יש לבחון, כפי שכבר ציינו קודם לכן, את גירסת ההגנה. גירסת ההגנה באה לידי ביטוי בעדות מעסיקו הישיר של המערער, דהיינו, המשיב מס' 2. בהתאם לעדותו של המשיב מס' 2 (עמ' 24 לפרוט') הוא מעולם לא השתמש בסולמות, במחסן גם לא היה סולם מטעמו, הוא לא סיפק סולם, ולא היו לו סולמות. כאמור, לפי עדות המשיב מס' 2, העבודה במהלכה נפגע המערער (טיח של התיקרה) מתבצעת כשהעובד עומד על פיגום תיקני. אם כך, הרי היתה זו חובתם של המשיבים להעמיד פיגום תיקני לרשות המערער, לוודא שבפועל יעמוד פיגום תיקני לרשות המערער לצורך ביצוע עבודתו, וכן היתה זו חובתם לפקח ולהשגיח שהמערער יבצע את העבודה של טיוח התיקרה באמצעות הפיגום התיקני. 13. החובה המוטלת על מבצע הבנייה, ועל מי שאחראי להעסקת העובדים באתר העבודה, היא לקיים את החובות המוטלות עליהם באופן אקטיבי וממשי. מעדותו של המשיב מס' 2 מסתבר שלמעשה לא ברור כלל מי בפועל נתן הוראות באתר העבודה, מי דאג לספק לעובדים את הכלים שהעובדים היו זקוקים להם, מי דאג לוודא שהעובדים מקבלים את הכלים המתאימים והבטיחותיים שהם נדרשים להם לצורך ביצוע עבודתם, ומי משגיח ומפקח על כך שאמצעי הזהירות והבטיחות אכן מיושמים הלכה למעשה. המשיב מס' 2, מעסיקו הישיר של המערער, מעיד על עצמו שהוא כלל לא סיפק כלים לעובדים (עמ' 23 סיפא של הפרוט'). לטענת המשיב מס' 2 הוא גם לא מינה מנהל עבודה באתר מטעמו, והעבודה התבצעה בניהולה הישיר של המשיבה מס' 3 (עמ' 22 לפרוט', ועמ' 25 לפרוט'). אין כל טענה מצד המשיב מס' 2 לפיה הוא דאג לספק למערער את הפיגום התיקני לצורך ביצוע עבודת הטיח בתיקרה. המשיב מס' 2 גם לא טוען שפיגום כזה סופק ע"י המשיבה מס' 3, ולא הובאה כל טענה לפיה סיפקה המשיבה מס' 3 פיגום כנדרש. כל שטוען המשיב מס' 2 הוא שפיגום תיקני של קבלן המשנה של הטיח עמד לרשות העובדים של המשיב מס' 2 (עמ' 24 לפרוט'), וכן הוסיף וטען המשיב מס' 2, בעמ' 25 בפרוט': "הפיגום היה שייך לטייח שנמצא בשטח. אף אחד לא התנגד שנשתמש בפיגום". למעשה, מסתבר מעדות המשיב מס' 2, שלו אישית כמעט לא היתה שליטה על אנשיו ו"לכל אחד היה ברור מה הוא עושה", ויכול להיות שהמהנדס היה אומר לפועל מה לעשות. 14. סבורים אנו שאין צורך להרחיב את הדיבור כדי לנמק ולהסביר מדוע אין בכל האמור לעיל משום קיום חובתם של קבלן המישנה ומבצע הבנייה (הקבלן הראשי) לאספקת הכלים המתאימים והדרושים לביצוע העבודה המוטלת על העובד, ומדוע אין בכל אלה משום קיום החובה המוטלת עליהם לביצוע העבודה באמצעי הבטיחות הדרושים, לרבות הדרכה, פיקוח והשגחה על כך שהעבודה תתבצע תוך נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים, ושימוש בכלים הנכונים והבטיחותיים הנדרשים לביצוע העבודה. 15. מעדות המשיב מס' 2 עולה שהוא לא סיפק פיגום תיקני למערער, גם לא עולה מעדותו שהמשיבה מס' 3 סיפקה פיגום כזה, וגם לא הובאה עדות כזו מטעם המשיבה מס' 3. העובדה שהיה בשטח פיגום שהיה שייך לקבלן הטיח ו"אף אחד לא התנגד שנשתמש בפיגום" איננה בבחינת קיום חובתם של המעסיק הישיר, ושל מבצע הבנייה, בדבר העמדת הכלים המתאימים והבטיחותיים לרשות העובדים באתר. חובתם של המשיבים היתה לספק בפועל את הפיגום התקני, לוודא שהמערער משתמש בו, לפקח ולהשגיח על כך שהוא אכן יבצע את העבודה באמצעות הכלי המתאים, ובאמצעי הזהירות הדרושים, ודבר זה לא נעשה. משלא וידאו המשיבים מס' 2, ומס' 3 שהמערער מבצע את העבודה באמצעות הפיגום התיקני (כפי שאכן חייבת היתה העבודה להתבצע לפי עדותו של המשיב מס' 2), הרי בפועל ביצע המערער את העבודה באמצעות סולם, במקום להשתמש בפיגום תיקני, ומשהתרחשה התאונה כשהעובד - המערער משתמש בסולם, במקום להשתמש בפיגום תיקני, כפי שחייב היה, כי אז מוטלת החבות לתוצאות תאונה זו על המעסיק הישיר, ועל מבצע הבנייה (הקבלן הראשי), דהיינו, המשיבים מס' 2, ומס' 3. 16. בית משפט קמא ציין בסיכום פסק דינו כי על פי הראיות, כפי שהוצגו בפניו, נראה כי המערער התרשל וגרם ברשלנותו ו/או בחוסר זהירות לנזקיו. מסקנה זו אכן מבוססת בחומר הראיות. המערער העיד כי הסולם עליו עבד היה תקין לחלוטין. ההחלקה נגרמה, ככל הנראה וכפי שעולה מעדותו, מאחר והניח את הסולם על קרטון, קרטון שככל הנראה זז והחליק. הסולם הוא מסוג כלי העזר שעל המערער היה לדעת כיצד לנהוג בו ואלו אמצעי זהירות לנקוט. בעל מקצוע מסוגו מכיר את מהות העבודה על גבי סולמות ומודע לסיכון שנובע מעצם שימוש בסולם. משלא נקט בזהירות המתבקשת, העמיד את הסולם על משטח קרטון במקום על פני הקרקע או הריצוף, החליק ונפל, יש לראותו כמי שהתרשל. ואולם סבורים אנו כי, אין להגדיר רשלנות זו של המערער כגורם המכריע לנפילתו. הרשלנות העיקרית לארוע התאונה רובצת בראש וראשונה על המשיבים מס' 2 ומס' 3 שלא דאגו לספק למערער את הפיגום התקני, ולא דאגו לוודא, לפקח ולהשגיח על כך שהמערער משתמש בפיגום התקני (ולא בסולם), ושהעבודה תתבצע תוך שימוש באמצעי הזהירות והבטיחות הדרושים. נכון הוא, שהמערער כבעל מקצוע חייב היה לדעת כיצד להשתמש בסולם ככלי עזר בעבודה, וכיצד צריך היה להעמיד את הסולם, וכן חייב היה המערער לדעת שאין לבצע עבודה זו באמצעות סולם, אלא ע"י פיגום תקני, ולכן נושא המערער בתרומת רשלנות לארוע התאונה, אך בוודאי אין להגדיר את רשלנות המערער כגורם מכריע להתרחשות התאונה. 17. ב-ע"א 688/79, יזבק נ. קובטי, ל"ו (1) פד"י, עמ' 785, כאשר השתמש העובד במברג במקום במברז הוטל עליו אשם תורם בשיעור של 25% (שם, בעמ' 793). ב-ע"א 417/81, מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, ל"ח (1) פד"י, עמ' 72, היה המשיב "שף" (רב טבחים) במטבח, ופעל בחוסר זהירות כשיצא בריצה מחדר הקירור, ורץ כשהוא נושא קערה במשקל 25-30 ק"ג והחליק על שמן שניתז מן המחבת בשעת טיגון. בביהמ"ש העליון הוטל עליו אשם תורם בשיעור של שליש (שם, בעמ' 82). ב-ע"א 477/85, בוארון נגד עירית נתניה, מ"ב (1) פד"י, עמ' 415, נטען שהעובד נושא בתרומת רשלנות, הואיל וניסה להחזיר קפיץ למקומו בידו השמאלית, משנוכח לדעת שמכסחת הדשא אינה פועלת. ביהמ"ש העליון דחה את טענת האשם התורם, בציינו: "עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (שם, בעמ' 425). 18. מהתם להכא: מקובל עלינו שהמערער חייב היה לדעת שהעבודה אמורה להתבצע באמצעות פיגום תקני (ולא סולם), וכן שכבעל מקצוע חייב היה המערער להיות מודע לסיכון הנובע מעצם השימוש בסולם, וששימוש בסולם מחייב נקיטה באמצעי זהירות ובטיחות, ומשלא עשה כן, נושא המערער בתרומת רשלנות לארוע התאונה בשיעור של שליש. 19. לכן, מורים אנו לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בימ"ש קמא ולקבוע שהמשיבים מס' 2, ומס' 3, ביחד ולחוד, נושאים בחבות כלפי המערער, אשר נושא, לדעתנו, בתרומת רשלנות בשיעור של שליש. משיבה מס' 4 היתה בזמן ארוע התאונה המבטחת של המשיבה מס' 3, ולכן נושאת משיבה מס' 4 בחבות כלפי המערער, סולידרית עם החבות שחלה על המשיבה מס' 3. 20. במערכת היחסים שבין המשיב מס' 2 לבין המשיבה מס' 3, אנו קובעים שכל אחד ממשיבים אלה נושא, מבחינת דיני הנזיקין, במחצית החבות, ואילו חבותה של המשיבה מס' 1 (חברת כח האדם) לא הוכחה, ולכן, אנו מאשרים את דחיית התביעה כנגד המשיבה מס' 1. 21. במסגרת ההליכים בתיק זה הוגשו שלוש הודעות צד ג' והודעת צד רביעי, בגין טענות שיפוי של הצדדים. אלה לא נדונו לאור מסקנת בימ"ש קמא בדבר דחיית התביעה. כאמור, מורים אנו לקבל את התביעה כנגד הנתבעים מס' 2, 3, 4, ולכן אנו מורים שהדיון יוחזר לבימ"ש קמא הן לצורך קביעת שיעור הנזק המגיע למערער, והן לצורך בירור הודעות צד ג' וצד ד' בגין טענות השיפוי שהועלו במסגרת הודעות אלה, אך למעט טענות שיפוי בגין חלוקת החבות בנזיקין, הואיל וחלוקה זו כבר נקבעה (מבחינת דיני הנזיקין) בפסק דיננו זה. יובהר שבהודעות אלה הועלו הן טענות ביטוחיות, והן טענות חוזיות, שיהא צורך לדון בהן בבימ"ש קמא. 22. אנו מבטלים את חיוב המערער בתשלום הוצאות המשפט שהושתו עליו בהתאם לפסק-דינו של בימ"ש קמא, אך למעט אותן הוצאות משפט בהן חוייב המערער לזכות המשיבה מס' 1. הוצאות אלה יעמדו בעינן אך ורק ביחס למשיבה מס' 1. 23. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את המשיבים מס' 2 ומס' 3 ומס' 4 לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בגין הדיון בשאלת החבות בשתי הערכאות גם יחד, בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. מחצית הסכום תחול על המשיב מס' 2, ומחציתו האחרת על המשיבות מס' 3 ומס' 4 (ביחד). בנוסף ישלמו המשיבים מס' 2 מס' 3 ומס' 4 למערער את הוצאות אגרת הערעור (באותה חלוקה) . הפקדון ככל שהופקד, יוחזר לב"כ המערער עבור מרשו. טיח