להלן פסק דין בנושא תביעה על מחלה בצבא: ש. שטמר, שופטת: 1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 6/1/00 של ועדת הנכים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט1959- (להלן "חוק הנכים"), בראשותו של כב' השופט א. גנון (להלן - "הועדה"). פסק הדין ניתן בע"נ 22/97, בבימ"ש השלום בחיפה. 2. המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים לפי חוק הנכים, בה תבע להכיר בו כנכה בשל מחלה, הידועה בשמה הלועזי "SYNCOPE" (להלן - "מחלת הסינקופ"). מחלה זאת גורמת לתופעה של התעלפויות. תביעתו של המערער נדחתה על יד קצין התגמולים ביום 24/12/96. בערעור זה עלינו להכריע, אם מחלתו של המערער נגרמה בשל תנאי השירות, או לחילופין, הוחמרה על ידם. 3. הרקע העובדתי, החשוב לדיוננו, נקבע על ידי בימ"ש קמא, כדלקמן: המערער הוא יליד 1975. הוא התגייס לשירות סדיר בצהל, למג"ב, באוגוסט 1993. במהלך שירותו הצבאי הוצב לשרת במקומות שונים, וביניהם חברון, יריחו ובגדוד 450. בעת שירותו בחברון, במהלך שנת 1994, איבטח המערער, בתוקף תפקידו בצה"ל, את מערת המכפלה או בסביבותיה. המערער היה, לטענתו, בין הראשונים שהגיעו למערת המכפלה מיד לאחר הטבח, שעשה ברוך גולדשטיין בערבים, שהיו באתר. בשהותו של המערער בגדוד 450 הוצב לקורס מכי"ם, שם החל לסבול מתופעה של התעלפויות פתאומיות, שהיא סימפטום ומאפיין של מחלת ה"סינקופ". 4. המערער טען, כי בהיותו בחברון, היה ב"מתח בלתי רגיל", בשל התנאים בשרות ועקב התפרצויות ועימותים עם תושביה הערבים והיהודים כאחד. לטענתו, הוא הזדעזע קשות מהמראות במערת המכפלה לאחר הטבח בחברון. הוא לא מצא מנוח לנפשו. סבל מכאבים בחזהו ונדודי שינה. המנוח ביקש להעבירו מחברון ליריחו. גם שם המשיך לסבול מאותן התופעות. כדי להתרחק מהארועים שתוארו לעיל, בקש המערער לצאת לקורס מכי"ם. שם שהה בתנאי קשים פיזית ונפשית: תנאי מגורים קשים וצפופים ומתח. בהיותו בקורס מכי"ם התעלף, ואחר כך ארעו לו עוד כ3- התעלפויות, הפרופיל שלו הורד ל24-, והוא שוחרר מהצבא. 5. המערער אובחן כסובל ממחלת הסינקופ, ועל אבחנה זאת אין מחלוקת. תביעתו אל קצין התגמולים להכיר בו כנכה צה"ל נדחתה. הדחיה נומקה בכך שאין קשר סיבתי בין תופעות העילפון והמחלה לבין תנאי שירותו במג"ב. על החלטה זאת הוגש הערעור לפני הועדה. 6. הועדה בפסק דין מנומק ומפורט דחתה את הערעור. עיקריו של פסק דינה היו כדלקמן: הועדה לא האמינה למערער, שתנאי הצבא הם שגרמו להתפרצות התופעה של ההתעלפויות ולכך שלא היו לו התעלפויות קודמות. הועדה כתבה, כי "צריך לומר מיד כי העורר לא הותיר בנו רושם שניתן לסמוך על דבריו כפשוטם. תיאוריו מפליגים לעיתים לעתים מעבר לקרקע המציאות" (סעיף 2 לפסק הדין). כך, לא האמינה הועדה לטענותיו של המערער, כי לאירועי הטבח במערת המכפלה היתה השפעה כה דרמטית עליו, כפי שניסה לטעון. הועדה עמדה על כך שבתביעה המקורית, שהגיש לקצין התגמולים, "טרם שנעזר על ידי יועצים משפטיים ורפואיים" "אין עילה וזכר לארוע הקשה והטראומטי של מערת המכפלה, שכיום תולה בו העורר חלק עיקרי של התפרצות המחלה" (הציטוטים מסעיף 5 לפסק הדין של הועדה). 7. עוד קבעה הועדה, כי המתלונן "עשה מה שניתן כדי להסתיר את העובדה שכבר בעברו היו מקרים של התעלפויות - דהיינו בילדותו וטרם גיוסו לצה"ל". הועדה ציינה, כי המערער הסתיר מקצין התגמולים, שבילדותו היו לו מקרים של התעלפויות. הוא לא סיפר עליהם אף למומחים מטעמו, דר' בלה ופרופ' ברוק. התעלפויות קודמות לגיוסו נזכרות במסמך רפואי מיום 22/1/87, שניתן לאחר אישפוזו של המערער, כשהיה כבן 12 שנים, ואושפז בבית החולים עקב מקרה של התעלפות כתוצאה ממכה בראשו, שקיבל כשהתנגש בילד אחר. עיון בתעודה הרפואית שבתיק (של דר' אורי שאשא, ביהמ"ש האזורי לגליל המערבי), שניתנה עם עזיבתו את בית החולים בהיותו כבן 12 (התאריך המדוייק של התעודה לא הופיע בצילום שבתיק), נרשם, כי "...מעברו שני מאורעות של איבוד הכרה בעבר שלא ברור אם על רקע חבלה..". ובהמשך התעודה, נכתב, כי הומלץ על "מעקב אצל הרופא המטפל ובמיוחד לגבי הסיפור של תופעת איבוד הכרה בעבר". גם מטופס "בדיקה רפואית - מלש"ב" אותו מלא המערער עובד לגיוסו לצבא (מסמך 40 לתיקו הרפואי) סומן בסעיף 11, עולה כי העורר סובל מבעיות "במע' עצבים, אפילפסיה, מיגרנה". בחקירתו הנגדית לפני הועדה קמא, הכחיש המערער מכל וכל את קיומן של בעיות אלה (עמ' 8 לפ' מיום 2/12/99). אעיר, כי תיקו הרפואי של המערער בקופת החולים, אבד, ולכן לא היה ניתן לברר, אם התלונן על התעלפויות נוספות במשך השנים, דהיינו בין גיל 12 לבין גיל 18, כאשר פרצה סדרת ההתעלפויות בהיותו בשרות. על רקע קביעותיה העובדתיות האלה, שכאמור היו גם בתחום של מהימנות ואמינות עדותו של המערער לפניה, הגיעה הועדה למסקנה, כי מחלתו של המערער לא התפרצה לראשונה עקב השירות. 8. אתייחס עוד, לפני שאבוא לדון בשאלות המשפטיות העומדות לפנינו, לגבי מאפייניה של מחלת הסינקופ ועל הגורמים לה. פרופ' עינת כתב בחוות דעתו, בצטטו מספר הלימוד של הריסון, שהוא "ספר חובה להתמחות של סטודנטים ברפואה הפנימית" כי "המסקנה... היא שקיימת קבוצת אנשים שנטיה להתעלפויות מהסוג המתואר למעלה קימת אצלם. בתנאים סביבתיים מסויימים יתעלפו, ולאחר שכיבת פרקדן עם רגליים מורמות, יתאוששו, הנטיה הבסיסית להתעלפות איננה נגרמת על ידי תנאים סביבתיים או על ידי דחק, והיא אנדוגנית". לפי פרופ' עינת, הנטיה למחלה, לא נגרמה על ידי הצבא, וכן: "למר ברכאת היו מספר התקפי התעלפויות חוזרים שסוכמו בהתעלפויות וזווגליות או וזדורסוריות. גורם סביבתי או מצב דחק מידי עשויים לגרם להתעלפות הבודדת, אך הנטיה להתעלפויות הללו היא אנדוגנית, ולכן אין לקשר את הנטיה של מר ברכאת לשרות במג"ב, אך לא בקשר של גרימה ואך לא בקשר של החמרה". פרופ' שרף, מומחה בתחום הנוירולוגיה, שנתן גם הוא חוות דעת למשיב, קבע, כי: "כידוע תופעות של SYNCOPE יכולות להופיע מסיבות רבות ושונות כולל נפשיות וזווגליות, מטבוליות וכו'. נדיר שהתעלפות הינה קשורה במצב נוירולוגי, וקיימת אבחנה מבדלת עם בעיה פרכוסית. בחלק גדול מהמקרים לא מוצאים סיבת העלפונות גם לאחר ברור נרחב". פרופ' ברוק כתב בחוות דעתו, כי "הופעת הלחצים בחזה, אלמנטים של חרדה והתעלפות ראשונה לאחר הארועים הנוראים שעבר בעת שרותו הצבאי, במיוחד לאחר ארוע מערת המכפלה, מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר בין ארוע ההתעלפות לשרותו הצבאי". כן סבר פרופ' ברוק, כי הארוע של ההתעלפות הבודדת נובע מירידה פתאומית בלחץ הדם, העלולה לבוא בגלל לחץ רגשי, שהות בחדרים צפופים בתנאי חום, לאחר כאבי בטן, או המצאותו של הלוקה בנטיה בחולשה גופנית כללית. פרופ' ברוק מסכים כי הסיבה לנטיה להתעלפויות היא אינדוגנית. דר' בלה גרוס, שנתנה גם היא חוות דעת למערער, קבעה כי אכן, ההתעלפויות על רקע מחלת הסינקופ נובעים מירידה פתאומית בלחץ דם ללא עליה בדופק, שהן נובעות מנטיה אינדוגנית, וכי תנאי לחץ, חדרים צפופים, צום כאבי בטן וחלושה, הם גורמים להתעלפויות. לדעתה, כמו לדעתו של פרופ' ברוק, מתקבל מאד על הדעת כי קיים קשר סיבתי בין תנאי השרות לבין הופעת ההתעלפויות במועדים כפי שהופיעו. 9. כאמור המערער, לא מסר פרטים למומחים, לרבות המומחים מטעמו, על ההתעלפויות ואובדני ההכרה הקודמים בסביבות גיל 12. 10. לפנינו בערעור, טען המערער, כי בגיל 12, הוא נחבל בראשו והתעלף, וכי החלים מהפגיעה. במשך 6 שנים לא סבל משום התעלפויות והתגייס בפרופיל של 97 בכושר קרבי מלא, ואף שובץ ביחידה קרבית. בתנאי קורס מכי"ם הוא לקה בהתעלפויות בשל תנאי הלחץ. המערער בקש להכיר שמחלתו נגרמה על ידי תנאי הצבא, ולחילופין - להכיר בכך, שאותה סדרת התעלפויות, שארעה תוך כדי שירותו הצבאי, נגרמה עקב תנאי שירותו. 11. בשאלה, אם היו למערער התעלפויות קודמות, ענין לנו בממצא עובדתי של הועדה, לפיו היו למערער בעברו התעלפויות קודמות והוא הסתיר אותן. מאחר והועדה לא האמינה למערער, כאשר הוא עצמו לא סיפר למומחים שבדקו אותו על המקרים של התעלפויות קודמות, וכן לא נמצא תיקו הרפואי, לא ניתן לקבוע כי קביעת הועדה, שאין להאמין לו שהיו לו בעבר התקפים של התעלפיות, אינה נכונה. סמכותו של בימ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת הנכים היא בנקודה משפטית בלבד. לכן, לא יטה ביהמ"ש של ערכאת הערעור להתערב במסקנותיה העובדתיות של הועדה (וראה, בין היתר ברע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד (פ"ד מז (2) 473, 477). מסקנתי היא, אם כן, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא, שהיו למערער התעלפויות קודמות וכי המערער לא מסר עליהן, מתוך מטרה להסתירן. 12. הועדה קבעה לעניין מחלתו של המערער שתים: ראשית שהנטיה האינדוגנית לא התפתחה עקב הצבא ולא התפרצה לראשונה עקב הצבא, כך שוודאי לא ניתן לומר כי תנאי השירות גרמו לפריצת המחלה. ושנית, בניגוד למחלות אינדוגניות אחרות, הרדומות בגופו של האדם, עד להתפרצותן ומאז האדם חולה במחלה זאת (כמו סכרת או מחלות נפש מסויימות), הרי במקרה של תופעת הסינקופ מדובר בנטיה, אשר כל התעלפות עומדת בנפרד. 13. מאחר שהועדה קבעה, כי התופעות של המחלה החלו עוד לפני הצבא, ובקביעה זאת, כאמור, אין מקום להתערב כדי לשנותה, הרי נכון הגיעה הועדה למסקנה, שההתעלפויות אינם ביטוי להתפרצות המחלה אלא הופעה אחת (או יותר אם נתייחס לכל התעלפות בנפרד) של התעלפות, שנגרמה עקב הנטיה האינדוגנית. 14. אולם, אפילו לא היו למערער התעלפויות קודמות על רקע המחלה, קבעה הוועדה, גם אז, לא נגרמה המחלה עקב תנאי השרות. כעולה מחוות הדעת של פרופ' עינת, התופעה היא אנדוגנית, ועל כך, כאמור, לא חלקו גם הרופאים מטעם המערער, אולם מחלה זאת מתבטאת בהתקפים בודדים, כאשר הנטיה קיימת. לפיכך לדעתו של פרופ' עינת, אפילו פרצו ההתקפים לראשונה בזמן הצבא, הנטיה להתעלפויות אלה היתה קיימת. ניתן להבין מדברים אלה של פרופ' עינת, כי אין המחלה דומה למחלות אחרות כמו סכרת, מחלת נפש, או מחלת לב, אשר גם סיבתן עלולה להיות אנדוגנית, אולם הן סמויות, ואם התפרצו לראשונה עקב תנאי השרות, הן תחשבנה כמחלות שנגרמו בשל תנאי השרות, אפילו הן מחלות אינדוגניות. בניגוד להן, במחלת הסניקופ, עצם הנטיה או הקונסטיטוציה היא המחלה, ואלו כל התעלפות היא תופעה בודדת של המחלה, ואין התעלפות אחת תלויה בשניה, או מחמירה אותה. אין הופעת האחת מרעה את מצבו של החולה ופותחת את הדרך לפני המחלה או מחמירה את הנטיה של החולה להופעת התקפים נוספים. הועדה קבעה, כי חוות דעתו של פרופ' עינת משכנעת יותר מזאת של פרופ' ברוק וכי הנטיה להתעלפויות שקיימת אצל בני אדם מסויימים היא אינדוגנית, ועצם הנטיה אינה נוצרת על ידי תנאים סביבתיים. ההתקפים עלולים להווצר כתוצאה של מצבי לחץ או דחק, אבל לא עצם הנטיה. התנאים הסביבתיים או הנפשיים עלולים לגרום להתפרצות בודדת, אולם לא את עצם המחלה והנטיה לסבול מההתעלפויות. הלחץ בצבא לא גרם אלא "נקודתית לארוע התעלפות.. תנאי הלחץ לא יוצרים את המחלה אלא לכל היותר מהווים רקע להתפרצות ארוע התעלפות הבודד" (סעיף 9 לפסק הדין של הועדה). 15. ההלכה היא, כי התפרצותה של מחלה רדומה עקב תנאי השרות, תחשב כגרימת המחלה, אפילו ניתן להניח כי היתה פורצת גם בזמן אחר ובמקום אחר במהלך חייו של אדם: "בית-משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה - עוד בטרם השירות - של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו (למשל: ע"א 2[ 418/73]; ע"א 3[ 516/76]; ע"א 4[ 105/79]). גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית, לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות; שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות (ע"א 5[ 137/64]; ע"א 2[ 418/73] הנ"ל); שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתי-רפואי גרידא. כדברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן בע"א 6[ 519/71], בעמ' 614" (ע.א. 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 210, 211, וראה הלכה זאת גם ברע"א אביאן נ' מדינת ישראל פ"ד מד, נד(3)1). 16. אם אחזור לחוות דעתו של פרופ' עינת, אשר התקבלה על ידי הועדה, אין ההתקפים קשורים זה בזה, ולפיכך, כל התקף עומד לעצמו. נראה שאין קביעה זאת של פרופ' עינת, שהתקבלה על ידי הועדה, עומדת בניגוד להלכה, לפיה אם מחלה אינדוגנית רדומה פרצה לראשונה בצבא ועקב תנאי השרות, יש להכיר כי היא נגרמה על ידי השרות. כאמור, כאן עצם הנטיה היא "המחלה", ואלו ההתעלפויות אינן אלא התקף בודד, העומד בפני עצמו ואינו קשור להתקפים הקודמים או הבאים אלא במובן זה שהם נובעים מאותה המחלה. במחלות כמו סכיזופרניה וסכרת, היתה קיימת אצל החולים בהם הנטייה (הגנטית) לחלות בהן, אולם עד להתפרצותה, החולים לא היו חולים בה. במחלת הסינקופ, המחלה והנטיה חד הן. הן גורמות לכך שבתנאים מסויימים האדם יתעלף. המחלה לא התפרצה בזמן השירות, כיוון שהיתה קיימת כל הזמן, אפילו עד לאותו מועד לא התעלף המערער. לפיכך, מקבלת אני את קביעת הועדה, גם מהנימוק, שהמחלה לא פרצה לראשונה בצבא, וכי הופעת ההתעלפויות היא סימפטום למחלה שכבר היתה קיימת, וכל הופעה של התעלפויות כזו עומדת בנפרד מבלי שתשפיע על ההופעות בעתיד ומבלי שיהיה לה קשר אליהן. 17. אינני מסכימה עם קביעת הועדה שגם סדרת ההתעלפויות שפרצו בהיותו של המערער בצבא, אינן קשורות לתנאי השרות. אפילו הגזים המערער בתיאור סבלו עקב המאורע במערת המכפלה, הרי טענתו כי התנאים בקורס המכי"ם היו קשים, לא נסתרה. די לו למערער לשכנע כי מתקבל מאוד על הדעת שסדרת ההתעלפויות בעת היותו בצה"ל נגרמו כתוצאה מתנאי שירותו (וראה ע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ז 361, 368). המערער עמד בנטל זה. לפיכך יש, לעמדתי, לקבוע שסדרת ההתעלפויות, שארעה לו בזמן הצבא, והיא בלבד, נגרמה על ידי תנאי שירותו. 18. אני מציעה לחברי להרכב, לדחות את הערעור ככל שהוא קשור לקביעת הועדה כי המחלה או הליקוי ממנו סובל המערער לא נגרמו על ידי תנאי שירותו בצבא, אולם, סדרת ההתעלפויות שבעת היותו של המערער בשירות, והיא בלבד, נגרמו על ידי תנאי השרות. כן אני מציעה לחברי להרכב, להורות שכל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה ובערעור לפני הועדה, כך שהחיוב בהוצאות של המערער בפסק דינה של הועדה, יתבטל. _____________ ש. שטמר, שופטת ר. ג'רג'ורה, שופט נמצאות בפני חוות דעתם של עמיתי להרכב. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, כב' השופטת שטמר, אך ברצוני להוסיף כמה הערות. 1. המערער, שוטר במשמר הגבול, התגייס לשירות סדיר בצה"ל, במשמר הגבול, באוגוסט 1993. המערער הוצב בסוף שנת 1995 לקורס מכי"ם, להלן: "הקורס", ובמהלך הקורס היו לו מספר התעלפויות שבעקבותיהם אושפז בבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע ולאחר מכן, בהיותו בחופשה בבית, בבית-החולים הממשלתי בנהריה. 2. לאחר בדיקות ואישפוזים נקבע כי המערער סובל ממחלת ה- Syncope - להלן: "המחלה". המחלה גורמת לתופעה של "התעלפויות". ביום 26/05/1996 הגיש המערער תביעה למשיב בה ביקש להכיר בו כנכה בשל המחלה, להלן: "התביעה". בתביעה טען שבחודש נובמבר 1995, בהיותו בקורס, לאחר אימונים, הרגיש סחרחורת וכאבים בבטן ובחזה, "לפתע התעלפתי, איבדתי הכרה... הופניתי מהשטח לבית החולים סורוקה בבאר-שבע". 3. המשיב דחה את התביעה. המערער הגיש ערר לוועדת העררים לפי חוק הנכים אשר אף היא דחתה את הערר, להלן: "פסק הדין". על פסק הדין הוגש הערעור שבפנינו. 4. המערער טען, הן בערר והן בהודעת הערעור, כי שירת באיזורים שונים, כולל חברון ויריחו. הוא מייחס את המחלה בעיקר לשני גורמים - השפעת האירועים הטראומטיים של הרצח במערת המכפלה שהיה נוכח בו והתנאים הקשים בהם שירת בהיותו בקורס. כפי שעולה מפסק הדין דחתה וועדת הערר את הערר משלושה נימוקים: 1) המערער העלים, בעת גיוסו, את העובדה שהוא נפגע בראשו והתעלף בהיותו בן 12 שנה. 2) הועדה לא האמינה לעדותו של המערער, כפי שעולה מתצהירו בפניה, כי המחלה "מיוחסת לאירוע הטראומטי והנוראי של הטבח במערת המכפלה". ועדת הערר קבעה כי הוא לא זכר ולא ידע מתי אירע הדבר. עוד הוסיפה הועדה וקבעה כי המערער "ניסה לייחס את אירוע ההתעלפות בסמיכות זמנים לטבח, אבל מיד התברר לו שדרך זו אינה דרך ראויה, שכן הטבח אירע בפברואר 1994, בעוד שבתביעה, טרם שנעזר על ידי יועצים משפטיים ורופאים, תיאר בצורה ישירה את העובדות, את הנסיבות ואת התפרצות המחלה, ובה אין עילה וזכר לאירוע הקשה והטראומטי של מערת המכפלה", כמפורט בתביעה, מוצג מס' 1 בתיק הרפואי. 3) הועדה העדיפה את חוות הדעת של פרופ' עינת שקבע: "למערער היו מספר התקפי התעלפות חוזרים... גורם סביבתי או מצב דחק מידי עשויים לגרום להתעלפות הבודדת, אך הנטיה להתעלפויות הללו היא אנדוגנית, ולכן אין לקשר את הנטייה של מר ברכאת להתעלף לשרות במג"ב, לא בקשר של גרימה ולא בקשר של החמרה". 5. אינני יכול להסכים למסקנתה של הועדה כי המערער העלים, בעת הגיוס, את העובדה שהיתה לו התעלפות בהיותו בגיל 12 שנה. מעיון במוצג מס' 40, בתיקו הרפואי של המערער, נאמר במפורש "אישפוז עקב חבלה בראש בבית החולים בנהריה. מצורף פרטים במסמך". המסמך שהוצג בלשכת הגיוס אינו אלא סיכום המחלה מבית החולים בנהריה בו מפורט האירוע שהיה בהיות המערער בן 12 שנה, להלן: "האירוע". בסיכום המחלה יש גם התייחסות "לבירור סיפורו על תופעות של איבוד הכרה בעבר". המערער גם גילה, בעת הגיוס, בפרק "תולדות הנבדק", במוצג מס' 40 בס' 11, שהיו לו בעיות "במערכת עצבים, אפילפסיה ומיגרנה", אך עניין זה, כמו תופעות בעבר של איבוד הכרה, לא הובהרו במידה מספקת, לא על ידי הקצין הבודק בעת הגיוס ולא לאחר מכן - גם לא על ידי הוועדה כדי לבחון באיזה מידה היה למימצאים אלה השפעה על התפרצות ההתעלפויות אצל המערער בזמן השתתפותו בקורס. לאור דברים אלה לא ניתן לומר כי המערער העלים את האירוע מעיני הצבא בעת הגיוס. מאז האירוע, שעל-פי הנטען היה כתוצאה ממכה בראש מילד אחר, עובדה שלא נסתרה, ועד לגיוסו, עברו כשש שנים. אין בפנינו שום ראייה על רישום של התעלפות נוספת. אומנם התיק הרפואי של המערער לא אותר על אף המאמצים שנעשו, אך אין לזקוף זאת לחובתו של המערער. לא רק זאת אלא מאז הגיוס בחודש אוגוסט 1993 עד חודש נובמבר 1995 אין אף רישום או ראייה המתייחסים להתעלפות. לדעתי היה כאן מחדל של הרופא שבדק את המערער, בעת הגיוס, וקבע לו פרופיל של 97, תוך שהוא מציין בסעיף הסיכום, בטופס סעיף ליקוי מס. 2734 (או 27311 - לא ברור). הנה אם כן, המערער לא העלים מאומה, הרופא הבודק היה מודע למצב בריאותו של המערער - וראה ס' "ה" למוצג מס' 40 הנ"ל. על אף דברים אלה קבעה הוועדה בפסק הדין כי המערער העלים את האירוע מעיני הצבא בעת הגיוס או מקצין התגמולים. גם הקביעה שהמערער העלים מקצין התגמולים את האירוע אינה, עם כל הכבוד, נכונה, שהרי התיק של המערער היה בפני קצין התגמולים בעת שזה דן בתביעתו. הוועדה באה בטרוניה למערער שהוא לא גילה למומחים מטעמו את "עברו". לדעתי על העורר היה לגלות את האירוע למומחים מטעמו, בדיוק כפי שגילה זאת לרופא הבודק בעת גיוסו, אך אין ל"מחדל" זה השפעה על התוצאה אליה הגעתי כפי שיוסבר בהמשך. אינני גם מוכן להתייחס בחומרה לעובדה שעניין ההתעלפות בגיל 12 לא הובאה לידיעת המומחים מטעם המערער. סביר להניח כי המערער עצמו לא ייחס לאירוע כל חשיבות. אכן נכון הוא שבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הנכים לא יטה בית המשפט להתערב במסקנותיה העובדתיות של הועדה, אך בנסיבות כגון אלה שלפנינו, כשהקביעה העובדתית עומדת בסתירה לעובדות מוכחות אחרות, יתערב בית המשפט בקביעת הועדה. 6. הוועדה קבעה בפסק הדין שהיא לא מאמינה לגירסתו של המערער, ככל שהיא מתייחסת להשפעת האירועים בחברון, הן האירועים בין תושביה הערבים של חברון לבין המתנחלים מצד אחד לאירוע המחריד של הטבח במערת המכפלה. אכן המערער מסר גירסה בתביעה ממנה עולה כי כל בעיותיו "נולדו" בקורס ולא הזכיר, ולו ברמז, את האירועים של הטבח או תנאי השירות בעיר חברון. למערער אין הסבר מדוע לא התייחס לעניין זה בתביעתו. לא רק זאת, המערער לא זכר מתי היה הטבח הנוראי. המערער שלח למשיב ביום 07/10/96 מכתב בו הוא "מצהיר שלא היה לי התעלפות לפני הגיוס והייתי בריא...". גם מסיבות אלה הגיעה הוועדה למסקנה שאינה יכולה להאמין למערער. סבורני שהצהרה זו נכונה ואין בה שום דבר לא נכון. ההתעלפות בגיל 12 ידועה למשיב ועליה הצהיר המערער בעת הגיוס וסביר להניח שהשאלה היתה מיועדת להתעלפויות נוספות שאירעו לאחר האירוע שהיה כתוצאה ממכת ראש שקיבל המערער מחברו. 7. לאחר שהגעתי למסקנה כי המערער לא העלים מאומה מעברו הרפואי עת התגייס לצבא, האם יש בעובדה ש"כבש" את גירסתו בעניין תנאי השירות והטבח בחברון כדי לדחות את התביעה? סבורני שלא. אין מחלוקת שהמערער התעלף מספר פעמים בהיותו בקורס ובעקבות זאת אושפז בבית החולים "סורוקה", ולאחר מכן התעלף בהיותו בבית, וכתוצאה מכך אף אושפז פעם שנייה בבית חולים נהריה. 8. בפני הוועד היו שלוש חוות דעת: שתיים מטעם המערער והשלישית מטעם המשיב. הוועדה החליטה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' עינת ולא מצאתי נימוק כלשהו להתערב במסקנה אליה הגיעה הוועדה כשהעדיפה חוות דעת אחת על האחרת. מקובלת עלי המסקנה אליה הגיעה חברתי כב' השופטת שטמר, כמפורט בס' 14 עד 17 לחוות דעתה, ולכן אני מצטרף למסקנה אליה הגיעה וכי בנסיבות המקרה אין לחייב את המשיב בהוצאות הערעור. ר. ג'רג'ורה, שופט ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד: ניתנה לי הזכות לעיין בחוות דעתה של חברתי, כב' השופטת ש. שטמר, קודם שבאתי לקבוע את עמדתי במחלוקת לגופה. ייאמר מיד. חוות דעתה של חברתי ערוכה ומנומקת היטב. חוות דעת זו הולכת גם בעקבות פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט1959-, ומגיעה לאותה תוצאה. ככלל אני מסכים לכל מה שחברתי הנכבדה ציטטה וגם רשמה בחוות דעתה. דא עקא, שנתיב זה שחברתי הולכת בו מוליך אותי לתוצאה סופית שונה, לאמור: לתוצאה שדין הערעור על כל חלקיו להדחות. אוסיף אך זאת. מה שכונה על ידי חברתי "סדרת התעלפויות", אינן ולא היו פועל יוצא של השירות הצבאי. המחלה לא פרצה לראשונה גם לא החמירה בעת שירותו הצבאי של המערער. אותן התעלפויות היו סימפטום למחלה שכבר היתה קיימת, כמפורט גם בפסק דינה של הוועדה וגם בחוות דעתה של חברתי הנכבדה. אם דעתי תשמע, כי אז יהיה דין הערעור להדחות. ברוב מקרים אין בית המשפט נוטה לחייב את הנפגע בהוצאות. הפעם אציע לחייבו בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והטעם לכך טמון בעובדות שהמערער ביקש להונות את קצין התגמולים ובהמשך גם את הוועדה, בכך שביקש להסתיר מפניה מידע שהוא חיוני להכרעת הדין. לאחר שכתבתי את חוות דעתי זאת, הובאה לעיוני חוות דעתו של כב' השופט ג'רג'ורה. גם לאחר עיון בה, נותרתי בדעתי כפי שכתבתי לעיל. ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד לפיכך הוחלט (על דעת כל ההרכב) שמחלתו של התובע לא פרצה ולא הוחמרה עקב השירות. כן הוחלט (על דעת כב' השופטים ש. שטמר ו- ר. ג'רג'ורה) כי ההתעלפויות שקרו בעת השירות בלבד הן כתוצאה מתנאי השירות וכן כי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. צבארפואהשירות צבאי