חתך עם סכין יפנית - תאונת עבודה במחנה קיץ

פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר י. כהן), מיום 2.9.01, בתיק ת.א. 3958/88, לפיו קבע בימ"ש קמא שהמשיבות מס' 2 (הסתדרות הנוער העובד והלומד), ומס' 3 (ההסתדרות הכללית), נושאות בחבות כלפי המשיב מס' 1 (המשיב), בגין תאונת העבודה שאונתה לו בתאריך 19.9.85, במהלך מחנה קיץ בו הועסק המשיב מס' 1 כמדריך מטעם החטיבה החינוכית של הנוער העובד והלומד. עוד קבע בימ"ש קמא שהמשיב מס' 1 נושא בתרומת רשלנות בשיעור של 15%. בימ"ש קמא העריך את שיעור נזקו של המשיב מס' 1 בסכום כולל של 300,160 ש"ח, ולאחר הפחתת האשם התורם (15%) וניכוי תקבולי הביטוח הלאומי (120,776 ש"ח) נותר לתשלום למשיב פיצוי בסך 134,360 ש"ח, הוא הסכום שפסק בימ"ש קמא לזכות המשיב מס' 1 בתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. על כך מונח בפנינו ערעורה של הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח צור שמיר), כמי שביטחה את חבות המשיבות 2+3 (הנתבעות 1+3 בבימ"ש קמא). ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב"), יליד שנת 1958, שימש במועד הרלוונטי לתביעתו, כמדריך בחטיבה החינוכית של הנוער העובד והלומד בחיפה, והתאונה ארעה כשעסק בסידור ציוד ששימש את חניכי הנוער העובד והלומד במחנה הקיץ שקיימו. במהלך סידור הציוד ביקש המשיב להוציא חבלים שבזמן פירוק מחנה הקיץ נארזו בשקיות ניילון, ולהעבירם לארגזים במחסן התנועה. כאשר הכניס המשיב את ידו לאחת משקיות הניילון כדי להוציא את החבל שהיה בה, נפגעה זרת ידו הימנית מסכין חיתוך (שהצדדים כינו אותה "סכין טפטים" או "סכין יפנית"). ב"כ המשיבות מס' 2 + 3 הודיע בבית משפט קמא שאם קיימת חבות, על המשיבה מס' 2 או על המשיבה מס' 3, כי אז תישאנה משיבות אלה ביחד ולחוד בחבות זו ותיישבנה את החשבון ביניהן. המערערת ביטחה את החבות של המשיבות מס' 2 ומס' 3 כלפי המשיב. ג. טענת המערערת והמשיבות מס' 2 + 3 בבימ"ש קמא היתה שהמשיב (המשיב) כלל לא הוכיח שהתאונה התרחשה ואם ארעה הרי לא הוכח שהיא התרחשה תוך כדי עבודתו. יצויין שעדותו של המשיב בבית משפט קמא נמסרה בינואר 1992 בפני כב' השופט (בדימוס) י. קלאוזנר, שכן המשיב עקר מגוריו לאוסטרליה. שאר הראיות נשמעו בפני כב' השופט י. כהן. לטענת ב"כ המערערת והמשיבות מסר המשיב (התובע) מספר גירסאות ביחס למועד בו, לפי טענתו, התרחשה התאונה, וגירסאות אלה אינן מתיישבות זו עם זו, וכן טענו המערערת והמשיבות מס' 2 ומס' 3 שהמשיב מסר גירסאות סותרות ביחס לאופן אירוע התאונה, ואף לא הזמין למתן עדות אנשים שלפי אחת מגירסאותיו היו נוכחים במקום בזמן שהתרחשה התאונה. בית משפט קמא ציין שעדות המשיב אכן לא נשמעה בפניו ולכן, אין הוא יכול לקבוע ממצאי מהימנות על סמך התרשמות מהופעת המשיב בבית המשפט והממצאים מתבססים על האמור בפרוט' הדיון. ד. לענין התרחשות התאונה ציין בימ"ש קמא כי המשיב אכן מסר מספר גירסאות ביחס למועד האירוע: בכתב התביעה מסר המשיב שהתאונה התרחשה בתאריך 19.9.85 ואילו בחקירה הנגדית ציין שהתאונה אירעה ביום שישי בשבוע, וכי היה ערב ראש השנה העברי, ואולם ראש השנה באותה שנה חל ביום א' בשבוע, ביום 15.9.85, וככל הנראה היה זה יום גשר בו לא עבדו אצל המשיבות. עוד טען המשיב שהתאונה ארעה זמן קצר לאחר סיום מחנה הקיץ שלטענתו התקיים בתחילת ספטמבר 1985, אך המשיבות הוכיחו שמחנות הקיץ באותה שנה התקיימו בין 11.8.85 לבין 16.8.85 (לפי תצהיר עדותו הראשית של טוני נסר, נ13/). בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי (ת22/), ציין המשיב שהסכין ממנה נפגע היתה בארגז. בעדותו אמר שהסכין היתה בשקית ניילון. חרף סתירות אלה, קבע בימ"ש קמא כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת המשיב ויש לקבוע שהוא נפגע בעבודתו. אכן על יסוד עדות המשיב, והגירסאות השונות שמסר, ציין בית משפט קמא שלא ניתן לקבוע באיזה יום נפגע המשיב, ואולם, הבלבול בתאריכים נובע מכך שאת טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה מילא מר טוני נסר, שהיה באותו זמן יו"ר המגזר הערבי אצל המשיבה מס' 2. טוני נסר עשה זאת לפי מידע שקיבל ממר סעיד ריזק שהיה באותו זמן הממונה הישיר על המשיב (כך מסר טוני נסר בחקירתו הנגדית בעמ' 50 לפרוט'). מסביר כב' השופט קמא שאילו התאונה לא היתה ולא נבראה, או שלא אירעה תוך כדי עבודתו של המשיב, כי אז מדוע יטרחו האנשים הממונים על המשיב למלא טופס התאונה ולהשלימו. אילו לא ארעה התאונה בזמן העבודה, כי אז סביר יותר שסעיד ריזק וטוני נסר היו מסרבים להשלים את פרטי התאונה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה. מתוך כך שהן סעיד ריזק והן טוני נסר פעלו למילוי הפרטים הנחוצים לצורך טופס התאונה, ניתן להסיק ששני אנשים אלה, שהחזיקו במשרות בכירות יחסית אצל המשיבה מס' 2, ידעו על התאונה, וידעו שזו ארעה תוך כדי עבודתו של המשיב. בית משפט קמא היה ער לכך שבטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה (ת22/), צויין שהמשיב נחתך מסכין שהיתה בתוך ארגז ואילו בעדותו מסר המשיב שהסכין היתה בשקית ניילון והוא נחתך כשביקש להוציא את החבל שהיה ארוז באותה שקית ולהניחו בארגז הפלסטיק המיועד לו במחסן. מציין בימ"ש קמא שהואיל ותיאור התאונה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה לא נרשם על ידי המשיב כי אם על ידי מר נסר, שלא היה נוכח ולא ראה את שארע, וכל המידע ששימש אותו בא לו ממר סעיד ריזק, שאף הוא (לפי אחת מגירסאות המשיב) לא היה נוכח ממש במקום התאונה, הרי ניתן להסביר בכל אלה את אי הדיוקים שבטופס, אך את אלה אין לזקוף לחובת המשיב. ה. מסקנת בימ"ש קמא היתה שהמשיב נפגע, ככל הנראה, במהלך המחצית הראשונה של ספטמבר 1985, תוך כדי ועקב עבודתו במחסן של המשיבה מס' 2, בזמן שעסק בסידור ציוד שפורק ממחנה הקיץ שקיימה המשיבה מס' 2 לחניכיה במהלך חודש אוגוסט באותה שנה. נראה לביהמ"ש שהמשיב מס' 2 נפגע כאשר ביקש להוציא חבל משקית ניילון, שנארזה בשטח המחנה, ובעת שהכניס את ידו אל תוך תוכה של השקית, נחתכה ידו מסכין חדה שהוכנסה לתוך השקית בזמן פירוק המחנה. (פיסקה 8 בפסק דינו של בימ"ש קמא). המשיב לא היה נוכח במחנה בזמן שזה פורק, הואיל והוא עזב את המקום יום לפני סיום מחנה הקיץ שכן הוא לא חש בטוב, ושוחרר על ידי הממונים עליו. הציוד שפורק ונארז בשטח נארז ככל הנראה במהירות ולכן, השתרבבה הסכין אל תוך השקית בה נארז החבל שאותו ביקש המשיב להוציא כשבא לסדר את הציוד במחסן התנועה. מציין בית משפט קמא שעל המשיבות מס' 2 ומס' 3 היתה מוטלת חובת הזהירות להבטיח שהציוד שפורק במחנה ייארז בצורה שלא תסכן את מי שבשלב הבא יעסוק בסידור הציוד במחסן. אמנם לא ניתן להשגיח באופן פרטני על כל אדם שעוסק בפירוק ציוד מחנה הקיץ, אך עדיין מוטלת על המשיבות מס' 2 ומס' 3 חובת הזהירות להבטיח את עובדיהן מפני פגיעה בזמן סידור הציוד המפורק למקומו במחסן. ואולם, בזמן סידור הציוד במחסן אין המשיב פטור מלפקוח את עיניו וגם הוא אמור לדעת שהציוד המגיע ממחנה הקיץ אינו מגיע בצורה מסודרת למופת וקודם שיתחוב את ידו לשקית ניילון שיש בה חבל, ואין רואים מבחוץ את שיש בתוכה, על המשיב לפתוח אותה ולבחון את תוכנה. אמנם טען המשיב שהוא בדק את תוכן השקית, אך מה הסברו לכך שלא עלה בידו להבחין בסכין במיוחד שידע שבין הציוד שפורק מצויות סכינים? אילו היה עובד בצורה אחרת, והיה שופך תחילה את כל תוכן השקית על הרצפה, היה מונע את פגיעתו. לכן סבר בימ"ש קמא שתרומת רשלנותו של המשיב לארוע התאונה היא בשיעור של 15%. ו. בתאונה נפגע המשיב בזרת יד ימינו, נקטע גיד האצבע, וכתוצאה מכך יש למשיב קשיון ביישור האצבע, ותנועת האצבע מתקיימת במידה מסויימת רק בין מסרק היד לגליל המקורב. הד"ר א. קרב שטיפל במשיב וניתח אותו, קבע למשיב בחוות דעתו נכות בשיעור של 15% לצמיתות, ואילו הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה למשיב נכות בשיעור של 10% לצמיתות, כפי שגם קבע המומחה מטעם הנתבעת פרופ' נרובאי. בית משפט קמא סבר כי נכותו הצמיתה של המשיב, עקב התאונה, היא בשיעור של 10%, שיעור שזהה לנכות התפקודית שנגרמה למשיב. ז. את הפיצוי המגיע למשיב בגין כאב וסבל העריך בימ"ש קמא בסכום של 43,000 ש"ח, כולל ריבית, נכון למועד פסק הדין. שכרו של המשיב עובר לתאונה, לפי טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה היה 400 ש"ח ברוטו בממוצע לחודש, ובמשך שישה חודשים לא עבד. את הפיצוי המגיע העריך בימ"ש קמא בגין ששת החודשים בהם היה למשיב אי כושר עבודה מוחלט, בסכום של 2,400 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, בסכום של 21,200 ש"ח, וסכום נוסף של 1,160 ש"ח, בתוספת 9,700 ש"ח הפרשי הצמדה וריבית, פיצוי בגין הפסד השתכרות עד לאוגוסט 1988, הוא המועד בו עזב המשיב את הארץ ועקר לאוסטרליה שם הוא עובד כמפעיל מכונה לייצור חוטים. בית משפט קמא קבע כי הוא מקבל את הטענה שנכותו של המשיב גרמה להפחתה בשכרו, אך הוסיף שלא ניתן לקבוע את ההפסד שנגרם למשיב, לאחר שעבר לאוסטרליה, באופן חשבוני, כי אם באופן גלובלי בלבד, והעריך את הפיצוי הגלובלי לתקופה שלאחר העזיבה לאוסטרליה בסכום כולל של 10,000 דולר אוסטרליים (22,700 ש"ח). ח. לגבי הפסדי השתכרות בעתיד: בעדותו מסר המשיב שהוא במקצועו מסגר-רתך ואולם עקב התאונה אין הוא יכול לעבוד במקצועו זה. המשיב, לטענתו, עזב את הארץ הואיל ולא עלה בידו למצוא עבודה מתאימה לאחר פגיעתו, וכמסגר רתך היה לטענתו מרוויח יותר באוסטרליה מאשר כמפעיל מכונה לייצור חוטים. בימ"ש קמא התייחס בספקנות רבה לטענה זו, שכן לפני התאונה לא עבד המשיב לא במסגרות ולא ברתכות, כי אם כמדריך אצל המשיבות, ולכן קבע שספק אם באוסטרליה היה המשיב מחפש עבודה בתחום זה. בימ"ש קמא הוסיף שהמשיב השתלב בעבודה, שהשפעתה התפקודית של הפגיעה קטנה ולדעת בית משפט קמא אין מקום לפסוק למשיב פיצוי לפי חישוב אקטוארי כי אם לפי הערכה גלובלית בלבד, וסבר שיש לפסוק למשיב פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 200,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין של בימ"ש קמא, בהתחשב בגילו של המשיב (43) ובהתחשב בכל נסיבות הענין. בית משפט קמא דחה את טענותיו של המשיב לפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים, עזרת צד ג' והוצאות, בציינו, בין היתר, שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי הביטוח הלאומי. מסה"כ הפיצוי (300,160 ש"ח) הפחית בית משפט קמא את האשם התורם (15%) וכן את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 120,776 ש"ח, כך שנותר לפיצוי סכום של 134,360 ש"ח, הוא הסכום בו חייב בימ"ש קמא את המשיבות. ט. על כך מונח בפנינו ערעורה של המערערת שהיא המבטחת של המשיבות מס' 2 ומס' 3. נטען בהודעת הערעור שבמקרה שבפנינו יש מקום להתערב במסקנות של בית משפט קמא ובממצאים שנקבעו הן משום שבית משפט קמא לא שמע את עדותו של המשיב, שהיה עד התביעה היחיד, וביסס את מסקנותיו על פרוט' הדיון שהתקיים בפני הרכב אחר, זאת בנוסף לפרק הזמן שחלף בין שמיעת עדי ההגנה (שאותם שמע בימ"ש קמא), לבין מועד מתן פסק הדין כשבימ"ש קמא לא יכול היה, לאור פרק הזמן שחלף, ליהנות מזיכרון התרשמות אופן מתן העדות. נטען בערעור שבימ"ש קמא שגה כשהתבסס על עדות יחידה של המשיב, שאין לה סיוע, ושנתגלו בה סתירות ובקיעים רבים. כמו כן נטען בערעור, שעד שהיה בעדותו כדי לתמוך בגירסת המשיב לא זומן למתן עדות, ובכך יש חיזוק לכאורה לצד שכנגד. כמו כן נטען בהודעת הערעור שמועד התאונה לא הוכח, תיאור התאונה לא הוכח, ולכן, בימ"ש קמא קבע מועד משוער לאירוע התאונה (מהלך מחצית ראשונה של ספטמבר), וגם לגבי אופן התרחשות הארוע השתמש ביהמ"ש במונח "מסתבר בעיניי...". עוד נטען על ידי המערערת ששגה בימ"ש קמא כשהטיל על המשיב - התובע אשם תורם בשיעור מופחת של 15% בלבד, כמו כן לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין אי כושר מלא של שישה חודשים, ופיצוי בגין תקופת שהותו של המשיב באוסטרליה, כשהוכח ששכרו עלה, כשם שלא היה מקום לפסוק פיצוי של 200,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעתיד, במיוחד כשנכותו התפקודית של המשיב קטנה היא. המערערת גם ביקשה לשמור על זכותה להוסיף ולטעון לטעון בפני בית משפט קמא גם בענין השאלה הביטוחית וחלוקת האחריות בין הנתבעות (עיינו האמור בפרוט' בימ"ש קמא מיום 26.3.95, עמ' 51). י. הוגשו לעיוננו עיקרי הטיעון של ב"כ המערערת מחד גיסא, וב"כ המשיב (המשיב) מאידך גיסא, וכן תיק המוצגים, לרבות צילום פרוטוקולים של הדיון בבית משפט קמא. בשעת הדיון בפנינו, ביום 5.3.02, הבאנו בפני הצדדים הצעה להסדר פשרה, וכשזו לא נסתייעה, עלינו להכריע את הדין במחלוקת שבין הצדדים בפנינו. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של באי כח הצדדים ולתיק המוצגים, סבורים אנו שאין מקום להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, בשאלת החבות, לרבות האשם התורם. בית משפט קמא היה ער לכך שבפניו מספר גירסאות של המשיב ביחס למועד אירוע התאונה, וכן היה ער לטענות שהועלו בפניו מטעם המשיבות ביחס לגירסאות אלה, ולכך שהגירסאות סותרות זו את זו, ולכך שהמשיב לא הזמין להעיד אנשים שלפי אחת מן הגירסאות היו נוכחים במקום אירוע התאונה. בית משפט קמא התמודד עם הטענות שהועלו בפניו על ידי המשיבות, והסביר שמאזן ההסתברות נוטה לטובת המשיב - התובע, וכן הסביר שהבלבול בגירסאות נובע מכך שאת טופס התביעה לביטוח הלאומי מילא לא המשיב אלא יו"ר המגזר הערבי אצל המשיבה מס' 2 , מר טוני נסר, וזאת לפי מידע שקיבל מר ריזק סעיד שהיה באותה עת הממונה הישיר על המשיב. עוד ציין בית משפט קמא שאילו התאונה לא התרחשה בזמן העבודה, כי אז הדעת נותנת שמר ריזק סעיד ומר טוני נסר היו נמנעים מלהשלים את פרטי התאונה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, והעובדה שהם מילאו את הפרטים מצביעה על כך ששני אנשים אלה שהחזיקו במשרות בכירות יחסית אצל המשיבה מס' 2 , ידעו על התאונה, ועל כך שזו התרחשה תוך כדי עבודתו של המשיב. עוד הסביר בית משפט קמא שהמידע ששימש את מר נסר בתיאור התאונה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, הגיע למר נסר ממר ריזק סעיד שלפי אחת מגירסאות המשיב, לא היה נוכח ממש במקום התאונה, ולכן נפלו אי דיוקים בטופס, שאותם אין לזקוף לחובת המשיב. יא. בית משפט קמא לא ביסס את ממצאיו על מתן אמון בעד זה או אחר, על יסוד התרשמות מאופן מתן עדותו, אלא קבע את מסקנותיו על יסוד בחינה הגיונית של הראיות שבפניו וטענות הצדדים, תוך התמודדות עם התשתית הראייתית ומתן תשובות והסברים שבהגיון לקושיות שהועלו בפניו. איננו סבורים שניתן למצוא דופי בהסבריו אלה של בית משפט קמא, שנתן הסברים אשר מתיישבים עם ההגיון ועומדים במבחן הביקורת. עולה מהסברים אלה שבית משפט קמא בחן כיאות את כלל הראיות שבפניו, נתן דעתו על הסתירות שבגירסאות, התמודד עם הטענות שהעלו בפניו המשיבות, והתשובות שניתנו מתיישבות, כאמור, עם ההגיון, ולכן אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא. יב. בצדק קבע בית משפט קמא שהמשיבות נושאות בחבות כלפי המשיב - התובע, בשים לב לכך שהיה על המשיבות לנקוט אמצעי זהירות ובטיחות למניעת פגיעה מן העובדים בשעת סידור הציוד המפורק של המחנה בחזרה למקומו שבמחסן. אין צורך לחזור ולהפנות לפסיקה בדבר חובת המעביד לנקוט אמצעי זהירות למניעת התרחשות תאונה, ואנו מפנים ל-ע"א 663/88, שירזיאן נגד לבידי אשקלון , מ"ז (3) פד"י, עמ' 225. צדק בימ"ש קמא בקביעת שיעורו של האשם התורם, וגם נימוקו מקובל עלינו. לא היה מקום לקבוע אשם תורם גבוה יותר, בשים לב להלכה הקובעת שגם אם טועה עובד בעבודתו, אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת, עיינו: ע"א 477/85, אפרים בוארון נגד עירית נתניה, מ"ב (1) פד"י, עמ' 415. בנסיבות המקרה שבפנינו היה אכן מקום לקבוע אשם תורם, אך לא מעבר לשיעור שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. יג. גם בכל הנוגע לגובה הנזק לא ראינו מקום לקבל את טענות ב"כ המערערת למעט באשר לקביעת שיעורו של הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו שנכותו הרפואית של המשיב (10%) זהה לנכותו התפקודית, והעמיד את הפיצוי הגלובלי לגבי הפסד השתכרות בעתיד ע"ס 200,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין. המשיב יליד שנת 1958, היה כבן 43 במועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא, ומכאן שבפניו כ22- שנות עבודה. אם ניקח בחשבון השתכרות בסדר גודל של כ7,500- ש"ח לחודש, כי אז הפסדו של המשיב יהא כ 750- ש"ח לחודש (לפי 10% נכות), ועל פני שנה: 9,000 ש"ח. אם להוון סכום שנתי זה לתקופה של 22 שנה, עד הגיע המשיב לגיל 65, כי אז יש להכפיל את ההפסד השנתי של 9,000 ש"ח במקדם היוון 15.9369, והתוצאה תהא: 143,432 ש"ח. יד. מטעם זה נראה לנו כי הסכום הגלובלי של 200,000 ש"ח בגין הפסדי השתכרות בעתיד מחייב התערבותנו, דהיינו, יש להפחית את הפיצוי בראש נזק זה, ולהעמידו על הסכום של 143,000 ש"ח, כך שחישוב הנזק יהא כדלקמן, נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא (2.9.01): כאב וסבל - 43,000 ש"ח הפסדי השתכרות בעבר - 57,160 ש"ח הפסדי השתכרות בעתיד - 143,000 ש"ח (במקום 200,000 ש"ח) סה"כ : 243,160 ש"ח בניכוי 15% אשם תורם - 36,474 ש"ח . היתרה אחרי ניכוי אשם תורם- 206,686 ש"ח. בניכוי תשלומי המל"ל - 120,776 ש"ח סה"כ לפיצוי : 85,910 ש"ח. טו. לפיכך אנו מקבלים חלקית את ערעורה של המערערת וקובעים שבמקום הסכום של 134,360 ש"ח שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, יבוא סכום פיצוי של 85,910 ש"ח, נכון ליום 2.9.01, שאותו ישלמו המערערת והמשיבות מס' 2 ומס' 3, ביחד ולחוד, למשיב, בתוספת הוצאות המשפט, כפי שפורטו בסעיף 13 (ב) שבפסק דינו של בית משפט קמא. במקום שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח שקבע בימ"ש קמא, יבוא הסכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא. עוד אנו מציינים שככל שהמערערת תהא מעוניינת לקיים דיון בבית משפט קמא, בשאלות הנוגעות לחלוקת החבות ו/או הנזק, בין הנתבעות לבין עצמן, (עמ' 51 לפרוט' בבימ"ש קמא), וכן בשאלה של מתן הודעה במועד על קרות התאונה (עמ' 47 לפרוט' בימ"ש קמא), רשאית המערערת לפנות בפנייה מתאימה לבית משפט קמא. אין צו להוצאות בערעור. הפקדון או ההתחייבות ככל שהופקדו, יוחזרו לב"כ המערערת . סכיןתאונות (חתכים)תאונת עבודה