פסק דין בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 8.3.06, לפיה נקבעה למערער דרגת נכות בשיעור 1% בגין "כאבי ראש לאחר זעזוע מח" לפי פרט 29 (6)(1) תוך שינוי החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 15.6.05, אשר קבעה למערער נכות בשיעור 10% לפי פרט 34(ב). המערער מוכר כ"נכה צה"ל" בעקבות שתי תאונות דרכים בהן נפגע בשנת 1969, במהלך שירותו הצבאי. ועדה מחוזית שנתכנסה ביום 15.6.06 לדון בבבקשתו של המערער לבדיקה חוזרת עקב החמרה נטענת במצבו, קבעה, בהרכב של שלושה פסיכיאטרים כי המערער סובל ממצב לאחר זעזוע מוח וכאבי ראש פוסט טראומטיים, בדרגה המשקפת את מצבו בהתאם לקביעה קודמת. מסקנתה היתה "כי לא חל שינוי משמעותי במצבו" ומשכך, נותרה על כנה הנכות שנקבעה בשעתו על ידי הועדה מיום 15.2.84, קרי 10%. המערער ערער על החלטת הועדה הרפואית מיום 15.6.06 לפיה נדחתה בקשתו להעלאת אחוזי הנכות עקב החמרה. ועדה רפואית עליונה שדנה בעניינו של המערער ביום 8.3.06 הגיעה לכלל מסקנה, כי אין לקשור את הבעיות מהן סובל המערער עם הארוע של חבלת הראש המינורית משנת 1969, שכן לטעמה, קשר זה "לא מתקבל על הדעת". הועדה קובעת כי "למעשה אין כל סימנים הקשורים לתאונה ולכן אפשר לקבוע שאחוזי הנכות פגו" אולם לפני משורת הדין, הותירה נכות בשיער 1% לפי פרט 29(6)(1). המערער קובל על קביעה זו, שלהשקפתו אינה מתיישבת עם קביעות של ועדות קודמות, אף לא עם הטיפול הפסיכיאטרי אותו הוא מקבל. לטענתו, הועדה לא נימקה את הפער שבין החומר הרפואי שהונח בפניה, והמעיד על הפרעה פסיכיאטרית, לבין קביעה לפיה לא נותרה אצלו כל נכות. באת כוחו אף הקצינה את טענות המערער בהעלאת טענה לפיה משכך הם פני הדברים, יש להחזיר את תיקו של המערער לקביעת קצין התגמולים שיקבע האם אכן נכותו של המערער פגה והאם נסתיימה ההכרה בו כנכה צה"ל. לכאורה, עסקינן בסוגיה רפואית מקצועית הנתונה כל כולה לשיקול דעתה של הועדה הרפואית העליונה אשר בדקה את המערער. אף אין חולק על סמכותה של הועדה הרפואית לקבוע את הקשר הסיבתי שבין נכות נפשית לבין פגימה מוכרת. יחד עם זאת, עיון בתיקו הרפואי של המערער מעלה כי הנושא איננו נקי מספקות. הועדה הרפואית העליונה שללה מכל וכל, ללא הנמקה מספקת לטעמי, קביעות של ועדות קודמות, אשר התרשמו מקיום נכות נפשית אצל המערער ומקיומו של קשר בין נכות זו לתאונות הדרכים בהן נפגע. יתרה מזאת, הועדה מטילה ספק בדברי המערער, הנתמכים בתיעוד רפואי, ולפיהם הוא נוטל מספר תרופות פסיכיאטריות בעלות השפעה חזקה, כאשר, לטעמה, לא נמצאו שום סימנים קליניים המתאימים להפרעות פסיכיאטריות והמצדיקים קבלת טיפול תרופתי כה חזק. קביעת הועדה אף שוללת, למעשה, מכל וכל, את האמור באישור הפסיכיאטרית המטפלת במערער, דר' גלמן ילנה, מיום 28.2.06, בו מצויינות, בין היתר, התרופות בהן מטופל המערער. אינני רואה צורך להכריע במחלוקת העובדתית-רפואית המתעוררת בתיק זה, דהיינו - האם המערער אכן נוטל תרופות פסיכיאטריות כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידו, או שמא אכן יש מקום לפיקפוקה של הועדה בסוגיה זו. יחד עם זאת, נראה לי כי לאור הפער הגדול והבלתי מוסבר בין קביעות הועדה הרפואית העליונה - מחד;, לבין ממצאים העולים מקביעות ועדות רפואיות קודמות ומתיעוד רפואי עדכני שהגיש המערער - מאידך, אין בהחלטת הועדה הנמקה מספקת כדי לקבל את קביעתה בדבר תום הנכות אצל המערער. יתכן ומן הראוי היה להפנות את המערער למרכז איבחון על מנת לקבל הערכה מדוייקת יותר. נקבע בפסיקה כי כאשר קיים פער משמעותי בין האמור במסמכים שיצאו תחת ידי הרופאים המטפלים לבין מסקנות הועדה - קיימת חובת הנמקה בדרגה גבוהה יותר, באשר לסיבות בגינן נדחים מסמכים אלו על-ידי הוועדה. מן הראוי, איפוא, לקבל את הערער בנקודה זו ולהחזיר את תיקו של המערער לבחינה מחודשת של ועדה נוספת. תיקו של המערער יוחזר לועדה רפואית נוספת, אשר תורכב, בעיקר, מרופאים פסיכיאטריים ואשר תבחן, בשנית, את מצבו של המערער, לאחר שקודם לכן ישלח המערער לבדיקות חיצוניות ו/או למרכז הערכה כלשהו, על מנת שזה יתרשם ממצבו של המערער באופן אובייקטיבי. נכות