פסק דין 1. המערער יליד 1962, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התש"יט- 1959 (להלן "החוק") בקשר עם פגיעות צוואר וגב תחתון, (להלן: "הפגימות") אשר נגרמו לו לטענתו במהלך שירותו במשטרת ישראל. בעקבות החבלה בצוואר כתב ד"ר וולפין המומחה מטעם המשיב, כי "בתאונה זו מ 8.11.95 נחבל בצוואר ולא נותרה לו נכות של הצוואר. מצבו תואם לכן לנכות צמיתה בשיעור של 1% ויש להפנותו לוע"ר בגין זאת". ביום 21/03/00 דחה המשיב את התביעה בקובעו: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מיום 02/02/00... לפיה הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות כתוצאה מהחבלה מ- 8.11.95, כמשמעותו בס' 1 לחוק. 1. לא נותרה לך נכות בצוואר כתוצאה מהחבלה הנדונה. 2. אין קשר בין כאבי הגב התחתון עליהם הנך מתלונן ובין החבלה מיום 08/11/95." על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לשירותו במשטרה ביום 07/12/86 ומשרת במשטרה גם כיום. עפ"י תצהירו של המערער מע2/ , ביום 08/11/95 במהלך תפקידו בסיור ערך בדיקות רשיונות לכלי רכב. במהלכן בדיקת רכב מסוג סוזוקי, לפתע הגיע רכב מסוג סובארו, החליק על הכביש, פגע בסוזוקי והמערער הועף באויר ונפל. לטענתו, נפגע באיזור הישבן, עמ"ש מתני צווארי, יד ורגל שמאל. בעקבות פגיעתו בתאונה הנ"ל ועקב מכאוביו פנה המערער ביום הפגיעה וסמוך אחריה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם טופל בחדר המיון. לתצהירו זה מצרף המערער "דו"ח על פציעה", שנעשה עוד ביום התאונה ובו תיאור התאונה כפי שדווחה על ידו. המערער טוען כי, טרם שירותו לא סבל מכאבים ו/או הגבלות בגב התחתון וממועד התאונה המתוארת לעיל הוא מוגבל בתיפקודו וסובל מכאבים עזים עקב פגימותיו הנ"ל. המחלוקת נשוא הערעור מתמקדת בשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הממצאים ומגבלותיו של המערער, בנוגע לגב התחתון. טענות המערער 3. המערער טוען כי הפגיעה בגבו נגרמה לו עקב ותוך שירותו במשטרה, בטיעוניו הוא מסתמך על חוות דעתו של ד"ר קרת שבא הוא קבע: "בהעדר רקע קודם או אחר שיכול להסביר את הממצאים הקליניים וההדמיתיים, הרי שיש לקבוע ללא ספק ובאופן חד משמעי כי נותרה נכות בשיעור 10% בשל ההגבלה הקלה בתנועות הגב התחתון שנגרמה בתאונה שאירעה ב- 8/11/95." על מנת לחזק טענתו, המערער צירף העתק מתעודת חדר המיון בנוסף למסמכים רפואיים שונים. תוך שימת דגש לתאריך ולשעה המצויינים על גבי תעודת חדר המיון. דהיינו: המערער הופיע בחדר המיון זמן קצר לאחר התאונה. בנוסף טוען המערער כי מצבר הרישומים נלמד בבירור כי היו לו תלונות על כאבי גב, לטענתו התלונות על פגיעה בישבנו מעידות על פגיעה בגב נוכח אופי הפגיעה, לדעתו יהא זה מלאכותי ובלתי סביר להפריד בין פגיעה בישבן לפגיעה בגב התחתון שנמצא ממש מעל הישבן "וספג" את עיקר הפגיעה. הוכחה לכך שמלכתחילה התלונן המערער שנפגע בישבן ובגב התחתון ישנה ב"דו"ח הפציעה" שמילא המערער ביום הפציעה. מכל האמור לעיל לדעת המערער נשמט היסוד מאמירתו של ד"ר וולפין כאילו "אין שום תיעוד על חבלת גב". המערער מוסיף כי לגבי קביעתו של ד"ר וולפין בעניין הפגיעה בצוואר, אותה כן אישר ד"ר וולפין, אך ללא נימוק, מכך הוא למד כי ד"ר וולפין המליץ להכיר בפגיעה זו על סמך תלונותיו של המערער והרישום שנעשה בחדר המיון ולכן לדעתו כך גם צריך היה לקבוע לגבי הפגיעה בגב, שהרי גם אודותיה ניתן למצוא ברישומים הרפואיים. המערער טוען כי העובדה שחלף פרק זמן נוסף מאז הטיפולים שקיבל בבית חולים רמב"ם ביום הפגיעה ועד שאובחנו הממצאים בגבו לא צריכה להשפיע על עצם הההכרה בפגיעה. שני המומחים מציינים כי מדובר בהגבלות בצורה קלה בתפקוד ולכן יש לקבל טענתו שהמשיך לתפקד עם מגבלות כנ"ל עד שמצבו החמיר ונזקק לטיפול. לצורך הכרעה יש להסתמך על תיעוד ראשוני ולא לדון בשאלה כעבור כמה זמן נזקק המערער לטיפול נוסף. המערער בטענותיו מדגיש כי עובר לתאונה לא סבל מכאבי גב כלשהם ובנסיבות כפי שתוארו לעיל, כאשר אין שום אירוע חריג, מלבד התאונה, יהא זה מוצדק לקבוע שהתאונה גרמה לפגיעה בגב התחתון. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות בשל העדר קשר סיבתי רפואי בין החבלה לבין כאבי הגב של המערער. טענתו זו סומך המשיב על מס' ממצאים עובדתיים: א. אין שום תיעוד רפואי על כאבי גב ביום החבלה. הרופא בחדר המיון קבע לאחר שערך בדיקה גופנית למערער כי: "נפגע בת.ד..... - נחבל בשתי ידיו בצווארו ובישבנו ....." קרי: לפי תעודת חדר המיון לא נמצאו אז הגבלות בתנועות הצוואר והגב. ב. יום לאחר התאונה בתאריך 09/11/95 המערער פנה לד"ר סוזאנה גילבורד בקופת חולים והתלונן בפניה על מס' פגיעות עקב תאונת הדרכים אך בין תלונותיו לא הייתה כל תלונה על פגיעה בגב. ואכן גם ממצאי בדיקה זו לא מזכירים פגיעה בגב ובצוואר. ג. ממועד התאונה לא התלונן המערער במשך 4 שנים על כאבי גב ואין כל תיעוד רפואי על כאבי גב במשך תקופה זו. רק בשנת 1999 (לאחר 4 שנים) פונה המערער לראשונה לרופא אורטופדי בתלונות על כאבי גב. ואת האמור לעיל אישר המערער במהלך עדותו בבית המשפט. המשיב בטיעוניו מסתמך על חוות דעתו של ד"ר וולפין שקובע שהתיעוד הרפואי הוא זה שקובע ומאחר שלא נמצא כזה אין עדות לקשר האמור. המשיב מציין כי ד"ר קרת, תוך כדי התייחסות לחוות דעתו של פרופ' וולפין, מתייחס לדו"ח הפציעה שצירף לתצהיר המערער, אך מתעלם מכך כי לא מדובר באבחנות של מומחה רפואי שאמורות להיות אלה הקובעות לעניין של קשר סיבתי רפואי. לדעת המשיב, דעתו האישית של ד"ר קרת ודבריו מבוססים על הנחות שלא הוכחו כנדרש על ידי הסבר או פירוט ו/או צירוף אסמכתאות. מתעודת חדר המיון בנוגע לתנועות הגב התחתון נקבע: " .... רגישות מעל עכוז שמאל ללא הגבלה בתנועות גב - כיפוף וישור ותנועות צדדיות". דהיינו, נקבע מפורשות כי נמצאה רגישות מעל העכוז השמאלי ללא כל הגבלת תנועת הגב וזהו ממצא המחזק את טענת המשיב בנוגע להעדר קשר סיבתי בין החבלה לבין כאבי הגב התחתון. ממצאי בדיקת ה- CT, שעבר המערער, ביום 09/04/99 אינם רלוונטים ואינם מלמדים על קשר סיבתי בין החבלה לכאבי הגב בלא שניתן הסבר רפואי לקשר הסיבתי כאמור. לעניין דו"ח הפציעה טוען המשיב כי המערער בעצמו הוא שמילא אותו, מס' ימים לאחר התאונה ולכן לא ניתן להתייחס לכתוב בדו"ח הלז כאיבחון רפואי הקובע לעניין הקשר הסיבתי בין החבלה לכאבי הגב ויש להתייחס רק לבדיקת האורטופד בחדר המיון מיד לאחר החבלה כאבחנה רפואית הקובעת ובה נשללה פגיעה בגב התחתון. ובנוסף טוען המשיב כי תלונותיו של המערער אינן יכולות להיחשב כתיעוד רפואי על חבלת גב לצורך הוכחת הקשר הסיבתי. כתגובה לטענת המערער בנוגע לקשר בין הקביעות הרפואיות של ד"ר וולפין הנוגעות לצוואר לבין אלה הנוגעות לגב התחתון טוען המשיב כי אין לכך אחיזה בחוות הדעת. ולגבי טענת המערער כי עצם העובדה שנכות מופיעה בזמן שירות ולא לפני כן מחייבת את המסקנה שהיא נגרמה עקב השירות אינה עומדת לטענת המשיב במבחן החוק וההלכה הפסוקה. יש להוכיח קשר סיבתי ולא קשר כרונולוגי. היבט רפואי - חוות דעת מומחים 5. מטעם המערער מוגשים חוות דעתו של ד"ר דוד קרת מיום 28/08/00. מטעם המשיב מוגשת חוות דעתו של ד"ר וולפין מיום 02/02/00 וחוות דעת משלימה מיום 22/12/00. ד"ר קרת בחוות דעתו טוען כי ד"ר וולפין טעה בחוות הדעת במספר מישורים: א. בדו"ח הפציעה מיום 08/11/95 נרשם במפורש: "אברי גוף שנפגעו צוואר, ישבן וגב תחתון, יד שמאל ורגל שמאל" לא כפי שציין ד"ר וולפין בחוות דעתו כי: "אין שום תיעוד על כאבי גב ביום התאונה". ב. בחדר המיון נבדקו תנועות בגב התחתון. ג. פגיעה בדרך האמורה, לדעתו מן המקובלות ומן הידועות היא שהגב התחתון ואל האורטופד הבודק לשלול נזק לגב התחתון. במקרה שלפנינו רק בעקבות ההחמרה במצב המערער, בוצעה בדיקת ה- CT שתוצאתה מורה על בלט נרחב דיפוזי בגובה L5-S1. מכל זאת מסיק ד"ר קרת כי יש לקבוע ללא ספק ובאופן חד משמעי כי נותרה נכות בשיעור של 10% בשל ההגבלה הקלה בתנועות הגב שנגרמה בתאונה שארעה ב- 08/11/95. יצויין כבר כאן כי קביעת אחוזי הנכות אינם רלוונטים לנושא הערעור שהרי אין חולק כי קביעת דרגת נכות מסורה לוועדה רפואית ואילו וועדה זו דנה אך בנוגע לחלוקת בשאלה אם יש קשר של גרימה או של החמרה בין הפגימה בגב התחתון לבין התאונה הנ"ל. 6. ד"ר וולפין, מטעם המשיב, בחוות דעתו מיום 02/02/00 קובע כי המערער נחבל בצוואר ולא נותרה לו נכות של צוואר עקב תאונה זו ולכן לדעתו מצבו תואם לנכות צמיתה בשיעור של 1% ויש להפנותו לוע"ר בגין זאת ובנוסף קובע כי אין שום תיעוד על חבלת גב בתאונה זו ועל כן הוא אינו מוצא תימוכין לקשר בין התאונה הנ"ל לכאבי הגב. בחוות הדעת המשלימה, שנערכה על ידי ד"ר וולפין מיום 22/12/00 מציין כי גם בחוות הדעת של ד"ר קרת מיום 28/08/00 הוא מצטט את ממצאי תעודת המיון לפיה נמצאה רגישות מעל העכוז השמאלי ללא הגבלות תנועות הגב וללא הגבלת תנועות הצוואר. ההיבט המשפטי 7. הגדרת המונח "נכות" בחוק הנכים מהווה נקודה מרכזית בדיון בהכרה על פי חוק הנכים. הגורם המרכזי הגלום בהגדרה זו היא הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. ס' 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959, מציב שתי דרישות מהותיות לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה / מחלה להיווצר תוך כדי השירות כלומר במסגרת השירות הצבאי. ב. הפגימה/ המחלה צריכה להיות עקב השירות הצבאי דהיינו, קשורה בקשר תוצאתי לשירות. השאלה אם הפגימה נגרמה "תוך" שירותו הצבאי של התובע אם לאו, הינה שאלה עובדתית של נקודת מקום וזמן במהלכה אירע האירוע אשר גרם לנכות. המרכיב השני בשאלת הקשר הסיבתי בהגדרת הנכות היא כי האירוע אירע עקב השירות כלומר, דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגיעה. קשר תוצאתי של סיבה ומסובב נבחן בכל תביעה המוגשת לקצין התגמולים. בית המשפט העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". השאלה היא האם הפגיעה הקונקרטית הייתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו המערער לא היה אותה שעה שוטר אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי השירות ולנסיבותיו. באשר לנטל ההוכחה שעל המערער להוכיח כי המחלה / הפגימה נגרמה או הוחמרה עקב השירות יש לפנות להלכת רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203) הדנה בנטל ההוכחה ואף מאבחנת בין שירות קצר כגון: סדיר, מילואים לבין שירות ארוך כגון: קבע בצה"ל או שירות במשטרה. במקרה שלפנינו מדובר בשירות ארוך ולכן: "הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני על שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיין המיוחד של השירות הצבאי אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה... כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך אין די בתנאים הכלליים של השירות על מנת להעביר את נטל הראיה כאמור, העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה" (עמ' 214 לפסק הדין). על המערער מוטל נטל ההוכחה בעניין הקשר הסיבתי בין השירות לנכות, וכך נקבע בע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה, פ"ד מד (3) 646: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול עפ"י חוק הנכים, רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... אלא שבחוק הנכים לא קיים סעיף דוגמת סעיף 2 ב' לחוק שבפנינו ועל כן מוטל על הנכה התובע תגמול ושיקום עפ"י אותו חוק להוכיח את תביעתו כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאת "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להידחות". לעניין מידת ההוכחה בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט פ"ד מה (5) 203 נאמר: "לענין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של השופט בך בר"ע 187/83 הנ"ל, לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. כדבריו שם (בע"מ 366)... מסכים גם אני לדעה כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי כי מתקבל על הדעת שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אכן לא הייתי מסתפק בפחות מזה". דיון ומסקנות 8. ומן הכלל אל הפרט. המערער שירת שירות ארוך ולמעט אירוע זה של תאונת הדרכים מיום 08/11/95 לא הוכיח כי היו אירועים חריגים נוספים. השאלה המתבקשת היא האם יש קשר בין הממצאים הרפואיים שנתגלו אצל המערער עובר להגשת תביעתו למשיב לבין האירוע הנ"ל. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וכן עיינו במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת שצורפו והגענו למסקנה כי קיים קושי להראות קשר של סמיכות זמנים בין התאונה לבין הממצאים שנתגלו אצל המערער כ- 4 שנים לאחר התאונה המסקנה אליה הגענו היא כי המערער לא הוכיח קשר כזה לא מן הצד הרפואי ואף לא מן הצד העובדתי. 9. לאחר התאונה משנת 85 ולאחר ששוחרר מבית החולים עוד ביום התאונה כאשר בתעודת חדר המיון נכתב כי המערער "...נחבל בשתי ידיו בצווארו ובישבנו" ונקבע לו המשך טיפול ומעקב בקופת חולים. ובתעודה הרפואית שנערכה על ידי ד"ר סוזאנה גילבורד בקופת חולים יום למחרת לא הוזכרה תלונה על פגיעה בגב ולאור העובדה כי במשך 4 שנים המערער לא פנה לרופא להתלונן על כאבי גב. וזאת אנו למדים מהעובדה כי לא נמצא תיעוד רפואי שמלמד על קשר בין כאבי הגב לבין התאונה. סיכומו של דבר לא שוכנענו מגירסת המערער, בין היתר כפי שתוארה בפרטיכל מיום 15/06/01 שקיים קשר מבחינה רפואית ועובדתית, כי התאונה הנטענת משנת 85, גרמה לפגימה/מחלה הגבית נשוא הערעור. המערער מסתמך על רע"א 8001/98 קצין התגמולים נ' ז'בטני פ"ד נג (1) 711 בו בית המשפט העליון דוחה את ערעורו של קצין התגמולים ומשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. אך המשיב טוען כי אין להשוות בין המקרה בו עסקינן לבין מקרה ז'בטני וזאת משום שבמקרה ז'בטני בית המשפט המחוזי שם דגש על התיעוד הרפואי מיד לאחר התאונה. ואמנם הדין עם המשיב, במקרה ז'בטני הנ"ל נאמר כי: ".... לאחר התאונה מופיעה במסמכים הרפואיים התייחסות מפורשת לאזור עמוד השידרה המותני", ואילו במקרה שלפנינו אין כל תיעוד רפואי בנוגע לכאבי גב מיד לאחר החבלה אלא רק לאחר 4 שנים, כאמור לעיל. כמו כן, המערער מסתמך על הדעה שהובאה בר"ע 187/83 רדושינסקי נ' קצין התגמולים פ"ד לז(4)366 אך מן הראוי להזכיר כי לעניין נטל ההוכחה, הובעה עמדה מאוחרת יותר בפסה"ד בפרשת רוט ע"א 472/89 הנ"ל (פסה"ד ניתן ב 7.10.91), ונתקבלה דעתו של כב' השופט בך כי: "אין די בהצבעה של אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי... די אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". באשר למחלוקת הרפואית בין ד"ר וולפין לבין ד"ר קרת, אנו מעדיפים לקבל את ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר וולפין כי אינו מוצא תימוכין לקשר בין התאונה הנ"ל לכאבי הגב התחתון. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. משטרהעמוד השדרהצווארכאבי גב / בעיות גב