התחזות מתמחה לעורך דין - תביעת לשון הרע

פורסמו במקומון של מעריב, "זמן חיפה" המופץ באזור חיפה שתי כתבות אשר ייחסו לתובע מעשי התחזות כעורך כדין, והופעה בביהמ"ש בתקופת התמחותו ללא נוכחות מאמנו וללא אישור ביהמ"ש כנדרש על פי סעיף 37 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בגין פרסומים אלה הגיש התובע כנגד הכתב, העיתון ועורכו, תביעה זו, שעילתה פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). התובע טוען בתביעתו כי באמירות אשר נאמרו בנוגע אליו בכתבות, צוטטו בשידורי רדיו ואף פורסמו באתר האינטרנט של מעריב, אין אמת וכי הן נעשו במכוון על מנת לפגוע בו ובמשפחתו, ולחילופין - נעשו ברשלנות, ותובע פיצויים בסך 500,000 ₪, ולחילופין - פיצויים ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7(ב) או 7(ג) לחוק. כיום התובע הינו עורך דין, אולם בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו עבד התובע, בתפקיד מתמחה. פרסום בו מיוחסים לאדם עבירה על חוק לשכת עוה"ד, הטעייה מכוונת של ביהמ"ש והתחזות כעו"ד, נכלל, ללא ספק, בהגדרת "לשון הרע" אשר בסעיף 1 לחוק, שכן פרסום כזה עלול להשפיל אותו אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם [ס"ק (1) לחוק], לבזות אותו בשל התנהגות המיוחסת לו [ס"ק (2) לחוק], לפגוע בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [ס"ק (3) לחוק]. המבחן לפיו יש לקבוע אם הדברים שפורסמו הם לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי - מבחן הקורא הסביר. אין מדובר בפרשנות משפטית אלא בהערכה כיצד תקבל החברה את האמור בפרסום [ע"א 466/83 שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט(4), 734, עמ' 739; ע"א 534/65 מ' א' דיאב נ' ז' צ' דיאב פ"ד כ(2), 269 עמ' 274; ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לא(2), 281, עמ' 300] ודומני שאין צורך להכביר מילים בענין האופן השלילי בו נתפסים מעשים מסוג זה בציבור. טענתם העיקרית של הנתבעים, לגופו של ענין, היא כי האמור בכתבות הינו אמת וכי יש בפרסומים ענין ציבורי ולפיכך עומדת להם הגנת "אמת דיברתי", על פי סעיף 14 לחוק, הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כן טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנת תום הלב אשר בסעיף 15(2) לחוק שכן הפרסומים נעשו בקשר לענין ציבורי חשוב, ועל עיתון מוטלת חובה "חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסמם. בנוסף נסמכים הנתבעים על הגנת תום הלב אשר בסיפא של סעיף 15(6) לחוק הקובעת: "הפרסום היה בקורת על ... פעולה שעשה (הנפגע) בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו ... של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה ... פעולה". לטענת הנתבעים לא חרג הפרסום מגדר הסביר בנסיבות ולכן, ולאור כך שהפרסום "נופל" בגדר סעיף 15 לחוק, עומדת להם חזקת תום הלב אשר בסעיף 16(א) לחוק. עוד טוענים הנתבעים טענות שונות כנגד הפיצוי הנתבע. דיון והכרעה; הגנת "אמת דיברתי" - "מקורותינו מציינים, כי 'לשון הרע הורגת', וכי כל המלבין פני חבריו ברבים 'כאילו שופך דמים'". כך צוטט בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840. ויש הגורסים כי שמו של האדם מהווה זכות יסוד והוא מוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה: רע"א 3614/97 - דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית פ"ד נג(1), 26 , עמ' 51-52. לפיכך מקובל כי, הגם שמדובר במשפט אזרחי בו דרושה הוכחה על פי מאזן ההסתברויות (לכאורה - 51%), משקל ההוכחה של הגנת "אמת דיברתי" יכול שיהא כבד יותר מאשר 51% אשר במשפט אזרחי רגיל, וייבחן אל מול משקלה וחומרתה של האמירה ופגיעתה. הכלל הוא, כפי שסוכם בע"א 670/79 - הוצאת עתון הארץ בע"מ ו-2 אח' נ' בצלאל מזרחי פ"ד מא(2), 169, עמ' 186-187, ש"אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה". מידת ההוכחה הדרושה לטענת "אמת דיברתי" איננה, איפוא, כזו הנדרשת במשפט פלילי, אלא זו הנהוגה במשפט אזרחי, אולם כמותה תישקל על פי השכל ישר ומהות הראיות, תוך מתן משקל למהותו וחומרתו של הנושא ושל הפגיעה (שם). בית המשפט קבע כי הונחה תשתית ראוייה לקביעה כי הפרסום, למעט הופעת התובע בגלימה וענין השר, היה אמת וכי הגלימה והשר הינם "פרטי לוואי" אשר אינם פוגעים בכך, מה גם שענין הגלימה אושר בתגובה הרשמית הראשונה של הדוברת ופורסם תיקון בכתבה השניה. כן קבעתי כי היה בפרסום ענין ציבורי, ולפיכך עומדת לנתבעים הגנת סעיף 14 לחוק. בנוסף קבעתי כי עומדת לנתבעים הגנת סעיפים 15(2) ו- (6) לחוק, שכן הפרסום נעשה בנסיבות האמורות בהם, בתום לב, ולא חרג מן הסביר. לאור כך דין התביעה להידחות ומתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק. בילת המשפט דחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. התחזותהתמחות (במשפטים)עורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה