פסק דין בפני תביעה בעילת פרסום לשון הרע. נשוא הפרסום היא כתבה שפורסמה ביום 11.6.04 במקומון "זמן השרון" (להלן: הכתבה, המקומון), היוצא לאור בהוצאת הנתבעת 1. הנתבע 2 הוא עורך המקומון (להלן: העורך) והנתבעת 3 היא מי שיזמה וכתבה את הכתבה (להלן: הכתבת). הכתבה (ת/1) משתרעת על כפולת עמודים עם תמונת ענק צבעונית במיקום מרכזי במקומון, לה רצופים שלושה עמודים נוספים. כותרת הכתבה, המתנוססת באותיות קידוש לבנה על גבי התמונה, היא: "שלום, קוראים לי נורית ואני מאכילה כפייתית". המלים "מאכילה כפייתית" גדולות פי שלוש מיתרת הכותרת, ומימדיהן 5 ס"מ לגובה ו-20 ס"מ לרוחב, כשהאותיות הלבנות מובלטות על גבי הרקע הכחלחל של התמונה. בתמונה דנן נראית התובעת, פניה אל המצלמה, כשהיא משתופפת ומאכילה קבוצת חתולי רחוב. בפינה הימנית התחתונה של התמונה מופיע הכיתוב: "נורית דיין, מאכילה כפייתית. "אכפת לי מחתולים כמו שאכפת לי מבני אדם"". משמאל לתמונה מופיעה כותרת משנה: "החלטת בג"צ בשבוע שעבר, שלפיה אסור יותר לחסל חתולי רחוב, הוציאה את מאכילי החתולים לרחובות * נכון, אמנם הם תמיד היו ברחובות, אבל הם תמיד עשו זאת בסתר בגלל השכנים הזועמים * עכשיו, עם הסימפטיה שהם קיבלו מאהרון ברק, הם מרגישים לוהטים על הגג * תשע נשמות? אנחנו ספרנו יותר". הכתבה פותחת בסיפור מעשה על "רונית (שם בדוי), בת 35, נחשבת לאשה שהבלי העולם הזה לא מעניינים אותה. עולמה הרוחני והגשמי נסוב סביב חתולים - בעיקר חתולי רחוב. בני האדם, תמיד נהגה לומר, פשוט שיעממו אותה. לא פלא שעם גישה כזאת לחיים, היתה רונית בודדה, ולימים כונתה "רונית המוזרה"". הסיפור אודות המתבודדת התמהונית שהחתולים הם כל עולמה ואמה מיואשת מסיכוייה להנשא, מקבל תפנית מפתיעה בכך ש"באחד הימים פגשה באקראי במוזר אחר, והשניים התאהבו", ומסתיים בחתונה שנערכה לשניים, כשכל המשפחה המורחבת, המתקשה להאמין למזלה הטוב של רונית, צופה בהשתאות כיצד לאחר טקס הקידושין והמנה העיקרית, "הכלה החסודה, רונית המוזרה, בשמלה לבנה, באיפור כבד ובתסרוקת מוגבהת, אחזה בידה שקית ניילון פשוטה, כמעט שקופה, עברה בין שולחנות האורחים ואספה מהצלחות את שאריות העוף והבשר". האנקדוטה החריגה ממשיכה בפיסקה הבאה: "רונית המוזרה לא לבד: השבוע, בעקבות החלטת בג"צ לאסור על הרשויות להמית חתולי רחוב, אלא כמוצא אחרון (ראו מסגרת בעמ' 45), יצאנו לרחובות לחפש אחר המאכילים האנונימיים". (הסיפור על "רונית המוזרה" וקטע הקישור יכונו להלן: הפתיח). גוף הכתבה, הנפתח בכותרת המשנה "בחורות בעד חתולים", מורכב מראיונות עם מספר מאכילי חתולי רחוב, ראשונה בהם התובעת, המתארים את מסירותם לחתולי הרחוב המתגוררים בשכונת מגוריהם ואת יחסם הלא אוהד של חלק מהשכנים למעשה ההאכלה. הכתבה עצמה נוקטת לשון אוהדת כלפי המאכילים-המתנדבים, בהם רופאים וטרינרים, וכוללת גם עצות ומידע חיוני למי שרוצה "להתחיל להאכיל". התובעת, צעירה בשנות העשרים לחייה, טוענת כי כותרת הכתבה, המופיעה על גבי תמונתה, והפתיח לכתבה, מהווים לשון הרע נגדה. התובעת טוענת כי לשון הכותרת "שלום, קוראים לי נורית ואני מאכילה כפייתית" מהווה ציטוט ישיר מ"תכנית 12 הצעדים" שהיא תכנית גמילה למכורים מסוגים שונים, כמו נרקומנים, אלכוהוליסטים, בעלי הפרעות אכילה ובעלי אובססיות וסטיות נפשיות אחרות. גם הביטוי "מאכילים אנונימיים" לקוח מאותו ז'רגון. לטענת התובעת, הכותרת והכיתוב המתנוססים על תמונתה, תוך ציון שמה המלא, מציגים אותה כסובלת מדחף כפייתי ו/או בעיה נפשית ו/או העדר יכולת שליטה במאווייה, וכמי שמכירה ומתוודה בדחף זה. לדברי התובעת, היא הסכימה להתראיין ולהצטלם לכתבה, כדי לקדם את נושא האכלת חתולי הרחוב שהיא מאמינה בו, אך בתנאי שפניה לא יראו בתמונה שתפורסם. התובעת טוענת כי התמונה החזיתית שלה פורסמה בניגוד להבטחת הכתבת והצלם, ובהצטרפה לנוסח המשמיץ של הכותרת ולכיתוב שבצד התמונה, יש בה גם משום פגיעה בפרטיותה. מיד עם פרסום הכתבה, ביום 14.6.04, פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה עו"ד מרקס, אל הנתבעים בדרישה לפרסום מודעת התנצלות. הנתבעים היו מוכנים לפרסם את עמדתה (ה"אני מאמין") של התובעת בנושא, מבלי להודות בטענה כלשהי לגבי לשון הרע והפגיעה בפרטיות הנטענות (מכתב עו"ד בלייך מיום 21.6.04). התובעת הסכימה להצעה, ומכתב העמדה של התובעת פורסם במקומון ביום 6.8.04 תחת הכותרת "הכי רגילה שיש", בשטח של כחצי עמוד, כשמעל המכתב מופיעה תמונתה של התובעת כשהיא מאכילה חתול (להלן: הפרסום המתקן). התובעת טוענת, כי אין בפרסום המתקן כדי לאיין או לצמצם משמעותית את נזקיה, הן לנוכח הפער בין גודלו ובולטותו של הפרסום המשמיץ בכתבה לבין אלה של הפרסום המתקן, והן לנוכח פער הזמנים בין השניים. התובעת טוענת לפגיעה קשה בשמה הטוב, ולהשפלתה בעיני סביבתה הקרובה, עד כי דבקו בה הכינויים "כפייתית", "תמהונית" ו"מוזרה". לטענתה, היא זכאית לפיצוי אותו רשאי בית המשפט לפסוק על פי סעיף 7א' לחוק לשון הרע ללא הוכחת נזק, וכן לכפל הפיצוי, לנוכח הכוונה הברורה של הנתבעים לפגוע בתובעת. הנתבעים טוענים, כי אין בכתבה כל לשון הרע על התובעת. לשיטתם, הכתבה אינה מציגה את התובעת באור תמהוני ו/או מטורף, אלא להיפך, מציגה את מניעיהם התרומיים של מאכילי החתולים, לצד הקשיים בהם הם נתקלים, והכל ברוח אוהדת וחיובית כלפיהם. הנתבעים מצטטים התייחסויות חיוביות למרואיינים בגוף הכתבה, כגון תיאורה כצעירה "שונה לחלוטין מהדימוי שדבק במאכילי חתולי הרחוב". הנתבעים אף מתגאים ביצירתם, עד כי שלחו את הכתבה לתחרות נושאת פרסים לתקשורת בנושאי סביבה. עוד הציגו הנתבעים מכתב תגובה לכתבה, שפורסם במדור מכתבי קוראים במקומון, אשר כותבו התייחס אל הכתבה כאוהדת את מאכילי החתולים, והחמיא למקומון על כך. הנתבעים מכחישים, כי התובעת התנתה את שיתוף הפעולה עם הכתבת באי פרסום תמונתה החזיתית. נהפוך הוא, היא הסכימה להצטלם, כשפניה למצלמה, תוך מסירת פרטיה המלאים. טענה נוספת בפי הנתבעים, והיא כי הפרסום המתקן נועד לסיים את מסכת טרוניותיה של התובעת, ובא כוחה התחייב בשמה כי בכך יבוא סוף פסוק לפרשה. להלן אדון בפלוגתאות שהעלו הצדדים, כסדרן. א. האם יש בכתבה לשון הרע על התובעת? אין חולק, כי אילו פורסמה הכתבה ללא הכותרת "שלום, קוראים לי נורית ואני מאכילה כפייתית", ללא התואר "מאכילה כפייתית" בכיתוב הצמוד לתמונת התובעת (ובהמשך גם תחת תמונת מרואיין אחר), וללא הפתיח המגולל את סיפורה של רונית המוזרה ומסיים בכך שהיא "לא לבד" - ניתן היה לראות בה כתבה חיובית ואוהדת את פועלם של מאכילי החתולים. ברם, לא כאלה הם פני הדברים בעיני הקורא הסביר והמצוי, המעלעל במקומון ונתקל בכתבה. עיניו של קורא זה מתמקדות בכותרת-ענק המנוסחת כ"וידוי חושפני" של בחורה הסובלת מדחף כפייתי להאכלת חתולים; הוא מזהה בנקל את התובעת כאותה "מתוודה", שהרי זיהויה עם "נורית" שבכותרת עולה בבירור מהכיתוב, כולל שמה המלא והתואר "מאכילה כפייתית", לצד תמונתה. אם בוחר הקורא המסוקרן להמשיך ולקרוא את הכתבה, הרי שהוא נתקל בסיפורה של התמהונית האנונימית שאוספת בחתונתה-שלה שיירי מזון לחתולים. מיד לאחר הפתיח, מתחיל הראיון עם התובעת, המספרת על מסירותה ודאגתה לחתולים. הקורא המצוי של כפולת העמודים הפותחת יסיק, איפוא, כי התובעת מציגה עצמה כמי שיש לה דחף בלתי נשלט להאכלת חתולים, ועל כן יאה לה התואר "כפייתית" ו/או "מוזרה". יתכן כי רושם זה יתוקן, במעט או בהרבה, באם יטרח הקורא לקרוא את הכתבה בשלמותה, וישכיל להבחין ולבדל בין הנימה האוהדת כלפי מאכילי החתולים בגוף הכתבה, לבין הכותרת, הפתיח והכיתובים המעליבים. ואולם, הן בעיניהם של הקוראים שיסתפקו בקריאת כפולת העמודים הפותחת, או עלעול בה, והן בעיניהם של מי שאינם אוהדים את חתולי הרחוב ומאכיליהם - יש בעמודי הפתיחה של הכתבה כדי להציג את התובעת כתמהונית וכפייתית, ואף ככזו המודעת ל"בעייתה". ההסבר לפער בין גוף הכתבה לבין כותרתה, כיתובי התמונות והפתיח, עולה מתוך תצהירי הנתבעים: הכתבת מסרה בתצהירה, כי כוונתה היתה לפרסם כתבה אוהדת למאכילי החתולים, וכי הכותרת והפתיח לא נכתבו על ידיה אלא הוספו ע"י העורך. העורך הצהיר, כי הוא שחיבר את הכותרת, הפתיח והכיתובים, המתמקדים ב"כפייתיות" של מאכילי החתולים בכלל והתובעת בפרט, בסוברו כי "השימוש במונח "כפייתי" אין בו כל משמעות שלילית והוא נועד להציג את מסירותם ואת חוסר רצונם להתפשר של מאכילי החתולים, התורמים מזמנם ומכספם ומקדישים עוצמות רגשיות למשימה הנראית להם חשובה, למרות משבי הרוח הצוננים לעתים מן הסביבה למעשיהם". אינני מקבלת את טענת העורך, כאילו הכותרת, הפתיח והכיתובים "משקפים נאמנה ובצורה ממצה" את תוכן הכתבה. נהפוך הוא: נראה כי העורך קיבל לידיו כתבה "חיובית" ו"אוהדת" מדי לטעמו, ומתוך תפיסה עיתונאית לפיה "צהוב יותר = טוב יותר", ו"חיובי = משעמם", החליט להוסיף לה כותרת, כיתובים ופתיח בוטים ומשמיצים, כדי לעשותה מושכת ומסקרנת יותר. זאת, בעיקר על חשבונה של התובעת, שרגשותיה ותדמיתה הוקרבו למולך ה"רייטינג". אני דוחה את טענתו של העורך, כאילו למונח "כפייתי" אין כל משמעות שלילית. ההפרזה והאובססיה נתפסים בחברה כשליליים בכל תחום, גם כשמדובר בעיסוקים או בתכונות שהינם רצויים וחיוביים אליבא דכולי עלמא. לא כל שכן, כשמדובר בפעילות השנויה במחלוקת בין אוהבי החתולים לבין מי שרואים בחתולים ובהאכלתם משום מטרד בלתי היגייני. במקרה כזה, הצגתם של הראשונים כ"כפייתיים", מרמזת על כך שמקור פעילותם אינו אלא סטיה נפשית או דחף בלתי נשלט. אני קובעת, כי הכותרת הלקוחה מעולמם של המכורים לסמים, לאלכוהול, לאכילה וכיו"ב דחפים כפייתיים והפרעות אישיות, המתנוססת על תמונתה החזיתית של התובעת ובה משולב שמה, מהווה לשון הרע על התובעת, ויש בה כדי לבזותה ולהשפילה בעיני הבריות. לשון הרע מתעצמת כתוצאה מהפתיח, המדגים את מוזרותם וחריגותם הקיצונית של מאכילי החתולים, מוזרות המיוחסת במשתמע לתובעת ול"מאכילים אנונימיים" שכמותה. בגוף הכתבה ובהתייחסות האוהדת שבעמודים הבאים אין כדי לתקן את המעוות, שכן, כפי שנאמר ע"י כב' השופט חשין בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ (פ"ד נה(5) 865): "כותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפירסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפירסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפירסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה (כבענייננו-שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא ציבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצוייה - כולה או חלקה - באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת - למיצער, לעיתים - מעמד משל עצמה, משל היתה חי הנושא את עצמו. ואמנם, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעיתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא, שיש והקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה; כך, למשל, בשל היעדר פנאי לקריאה. ואולם יהיו הטעמים לכך כאשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן למתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן החשיבות היתירה הנוגעת לכותרת רשימה באשר כותרת היא". (...) "יתר-על-כן: אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, גוף הכתבה - גם אם באורח אובייקטיבי יש בה סם-שכנגד לארס שבכותרת - לעיתים לא יהא בה כדי לעקור מליבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו". (כל ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש.) כב' השופט חשין מצטט מדברי מ"מ הנשיא לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ (פ"ד לב(3) 337, 354): "בדרך כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה". (...) "כללם של דברים: לעיתים ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, משל היתה רשימה לעצמה. השאלה אם כך ראוי שייעשה, שאלה תלויית-נסיבות היא, ובהן: דרך ניסוחה של הכותרת; היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה; היותה של הכותרת בוטה במיוחד; עובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה; ועוד. אשר לענייננו-שלנו נאמר, כי הכותרת - בין לעצמה בין בהשוואה בין גודל ועובי האותיות בה לבין גודל ועובי האותיות בכתבה - היתה כחי הנושא-את-עצמו. הכותרת היתה לעצמה והכתבה היתה לעצמה. אם כך למראה עיניים ראשון, לא-כל-שכן לאחר קריאת הכתבה, שלא מצאנו בה עיגון - ולו עיגון רופף - לצעקה העולה מן הכותרת (...)". כב' השופט חשין ממשיך וקובע, בהסכמת עמיתיו למותב, כי כאשר הכותרת המשמיצה איננה חוסה תחת הגנת אמת הפרסום, לא תועיל למפרסם העובדה שתוכן הכתבה גופא הינו אמת: "נזכור את הכלל בדבר המעמד העצמאי שיש להעניק לעיתים לכותרת, ודומה עלינו כי ענייננו יבוא בגדריו של אותו כלל. כך, בבוחננו את גודל האותיות של הכותרת ביחס לגודל האותיות של הכתבה, ובתיתנו דעתנו לתוכנה המרעיש של הכותרת: מרעיש ביחס לכתבה ומרעיש לעצמו. אין ספק כי הנתבעות ביקשו לצוד את עינו של הקורא ולשם כך השתמשו באותיות גדולות במיוחד ובתוכן בוטה במיוחד". לפיכך, נדחתה בעניין פלוס טענת ההגנה של אמת הפרסום. הדברים המצוטטים לעיל הולמים מאין כמותם לענייננו, הן לעניין הבולטות והבוטות של הכותרת, והן לעניין הפער בינה, יחד עם הכיתוב והפתיח שבכפולת העמודים הפותחת, לבין גוף הכתבה (שעיקרו בעמודי ההמשך). לפיכך אני קובעת, כי התוכן ה"אוהד" בגוף הכתבה אינו מטהר את לשון הרע הפוגענית הישירה כלפי התובעת בכותרת ובכיתוב לתמונתה, וזו המשתמעת מהפתיח. ב. האם עומדת לנתבעים הגנת תום הלב החלה על הבעת דעה, לרבות ביטוי מטאפורי-ציורי? טענתם החילופית של הנתבעים היא, כי הכותרת והכיתוב מהווים הבעת דעה או ביטוי מטאפורי-ציורי, שאינו נתפס ע"י הקורא כציטוט מפי התובעת או כדיאגנוזה רפואית, אלא כלשון מליצית וכהבעת דעה המדגישה את מסירותם של "המאכילים האנונימיים". הנתבעים טוענים כי עומדת להם, על כן, הגנת תום הלב, לפי סעיפים 15(4) ו/או 15(6) לחוק, שזו לשונם: "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים , או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". אינני מקבלת טענה זו. לדעתי, הכותרת, הכיתוב לתמונת התובעת והפתיח יוצרים בעיני מרבית הקוראים רושם מצטבר, כי מדובר בהצהרה עובדתית ולא זו בלבד, אלא כזו שבאה מפי התובעת עצמה. לעיני הקורא המעלעל, הכותרת נחזית כוידוי בגוף ראשון, הצמוד לתמונת התובעת, והכיתוב "נורית דיין, מאכילה כפייתית" מעצים את הרושם. העדר מרכאות בכותרת, אין בו כדי להעלות או להוריד בעיני הקורא הסביר. בעיני הקורא הסבלני, הממשיך וקורא את הפתיח, ומגיע לראיון עם התובעת, המספרת על מסירותה לחתוליה, מתחזק הרושם כי מדובר בציטוט של דבריה, שהרי מדובר בכתבה הכוללת ראיונות של מספר "מאכילים אנונימיים". רק הקורא המעמיק, שיקרא את כל הכתבה בתשומת לב מלאה (דוגמת כותב מכתב התגובה), יבין כי אין מדובר בציטוט ואף לא באבחנה פסיכולוגית, אלא ב"קופירייטינג יצירתי" המנותק מתוכן הכתבה. אין ספק, כי רוב הקוראים של מקומוני סוף השבוע אינם נמנים על הסוג האחרון, ועל כן בעיני רוב הקוראים נתפסים הכותרת והכיתוב כציטוט ישיר מפי התובעת. יש בהם ליצור את הרושם המוטעה, כאילו התבטאה התובעת בנוסח המצוטט או בדומה לו, ואין הם נחזים כ"הבעת דעה" או "מטאפורה". זאת ועוד: התובעת איננה דמות ציבורית או פוליטית ידועה, שאישיותה מוכרת לקורא, ועל כן התבטאויות סאטיריות או פארודיות כלפיה מתקבלות בסלחנות, בבחינת הבעת דעה וביקורת במישור הציבורי. התובעת אינה מוכרת לרוב הקוראים, ועל כן הצגתה כסובלת מהפרעה נפשית אינה מתקבלת כתיאור מטאפורי או סאטירי, אלא כלשונה וכפשוטה. ג. האם פוגעניות לשון הרע שבפרסום נשללת עקב "תדמית שלילית קודמת" של התובעת? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מגדיר לשון הרע כ"דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (...)". הנתבעים טוענים, כי מאחר והתובעת, כמו גם מרואיינים אחרים, סיפרו בגוף הכתבה על יחס שלילי מצד שכנים, בו נתקלה פעילותם, הרי ש"זה השם וזו התדמית שממילא דבקו בה עוד קודם לכן", ועל כן אין בלשון הרע הנטענת כדי להוסיף ולפגוע בתדמיתה, כנדרש בסעיף. אין ממש בטענה זו, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. מבחינה עובדתית - יחס שלילי מצד חלק מהסביבה כלפי האכלת חתולי רחוב היא דבר אחד, ואילו תיוג התובעת, אישית, כבעלת הפרעת אישיות התמכרותית, הפועלת תחת דחף לאו-בר-כיבוש, היא דבר אחר לגמרי. תלונתם של התובעת והמרואיינים האחרים על עוינות לפעילותם מצד חלק מהשכנים, אין בה כדי ללמד, ולו כמלוא הנימה, כאילו "דבקו בתובעת" שם או תדמית של "תמהונית" או "כפייתית" קודם לפרסום הכתבה. אשר לציטוט מדבריה של התובעת בפרסום המתקן, לגבי התנכלות חברתית המכתירה אנשים כמוה כ"כפייתיים", "תמהוניים" או "חריגים", הרי שהדברים קשורים בטבורם לפרסום המשמיץ שבכתבה, וודאי שאין הנתבעים יכולים להסתמך עליהם כראיה ל"תדמית קודמת" של התובעת. מבחינה משפטית - הנתבעים אינם טוענים להגנת "אמת הפרסום" ביחס ל"כפייתיות" המתנוססת בכותרת ובכיתוב התמונה, ועל כן ראיות בדבר "תדמית שלילית" קודמת של התובעת, כביכול, אינן יכולות להישמע אלא כנימוק להפחתת הפיצויים, ולא כטענת הגנה מפני העוולה (ראו סעיף 22 לחוק). ד. האם עסקינן במעשה של מה בכך? הנתבעים טוענים כי מדובר ב"מעשה של מה בכך, שאדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה", כלשון סעיף 4 לפקודת הנזיקין. כראיה לכך הם מציינים את העובדה שהתובעת שיתפה פעולה עם המקומון בפרסום המתקן, ואף מסרה לפרסום, כחודש אחרי הכתבה, תגובה לידיעה אחרת בנושא חתולי הרחוב; כן הם מציינים כי הוטרינר ד"ר יובל סמואל, שהיה אף הוא ממרואייני הכתבה וגם לצד תמונתו פורסם הכיתוב "מאכיל כפייתי", לא בא בטרוניה אל הנתבעים והתראיין למקומון בהזדמנות אחרת באותו נושא. אינני מקבלת טענה זו. שיתוף הפעולה של התובעת עם המקומון לגבי הפרסום המתקן לא נועד אלא לצמצם את הנזק שנגרם לה ולשמה הטוב בעקבות הכתבה, ואין הנתבעים יכולים לראות בכך ראיה לכך שלא נפגעה מהכתבה, אלא להיפך. גם מסירת תגובה ע"י התובעת לידיעה בנושא עיקור/סירוס חתולי רחוב, בה צויין כי התובעת היא אחת מהפעילות בנושא מול עיריית כ"ס, אינה מלמדת על כך שלא נפגעה מהכתבה, שכן בעיצומם של אותם ימים התנהלה חליפת המכתבים בין ב"כ התובעת לב"כ המקומון לעניין הפרסום המתקן. אשר להתייחסותו של ד"ר סמואל לכתבה, הרי שהנ"ל מסר תצהיר מטעם התובעת דווקא, בו ציין כי למראה הכתבה ו"הכתרתו" כ"מאכיל כפייתי", חשכו עיניו, והוא אף ראה לנכון להתקשר לכתבת ולהתלונן בפניה על הכתבה הפוגעת ועל השימוש בביטוי "כפייתי". לדבריו, הכתבת התנצלה בפניו מעומק ליבה על התוספות שהכניס העורך, ואף ציינה כי היא כועסת עליו. ד"ר סמואל אף התייחס בתצהירו לתגובות מלגלגות שספג בעקבות הכתבה, הן לגבי עצמו והן לגבי התובעת ו"בעייתה הנפשית". בעובדה, שד"ר סמואל התראיין למקומון בכתבה אחרת בנושא החתולים, אין כדי לסתור את דבריו אלה, שלא נסתרו ע"י הכתבת. יתר על כן, יש הבדל עצום בין כיתוב לתמונה קטנה בשחור-לבן בעמוד השלישי של הכתבה, לבין כותרת ענק הנושאת את שמה של התובעת כ"מאכילה כפייתית" על גבי תמונה צבעונית המשתרעת על כפולת העמודים הראשית של הכתבה. מה עוד, שהיותו של ד"ר סמואל איש מקצוע שמומחיותו בתחום הכתבה, מפחיתה במידת מה מהמשמעות המשמיצה שיש לכיתוב לצד תמונתו, ומרמזת על כך שמדובר בתיאור מליצי. אני סבורה, כי בעיני כל אדם סביר ורגיל, פרסום שמו ותמונתו באופן שפורסמו שמה ותמונתה של התובעת בכתבה, ללא הסכמתו לנוסח ה"ציטוט" שבכותרת ולכיתוב, היתה מהווה פגיעה ועלבון שאינם עניין של מה בכך. קל וחומר, כשמדובר בבחורה צעירה המבקשת לתרום מזמנה וממירצה לקידום נושא הקרוב לליבה, הרי שהצגתה כמעין "מטורפת" יש בה להפוך את פעילותה ללעג וקלס בעיני כל מי שאינם מזדהים עם עמדתה. ה. האם הוכחה פגיעה בפרטיות? התובעת טוענת כי פרסום תמונתה החזיתית בכתבה, נעשה בניגוד להסכמתה, וכי התנתה את שיתוף הפעולה עם הכתבת והצלם בכך שלא תפורסם תמונה חזיתית של פניה. בגרסתה זו תמכה איילת ברש, מרואיינת אחרת שהגישה תצהיר מטעם התובעת, והטענה אף מופיעה במכתב הפניה הראשון שנכתב מטעם התובעת למקומון. מנגד, טענו הכתבת והצלם שוקי יוסף בתצהיריהם, כי לא נאמר להם מעולם מפי התובעת כי אינה מסכימה לפרסום תמונתה החזיתית, וכי אם היתה בקשה כזו - לא היתה כל מניעה או עילה שלא לכבדה, שהרי צולמו גם תמונות דומות של התובעת בפרופיל, ולא היה לאיש מהם עניין בתמונתה החזיתית דווקא. אינני רואה מקום לקבוע מסמרות במחלוקת עובדתית זו (מה גם, שלפי הצעת בית המשפט ובהסכמת הצדדים לא נחקרו המצהירים על תצהיריהם, למעט שני עורכי הדין, ועל כן לא יכולתי להתרשם ממהימנותם). הסיבה לכך היא שבכל מקרה, אינני סבורה כי יש בפרסום תמונת התובעת - כשלעצמה ובמנותק מהתכנים המשמיצים אליהם התייחסתי לעיל - כדי לפגוע בפרטיותה. על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 , כדי שפרסום תצלומו של אדם ברשות הרבים ייחשב בפגיעה בפרטיות, עליו להיות "בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" (סעיף 2(4) לחוק) או "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" (סעיף 2(8) לחוק). במקרה דנן, הצילום צולם בהסכמה ובשיתוף פעולה של התובעת, ואין כל הבדל משמעותי, מבחינה אובייקטיבית, בין פרסומו לבין פרסום צילום של התובעת בפרופיל, שהרי שמה המלא של התובעת מופיע בכיתוב לצד התמונה, וכן בגוף הכתבה, כך שזהותה גלויה. התצלום עצמו אינו משפיל או מבזה כלל, והא ראיה, שבפרסום המתקן פורסם, בהסכמת התובעת, תצלום דומה מאד, חזיתי אף הוא. קיומה של לשון הרע בכותרת ובכיתוב, אין בה כדי להפוך את התצלום ה"תמים", שצולם ברשות הרבים, לכזה הפוגע בפרטיות התובעת. גם אם היתה בין הצדדים התניה - מסיבה כזו או אחרת - שיפורסם תצלום בפרופיל דווקא, הרי שאין בהפרתה כדי להפוך את התצלום החזיתי ל"פגיעה בפרטיות" או ל"הפרת חובת סודיות". ניטול לדוגמא מרואיין, הסבור כי תצלומו בפרופיל אינו מחמיא, ודורש מהעיתון לפרסם בצד הראיון, מבין התמונות שצולמו, את התצלום החזיתי. מסיבה זו או אחרת בוחר העיתון לפרסם את תמונת הפרופיל דווקא. האם תהיה בכך פגיעה בפרטיות או הפרת חובת סודיות? ודאי שלא. לפיכך אני דוחה את הטענה לפגיעה בפרטיות. ו. האם חלים מניעות או ויתור מצד התובעת? הנתבעים טוענים, כי בשיחת טלפון שהתקיימה בין ב"כ התובעת, עו"ד מרקס, לבין ב"כ הנתבעים, עו"ד בלייך, עובר לפרסום המתקן, הושגה "הסכמה שבשתיקה" מצד עו"ד מרקס, לוותר, בשם מרשתו, על כל תביעה עתידית בנוגע לכתבה. על כן, קיימים ויתור ו/או מניעות מצד התובעת להגשת התביעה דנן, ובעשותה כן, עשתה שימוש בחוסר תום לב בהליכי המשפט. התובעת, באמצעות בא כוחה, הכחישה הסכמה או ויתור נטענים אלה. שני עורכי הדין נחקרו על תצהיריהם בנקודה זו. עו"ד בלייך העיד, כי במהלך המו"מ שהתנהל, בכתב וטלפונית, בין שני עוה"ד לגבי הפרסום המתקן, התקיימה ביום 25.7.04 שיחה, בה "הבהיר" לב"כ התובעת כי בפרסום מכתב התובעת ותמונתה "אנו גומרים עניין". לדבריו, ב"כ התובעת לא השיב לו על כך ולא חלק על "קביעתו" זו. משכך, ראה עו"ד בלייך בשתיקה כהסכמה מצד עו"ד מרקס להצהרה דנן, ורשם לעצמו על גבי מזכר של מזכירתו, תרשומת בנוסח: "עו"ד מרקס: מבחינתי הפרסום מסיים את הפרשה" (נספח א' לתצהיר עו"ד בלייך). ודוק: חרף הנוסח הפוזיטיבי-מצטט של התרשומת, עו"ד בלייך אינו טוען כי הדברים הרשומים בתרשומת נאמרו לו ע"י עו"ד מרקס, אלא כי הסיק אותם במשתמע משתיקתו. "אני אמרתי שבזה נגמר העניין ואמרנו שלום ובכך הסתיימה השיחה. כשאדם לא עונה תשובה, שתיקה כהודיה. אם הוא לא היה מסכים, הוא היה אומר" (עמ' 9 לפרוט' ש' 4-5). "פוזיטיבית לא היתה הסכמה לויתור התביעה" (שם, ש' 9). לדברי עו"ד בלייך, מנסיונו הרב כב"כ הנתבעת 1 לעניין טרוניות על הוצאת דיבה, אין הוא נוהג להעלות על הכתב ולהחתים את הצד השני על הסכמה או ויתור על תביעה, במקביל להסכמה על פרסום מתקן, אלא הדברים נעשים תדיר בע"פ. גם במקרה דנן, הוא לא סבר שעליו להערך ולהכין הוכחות לכך שהיה ויתור על תביעה, ועל כן לא ביקש מעו"ד מרקס לאשר לו בכתב את ההסכמה הנטענת. לדבריו, ההסכמה עולה מהגיון הדברים: "אני לא אתן למישהו חצי עמוד בעיתון כדי שאחר כך יתבע אותי". (שם, ש' 2). עו"ד מרקס העיד, כי בכל פניותיו לנתבעים, בהן העלה דרישות להתנצלות ו/או פרסום מתקן, כתב "מבלי לפגוע בזכויות", וכך עשה גם במכתבו מיום 26.7.04, למחרת השיחה הנטענת, (צורף אישור פקס על שיגור המכתב לנתבעת 1). לדבריו, בשיחה דנן נשאל ע"י עו"ד בלייך, האם בפרסום הכתבה המתקנת יהיה כדי לסיים את העניין, והשיב כי הדבר אינו תלוי בו אלא במרשתו. הוא לא התחייב כי הפרסום המתקן יסיים את הפרשה, ובמכתבו שנשלח למחרת היום, בו דרש מעו"ד בלייך כי נוסח הכתבה המתקנת יועבר לעיונו בטרם הפרסום, עדיין מופיע הכיתוב "מבלי לפגוע בזכויות". במחלוקת העובדתית שבין שני העדים, אני מעדיפה את גרסתו של עו"ד מרקס, לפיה אמר לעו"ד בלייך כי ההחלטה אם בכך תבוא הפרשה על סיומה, היא של החלטה התובעת ולא שלו. גרסה זו היא הגיונית ומתחייבת מהזהירות לה נדרש עו"ד המנהל מו"מ בשם לקוח, שאינו יכול להתחייב לוותר על תביעה בשם הלקוח, כל עוד לא ניתנה מראש הסכמת הלקוח לכך. לא הובאה כל ראיה כאילו נתנה התובעת מראש הסכמה לויתור על תביעה באם יפורסם מכתב העמדה שלה, ואין כל סיבה להניח כי עו"ד מרקס היה פזיז או לא-אכפתי והתחייב בשמה לוותר על זכותה לתבוע, מבלי שנועץ בה. גם הפער בין גרסתו בע"פ של עו"ד בלייך לבין התרשומת שערך, עומד לחובתו, לעניין מהימנות ודיוק גרסתו. ואף זאת אומר: המילה "מבחינתי" שרשם עו"ד בלייך בתרשומת, המבחינה בין עו"ד מרקס לבין מרשתו, תומכת לטעמי דווקא בגרסת עו"ד מרקס. זאת ועוד: יש להניח, כי אילו הסיק עו"ד בלייך משתיקתו הנטענת של עו"ד מרקס, כי קיימת הסכמה לויתור על תביעה, היה מבקש ממנו - באותה רוח ידידותית בה התנהלה השיחה - לשלוח לו אישור בכתב בעניין. אינני מקבלת את הטענה, כאילו עו"ד בלייך היה אדיש לשאלת "הכנת ההוכחות". הא ראיה, שעו"ד בלייך מצא לנכון לערוך את התרשומת בנקודה זו. כל בר-בי-רב, קל וחומר עו"ד ותיק ומנוסה כעו"ד בלייך, יודע שלא הרי תרשומת חד-צדדית שערך נציגו של בעל דין, כהרי הסכמה מפורשת בכתב של הצד השני, לוותר על זכות חוקית העומדת לו. לפיכך, אותו הגיון שהוביל את עו"ד בלייך לערוך את התרשומת (הלא מדוייקת) שערך, ואף לשמור אותה ברשותו(!) זמן רב לאחר סיום טיפולו בעניין, היה בהכרח מוביל אותו לבקש מעו"ד מרקס לשלוח לו את הויתור בכתב, אילו אמנם היה לו הרושם, באותה שיחת טלפון, כי קיימת הסכמה לויתור כזה. בעובדה שלא עשה כן, יש כדי להחליש מאד את גרסתו. למעלה מן הצורך אוסיף, שגם אילו קיבלתי את גרסתו העובדתית של עו"ד בלייך, כפי שצוטטה לעיל מהפרוטוקול, לא היה בכך לסייע לנתבעים. אין בשתיקה גרידא, לאחר האמירה הסתמית "ובזה נגמר העניין", כדי להוות ויתור פוזיטיבי על הזכות החוקית והחוקתית של גישה לערכאות, העומדת לתובעת. מבחינת הגיון הדברים, יתכן כי עו"ד בליך קיווה להשיג ויתור על תביעה באמצעות הפרסום המתקן, ועל כן הסכים לדרישת התובעת, אך ברי מהשתלשלות הדברים, כי לא התנה את הפרסום המתקן בויתור כזה. אין לי ספק, כי עו"ד בלייך ידע היטב, שהפרסום המתקן יעמוד לזכות מרשיו בכל מקרה, בין אם תוותר התובעת על תביעתה ובין אם לאו - לעניין צמצום הנזק ואי שלילת הגנת תום הלב (ראו סעיפים 17, 19(4) לחוק); על כן, הנחייתו את מרשיו לבצע את הפרסום המתקן, כפי שנעשה, אינה מאבדת מהגיונה גם ללא הויתור-המשתמע הנטען. לפיכך אני דוחה את טענת הויתור ו/או המניעות. ז. גובה הפיצוי הראוי לפי סעיף 7א' (ב) לחוק איסור לשון הרע, במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. על תכליתו הכפולה של הפיצוי הנפסק בגין עוולת לשון הרע, עמד כב' השופט לוין בע"א 802/87 נוף נ' אבינרי (פ"ד מה(2) 489): "ראשית - ליתן סיפוק לנפגע - הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'" (ע"א 30/72 (1), בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 78/80, 82(2), בעמ' 205)." על מתחם שיקולי בית המשפט בקביעת גובה הפיצוי הראוי, אמר כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (פ"ד נה(5) 510): "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". בהקשר זה מציין כב' הנשיא ברק (שם, בעמ' 526) כי לא הרי לשון הרע הנאמרת בעל פה או בתפוצה מצומצמת, כהרי לשון הרע המתפרסמת על גבי עיתון בעל תפוצה רחבה: "כאשר עיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא רכושי) שהוא גורם. ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר. התנהגותו של העיתון עשויה להגביר את הנזקים והפיצויים... הערך החינוכי והמרתיע... מוצא את ביטויו בעצם הטלת האחריות על העיתון ובחיובו בתשלום פיצוי תרופתי מלא תוך הגברת הפיצוי כאשר התנהגותו הבלתי ראויה של העיתון מגבירה את הנזק". במקרה דנן, מדובר בפרסום פוגעני ומעליב, שייחס לתובעת - צעירה בלתי מוכרת ברבים - כאילו היא מתוודה קבל עם ועדה על היותה לוקה בהפרעה נפשית כפייתית. הפרסום נערך באותיות קידוש לבנה, בצירוף תמונה גדולה, והופץ בתפוצה רחבה באזור מגוריה של התובעת. אין ספק בנסיבות אלה, כי פגיעתו בתובעת, ברגשותיה ובתדמיתה החברתית, היתה קשה, כפי שהעידו התובעת וד"ר סמואל בתצהיריהם. לעניין ההקלה לה זכאים הנתבעים לפי סעיף 19(4) לחוק, בעקבות הפרסום המתקן, ראוי להדגיש כי הפרסום המתקן אינו עומד בתנאי לפיו "ההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע". אמנם, מבחינת שיקולי העריכה העיתונאיים של הנתבעים, הם העניקו לתובעת במה נאותה ולא "קמצנית" להצגת ה"אני מאמין" שלה, אך מבחינה אובייקטיבית יש הבדל עצום בין החשיפה והנראות הציבורית של הכתבה המשמיצה - כפולת עמודים הנושאת כותרת דרמטית על גבי תמונה צבעונית, לבין הפרסום המתקן - טור צנוע על חצי עמוד תחת הכותרת הסתמית "הכי רגילה שיש", עם תמונה בשחור-לבן, אשר יש להניח כי רוב הקוראים, למעט אלה שיש להם עניין רב בנושא האכלת החתולים, יחלפו על פניו מבלי להקדיש לו תשומת לב. מה עוד, שפער הזמנים של כחודשיים בין שני הפרסומים, מחליש מאד את הזיקה ביניהם. לפיכך, אין הפרסום המתקן עומד בתנאי המידתיות הנדרש בסעיף 19(4). א' שנהר, בספרו דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור, 1997, בעמ' 372) הבהיר כדלקמן: "נסיבות קרובות לאלה שבסעיף 19 לא ייחשבו כנסיבות מקילות אם לא יהיה בהן משום קיום כל תנאי הנסיבה המקילה הרלבנטית, כפי שזו מוגדרת בסעיף 19. עם זאת, נסיבות כאלה עשויות ללמד על מידת הנזק שנגרם לתובע או על הקטנתו וכן על תום ליבו של הנתבע, ולאלה יש השלכות על סכום הפיצוי שראוי כי ייפסק". לפיכך, ינתן על ידי משקל מסויים לקולא לפרסום המתקן, תוך שקילת היקף התיקון, המאוחר והחלקי, אל מול ההיקף הרב של הנזק. לעניין טענת התובעת, כי יש לפסוק כפל פיצוי בשל הוכחת "כוונה לפגוע" בתובעת, איני סבורה כי התנהגותם של הנתבעים מגלה "כוונה זדונית ממושכת ועקבית" (כלשון ע"א 30/72 פרידמן נ' עו"ד סגל, פ"ד כז (2), 232) לפגוע בה. לנתבעים או מי מהם לא היתה כל הכרות אישית קודמת עם התובעת ולא היתה למי מהם כוונה לגרום לה נזק תדמיתי, אלא שכאמור תדמיתה ורגשותיה הוקרבו בקלות דעת על מזבח ה"רייטינג". מן הפן החינוכי-הרתעתי של הפיצוי, אני נותנת משקל נכבד לחומרא לעובדה כי לשון הרע שבכותרת ובכיתוב, וזו המשתמעת מהפתיח, הוספה לכתבה ע"י העורך משיקולי "רייטינג" מסחריים ויצירת רושם של כתבה "סנסציונית", ואין בה כל פן עובדתי ואף לא ביטוי של ביקורת עניינית. בדרך כלל, נוהג בית המשפט לאזן - הן בשלב ההכרעה בתביעה והן בשלב קביעת הפיצוי - בין זכות הנפגע לשמו הטוב לבין ערך חופש הביטוי. זכות הציבור לדעת וההגנה על חופש הבעת הדעה, תופסות מקום נכבד בשיקולים להתרת הביטוי הפוגע ו/או להקלה בפיצוי. ברם, כאשר אין ללשון הרע כל ערך חיובי של הבאת עובדה לידיעת הציבור או הבעת דעה ביקורתית, אמנותית, סאטירית וכו', והסיבה לפרסומה היא מסחרית גרידא, יש בכך כדי להצדיק את שימת הדגש על הפן החינוכי-הרתעתי של הפיצוי, שהרי האינטרס של הנתבעים להגדיל תפוצה ולעורר עניין באמצעות כותרות "צהובות" - שריר וקיים כל העת, ובכל שבוע עלול אדם אחר להיפגע ממנו. לאחר ששקלתי את השיקולים דלעיל, אני סבורה כי פיצוי בגובה 20,000 ₪ הינו פיצוי הולם בנסיבות העניין. אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת את הסכום האמור, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ, וכן אגרות המשפט. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3, ללא צו להוצאות, משהוכח כי לא היתה לה יד בחלקים המשמיצים והפוגעניים של הכתבה. לשון הרע / הוצאת דיבהפרסום