פסק דין א. כללי 1. בפניי תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שסכומה ליום הגשתה 200,000 ₪. 2. התובע, יואל לביא, הוא ראש עירית רמלה ופעיל במפלגת הליכוד, ובמסגרת פעילות זו מכהן גם כחבר מרכז הליכוד. ענינה של התביעה ב-4 כתבות שפורסמו בגליון יום שישי, 27/12/02, של עיתון "הארץ" (להלן "הגיליון") תחת שמו של הנתבע 3, ברוך קרא, ובהן הוזכר התובע. כל הכתבות עסקו בהיבטים שונים של הבחירות הפנימיות של רשימת מועמדי הליכוד לכנסת שהתקיימו במרכז הליכוד. אציין כי באותו גליון היו גם כתבות אחרות באותו ענין שבהן לא הוזכר שמו של התובע. כל האזכורים של התובע בכתבות שהן עילת התביעה היו בהקשר לבחירתה של חברת הכנסת (דהיום) ענבל גבריאלי למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת כאשר אותם חלקים שבהם מוזכר התובע דנים במעורבותו הנטענת בבחירה הנ"ל ובקשרים הנטענים בין התובע והעיריה שהוא עומד בראשה, לבין בני משפחת גבריאלי (אביה ודודה). הנתבע 3 היה במועד הרלבנטי עורך העיתון. 3. להלן יובא תאור הפרסומים המהווים את עילת התביעה: בעמ' 4 לגיליון הופיע תרשים תחת הכותרת: "הבחירות המקדימות בליכוד: הפרשיות והקשרים בין המעורבים" (להלן: "התרשים"). ליד תמונת התובע נרשם כי הוא "סייע להגדלת שטחי הבניה של מגדלי השפלה שחלק מקומותיהם נבנו על ידי שוני גבריאלי." בנוסף לאמור לעיל, ליד תמונתו של מר שוני גבריאלי באותו תרשים נכתב כי הינו "עומד בקשרים כלכליים עם רשויות מקומיות בהן עיריית רמלה שבראשה יואל לביא." ליד תמונתו של מר ראובן גבריאלי נכתב כי הוא "אירגן דילים פוליטיים במרכז הליכוד כשהוא מסתייע בין השאר בראש העיר רמלה, יואל לביא". אציין כי הכיתוב מתחת לתמונות בתרשים שבעמ' 4 לגיליון לא נעשה על ידי הנתבע 3 עצמו, ולא הוא ניסח את הדברים. בכתבה בעמ' 2, תחת הכותרת "חשד: ח"כ כץ ניצל משאבי התעשיה האווירית בבחירות לליכוד", נכתב בין היתר: "חבר מרכז ברמלה סיפר אתמול ל"הארץ" כי כץ ניהל משא ומתן עם מיכאל וידל, ראש אחת הקבוצות בסניף, לצורך דיל; אולם, מאוחר יותר אמר שהוא מתכוון לעשות את הדיל עם הקבוצה המתחרה בראשות יואל לביא מכיוון שזה היה רצונו של איש העסקים קובי מימון." 4. התובע פנה אל הנתבעים במכתב מיום 30/12/02 ודרש לפרסם הבהרה בעיתונם לגבי כל הדברים האמורים בגודל ובמקום ראוי ובהוצאה של יום שישי לאחר מכן. למכתב הנ"ל לא נתקבלה כל תגובה וכן לא פורסמה כל הבהרה ו/או התנצלות על הפגיעה בשמו של התובע. ב. עיקרי טענות התובע: 5. התובע טוען כי בגליון מיום 27/12/02 פירסמו הנתבעים 4 פירסומים, המהווים עוולת לשון הרע כלפי התובע. כל פירסום בנפרד, ובמיוחד 4 הפירסומים יחדיו, מציגים כמכלול בנוגע לתובע תמונה מעוותת ושקרית בעלת עוצמת יתר לאור הנסיבות והמציאות במועד פירסום הפירסומים עצמם (תקופת הפריימריז בליכוד). פרוט הטענות הוא כדלהלן: פירסום 1: התובע טוען, כי פירסום 1 בו מופיעה תמונת התובע כחלק מהתרשים שכותרתו: "הבחירות המקדימות בליכוד: הפרשיות והקשרים בין המעורבים", מציג את התובע כמי שמחלק שטחי בניה לחבריו וכמי שמסייע לבחירת בתו של אותו חבר לכנסת. פירסום 1 אינו אמת מבחינת תוכנו וגם הנתבע מודה בחקירתו הנגדית (עמ' 15, ש' 11-12, עמ' 17 , ש' 18-19) כי התובע לא סייע להגדלת שטח בניה (אלא רק להגבהת המבנים), והתובע הבהיר לו זאת עובר לפירסום. פירסום 2: בהמשך התרשים ליד תמונתו של מר שוני גבריאלי נכתב כי הואו "עומד בקשרים כלכליים עם רשויות מקומיות בהן עירית רמלה שבראשה יואל לביא." בהקשר בו פורסם מהווה פירסום 2 בפני עצמו לשון הרע אשר מתעצם יחד עם שאר הפירסומים שמאזכרים את התובע בגליון נשוא תובענה זו. פירסום 2 אינו מוגן בטענת "אמת דיברתי" שכן הנתבעים לא הראו קיומם של "קשרים כלכליים" בין שוני גבריאלי לבין עירית רמלה אלא קשרים כלכליים על פי הנוהל הרגיל, ולא כאלו אשר פירסום 2 מרמז לקיומם בהקשר הדברים. פירסום 3: בהמשך התרשים ליד תמונתו של מר ראובן גבריאלי נכתב כי הוא חשוד בשורת עבירות צווארון לבן וכי: "אירגן דילים פוליטיים במרכז הליכוד כשהוא מסתייע בין השאר, בראש העיר רמלה יואל לביא." לטענת התובע פירסום 3 לפיו התובע מבצע דילים פוליטיים מהווה לשון רע בפני עצמו ובעל השפעה מצטברת לאור שאר הפירסומים נשוא התובענה. פירסום 3 אינו מוגן בהגנת "אמת דיברתי" שכן הנתבעים לא הוכיחו כי התובע היה שותף לדילים פוליטיים. פירסום 4: פירסום 4 נעשה במסגרת כתבה שכותרתה: "חשד: ח"כ כץ ניצל משאבי התעשיה האווירית בבחירות לליכוד." לקראת סיום הכתב נכתב כי: "חבר מרכז ברמלה סיפר אתמול ל"הארץ" כי כץ ניהל משא ומתן עם מיכאל וידל, ראש אחת הקבוצות בסניף, לצורך דיל; אולם, מאוחר יותר אמר שהוא מתכוון לעשות את הדיל עם הקבוצה המתחרה בראשות יואל לביא מכיוון שזה היה רצונו של איש העסקים קובי מימון." לטענת ב"כ התובע, הכתבה מרמזת כי התובע נוטל חלק בדילים ועוד בשיתוף עם אישי ציבור שיושרם שנוי במחלוקת. כמו כן נרמז כי התובע לוקח חלק ב"דילים" אשר מוכתבים על ידי אנשי עסקים וממון. פירסום 4 אינו מוגן בהגנת "אמת דיברתי" שכן הנתבעים לא הוכיחו כי ח"כ כץ התכוון לעשות דיל עם התובע על פי רצונו של איש העסקים (מימון) ועל כל אין אמת בפירסום. התובע טוען גם לחוסר תום לב מצד הנתבעים. ג. עיקרי טענות הנתבעים: 6. הנתבעים מכחישים כי איזה מהפירסומים הנ"ל מהווה לשון הרע. בהקשר זה הם טוענים, בין השאר, כי טרם כתיבת הפירסומים נאסף מידע רב וכי מקור הפירסומים הוא התובע עצמו. כן, הם טענו שמדובר לכל היותר בפגיעה של מה בכך שאינה מקימה עילת תביעה. 7. בנוסף, טוענים הנתבעים כי הם מוגנים בהגנת "אמת דיברתי" על פי ס' 14 לחוק שכן מתקיימים שני תנאי הסניף שהינם: אמת בפירסום ובנוסף ענין ציבורי. 8. הנתבעים טוענים כי עומדות להם ההגנות הקבועות בס' 15 לחוק. 9. זאת ועוד, נטען כי מתקיימת בעניינם חזקת תום הלב שבס' 16(א) לחוק, לפיה "הפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". 10. לתובע לא נגרם כל נזק (התובע אף לא הביא ראיה לנזק) ועל כן הוא אינו זכאי לפיצוי. 11. לענין דרישתו של התובע לפרסם הבהרה והתנצלות, מציינים הנתבעים גם כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בכך שכן מדובר בצו עשה שלא ניתן להעריך את שוויו. ד. עיקרי המחלוקת: 12. האם הפירסומים מהווים "לשון הרע" כנגד התובע (כולם יחד או איזה מהם; ובהקשר זה - בין היתר - גם השאלה האם יש להתייחס לכל פירסום בנפרד או למכלול כאל "פירסום" אחד. 13. במידה ואכן יתגלו הפירסומים כהוצאת לשון הרע, האם ההגנות הקבועות בחוק עומדות לנתבעים. 14. אם ייקבע כי ההגנות אינן יכולות לעמוד לנתבעים, יש לדון בסעדים. ה. דיון: 15. כללי ההכרעה המשפטית בבעיות שנוגעות לפירסומי לשון הרע נעשית באמצעות מציאת האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים השונים. מציאת נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נעשית בראש ובראשונה בדבר החקיקה המסדיר את סוגיית לשון הרע, היינו: בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע (להלן: "שנהר"), עמ' 32-31). מקום שבית המשפט נדרש לערוך איזון כזה יתן ינתן מתן משקל מיוחד לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, במיוחד במקרים שהבם נגע הפירסום שבמחלוקת לענין ציבורי או לבעל תפקיד ציבורי (כבמקרה דנן). ראה בהקשר זה דבריו של כב' השופט גל בע"א (ירושלים) 5452/04 עמירם מילר נ. שמואל כהן (תק-מח 2004(4), 1872, עמ' 1876): "כל אימת שמדובר בפירסום הנעשה במסגרת הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקיד ציבורי, יינתן לחופש הביטוי משקל רב יותר בגדרי האיזון האופקי המתקיים בין שתי החירויות (רע"א 531/88 אבנרי הנ"ל, פ"ד מג(3) בעמ' 864 מול ד'; ע"א 6871/99 רינת נ. רום, תק-על 2002(2) 214 בסימן 16 לפסק הדין; ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607, 620-623, סימן 8 לפסק הדין)... עם זאת, ההכרה בתחולתו העקרונית של חופש הביטוי על כל ביטוי, באשר הוא, אינה מבטיחה הגנה מוחלטת לכל התבטאות קונקרטית. היקף ההגנה על חופש הביטוי בכל מקרה ומקרה הוא פרי איזון ערכי, לפי הגורמים הרלבנטיים לו (בג"ץ 5432/03 ש.י.ן - לשיוויון יצוג נשים הנ"ל, בדברי השופט ריבלין)". 16. האם הפירסומים הם בגדר "לשון הרע"? 16.1 המבחן לפרשנות הפירסום לענין היותו בגדר "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ. העצני, פ"ד מג(2) 333, 337): "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים." הפסיקה (ר' למשל ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. חב' החשמל ואח', פ"ד לא(2) 281) הוסיפה וקבעה כי יש לפרש את הפירסום לפי "המובן הטבעי והרגיל של המילים." "הכלל שנפסק לענין פרשנות הפירסום הוא, שהפירסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", שאיננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו" (שנהר, עמ' 110). 16.2 כאשר בוחנים את הפרסומים דלעיל נראה כי יש בהם שני רכיבים עיקריים שלגביהם נטען כי הם עולים כדי "לשון הרע". הרכיב הראשון הוא יחוס מעורבות פעילה של התובע ב"דילים", היינו התארגנויות קבוצתיות מוקדמות שנועדו ליצור תמיכה מאורגנת במועמדות של אדם או כמה אנשים, ובמקרה דנן במועמדותה של חברת הכנסת דהיום ענבל גבריאלי, כאשר אותה התארגנות אינה מונעת משיקולים עניניים טהורים בלבד; ולגבי ענין זה יש חשיבות מיוחדת לכך שמעורבות זו נעשתה בהתקיים "קשרים כלכליים" בין בני משפחתה של המועמדת לעיריה שבראשה עומד התובע. הרכיב השני מתמקד בטענה כי התובע "סייע להגדלת שטחי הבניה" בפרויקט בניה בעיר רמלה שבראשה הוא עומד, כאשר אחד מבני משפחת גבריאלי היה שותף באותו פרויקט. 16.3 אשר לענין ה"דילים" ולמעורבות התובע בהם בהקשר הספציפי הנדון בכתבה, מסקנתי העובדתית לאחר שמיעת הראיות והעיון במוצגים היא כי התובע בהחלט היה פעיל בהתארגנות שנועדה לקדם את הבחירה על-ידי יצירת קבוצה שתצביע עבור המועמדת הרלבנטית. הוא גם לא הסתיר את הדברים בתחילה ואף הסביר כי אם יתכחש להם יחשב "שוטה הכפר", כלשונו. נראה שרק בשלב מאוחר יותר ואולי על רקע מה שהסתמן כאוירה ציבורית ותקשורתית שלילית כלפי אותן בחירות מקדימות לרשימת הליכוד לכנסת באותה עת, אוירה שמקורה לאו דווקא (או לפחות לא רק) בענינים נשוא תביעה זו, החל התובע לחפש דרך להסתייג ממעורבותו בענייני "דילים" בהקשר הרלבנטי תוך שהוא מתאר אותם כענין חוקי אך "מעלה צחנה" ומנסה להציג את מעורבותו כענין שולי גרידא של שיחות לא מחייבות. ראה ע' 7 ש' 25 - 28, ש' 32, ע' 8 ש' 1 עד 5 , והשווה לע' 5 ש' 22 ואילך עד ע' 6 ש' 11. 16.4 לענין זה חשוב לעיין בכתבה שפורסמה ביום 12/12/02, כלומר 15 ימים לפני הפרסומים שבבסיס התביעה שבפניי, באותו עיתון ותחת שמו של אותו כותב (ברוך קרא), שהוגשה כנספח "א" לתצהירו של קרא. על האמור בכתבה זו לא הוגשה תביעה ואין טענה שהאמור שם אינו נכון. באותה כתבה צוטט התובע כאומר שהוא "גאה בעזרה" שלו לבחירתה של גב' גבריאלי למקום ריאלי ברשימה המועמדים של הליכוד לכנסת, וכן צוטט כאומר "אם השיטה מאפשרת את זה אז למה לא לנצל אותה" וכן "היא תשכב על הכביש בשבילנו, בשביל רמלה". משמעות הדברים היא פשוטה: התובע מודה בפומבי בכך שהשתתף בבחירה שנעזרה ב"דילים", גאה בכך, אינו רואה פסול בשיטה ובתוצאה ומאשר שהוא מצפה שמי שנבחרה בשיטה זו ובין היתר בעזרתו אכן תתמוך, לאחר שתיבחר, באינטרסים של אותו ציבור שהתובע נבחר מטעמו לתפקיד הציבורי בו הוא מכהן. בהקשר לנקודה האחרונה אמר התובע בעדותו בבית המשפט כי חשב בזמנו שגב' גבריאלי תפעל לאחר בחירתה לטובת האינטרסים של העיר רמלה שבראשה עומד התובע "משום" שהתובע וחבריו סייעו לה להיבחר (ע' 6 ש'18 - 20). כמו כן ראה נספח ב' לתצהירו של מר קרא, תמליל שיחת טלפון בין התובע למצהיר שגם לגביו לא באה טענה כי אינו נכון, בעמ' 38 לתמליל הנ"ל ש' 19 ואילך, שם מכחיש התובע כי ניהל את הדילים שתמכו במועמדת אולם אומר "אני עזרתי כמיטב יכולתי" והוסיף שהוא לא היחיד שעזר (לבחירתה) אולם הוא גאה בסיוע שנתן לכך. 16.5 אני סבור שבנסיבות אלה אין התובע יכול לטעון שפרסום מעורבותו ב"דילים" שהביאו לבחירתה של גב' גבריאלי למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת עולה כדי פרסום לשון הרע עליו. הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מחייבת שהדברים שפורסמו יהיו בעלי משמעות חמורה בעיני הקורא הסביר. העובדה שהקורא הסביר עלול לחוש אי-נחת או אי-נוחות כלפי התובע בעקבות פרסום מעורבותו ב"דילים" הנ"ל, להסתייג ממנו וממעשיו אלה וכיו"ב, אין די בה כדי להכניס את הענין לגדרה של אחת החלופות הכלולות בס' 1 האמור. לשם כך צריך שהפרסום יהיה עלול "להשפיל...לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג...לבזות...לפגוע באדם במשרתו..." (החלופות הרלבנטיות לעניננו בהגדרה שבסעיף 1 האמור - כל ההדגשות הוספו). עינינו הרואות שהמחוקק בחר בביטויים קשים לצורך ההגדרה, שאם לא כן כל פרסום המעמיד אדם באור שאינו לגמרי ובעליל חיובי ומועיל למעמדו ולתדמיתו יחשב כפרסום לשון הרע ויזכה אותו בסעדים (בכפוף רק להגנות הקבועות בחוק). התובע עצמו הגן, בהתבטאויות בתקשורת שלא הוכחשו על ידו ובין היתר כפי שפורט לעיל, על הלגיטימיות של התהליך המאפשר לאדם להיבחר למקום ריאלי ברשימה לכנסת על-ידי או בעזרת "דילים" במרכז המפלגה, ואמר כי אין פגם בכך שכן "השיטה" מאפשרת זאת. הוא גם הגן בתקשורת על הבחירה עצמה והעיד על עצמו כי סייע בהשגתה לרבות באותם "דילים" שסייעו בבחירה. אין הוא יכול לטעון אחר כך כי עצם הפרסום על היותו שותף ל"דילים" עלול לבזותו, לעשותו מטרה ללעג, לשנאה או לבוז או לפגוע במשרתו. כבר הערתי שחוק איסור לשון הרע מחייב איזון בין חופש הביטוי (לרבות מנקודת ראותו של ציבור הקוראים) לבין זכותו של נשוא הפרסום לשם טוב, וכי כאשר - כבעניננו - עוסק הפרסום בדרך פעילותו הציבורית של איש ציבור נוטה נקודת האיזון יותר לעבר חופש הביטוי. בבואנו ליישם כללים אלה על עניננו אין לנו אלא לומר שלפיהם אין התובע יכול להצליח בטענה כי פרסום היותו שותף ל"דילים" הנ"ל וסיועו לבחירה שנעשתה גם באמצעותם עולה כדי פרסום לשון הרע אודותיו. לא לכך נועד החוק ולא זה האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים. 16.6 השאלה היא האם אותו פרסום שבו נאמר שהתובע "סייע להגדלת שטחי הבניה" ושדודה של גב' גבריאלי מקיים "קשרים כלכליים" עם העיריה שבראשה עומד התובע (תוך אזכור שמו של התובע) הוא בגדר לשון הרע. אני סבור שגם התשובה לשאלה זו שלילית (ללא קשר לשאלת אמיתותם העובדתית של הדברים, שאלה שתידון בהמשך). התובע אינו ראש העיריה הראשון שנאמר עליו כי סייע ליזם להגדיל שטחי בניה. אין בפרסום דבר שממנו ניתן להבין כי הסיוע הנטען נעשה ממניעים אסורים או בלתי כשרים. גם הצירוף של שני הרכיבים דלעיל (ההשתפות ב"דילים" שסייעו לבחירה והסיוע הנטען להגדלת שטחי הבניה) אינו עולה כדי פרסום לשון הרע, שכן אין בדברים בכללותם רמז לשוחד או ל"תן וקח". קל לראות שהפרסום - גם בכללותו - מציג את בני משפחת גבריאלי, בשני ההקשרים דלעיל, בצד ה"מקבל" ואת התובע בצד ה"נותן" וזאת הן לגבי הבחירות המוקמות והן לגבי אותו פרויקט בניה. קורא סביר עלול להסיק כי התובע פעל פעמיים בהזדמנויות שונות ובהקשרים שונים בדרך שהיטיבה עם בני משפחת גבריאלי, אך לא מעבר לכך. העובדה הנ"ל לכשעצמה אולי יכולה לעורר תמיהה בלב הקורא הסביר ואולי גם אי נוחות או הסתיגות כלפי התובע, אך לא מעבר לכך ולא שנאה, בוז, לעג או פגיעה במשרתו. הוא הדין בטענה שלמר גבריאלי "קשרים כלכליים" עם העיריה שבראשה עומד התובע" (ועם עוד רשויות מקומיות): אין בפרסום טענה שה"קשרים הכלכליים" הם בין התובע אישית לבין מר גבריאלי. גם אין טענה כאילו יש אי חוקיות או פסול אחר באותם "קשרים כלכליים" עם העיריה. היכן כאן לשון הרע? 16.7 האם השימוש במילה "פרשיות" בכותרת התרשים יחד עם אזכור שמו והצגת תמונתו של התובע כאחד "המעורבים" באותן "פרשיות", והעובדה שאין מחלוקת כי ההקשר (קונוטציה) של הפרסום הוא שלילי, מביאים את הפרסום לכלל לשון הרע ולו בשל המשקל של הצטברותם זה לזה? תשובתי שלילית. הטעם לכך הוא שגם התובע אמר בעדותו כי בעיניו "דילים" הם ענין שמעלה ריח של "צחנה", אף שלפני הפרסום הודה - גם באזני כותב הפרסומים - שהיה מעורב בפעילות שהביאה לבחירה וסייע להשגתה, ולא טרח לומר שעזרתו לא היתה בדרך של מעורבות ב"דיל" אלא שבאחת ההזדמנויות אף אמר כי סייע כמיטב יכולתו לאותם "דילים"; ודעתי היא שחרף נסיונו לטעון אחרת הרי גם דבריו מעל דוכן העדים מעידים שהשתתף באופן פעיל בפעילות שיש לה סממנים ברורים של התארגנות קבוצתית שנועדה לקדם את מועמדותה של גב' גבריאלי. מכאן שגם אם "דילים" הם ענין שמדיף ריח רע, התובע אינו יכול לטעון זאת לאחר שהיה שותף להם ואישר את עיקרי הדברים גם בפומבי. לעומת הביטוי שהתובע עצמו בחר בו מעל דוכן העדים ("צחנה") בהקשר זה, המילה "פרשיות" צחה כשלג. 16.8 המסקנה מהאמור לעיל היא כי כל שלושת ה"פרסומים" הראשונים, כתאורם בפסק דין זה, אינם בגדר פרסום "לשון הרע" על התובע. עוד אוסיף כי הדברים נכונים הן אם בוחנים את הדברים מנקודת מוצא לפיה מדובר בשלושה פרסומים נפרדים והן אם נראה את שלושת ה"פרסומים" הללו כפרסום אחד, תוך בדיקת השפעתם המצטברת והכוללת של הדברים הנאמרים שם כמקשה אחת. מעל לצורך אוסיף כי לטעמי אכן לא בשלושה פרסומים שונים מדובר אלא בפרסום אחד, וזאת הן משום שמדובר ביחידה אחת של כתיבה ושל קריאה הכוללת כותרת, תרשים וכיתוב מתחת לתמונות הכלולות בתרשים לעיל; והן משום ש"פירוק" הדברים ליחידות נפרדות בודאי שאינו מגביר את הרושם השלילי שהדברים עלולים לעשות על הקורא אלא להיפך: לו דובר בלשון הרע, היה הדבר נובע דווקא מצרוף הקטעים הרלבנטיים באותו תרשים, בכל הנוגע לתובע, ולא מכל אחד מהם בנפרד. 16.9 אשר למה שתואר כ"פרסום הרביעי", אני מודה שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו של התובע. כל שנאמר שם הוא שאדם אחר (ח"כ כץ), שכותרת הכתבה עוסקת בו ובחשדות כלפיו, התכוון לעשות "דיל" עם קבוצה אחת אך לבקשת אדם נוסף ששמו נזכר בפרסום אמר לבסוף שבכוונתו לעשות "דיל" עם "הקבוצה המתחרה בראשות יואל לביא" (התובע). היכן כאן לשון הרע על התובע? הרי הכתבה - הן הכותרת והן התוכן - מתמקדים במר כץ (שלא שמעתי שהגיש תביעה או בא בטענה כלשהיא בגין הפרסום האמור), וזה גם מוקד תשומת הלב של הקורא הסביר. התובע נזכר רק בשולי הפרסום כמי שעליו נאמר שהוא עומד בראש קבוצה מתחרה לקבוצה שבראשות אדם אחר, וכמי שנאמר עליו כי ח"כ כץ אמר שהוא מתכוון לעשות "דיל" עם הקבוצה שבראשות התובע ולא עם הקבוצה המתחרה כפי שתכנן בתחילה משום שזה היה רצונו של מר מימון. לא רק שהתובע מאוזכר בשולי הטקסט ובהקשר משני: גם אין טענה שאותו "דיל" עם ח"כ כץ בכלל יצא לפועל ואין טענה שהתובע עצמו היה מעורב בענין או אפילו ידע עליו. היות התובע עומד בראש "קבוצה" שמישהו רצה לעשות עימה "דיל" אין בו, לכשעצמו, משום לשון הרע בכלל, ומקל וחומר שכך הוא כאשר מדובר במי שהגן על שיטת ה"דילים" באופן פומבי ובתקשורת ואמר שאלולא עשה זאת היה "שוטה הכפר". אגב: אף שהתובע ניסה בתשובותיו לשאלון לטעון כי אין הוא עומד בראש קבוצה או מחנה, בעדותו הודה כי נכון למועד שאליו התיחסו הפרסומים סבר שיש מחנה או קבוצה בראשותו. 16.10 המסקנה היא כי דין התביעה להידחות משום שאין בפנינו פרסום של "לשון הרע". למעלה מן הצורך ומשום שהצדדים התיחסו גם לשאלת ההגנות, אתיחס לכך להלן אף שאין בשאלת ההגנות לכשעצמה כדי לשנות את התוצאה. 17. טענת הגנה על פי ס' 14 לחוק: 17.1 דומה שאין מחלוקת כי היסוד של קיום "ענין ציבורי" בפרסום נתקיים כאן. לא ניתן לטעון ברצינות שאין ענין ציבורי בשאלה איך בדיוק מצליח אדם שאין לו כל רקע ציבורי או פוליטי עד לשבועות ספורים לפני בחירות מקדימות להיבחר למקום ריאלי ברשימת מפלגת השלטון (לפני ואחרי הבחירות) לכנסת, מי היה שותף לתהליך, איך פעל התהליך וכיוצא בזה. 17.2 השאלה שנותרה היא שאלת אמיתות הפרסום. אשר לעצם מעורבות התובע ב"דילים" בכלל ובאלה שסייעו לבחירת גב' גבריאלי בפרט, כבר קבעתי כענין שבעובדה כי התובע עצמו אישר שהיה אכן מעורב בענינים אלה, והכחשתו היא מאוחרת ולא אמינה. אמת היא גם שלמר גבריאלי "קשרים כלכליים" עם רשויות מקומיות ובהן עירית רמלה שבראשות התובע. אגב: אפילו לגרסת התובע חורגים "קשרים" אלה מהמינימום המתחייב מכך שכיזם של בניה בתחומי העיר משלם מר גבריאלי היטלים, אגרות ודמי פיתוח כנדרש בדין. חריגה אחת נובעת מדברי התובע כי הוא משוכנע בכך שהעיריה שבראשותו הצליחה לגבות ממר גבריאלי, כמו גם מיזמים אחרים, יותר מהמגיע לה מיזמים על-פי דין (למותר לומר שהדברים הללו דווקא נשמעים לי בעייתיים; ראה ע'12 ש' 23 עד 28). חריגה שניה מקורה בכך שמדובר בנשיא קבוצת הכדורסל "אליצור רמלה" המייצגת את העיר שבראשה התובע ובמי שנמנה עם תורמי הקבוצה. 17.3 אשר לכיתוב לפיו סייע התובע בהגדלת שטחי הבניה בפרויקט בו היה מר גבריאלי שותף, דומה שכיום אין מחלוקת של ממש שדברים אלו אינם נכונים עובדתית וכי הנכון הוא כי התובע סייע (או בלשונו "פעל לקדם", שבעיני אינה אלא מילים נרדפות ממש למילה "סייע") בקבלת החלטה המאפשרת הגבהת בנינים הכלולים בפרויקט תוך צמצום מקביל בכמות המבנים. התובע טוען כי המהלך היה ללא הגדלה של שטח הבניה הכולל. לצורך עניננו אני מוכן להניח (בלי להכריע בדבר) כי כך הוא. החוק קובע כי שאלת אמיתות תוכן הפרסום תתמקד רק בעיקרי העובדות שבפרסום, ואילו אי נכונותו העובדתית של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" לא תשלול את הגנת ס' 14 (הסיפא לס' 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965). לדעתי השאלה מהו "פרט לוואי" כאמור בס' 14 סיפא לחוק צריכה להיות נדונה ומוכרעת בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו. במקרה דנן ובהקשר שבו הועלה כאן ענין זה, אני סבור שהשאלה אם התובע פעל להגדיל שטחי בניה או רק לאפשר בניית יותר דירות וקומות בכל מבנה, היא אכן פרט לוואי. כך או כך מדובר בתהליך שסופו השבחה בערך הכלכלי של הדירות שתיבננה, ובכל מקרה לא נאמר שהמעשים או תוצאותיהם היו בלתי חוקיים. התובע אמנם אמר כי אין וודאות ש"הגבהת" המבנים אכן תעלה את ערך הדירות, אולם ההגיון מביא בעליל למסקנה זו. התובע אומר כי פעל בכיוון זה משום שרוכשי דירות בשלבים קודמים של הפרויקט (שניבנו במתכונת המקורית של מבנים בני 4 קומות ולא של פחות מבנים בני 8 קומות) התלוננו על הצפיפות שנגרמה מריבוי המבנים. פירוש הדבר שהתובע סבר שהמעבר לפחות מבנים בני יותר קומות ישפר את איכות החיים של הרוכשים. שיפור באיכות החיים של רוכשי הדירות מעלה את ערך הדירות, בהעדר שיקולים שיש בהם לפעול בכיוון הפוך במידה כלשהי ואכן לא הוצגו לי שיקולים נוגדים כאלה. גם אם אני מוכן להניח לצורך הדיון כי בעת שפעל כפי שפעל עמדה לנגד עיני התובע טובת הרוכשים בלבד, עדיין תוצאת מהלכיו היתה לכל הפחות עשויה להיטיב גם עם היזם, כפי שגם הגדלת שטחי בניה עשויה בדרך-כלל, לפחות עד גבול מסוים, להיטיב עם היזם. בהקשר של עניננו נכון, אם כן, לומר שהוכח כאמת שהתובע סייע לשנות את פרטי התכנית שעל-פיה נבנה הפרויקט שמר גבריאלי היה שותף בו באופן שיש בו, מצד התוצאה, כדי להיטיב עם היזמים ובהם מר גבריאלי. זהו ההקשר הרלבנטי של חלק זה של הפרסום, ועל כן בעיקרו של הדבר היה חלק זה של הפרסום בגדר אמת, ורק פרטיו המדויקים של אותו שינוי תכנוני התבררו כבלתי נכונים. 17.4 המסקנה היא כי כל מה שהוגדר כשלושת הפרסומים הראשונים חוסה בצלה של הגנת "אמת דיברתי", ובהקשר זה יש גם לחזור על הדברים שנכתבו קודם לכן לגבי אמיתות הפרסום בדבר "קשרים כלכליים" של מר גבריאלי עם עירית רמלה. 17.5 האם מה שמכונה "הפרסום הרביעי" חוסה אף הוא בצילה של הגנת ס' 14? נטל הוכחתה של טענת הגנה זו, ככל טענת הגנה, מוטל לפתחם של הנתבעים. לא מצאתי שהוכחה אמיתותן של העובדות הכלולות באותו פרסום, אף כי מעניין לציין שחרף חקירתו הארוכה של מר קרא ע"י פרקליטו של התובע, לא נשאל מר קרא כלל(!) על העובדות הכלולות בפרסום זה. אמנם העדר חקירה נגדית אינו יכול, לבדו, לשמש הוכחה של נכונות הפרסום, אך יש בו כדי לחזק את תחושתי כי הפרסום הרביעי לא נתפס כמשמעותי גם על-ידי התובע עצמו. יחד עם זאת ברור כי אין לומר שהפרסום "הרביעי" - לו היה בגדר פרסום לשון הרע על התובע - מוגן תחת כנפי הגנת ס' 14 לחוק. 18. טענת תום הלב: 18.1 הטענה כי יש לשלול הגנת תום לב מהנתבעים לאור הוראת ס' 17 לחוק דינה להידחות. אמנם אין חולק כי ימים ספורים לאחר הפרסומים נשוא התביעה פנה התובע במכתב לנתבעים (נספח ג' לתביעה) ולא נענה, אולם המכתב אינו תואם לדרישות ס' 17 לחוק. במכתב נדרשו הנתבעים לפרסם "הבהרה" כלומר ל"תקן" בעצמם, ובשמם הם, את תוכן הפרסומים. ס' 17 שולל הגנת תום לב ממי שנדרש לפרסם "תיקון או הכחשה מצד הנפגע". אני סבור שמדובר בהבדל מהותי: "הבהרה" היא תיקון של הפרסום בשם ומטעם המפרסם, ואילו ס' 17 מדבר על תיקון או הכחשה בשם ומטעם הנפגע (ראה ושווה לס' 9(2) לחוק המדבר על "תיקון או הכחשה" ללא המילים "מצד הנפגע"). ס' 17 אינו שולל את הגנת תום הלב ממי שסירב לחזור בו בעצמו אלא רק ממי שסרב לפרסם תגובה מתקנת בשם הנפגע, אלא שהתובע כלל לא ביקש זאת. מכאן שס' 17 לחוק אינו חל כאן. 18.2 אשר לחזקות השוללות את הגנת תום הלב שבס' 16(ב) לחוק, אני סבור שאף אחת מהן לא הוכחה על-ידי התובע. לכל הפחות לא הוכח שהנתבעים לא האמינו באמיתות תוכן הפרסומים (ס"ק (ב)(1)), לא הוכח שלא ננקטו אמצעים סבירים לבירור אמיתות הפרסום (ס"ק (ב)(2)), ולא הוכחה כוונה לפגיעה העולה על הנדרש להגנת הערכים המנויים בס' 15 לחוק (ס"ק (ב)(3)). 18.3 נותר אם כן לברר אם הוכחה הגנת תום הלב, שהנטל להוכיחה על הנתבעים. אני סבור שנתקיימו הנסיבות הקבועות בס' 15(2)לחוק, ככל שיש להכיר בחובתו של עיתונאי כחובה חברתית לפרסם ענינים בעלי אופי ציבורי מובהק (ור' ת.א. 2382/90 דרעי נ' גילת; ת.א. (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן); וכן נתקיימו הנסיבות הקבועות בס' 15(4) לחוק, המשתרע בעניננו הן על מעורבות התובע ב"דילים" והן על מעורבותו בנושא השינוי התכנוני בפרויקט הבניה בו שותף מר גבריאלי. 18.4 אני סבור שיש להאמין לנתבע 3 אשר העיד כי עשה עבודת בדיקה ממצה ורחבה לפני הפרסום לרבות שיחת טלפון ממושכת עם התובע עצמו (אשר כבר אז הזהיר כי יגיש תביעת דיבה - ענין מוזר לכשעצמו, אלא שלא תום לבו של התובע עומד כרגע לדיון כי אם תום ליבם של הנתבעים). אני סבור לכן שיש לקבוע כי הגנת תום הלב עומדת לנתבעים לגבי כל הפרסומים נשוא התביעה. 19. הנזק והפיצויים בגינו: לנוכח המסקנות אליהן הגעתי לעיל אינני רואה מקום להתייחס לשאלת הנזק והפיצויים, וכן לדרישה כי ינתן צו המחייב פרסום לפי ס' 9(2) לחוק. אעיר רק כמה הערות: א. אין לקבל את הטענה כי העובדה שהתובע נבחר מחדש לתפקידו הציבורי (בבחירות אישיות) לאחר הפרסום, ואף ברוב גורף וגבוה מזה שבו נבחר לפני כן, מעידה שלא נגרם נזק כלל. לדעתי עצם הפגיעה בשמו הטוב של אדם היא בגדר "נזק", מה גם שס' 7א' לחק מכיר באפשרות לפצות גם את מי שלא הוכיח נזק. על כן לו הייתי קובע שדין התביעה להתקבל, היה עלי לפסוק פיצויים לתובע. אינני רואה לנכון להידרש לשאלות שעניננן גובה הפיצוי שהיה נפסק ואופן קביעתו. ב. כפי שכבר כתבתי, לא בארבעה פרסומים מדובר אלא בשניים בלבד. ג. יתכן שהיה מקום להורות על הפחתת הפיצויים לפי ס' 19(2) לחוק לו דין התביעה היה להתקבל, אך אינני מכריע בכך. ד. הסעד של פרסום לפי ס' 9(2) לחוק אינו הרחבת חזית שכן נזכר כבר בס' 18 לכתב התביעה אף כי כנראה לא שולמה אגרה בגין סעד זה, אך לא זו היתה טענת הנתבעים. אין זה נכון כי מדובר בסעד שאינו בסמכותו הענינית של בית משפט השלום, שהרי "שוויו" של הצו או של הענין נשוא הצו הוא כסכום הפיצויים שנתבעו, סכום שהוא בהחלט בגדר הסמכות. בנוסף, ס' 9 לחוק קובע במפורש כי הסעדים מכוחו יינתנו (אם יינתנו) על-ידי בית המשפט הדן במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע בנוסף לכל עונש או סעד אחר. מכאן כי מדובר בסמכות מיוחדת שהוענקה בחוק עצמו לכל בית משפט הדן בתביעה אזרחית או פלילית בשל לשון הרע, ללא קשר לכללי הסמכות הרגילים. יחד עם זאת, משדין התביעה להידחות ברור שאין להורות על פרסום כאמור. ה. אין בידי לקבל את הטענה שמדובר ב"מעשה של מה בכך" (טענה שנטענה בהקשר לשאלת החבות). ו. סוף דבר: 20. התביעה נדחית לאחר שקבעתי כי בנסיבות הענין אין בפרסומים שעליהם מושתת התביעה משום "לשון הרע" על התובע, ולאחר שקבעתי כי על חלק מהדברים - גם לו היה בהם משום לשון הרע - חלה הגנת ס' 14 וכי על כל הפרסומים חלה הגנת ס' 15. התובע ישלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד יחדיו, בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לשון הרע / הוצאת דיבהראש עירעיתונות