פסק דין עקרי עובדות וטענות הצדדים: התביעה הינה תביעת דיבה שהגיש התובע נגד הנתבע. 1. התובע והנתבע עורכי דין במקצועם, בעברם היו שותפים למשרד עורכי דין שניהלו בעפולה. השותפות הגיעה לקיצה בסוף שנת 98 ובקשה לפרוק השותפות הוגשה לבית המשפט המחוזי. בהמשך העבירו הצדדים את המחלוקות הנוגעות לפרוק השותפות להכרעת בורר, עד אשר הבורר החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי שם מתנהלת ההתדיינות עד היום. בהמשך לטענות התובע כפי שהועלו על ידו בישיבת הבוררות מיום 27/4/01, וביחס אליהם אפרט בהמשך, הגיש התובע ביום 30/5/00 תלונה ללשכת עורכי הדין נגד הנתבע. העתק התלונה המופנית ליו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז צפון צורפה כנספח ב' לתצהירו של התובע מיום 27/4/01 (להלן: "התצהיר הראשון" ו"התלונה" בהתאמה) 2. בתלונה טוען התובע בתמצית כי הנתבע, במהלך תקופת השותפות, ללא ידיעתו והסכמתו, עבד עם חברת גביה תוך ביצוע פעולות שהינם עבירות אתיקה ע"פ חוק וכללי לשכת עורכי הדין. להוכחת טענתו צירף התובע לתלונתו תמונה, שהוצגה בתיק זה כמוצג ת/1, ובה מצולמת הודעה שהודבקה על שלט משרדו לשעבר של הנתבע, עליה נכתב בכתב יד: "עברנו !!!, מעל בנק לאומי קומה 1 טל. 6591299-06, מגן חקירות, עורך דין פיראס ג'ראר". 3. הנתבע נתבקש על ידי לשכת עורכי הדין - מחוז צפון, למסור תגובתו לתלונה ותגובתו הועברה ללשכה (כ"וועד המחוזי") ביום 5/7/00 (להלן: "התגובה"). העתק התגובה צורפה כנספח ג' לתצהיר הראשון. התביעה שבפניי מתמקדת בלשון סעיף 8 לאותה תגובה שתיקרא להלן: "הפרסום"; "8. לצורך ההמחשה, הנטען בסעיף 8 למכתבו מופרך מכל וכל שעה שעד מטעמי (רופא במקצועו) שפעל בסמיכות למשרדי הקודם, ימסור בקרוב עדות בפני הבורר לפיה השלט שצולם ושצורף לתלונה, הודבק על ידי אותו אדם שצילם אותו - לדבריו של עורך דין רובין אותו אדם שצילם את השלט הינו לקוחו ולמעשה מדובר במעשה של הונאה ומרמה חמורים שעה ששלוחיו של עורך דין רובין פועלים בשיטות פסולות על מנת לסבך אותי בפלילים...". 4. לטענת התובע הפרסום, הינו שקרי ומהווה פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"); העובדות הנ"ל שצוינו ע"י הנתבע הינם שקריות בבחינת הוצאת דיבה לגבי התובע. הפרסום פוגע קשות בתובע בשמו הטוב ובמשלח ידו בתור עורך דין ונוטוריון ומשפילו במיוחד בפני הועד המחוזי של לשכת עוכי הדין. לטענת התובע הפרסום נעשה ע"י הנתבע בזדון על מנת לפגוע בתובע ולהשפיע באופן פסול על הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין שלא להגיש קובלנה נגד הנתבע בעקבות תלונת התובע. לטענת התובע בהתחשב במקצועו ושהפרסום נעשה ע"י עורך דין, נגרמו לתובע נזקים רבים המוערכים על ידו בסכומים נכרים ואשר הועמדו מטעמי אגרה על סך 200,000 ₪. התובע עותר בסעדיו לפצוי כספי ולצו שיחייב את הנתבע לפרסם הודעת הכחשה לפרסום וכן לפרסם התנצלות. אציין כבר עתה כי הפצוי הנתבע צומצם למעשה ולאחר הראיות לפצוי הכללי הקבוע בסעיף 7 א (ג) לחוק, לאחר שהתובע לא טען בסכומיו וראיותיו לנזק ממוני שסבל, כתוצאה מהפרסום. 5. הנתבע מלבד שמאשר את דבר הפרסום, שנכתב בתגובתו לתלונה נגדו שהגיש התובע ללשכת עורכי הדין, מכחיש את כל טענות התובע, טוען להעדר יריבות עם התובע ומבקש להחיל בנוגע לפרסום את כל ההגנות הקבועות בחוק; הנתבע טוען לתחולת הגנת סעיף 13 (5) לחוק הואיל ועסקינן בפרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני בורר או סמכות מעין שפוטית כמו כן להגנת אמת בפרסום, ע"פ סעיף 14 לחוק ולהגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, על סעיפי המשנה שבו. לחילופין טוען הנתבע כי לתובע לא נגרם כל נזק ו/או כי הנזקים נגרמו בעטים של מעשי התובע עצמו. דיון ומסקנות 6. שני שלבים מצטברים בבחינת השאלה האם בוצעה עוולה אזרחית על פי סעיף 7 לחוק. השלב הראשון הינו בחינת השאלה האם מדובר בפרסום שיש בו לשון הרע. ההגדרה בסעיף 1 לחוק מורכבת מארבע חלופות כשהחלופה הראשונה היא מעין חלופת סל רחבת היקף והיפה לעניננו. אמת המידה לבחינת לשון הרע היא אוביקטיבית הינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכת הנפגע בעניי הבריות, ולעניננו בעניי מוסדות לשכת עורכי הדין. לצורך גיבוש מעשה לשון הרע אין דרישה כי אדם בפועל הושפל או ביזה אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה זו. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק ו/או אי אמיתות הפרסום. התגובה שנשלחה מהווה פרסום כמשמעותו בסעיף 2 (א) לחוק, כאשר נועדה היא לאדם זולת התובע ואף הגיעה לאדם אחר זולתו (סעיף 2 (ב)(1) לחוק). הפרסום נשוא התיק שבפניי עומד לכאורה כשלעצמו בדרישות האמורות, כשברור הוא שהפרסום היה מכוון לתובע בין אם מיוחסים המעשים לשלוחיו או לעושי דברו. הפרסום מייחס שיטות פסולות לתובע במטרה לפגוע בנתבע, והוא כשלעצמו, בבחינת פרסום פוגע, לכאורה. מכל מקום לא מצאתי לנכון להעמיק ולהרחיב בסוגיה שבנדון משהגעתי לכלל מסקנה כי הפרסום הינו בגדר פרסום מותר על פי הוראת סעיף 13 (5) וסעיף 13 (7) לחוק ועל כן הינו בגדר פרסום אשר לא יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי וכפי שאפרט; 7. הוראת סעיף 13 (5) לחוק מונה בגדר פרסומים מותרים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי; " 13 (5) - פרסום על ידי שופט חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין ושל עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.". ובהמשך בסעיף 13 (7): "13 (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית...". תלונת ו/או טענת התובע כלפי הנתבע לענין הפרת כללי האתיקה, בשיתוף חברת גביה בעסוקיו והתמונה מוצג ת/1 בתמיכה וראיות לטענה זו ומנגד הכחשת הנתבע וטענתו כי מוצג ת/1 נעשה ביוזמת התובע על מנת להכשיל את הנתבע, עלו באופן זהה הן בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 4/5/00, בין הצדדים והן במסגרת התלונה והתשובה לה, ללשכת עורכי הדין. שני ההליכים הנ"ל במאוחד ובנפרד נכנסים לגידרו של סעיף 13 (5), בהיותם פרסום על ידי בעל דין שנעשה תוך כדי דיון, בפני בורר ו/או גוף בעל סמכות מעין שפוטית, (לעניננו ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין). 8. על תוכן ישיבת הבוררות שהתנהלה ביום 4/5/00 ניתן ללמוד מפרוטוקול אותה ישיבה, אשר צורפה כנספח ד' לתצהיר הראשון של התובע; (להלן: "פרוטוקול הבוררות"). על פי פרוטוקול הבוררות טען התובע, במסגרת טענתו השניה, בפני הבורר , כי הנתבע במהלך השותפות הפך את המשרד ללא ידיעתו, כחלק של פעילות חברת גביה וזה בניגוד לחוק וכללי האתיקה. במהלך אותה ישיבה, הציג התובע בפני הבורר צילום שנעשה ע"י לקוחו מעפולה, והמוצג סומן ע"י הבורר כ "צ 1" ותוייק לתיק הבוררות. התמונה הנ"ל - היא מוצג ת/1, בתיק שבפנינו, ונשוא הפרסום בתביעה שבפני. בהמשך אותה ישיבה משיב התובע, יש להניח כתגובה לטענות הנתבע (שאינם רשומים בפורטוקול הבוררות), כי התובע הוא שאחראי לביצוע הצילום באמצעות לקוחו, כי לא הוא ולא לקוחו ולא איש מטעמו, לא תלו את השלט הנ"ל. מכלל התשובה אין ספק מה היתה טענת הנתבע כנגד התמונה גם אם הדברים לא נרשמו. המהלך האמור העולה בפורטרוט מפרוטוקול הבוררות, מהווה את מלוא המסגרת העובדתית והמשפטית נשוא התביעה שבפניי. 9. מעבר לאמור גם הפרסום בפני מוסדות הלשכה, לכשלעצמו, נכנס גם הוא לגדר סע' 13 (5); פניית ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, לתובע, בעקבות תלונת התובע, הינה בבחינת פניית מוסד מעין שיפוטי הפועל על פי סמכות מכח חוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (סדר הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962. לנתבע היתה חובה בדין, ע"פ הכללים הנ"ל, למסור תגובתו לתלונה לרבות לאור הסנקציות הקבועות כנגד מי אשר אינו נותן מענה. מעבר לאמור, ניתן להוסיף כי הפרסום, נשוא התביעה, שנטען ע"י הנתבע במסגרת תגובתו לתלונת התובע בפני לשכת עורכי הדין הינו למעשה חזרה על טענותיו בענין בפני הבורר , טענות עליהם חל ללא ספק סעיף 13 (5) לחוק ונכון על כן להחיל על הפרסום הנ"ל את הוראת סעיף 13 (7) לחוק גם מבלי לדון האם התלונה והתגובה לה בפני הלשכה כשלעצמם, הינם במסגרת דיון בפני ערכאה מעין שיפוטית. 10. אבהיר כי ההגנה המוענקת על פי סעיף 13 (5) לחוק אינה מוגבלת לדברים שנאמרו בפני בעל הסמכות בעת הדיון. למונח "תוך כדי דיון", לצורך סעיף 13 (5) משמעות רחבה המשתרעת גם על כתבי הטענות שטרם הדיון עצמו, וכל הליך או הכנה הדרושים לניהול ההליך לצורך מיצוי ענינם של הצדדים ולצורך שרות ההליך האמור גם אם אינו חלק אנטגרלי של הדיון. בענין זה ראה ע"ר 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין גורן, עורך דין, פסקים מחוזיים נד (1) 441. 11. בקביעת ההגנה שבסעיף 13 (5) לחוק עמדה לנגד עיני המחוקק העקרון הבסיסי והיסודי של ההגנה על חופש בעל הדין לנהל את עניניו בדיון משפטי או מעין משפטי בצורה הולמת וללא כל מורא מבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ולהיזהר מגלישה כלשהי שיש בה פגיעה בזולת. בדיון משפטי או מעין משפטי לא תמיד ניתן להתייחס ליריב בכפפות של משי ולעיתים יש מקום ללשון חדה ובוטה, לצורך העלאת טענה, בפרט טענת הגנה וכך במסגרת נסיונות להוכחתה. 12. אציין כי ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) אינה מוכרת כזכות מוחלטת של בעל דין כאשר השתלחות חסרת רסן ומעצורים המגיעה לדרגה שפלה או בוטה שנעשתה מעבר לנדרש ומעבר למידה, יכול ולא תכנס תחת כנפי החסוי הקבוע בסעיף 13 (5) לחוק, כאשר הזכות לשמו הטוב של הנפגע מפרסום כזה וכן הצורך לשמור על תרבות הדיבור והליכות בסיסיות במהלך דיון יכריעו את הכף. 13. מכל מקום הפרסום שבפניי, הקשרו ומידתו אינם בגדר החריג האמור ויש להחיל לגביו את הגנת סעיף 13 (5); הפרסום אינו חורג מנוסחה של טענת הגנה הנטענת בכתב טענות ולא מצאתי בה השפלה ו/או בזוי מעבר לדרוש להצגת הטענה; הטענה כאמור נטענה כטענת הגנה ובאה כנגד וכתשובה למסגרת עובדתית שהעלה התובע, והמיחסת כשלעצמה לנתבע מעשים שליליים ביותר. סגנון הפרסום ונוסחו אינו חורג מהסגנון הנקוט בין הצדדים שבפניי, וכפי שהוא עולה ונלמד מעיון בכתבי הטענות שבין הצדדים וצרופים כפי שהוגשו בתיק זה. לצורך תכולת הגנת סעיף 13 (5) לחוק, אנני נדרש לשאלה אם הפרסום הינו אמת אם לאו ודי בקביעתי כי הפרסום הוא בגדר פרסום על ידי בעל דין שנעשה תוך כדי דיון בהליך שבפני הבורר ו/'או ועדת האתיקה. 14. מעבר לנדרש, וכקנה מידה המלמד על הצידוק בהעלאת הטענה כטענת הגנה, אוסיף כי מהראיות שהוצגו בפניי, אין מקום לטענת התובע כי לא היה שחר ובסיס לטענות הנתבע, נשוא הפרסום; במסגרת העדויות שנשמעו בפניי הוצגה עדות, ד"ר מחמוד עומרי, שהעיד מטעם הנתבע כי ראה אדם מדביק מודעה על דלת משרדו לשעבר של הנתבע, ולאחר שהנתבע העתיק את כתובתו. עדות זו לא נסתרה, אם כי אין בה ללמד על מעורבות התובע במהלך הדברים. גם עדות הנתבע כי לא היה מעורב מכל וכל במהלך הדבקת המודעה וכי הדברים נעשו שלא בידעתו, לא נסתרו. התובע עצמו בתצהירו השני ובעדותו בפניי אישר כי עשה נסיונות לצלם את המודעה בחנות צילום וכשהנסיון לא צלח חזר והדביק את המודעה. מעשיו האחרונים של התובע נעשו להערכתי בתום לב ואין הם מלמדים מכל וכל על מעשה זדון והכשלה מצידו. ברם, מכלול הנסיבות המפורטות לעיל בצרוף לכך שהנתבע ע"פ ידיעתו לא היה מעורב בהליך תליית השלט כמו גם הסכסוך הנוקב שהיה ועודנו בין הצדדים, הם שהביאו להעלאת הטענה בתגובה לתלונה שהוגשה, ובהקשר זה נכון יהיה לבחון את תוכנה. 15. אוסיף כי באותה מידה היה אפשר לראות בטענה שהעלה התובע בתלונתו כלפי הנתבע והמייחסת לנתבע הפרה של כללי אתיקה ושיתוף חברת גביה בפעילות והכנסות המשרד, בבחינת לשון הרע, אלולי הקשרה, והעלתה במסגרת דיון משפטי כאמור. אציין כי אם לשפוט ע"פ קטעי הראיות לכאן ולכאן כפי שהוצגו בפניי לענין נכונות התלונה מחד וטענת ההגנה מאידך, הרי ישנם צדדים וראיות לכאן ולכאן לשתי הטענות הנגדיות ואין אני יכול לקבוע כי טענה אחת מבוססת יותר מהאחרת. מובהר כי התלונה שהגיש התובע והתגובה לגופן אינן רלונטיות לתביעה שבפניי ומקומן בהליך ברור בפני מוסדות הלשכה. כאמור, אין אני נדרש להכריע בעינן, לשאלת אמיתות גיסה זו או אחרת אלא רק על מנת להצביע על כך שלא הוכח כי הפרסום נעשה במטרה לפגוע או להשפיל במידה כזו המצדיקה את הסרת החסוי הקבוע בהוראת סעיף 13 (5), וכי יש לראות את הפרסום כפרסום הראוי להגנת סעיף 13 (5), כטענה שנטענה כטענת הגנה במסגרת ההליכים שבין הצדדים. סוף דבר 16. לאור המפורט בפסק דיני, אני מכריע כי הפרסום של הנתבע חוסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק והינו במסגרת פרסום מותר על פי הוראות החוק ואינו מהווה עוולה אזרחית ע"פ החוק, גם אילו היו כל העובדות ביחס לפרסום והשלכותיו מוכחות במלואן. בהתאם למסקנה האמורה אינני נדרש להכריע בין גירסאות הצדדים ולקבוע לענין אמינות העדים השונים למשקל הראיות, כשככלל התמקדו רובם ככולם בנסיונות להוכיח את נכונות התלונה של התובע מחד ובהוכחת הגנת הנתבע כי אמת דיבר בפרסומו, מאידך. 17. לסיום אוסיף כי התמונה שנפרסה בפניי באשר לסכסוך שבין הצדדים לדרך התנהלותו והמניעים העומדים מאחוריו, אינה מוסיפה כבוד. כמו כן נותרו בי ספקות באשר למניעי הגשת התביעה כשלצערי אינני יכול לשלול כי התביעה הוותה רק כלי מערכה נוסף, במאבקים שבין הצדדים גם במחיר הטרחת המערכת ואובדן זמן שיפוטי. 18. לסיכום אני מורה על דחיית התביעה; 19. אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. פרסוםעורך דין