פסק דין 1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהגישה התובעת - ילידת 1960, כנגד הנתבעים 2-1 ומבטחתם בביטוח חבות מעבידים, עקב תאונת עבודה שארעה לטענתה ביום 3.12.00 (להלן: "התאונה"), שעה שעסקה בנקיון ביתם. המחלוקת בין הצדדים נסבה הן על שאלת האחריות והן בשאלת הנזק. 2. א. לטענת התובעת - בתצהיר עדותה הראשית (ת/1 - סעיף 4), התאונה ארעה כאשר "תוך כדי עבודתי החלקתי על נוזל שהיה שפוך על מדרגות הכניסה וכתוצאה מכך נפלתי ונחבלתי חמורות בגופי". ב. בטופס ההודעה על תאונה בעבודה (נ/2) כותבת התובעת בפרק תיאור הפגיעה: "נפלטי (כך במקור, ר.ש.) במדרגות". בחקירתה הנגדית אישרה כי היא זו שמלאה את פרטי הפגיעה. לשאלה מדוע לא ציינה שהחליקה על מים, השיבה: "לא חשבתי על זה. אני הייתי עם כאבים איומים של תופת, והמוח שלי לא עבד" (עמ' 6 ש' 24-19). בנ/2 לא מפורט תאריך מילויו והגשתו למל"ל אך התובעת בעדותה טענה שהנתבעת 2 השהתה את מילוי הטופס (עמ' 7 שורות 3-1), כך שסביר כי זה לא מולא בסמוך לתאונה, כפי הרושם שניסתה ליצור בתשובתה בהקשר זה. ג. בחקירתה הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול) תיארה התובעת את נסיבות התאונה ואת הפעולות שבוצעו על ידה עובר לתאונה. "באותו יום סיימתי את כל עבודות הבית וסחפתי את כל המים דרך המדרגות לחצר ... החוצה ומה שנשאר לי לנקות זה את המדרגות והחצר. יצאתי מהדלת, החזקתי את הדלי ביד שלי כדי לרדת ולא היה מעקה ולא היה לי איפה להחזיק. החלקתי מהמדרגה הראשונה למטה". "את כל המים סחפתי למדרגות". "אני הרטבתי את המדרגות עם המים של הבית". "נכון שהמים נזלו על המדרגה אחרי שהעפתי אותם לכיוון המדרגות ואז רציתי לרדת ונפלתי, הכל היה בריכה של מים". "גמרתי את היסוד של הבית, המים של הכניסה הייתי אמורה לשטוף את הכניסה, עם אותה בריכת מים שהבאתי כשגרפתי מהסלון, אחרי שסיימתי לנקות את הכניסה העפתי את כל המים למדרגות ואז רציתי לרדת והחלקתי". "את המגב העמדתי. ירדתי רק עם הדלי... כדי למלא מים". טענות הצדדים במישור האחריות 3. לטענת התובעת אחריות הנתבעים נובעת ממספר מקורות: א. הפרת חובה חקוקה ובכלל זה - כי הנתבעים הפרו את תקנה 3.42 לתקנות התכנון והבניה (בקשר להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, (להלן: תקנות התו"ב) המחייבת התקנת מעקה לפחות בצידן האחד של המדרגות, במהלך המכיל יותר מ- 3 מדרגות - שלא היה קיים במדרגות הנ"ל וכן כי מהלך המדרגות לא היה מחוספס ולא עשוי חומר המונע החלקה. ב. עוד לטענת התובעת - הנתבעים לא הזהירוה מפני הסכנה הקיימת בעבודה על המדרגות המחליקות והרטובות ולא נתנו לה הוראות והדרכות מתאימות בעבודה בניגוד לאמור בתקנות 2 ו- 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות הפיקוח"). ג. בנוסף - מילינה התובעת על כך שהנתבעים לא סיפקו לה נעליים מתאימות וכי בכך הפרו את תקנה 2 ו- 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997). ד. לענין אשם תורם - טוענת התובעת כי אין להחיל עליה אשם תורם ולחילופין ולכל היותר - שיעורו מגיע כדי 10%. ה. במסגרת סיכומיה - זנחה התובעת את הטענה שהעלתה בכתב התביעה, לפיה - חל על התביעה כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". וממילא, דעתי היא כי הכלל אינו חל בנסיבות המקרה דנן, אך לא נדרשתי לטענה שנזנחה (בצדק לטעמי). 4. הנתבעים מצידם מכחישים את עצם קרות התאונה באופן הנטען ומתואר על ידי התובעת. כן הם טוענים כי לא הפרו כל הוראה חוקית וכי לא מוטלת עליהם כל אחריות לקרות התאונה ולנזקי התובעים, הנטענים על ידה והמוכחשים אף הם. לטענתם התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, כי דין התביעה להידחות, וכי לחילופין - יש להטיל עליה אשם תורם שלא יפחת מ- 80%. 5. עוד חלוקים הצדדים כאמור לעיל בשאלת גובה הנזק ושיעור הפיצוי המגיע לתובעת, אם בכלל. דיון שאלת החבות 6. טרם בחינת אחריות הנתבעים לקרות התאונה, יש לבחון כיצד ארעה ומה היו הגורמים לה. 7. תיאור התובעת במהלך עדותה בפני את הפעולות שביצעה לפני הנפילה כמפורט בסעיף 2 לעיל רצוף סתירות: במקום אחד טענה כי סיימה לנקות את הכניסה, העיפה את כל המים למדרגות "ואז רציתי לרדת והחלקתי. את המגב העמדתי. ירדתי רק עם הדלי" (עמ' 9, ש' 25-19, ש' 10). במקום אחר - טענה שהדלי עמד ליד פתח הדלת, וכי נפלה תוך כדי גריפת המים (עמ' 10 ש' 13-10). לאחר מכן - סיפרה שהתכופפה לקחת את הדלי, רצתה לרדת והחליקה (ש' 15). ובהמשך - הדגימה את אופן גריפת המים עם המגב תוך כדי הליכה לאחור כשהמדרגות מאחוריה (עמ' 27-23). ועוד: "יתכן שגרפתי את המים ואז קרתה התאונה. שמתי את הדלי שם וירדתי. מה זה משנה? בוא נאמר שאני מחזיקה את המגב ואת הדלי ונפלתי, מה זה משנה?" (עמ' 11 ש' 2-1). התשובה היא כי משנה גם משנה! שהרי נטל ההוכחה על התובעת לפרט ולהוכיח כיצד ומדוע נפגעה, שאם לא כן - כיצד תבחן חבותם של הנתבעים?! 8. סתירות אלה מצטברות לסתירה שבין תצהיר עדותה הראשית לבין טופס ההודעה על התאונה כאמור בס' 2 לפסק דין זה לעיל. קשה לקבוע חד משמעית האם גירסתה הלא עקבית של התובעת נובעת מחוסר מהימנות כפי שהתרשמתי, או עקב מסירת פרטים שהושמו בדיעבד בפיה או פרי דמיון והתגבשו לכלל גירסה שאינה בהכרח משקפת את שאירע באמת, או עקב בלבול כך או כך, הנה כי כן ונוכח תיאורה הלא עקבי של התובעת, הגורם לתאונה יכול להיות "בריכת המים" שהיא יצרה, בה באותה מידה כמו הליכתה לאחור(!) תוך כדי גריפתם, או החלקה סתם תוך כדי התכופפות לדלי, כמו גם הליכה כשגם הדלי וגם המגב בידיה על גבי משטח מוצף במים, שהיא הביאה למצבו. ואולי מה שקרה הוא כאמור בדו"ח ההודעה למל"ל: נפילה סתם, שאין חבות או אשם בצדה. מכל מקום, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כיצד נפגעה ומדוע. ודוק: התובעת אינה חוזרת בעדותה על הטענה כי נפלה בשל העדר מאחז-יד. יתרה מכך, נוכח דבריה באחת מן הגרסאות לפיהם אחזה בעת ירידתה (לאחור כפי שהדגימה וגם מן החזית) הן את המגב והן את הדלי, הרי שממילא לא הותירה לעצמה יד פנויה כדי לאחוז במעקה, לו היה כזה. אציין במאמר מוסגר כי יתכן והיה מקום שלא להוציא מכלל אפשרות, נוכח מצבה הבריאותי של התובעת - הסובלת מאפילפסיה, כפי שעלה במהלך עדותה, שנפלה על רקע זה. ברם, מאחר וטענה זו לא הועלתה ע"י הנתבעים, כנראה שאין סברה כזו וממילא בהעדר חוות דעת שתאשר זאת לא נדרשתי לכך. 9. על רקע מסקנה זו אבחן אחת לאחת את טענות התובעת כלפי הנתבעים ואת הסיכוי כי הם אחראים למי מהגורמים האפשריים לנפילה. 10. כיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת בפסיקה ענפה ועקבית. ההבדל בין פסקי-הדין השונים מתבטא ביחס למימדיה של החובה ולהדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, יש שמדובר בחובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות ולעתים - מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים. (כך, לדוגמא - בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פד"י י"ט(1) 30, 32; בע"א 686/77 מקורות בע"מ נ' מרגי ואח', פד"י ל"ד(4), 365, 372-371; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד, פד"י מ"ב(1) 415, 420; ועוד רבים). עם זאת - מהותם ומידתם של אמצעי הזהירות הסבירים שעל מעביד לנקוט בהם, משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון שהמעביד מודע או חייב להיות מודע לו. כך, כאשר מדובר בסיכון גלוי לעין ושאינו יוצא דופן, יתכן ומספיק להזהיר את העובד מפניו ולהדריכו לגבי אופן מניעתו, ובהחלט יתכן שגם בכך אין צורך - כאשר הסיכון כה ברור מאליו, שכל בר דעת, צריך להיות מודע לו ולהיזהר מפניו. השאלה העיקרית העומדת איפוא להכרעה בפני הינה - האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם. לטעמי - בעבודת הניקיון - שבוצעה על ידי התובעת, לא ניצב בפניה סיכון שונה מזה שעמד בפניה (ובפני כל אדם) בעת ביצוע פעולת נקיון בביתה שלה, ולא היה כל צורך להזהירה מפני הסכנות הטמונות בעבודת הנקיון וגריפת המים. הדוגמא של החלקה ממשטח רטוב הובאה בפסק דינו של כב' הנשיא ברק - בע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון, פד"י מ"ז(3), 225, 228 (סעיף 7 לפסק-הדין) כדוגמה של לסיכון שאינו מיוחד, שהינו חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים הרגילים והעלול להתרחש בכל מקום ובכל זמן. בשונה מנסיבות התאונה נשוא פסק-הדין שם - לא היה כל צורך במקרה שלנו להזהיר את התובעת מפני סכנת ההחלקה הטמונה בעבודת הנקיון. כך גם - להבדיל מהמקרה שנדון בעניין מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם (ע"א 417/81, פד"י ל"ח(1) 72), שם נקבע כי הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה בלתי רגילה, הרי החלקה עקב הימצאותם של מים וחומרי ניקוי, בעבודת נקיון של עוזרת-בית שתכלית עבודתה הוא ניקיון, הינם סכנה רגילה וצפויה, המצויה במקום עבודתה דרך קבע ובאופן שגרתי. 11. לאור כל האמור לעיל, נראה לי כי במקרה דנן - לא היתה מוטלת כל חובת זהירות קונקרטית על הנתבעים להזהיר את התובעת מפני סכנת ההחלקה. 12. למעלה מן הדרוש, וגם לו הגעתי למסקנה כי היה על הנתבעים להזהיר את התובעת מפני סכנת החלקה בעת ביצוע פעולת שטיפת הרצפות בביתם, דעתי היא שהנתבעים יצאו ידי חובתם במקרה זה, ואבאר: 13. א. אחת מטענותיה העיקריות של התובעת כנגד הנתבעים - בהקשר זה- הינה כי לא סופקו לה נעלי עבודה מתאימות. ב. לא זו בלבד, כפי שפורט לעיל, שהתובעת אף לא הוכיחה כי ההחלקה קשורה בנעליים שנעלה במועד התאונה. במילים אחרות, התובעת למעשה לא הוכיחה כי הנעליים שנעלה אכן "לא היו מתאימות", או מחליקות. ג. שאלה נפרדת היא, האם אכן - כטענת התובעת - הנתבעים היו חייבים לספק לה נעלי עבודה ובמחדלם לעשות כן הפרו חובה חקוקה שבתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי). דעתי הינה כי פקודת הבטיחות בעבודה אינה חלה על מקום עבודת התובעת בביתם הפרטי של הנתבעים. זאת, הואיל ועל פי סעיף 11 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 "הוראות פקודה זו יחולו רק על מפעלים כפי שהוגדרו בפקודה זו, זולת אם יש בה הוראה מפורשת אחת לענין זה" וכו'. בית פרטי אינו כלול, לדעתי - כהגדרת "מפעל" שבסעיף 2 לפקודה הנ"ל וגם לא בסעיף 3 של הפקודה המפרט סוגי מפעלים שגם עליהם חלה הפקודה. ד. אך גם אלמלא כן, הרי שנוכח התנהגותה של התובעת בכל הנוגע לנעליים עמן בחרה לעבוד, כעולה מעדותה, לא היה מנוס לטעמי מקביעת אשם תורם בשיעור של 100% להחלקה עקב אותן נעליים, לו הוכח קשר כזה. התובעת ספרה: "הבאתי את הנעליים מהבית. אני קניתי אותן. אני לא זוכרת איזו סוליה יש להן, מדובר בנעליים יציבות. אני עבדתי עם הנעליים האלה כל הזמן. שמתי אותן אצלה בבית - הרגשתי בטוחה לעבוד איתן כיון שהן היו יציבות על הרצפה. האמת שהיא העירה לי פעם אחת על הנעליים שהן לא ראויות לי, אבל היא ראתה שאני ממשיכה לעבוד איתן והיא לא אמרה לי כלום בקשר להן. אני המשכתי לעבוד איתן למרות ההערה שלה כי הרגשתי בטוח איתן. נכון שלא ביקשתי ממנה נעליים אחרות כאשר העירה לי ואמרתי שאני מרגישה איתן בטוחה". "הרגשתי בטוחה עם הנעליים אחרת לא הייתי עובדת איתן. אף אחד לא רוצה ליפול ולהזיק לעצמו." לשאלת ב"כ הנתבעים היכן האחריות של הנתבעת לאור זאת השיבה התובעת: "אני אומרת שזו בעיה שלה שאני המשכתי לעבוד איתן למרות שהיא העירה לי וזו חוסר אחריות מצידה שאני המשכתי לעבוד עם הנעליים למרות שהיא העירה לי". לא ראיתי את הנעליים. ברם הערתה של הנתבעת 2 כי הנעליים אינן מתאימות לשטיפה אינה הופכת אותן לכאלה שעה שהתובעת סברה חד משמעית ונמרצות כי הן בטוחות, ועבדה עמן כחודש ימים, 6 ימים בשבוע, ובעצם אינה טוענת שהן לא היו בטוחות ויציבות אלא להיפך. דומה כי רק בדיעבד, לאחר התאונה, נתפסה התובעת לחילופי דברים שהיו בינה לבין מעסיקתה בקשר עם הנעליים שהיא עצמה הרגישה בטוחה בהן, החליטה והתעקשה לנעול אותן, ומנסה לקשור אותן להחלקה הגם שלא הוכח כלל כי יש להן קשר לתאונה. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. 14. אשר לטענה בדבר הפרת תקנות התכנון והבניה בגין אי התקנת מעקה במהלך המדרגות ו/או היותן חלקות ולא מחוספסות: גם כאן - ומן הטעם שפורט לעיל, דעתי הינה שהתקנות אינן חלות על ביתם הפרטי של התובעים. אך גם אם כן - מעולם לא הוגשה חוות-דעת מומחה המפרטת את מבנה המדרגות והחומרים מהן הן עשויות. מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה שמעקה אין שם, (כפי שניתן לראות זאת בתמונות שהוגשו). ברם - הנתבעת טענה ועדותה לא נסתרה כי "המדרגות עשויות מוזאיקה, לא שיש ורואים את זה גם בתמונה אין פסים על המדרגות אבל אני לא מכירה בית שיש בו... וגם קיבלנו טופס 4" (עמ' 13 ש' 31-29). זאת ועוד, נוכח תיאורה של התובעת את אופן עבודתה ואת הפעולות שבצעה לפני שהחליקה (כשגם עדותה בענין זה לא היתה עקבית) וכן הדגימה את הליכה לאחור(!) ותוך גריפת המים, מעקה לא היה מועיל או מונע את ההחלקה, מכאן שאין קשר סיבתי בין הנפילה לבין העדרו של מעקה. 15. א. אשר לטענה בדבר העדר הצורך לאזהרה מפני עבודה במים - כפי שציינתי לעיל דעתי הינה שיש לדחותה. הדברים יפים אף לגבי הטענה בדבר העדר הדרכה והנהגת שיטת נקיון לקויה. ב. אין כל צורך, לטעמי, ללמד מאן דהוא בכלל ואישה המנהלת משק בית משלה ומציעה עצמה לעבודות ניקיון, בפרט כיצד לנקות ולגרוף מים ואין אף צורך להזהירה מפני החלקה. הנסיון הוא של העוזרת, היא בעלת המקצוע והיא זו שאמורה לדעת כיצד לנקות וממה להיזהר, וראה: "התובעת כן אמרה לי שהיא עבדה בנקיון בתים בעבר... שיש לה ניסיון" (דברי הנתבעת 2 בעמ' 13 ש' 3-2). ג. למעלה מן הדרוש אציין אף כי אני מתקשה להאמין לטענת התובעת לפיה הנתבעת 2 דרשה ממנה לימדה אותה הראתה לה או הורתה לה לנקות את הבית באופן תוך שימוש בכמות מים אדירות (עמ' 6 ש' 4-1). גם טענת התובעת כי לאחר שגרפה את כל המים מקומת היסוד של הבית לכניסה אל המדרגות ויצרה שם בריכה, דרכה ביקשה לרדת לאחר שהעמידה את המגב וירדה עם הדלי בידה כדי למלא ולהביא מים נוספים, חיזקה את עמדתי זו. משנשאלה לפשר הדבר, השיבה "שאני הייתי אמורה לרדת כדי לשטוף את הדלי עם הצינור ולהשאיר את הדלי ואז לעלות עם הצינור למעלה ושוב להשפריץ מים ואז לרדת תוך כדי גריפתם עם המגב" (עמ' 9 ש' 15 ואילך): "היא אמרה לי לא לגרוף את בריכת המים בפעם הראשונה ולרדת כשהמים ממלאים את המדרגות וזה לא בגלל שרציתי לחסוך לגרוף מים פעמיים" (עמ' 10 רישא). דברי התובעת אינם סבירים ואף אינם מהימנים בעיני, בפרט נוכח עדות הנתבעת 2 שלא הותירה בי רושם של אדם חסר אחריות עד כדי לדרוש ביצוע פעולה חסרת הגיון. להיפך - הנתבעת 2 הותירה בי רושם כן ומהימן ועדותה היתה עקבית ושוטפת. בנוסף וכזכור - התובעת סתרה את דבריה היא. בעוד שבמקום אחד בחקירתה הנגדית טענה כאמור כי הניחה את המגב וביקשה לרדת כשהדלי בידה ואז החליקה (עמ' 9 ש' 25-24), טענה בהמשך כי החליקה כאשר התכופפה כדי לקחת את הדלי (עמ' 10 ש' 15) ורגע אחר כך - כי נפלה תוך כדי גריפת המים, כשהיא הולכת לאחור והמגב בידיה (עמ' 10 ש' 27-19, עמ' 11 ש' 1). ד. יפים לענין זה אף דברי הנתבעת "אני לא אמרתי לה איך אני רוצה שהיא תשטוף... לכל אחת יש את השיטה שלה, העיקר שיהיה נקי ולא צריך בשביל זה ללמד וללכת לאוניברסיטה" (עמ' 12 ש' 32-30). 16. סוף דבר, ולאור כל האמור לעיל - ממכלול הראיות ועדות התובעת, עולה כי קיימים מספר גורמים אפשריים לתאונה שלכל אחד מהם היתה לתובעת שליטה עליו ואחריות להימצאו בדרכה. "בריכת המים", הנעליים (שלדעתה היו דווקא נוחות ובטוחות והיא בחרה והתעקשה לנעול אותן), אופן הליכתה לאחור בעת גריפת המים. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הצביעה מדוע וכיצד בדיוק החליקה. משקבעתי אף כי הנתבעים לא היו חייבים להזהיר את התובעת מפני סכנת ההחלקה, כי לא הפרו כל חובה חקוקה במערכת היחסים שבינם לבין התובעת, דין התביעה להידחות. 17. למעלה מן הדרוש, וגם לו סברתי אחרת, אני סבורה כי במקרה זה התנהגותה של התובעת - כעולה ממכלול הראיות, צריכה היתה להביא למסקנה שהתרשלה עד כדי תרומת רשלנות בשיעור של 100%. למרות נקודת המוצא המקלה לגבי אחריות עובד לתאונת עבודה שבה נפגע, חייב גם העובד לגלות תשומת-לב וערנות לסכנות הטמונות בעבודתו לפי עצם טיבה. עובדת נקיון חייבת להיות ערה לסכנת החלקה על מים - שהיא עצמה שפכה מתוך נסיון החיים - בכלל, ונסיונה (של התובעת) מתוך עבודות נקיון בביתה - בפרט, מה גם שבמקרה זה עבדה כחודש ימים בבית הנתבעים, מידי יום, 6 ימים בשבוע וניקתה אותו באותו אופן שניקתה ביום התאונה. התובעת לא שטפה את הרצפה בזהירות ראויה, או בזהירות בכלל. היא שפכה קיתונות מים על גבי מדרגות, גרפה את המים בהליכה לאחור, ביקשה לרדת במדרגות המוצפות במים כשמגב ו/או דלי בידה. ולהביא מים נוספים טרם השלימה את הגריפה. התנהגותה כמוה כהזמנת החלקה, בכל נעל שתנעל, תהא אשר תהא. 18. בשולי הדברים אעיר כי הגם שאין בכך כדי להוות נימוק, והדבר לא נלקח בחשבון לצורך התוצאה אליה הגעתי מתוך ניתוח ושקלול הראיות שהובאו, הרי מצאתי נחמה פורתא בכך שבהיות התאונה תאונת עבודה; התובעת קיבלה פיצוי מסוים מהמל"ל. הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת ע"י המל"ל בשיעור 10% (כפי הנכות הרפואית שקבע מומחה הנתבעת, ובהעדר חוות-דעת נוגדת - היא הנכות הקובעת בתיק זה), יחד עם תוספת תקנה 15 שאינה מחייבת בהליך דנן - זיכתה אותה במענק נכות לאחר שאף קיבלה דמי פגיעה לתקופת אי הכושר שאושרה. יש לזכור גם - כי התובעת, חולת אפילפסיה, לא הוכיחה את טענתה כי עבדה אי פעם לפני התאונה והיכן (עמ' 5 ש' 15-8). התובעת לא ניסתה להקטין את הנזק ולעבוד מאז התאונה (עמ' 8 ש' 2-1, עמ' 11 ש' 13) ובפועל - היא מקבלת מזה כ- 7 שנים קצבת נכות כללית בגין מחלת האפילפסיה ונוטלת תרופות באופן קבוע (עמ' 7 ש' 21-18). בנתוני התובעת כפי שתוארו על קצה המזלג - אני מאמינה כי לו נדרשתי להתיחס לשאלת הנזק - ולפני לקיחה בחשבון של תרומת רשלנות, יש להניח כי סכום הפיצוי אליו הייתי מגיעה לא היה עונה על ציפיות התובעת כנטען בסיכומיה ומתיישב יותר - במקרה זה עם העקרונות הנטענים בסיכומי הנתבעים בהקשר זה. ברם - כאמור, נוכח מסקנתי בדבר העדר אחריות לנתבעים,- אני פטורה מלהתייחס לשאלת גובה הנזק. 19. בשולי הדברים אעיר כי שני הצדדים חרגו מהיקף הסיכומים שנקבע, ובאלה שהוגשו צומצמו הרווחים ונעשה שימוש באותיות קטנות. בהנחה שהצדדים סברו כי לא ניתן להתייחס כראוי לכל השאלות שעל הפרק, בהיקף העמודים שנקבע, מן הראוי היה ולהבא כך יעשה, שתוגש בקשה מתאימה וכי לא יעשו דין לעצמם ויקשו גם על קריאת הסיכומים. 20. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבות התובעת כפי שצוינו בסעיף 18 לעיל ולפנים משורת הדין - איני עושה צו להוצאות. תאונות נפילהמדרגותתאונות החלקה