פסק דין בפני תביעה על סך 30,550 ₪, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר. התובע הינו עו"ד המייצג את הגב' אסתר כהן (להלן: "הלקוחה") שהינה הבעלים של מחצית בניין המצוי ברחוב בן יהודה 109 ת"א, (להלן: "הבניין") ובכלל זה בדירת שני חדרים שהנתבע הינו דייר מוגן המתגורר בה. בין הגב' כהן לבין הנתבע התגלע סכסוך אשר בגינו הוגשה כנגד הנתבע תביעת פינוי ותביעה כספית בבית המשפט השלום בת"א (ת.א 221762/02). ההכרות של הצדדים הינה היכרות ארוכת שנים. כל עוד הירשו התובע ולקוחתו לנתבע לשהות בגג הבניין, היחסים בין הצדדים התנהלו על מי מנוחות. ברגע שנאמר לנתבע לסלק ידו מגג הבניין, החלו מסכת איומים, השמצות והטרדות טלפוניות של הנתבע כלפי התובע. בשלב מסויים הוחלף המנעול בדרך לגג , והנתבע התקשר אל התובע ואיים לבוא ולחסום את הגג. התובע אף טען כי הנתבע איים עליו במטרה שלא ייצג את הגב' כהן. שיאם של ההטרדות ארעה שעה שמצלמת הוידאו המותקנת במשרדו של התובע הנציחה את הנתבע בלילה שבין 23/07/02 ל- 24/07/02 עת הגיע למשרדו של התובע והחדיר דבק נוזלי למנעול דלת המשרד כך שלא ניתן יהיה לפתוח אותה. כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים כספיים שנבעו מהזמנת פורץ, החלפת המנעול וכן מהשבתת משרדו של התובע. ביום 28/07/02 שלח התובע מכתב לנתבע בו דרש פיצוי בסך של 30,000 ₪, וכן הגיש תלונה במשטרה. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. בתחילת ההליך הפלילי, כפר הנתבע בסעיפי האישום , אך לאחר עדותו של התובע והגשת הקלטת, חזר בו מהכפירה. לאור הודאתו הורשע הנתבע בעובדות ופריטי האישום של כתב האישום. בכתב הגנתו טען הנתבע כי הגיע למשרדו של התובע בליל 23/07/02 על מנת לבקש מפתח לגג שדרכו ניתן להיכנס לדירתו שכן בבוקר אותו יום התקין התובע דלת ברזל המונעת את הגישה לגג וממנה אל דירתו של הנתבע. הנתבע מכחיש את הטענה שהחדיר דבק למנעול דלת משרדו של התובע וטוען כי גם המפענח המשטרתי טען כי הנתבע לא נראה מחדיר את הדבק לדלת המשרד, ולכן טוען שלא הונצח בביצוע העבירה. הנתבע טוען כי משרדו של התובע לא הושבת במשך זמן רב כל כך והיה על התובע להקטין את נזקו בכך שמרגע שהפורץ פתח את הדלת היה עליו ועל עובדיו לעבוד למרות ההפרעה. הנתבע טוען שבתחילת ההליך הפלילי כפר ואח"כ הודה משום שהשופטת הבהירה לו שיורשע מכיוון שנכח במקום והציעה לו להודות והתנתה זאת בכך שהיא תקבע את גובה הפיצוי שיינתן לתובע ומשכך הודה ושילם לתובע את הפיצוי בסך של 750 ₪. וטען כי מפיצוי זה הבין שבכך שילם את חובו לתובע. כן טען הנתבע כי הקשר היחיד שהיה לו עם התובע היה בבית המשפט עת ייצג את הגב' כהן ומשלא הצליח להוכיח את אשמתו וחבותו של הנתבע התפטר מהייצוג והפך להיות עד כנגדו. עוד טוען הנתבע כי סכום התביעה מופרך וכן התובע לא צירף אישורים המעידים על גובה הכנסות עבודתו וכן במכתב ששלח אליו התובע צויין זמן של שעה ומחצה בו היה מושבת המשרד. יצויין כי מאז אותו מקרה לא היו יותר "תקלים" בין הצדדים. דיון לאור חשיבות פסק הדין, בכל הנוגע לסעד שינתן בו, ולאור הצורך להבהיר לצדדים היטב את הבסיס עליו מושתתת פסיקה זו, תוך ראיית העתיד ותקווה שהנתבע יפנים את דברי בית המשפט, ראיתי לנכון לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי בהליך מהיר כקבוע בתקנה 214 ט'ז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 וליתן פסק דין מנומק כדבעי. מלין התובע על הנתבע בכל סוגי עוולות, הטרדה, הצקה, פגיעת רכוש וגוף, איומים ושאר מרעין בישין. ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט ובכלל אלו טיעוניהם של הצדדים בדיון מיום 12/04/05. בעניין ההיזק בזדון, עדיף התובע מהנתבע, כי השכיל להגיש את הרשעתו של נתבע אשר לאור ס' 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, יהיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, קבילים במשפט אזרחי. בהקשר זה אין אני נזקק לטענותיו של הנתבע בדבר "העיצה" שקיבל מכב' השופטת שריזלי, אותה ציין בפנינו, שכן מקריאת פרוטוקול הדיון מיום 14/09/04 עולה כי הנתבע הודה בעובדות והתנצל על המקרה. בין כך ובין כך, טוב עשו הצדדים, כי הסכימו לוותר על חקירות נגדיות של המצהירים, דבר שהיה מביא קרוב לוודאי, להתלהטות נוספת ומיותרת ומצאו לנכון, תחת זאת, להפקיד את ענייניהם בידי ביהמ"ש, על מנת שזה יפסוק בהם, על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט. בעניין זה כבר נקבע כי פסיקתו של בית המשפט בהליך זה אינה מוגבלת אך לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק שלום ויישור ההדורים אשר יש ולעיתים אינה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג. (ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג(1) 337 וכן ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם). מקריאת מסמכי התביעה ונספחיה לא מצאתי כל היזק ממשי הניתן לשומה וודאית הרובצת לפתחו של הנתבע. בכך יש בכדי לערער את הבסיס לגובה הנזק הנוגע לרכושו של התובע אך אין בו ולא יכול שיהא בו מניה ומקצתיה של היתר וערעור במעשיו החמורים של הנתבע למבצרו של התובע, תהא הסיבה לכך אשר תהא.לא קנטור ולא מצמוץ עניים מקדם פני תגרה. אלימות בזויה היא ובשמה נקרא לה, ולפגיעה זו בכבודו ובקניינו של אדם אין בית המשפט יוכל להסכים. על חומרת העבירה של "היזק בזדון" עמדו כבר במקורות המשפט העברי אשר אין בהן אלא לשקף את עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל, ואין לי אלא להביאם כלשונם, ובפרט בהליך פשרה זה המושת בעיקרו על תכנים הזהירים בכבודו של אדם ומיישבים דין וצדק בין איש ובין רעהו (חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980). וכדי להבין עוצמת מעללי איש, הרי שנקטו חכמנו בחומרה על לשון הפסוק: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה" (דברים י"ט, י"ד), עד שקבעו כי הסגת גבולו של אדם אסורה אף על פי שנעשתה מחוץ לחצרו של שכנו משום "היזק ראיה שמיה היזק" ואסור לו לאדם לפתוח חלון לחצר חברו" (טור ושו"ע חו"מ , סימן קנ"ד), קל וחומר ובן בנו של קל וחומר לגבי היזק הגובל בפורענות אלימה שאין לה מקום יישוב במחוזותינו. יצויין כי בצד הפגיעה הרכושית הנטענת קמה לה עילה נוספת, לא רכושית, הסובבת סביב כבודו ויקרו של התובע. אך לזאת קשיים לא מעטים היות והיכן ימצא הוא סכום הממון אשר יעשה צדק עם התובע ויפצהו לאור נוכח התנהגותו הקלוקלת של הנתבע וכיצד יחושב סכום זה? (ראה גם ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126). וראה במשפט האנגלי: The inner world or the inner life, or, should it be said, the soul of a "person is not.. a matter for investigation in a court of law in order to justify an award of damages." (Wise v. Keye [1962] 3 All E.R. 327, 331). אך, וזאת חשוב כי יאמר, עם כל הקשיים המלווים לשומה זו הרי שהיא מחוייבת מין ההגיון שכן "יהא זה מן הפרדוכסליות אילו סרב החוק להעניק פיצוי כלשהוא מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק" (י.אנגלרד א.ברק מ.חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (מהדורה ראשונה, ירושלים, 1976) 612. לכך צריכה אותה הערכת נזק לא רכושית להתחשב במידת האושר וההנאה שהיו עשויות להיות לניזוק אלמלא העוולה, ובמידת הסבל, שהיה מנת חלקו בעקבות מעשה הנזיקין, הערכה אשר יש בה מן הסממנים האינדבדואליים לכל ניזוק באופן המעניק פיצוי הוגן ובסביר בנסיבות העניין. מבחן זה אינו מכוייל בדיוק המאפיין את אותם מדעים המדוייקים ולרוב מושת רובו ככולו על חוש המומחיות של השופט, תחושת המציאות וניסיון החיים המהווים "אומדנה דדיינה" ולפי אלו אכריע גם בעניין זה. כיוון שכך ומאחר ואנו מצויים בהליך פשרה הכפוף לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק מחד, אך גם לשלום ויישור ההדורים מאידך, וככזה אין רצוננו בליבוי היצרים לשווא היות ופינו ופננו לשלום בין הצדדים, אך גם לא ניתן דעתנו להוציא חוטא נשכר נוכח ניפוץ אותן מוסכמות יסוד העומדים בבסיסם של אמות המוסר החירות והצדק עליהם נדברנו, ובהן אנו מחוייבים בהליך זה. בין אלו שומה עלי ליישב על דרך המיצוע, כך הטלת פיצוי גבוה יהווה לדידי תגובה הולמת וסבירה למעשיו נטולי כל ערך של הנתבע, ובכך אקיים את דרישת המוסר והצדק, אך מנגד אחטא ליסודות השלום ויישוב ההדורים, אשר באותה נשימה, מחייבים, אף הן, את הכרעותיו של ביהמ"ש בהליך זה, ומי יהא ערב לדידי כי למחרת הכרעתי זו לא יהיו הניצים מצויים שוב בעיצומה של תגרה קטנונית וחסרת שחר ואין שקט ואין שלום ואין שלווה במעונותינו. לעניין זה באו בפניי הצדדים ואף התרשמתי מדבריהם כי שככה חמת הזעם וחוזרים להם החיים למסלולם. לאור כל אלו רואה אני את עצמי כמי שמחוייב להליך על מגמותיו ותכליותיו לחייב את הנתבע לשלם לתובע, סך כולל של 5,000 ₪, בעשרים תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 250 ₪ כ"א, החל מיום 10/07/05 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. כל עוד יעמוד הנתבע בתשלומים כסדרם, לא יוכל התובע לפתוח תיק הוצאה לפועל לגביית החוב הנ"ל. יחד עם זאת, ברצוני לציין שבאם לא היה פועל הנתבע ליישור הדורים והפסקת ההטרדות, פסק הדין בבית המשפט זה היה כפול ומכופל. התלבטתי רבות האם יש להסתפק בסעד הכספי הנ"ל, הכולל הוצאות ושכ"ט, תוך סיכון, שמא השלום ויישור ההדורים הנוכחי הם רק תוצאה של מרות הדין לפני הדיון בבית משפט זה ולאחריו יחזור הנתבע לסורו. הפתרון הנראה לי צודק בנסיבות המקרה שתוארו, כאשר מצד אחד מתן פס"ד כספי גבוה עלול להלהיט שוב את הרוחות ולהרוס המרקם העדין שבין הצדדים ומאידך מתן פס"ד כספי נמוך יכול להתפרש כהתרת הרסן לביצוע מעשי אלימות וונדליזים הוא הטלת חיוב כספי נוסף, אך על תנאי, דוגמת עונשי מאסר על תנאי המקובלים בהליך פלילי. פתרון זה מעלה מספר בעיות שהעיקרון נושא הסמכות והחשש מניסיון לניצול לרעה של פסק דין כספי על תנאי. לבית משפט זה סמכות טבועה ליתן סעד זה, וזאת במיוחד שעה שהצדדים הסכימו למתן פסק דין עפ"י סעיף 79 א' (א) לחוק בתי משפט, אשר מושתת על שיקולי צדק, מוסר ויישור הדורים כמצויין לעיל. לעניין הפרקטי עולה חשש שמא התובע בראותו פסק דין כספי על תנאי, ינסה "להפעילו" על ידי קינטור הנתבע. לכך אענה שאינני מעלה על דעתי התנהגות כזה מצד התובע, אך במידה והיא תבוא אזי על הנתבע לשלוט בעצמו ולא להיסחף אחר קנטורים אלא להפנות עורף לכל ניסיון מסוג זה ולהמשיך במהלך הרגיל של חייו ללא היסחפות למעשי וונדליזם או אלימות. לאור הנ"ל החלטתי בנוסף לחיוב הכספי הבלתי מותנה בסך 5,000 ₪ שצויין לעיל, לחייב את הנתבע בסכום נוסף של 15,000 ₪ על תנאי. התנאי שיהווה הצדקה להפעלת חיוב כספי זה (צמוד ונושא ריבית מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא בפועל) יתקיים באם בעתיד יוגש כתב אישום נגד הנתבע בגין מעשי אלימות מסוג כלשהוא, ולרבות הסגת גבול ומטרד כנגד התובע, עובדי משרדו, לקוחותיו ובני משפחתו וכן יורשע בדין בגין כך. האם בהכרעה מעיין זו, דרים עקרונות המוסר והצדק שלובי זרועות עם ערכים ראויים של שלום ויישוב ההדורים? מצאתי לנכון שכך הוא. בנסיבות אלו נראה בעיני כי זהו הסעד הראוי היחיד אשר ימנע ככל האפשר מגע זדוני וחיכוך אלים בין הצדדים וזאת בתנאי שבעלי הדין יפנימו את הנאמר לעיל, בפסק דין זה. פיצוייםאיומיםהשמצות / הכפשותלשון הרע / הוצאת דיבההטרדה