פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט זילברטל) מיום 28.7.04, לפיו חויבו המערערים בע"א 9258/04 (חברת העיתון כל אל-ערב, עורכתו, כתב שלו, ועורכו לשעבר (המשיב הפורמלי), שהם המשיבים בע"א 9640/04) לשלם למשיב שם, עו"ד מועין אל-ח'ורי (המערער בע"א 9640/04 - להלן ח'ורי) סך 175,000 ₪, תוך פסיקת ריבית ליום פרסום הכתבה 19.6.98 (לעניין הריבית נידרש להלן) וכן בהוצאות; זאת בגין הוצאת לשון הרע. ב. יסודה של התביעה בכתבה שפורסמה לפני שבע שנים, ביום 19.6.98, בעתון "כל אל-ערב", בכותרת ראשית בעמוד ראשון שעניינה "מכירת 6.5 דונם מהקדשות (אוקאף) העדה הערבית האורתודוכסית בלב יפו, ב- 12% מערכו לחברה יהודית" והמשכה בעוד חמישה עמודים, לרבות כותרות נוספות כגון בעמ' 3 "שערוריית חיסול אדמות העדה הערבית האורתודוכסית ... מכירת שוק אל דיר ביפו לחברה ישראלית, ובמחיר צנון ... מיהו שושבין העסקה עו"ד מעין K. ח'ורי...". בכתבה גופה, שהיתה ביקורתית ביותר כלפי ח'ורי, דובר על המחיר הזול כנטען שבו נמכרה הקרקע, ועוד נטען כי עו"ד ח'ורי בהליך בעבר אמר שהפטריארך מוכר האדמות חולה ואינו שולט באשר מסביבו, ואחר כך לפתע הפך ח'ורי לשושבין העיסקה מטעמו. ג. בתביעת לשון הרע שהגיש ח'ורי נטען, כי ח'ורי הוצג באופן שקרי, וכן גם מעשיו, וכך כי הוצג "כבוגד בעם הערבי וכספסר קרקעות ערביות ומכירתן בנזיד עדשים ליהודים, כשנעלה מכל ספק שמתווך ו/או ספסר קרקעות ערביות ליהודים דינו מיתה"; בכתב ההגנה נטען, בין השאר, כי הדברים שפורסמו אמת לאמיתה, וכי נושא העיסקה פורסם עוד לפני כן. ד. (1) בית המשפט קמא דן תחילה בשאלת האחריות. בהחלטה מיום 3.1.01 ציין, כי ההגנה העיקרית שנטענה היא אמת בפרסום, ומצא כי חלקים מהכתבה, מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. זאת, באשר לניסיון להסתיר את שמו של ח'ורי, בדברים שעניינם גילוי דו-פרצופיות מצדו כלפי הפטריארך, בתיאור ח'ורי כ"שושבין" העיסקה, ובטענה בדבר מכירת הקרקע ליהודים ב"מחיר צנון", קרי, בנזיד עדשים; לדעת בית המשפט קמא, האינטרס של הגנה על שמו הטוב של התובע, גובר על הגישה הדוחה אמירה כי שיתוף פעולה עם יהודים עשוי להוות גנאי, ומה גם שנגד ח'ורי נטען גם כי פעל בלא יושרה מקצועית וציבורית, ואף בכך יש לשון הרע. באשר לטענת ההגנה המרכזית של כל אל-ערב כאמור, אמת בפרסום, שהוצגה כך גם על-ידי העיתון בסיכומיו, סבר בית המשפט כי גם אם היה עניין ציבורי בפרסום, הנה העיסקה תוארה באורח שאינו תואם את אופיה האמיתי, למשל כהעברת בעלות במקום חכירה ל-99 שנים, וכך גם לגבי חלקו של ח'ורי במו"מ להסכם ובביצוע ההסכם, ונוצרה איפוא תמונה מעוותת, ובפועל לא ניתן לכנות את ח'ורי כ"שושבין" העיסקה כפי שנעשה. הוא הדין ל"מטעמים" שעשה "כל אל-ערב" מאופן רישומו של שם התובע (עם האות K) במסמך העיסקה, בעוד שדבר זה ממילא לא היה מעלה או מוריד באשר לזיהוי התובע, שכן הוא עורך הדין היחיד בישראל בשם זה; כך גם בנושאים נוספים, ובהגנות שאליהן נדרש בית המשפט בהרחבה. (2) בשלב שני של ההליך - פסק הדין מיום 28.4.04 - עסק בית המשפט קמא בנושא הנזק, סקר את הפסיקה הרלבנטית, וסבר כי נגרמה פגיעה ממשית בשמו הטוב של ח'ורי על-ידי הצגתו כ"שושבין" עיסקה כושלת, שבמסגרתה מועברת בעלות בנכסים בעלי משמעות כלכלית ולאומית, במחיר אפסי, תוך טשטוש זהות הקונה וזהות עורך הדין. עם זאת ציין בית המשפט כי אין לומר ששמו של ח'ורי היה נקי מרבב, שכן פסיקה בבית המשפט המחוזי בירושלים מתחה ביקורת בתיק מסוים על מהימנות גירסתו ועל התנהגותו כנגועה במניעים אישיים, וכן - בהקשר אחר - נקבע בבית המשפט המחוזי בנצרת כי הוציא שם רע על גורמים שעימם היה מסוכסך. אמנם, אלה וקשיים נוספים שנגרמו לח'ורי לא יוחסו על-ידי בית המשפט דווקא לכתבה. באשר למניעי "כל אל-ערב" בכתבה, קבע בית המשפט כי היו מניעים נוספים מעבר לביקורת בנושא העיסקה, הקשורים באינטרסים כאלה ואחרים. בית המשפט הביא בחשבון גם את העובדה שהיו פרסומים אחרים בנושא העיסקה, אלא שבכתבה הורחב הדבר והוספה תהודה פוגעת; גם לא נתבקשה תגובתו של ח'ורי בעוד מועד, ולא פורסמה התנצלות. בית המשפט העמיד - כאמור - את הפיצוי שקבע על סך 175,000 ש"ח "בתוספת ריבית כדין מיום פרסום הכתבה 19.6.98", וכן הטיל הוצאות. ה. בערעור "כל אל-ערב" ננקט קו שונה במידה מסוימת מאשר בבית המשפט קמא. הטענה בערעור "כל אל-ערב" היתה, כי לא היתה דיבה כלל, שכן הקורא הערבי הסביר - כך לשיטת העיתון - לא יראה בנאמר בכתבה דיבה, הן כיוון שהמדובר בנושא שכבר "נלעס" בתקשורת הערבית, הן בגדרי חופש הביטוי. נטען באשר למסקנות בית המשפט באשר להצגת העיסקה כ"נזיד עדשים", באשר להבדל בין בעלות לחכירה ב- 99 שנים, באשר ל"שושבינות" העיסקה וחלקו של ח'ורי ועוד. נטען גם, כי הפיצויים שנקבעו הם עונשיים, לעומת הנפסק בהקשרים דומים לאורך השנים; כך גם באשר לריבית מיום הגשת התביעה. בתשובת ח'ורי נטען, כי נעשה בכתבה, שהוציאה דיבתו לשיטתו רעה, שימוש לרעה בחופש הביטוי, וכי טענת "אמת דיברתי" של "כל אל-ערב" לא היה בה ממש מכל וכל. ו. בערעור ח'ורי נטען, כי ב"רצחניות" הכתבה וזדוניותה מצדיקה פיצויים תרופתיים ועונשיים. "כל אל-ערב" ואנשיו טענו מנגד כי הכתבה לא הזיקה לח'ורי, שבמהלך המשפט גם ויתר על טענות הנזק הממוני והספציפי. ועוד, נטען כי לח'ורי "שם רע קודם" על פי קביעותיהם של בתי המשפט המחוזיים בירושלים ובנצרת כנזכר; נטען כי כמקובל נפסקים פיצויים נמוכים בהרבה. ז. בדיון בפנינו היה הדגש בדברי בא כח "כל אל-ערב" כי אין דיבה מכל וכל, ושתי טעויות שהיו בפרסום הן זניחות; הוא הדין לנזק, בהשוואה לפסקי הדין מן השנים האחרונות. מנגד טען בא כוח ח'ורי לזדוניות מרושעת של העיתון. ח. (1) בעיון בכתבי בית הדין ולאחר שמיעת הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בפסק הדין קמא ביסודו. עיקר הערעור בתחום האחריות מוסב על שאלות עובדתיות, שבאשר להן קבע בית המשפט קמא את שקבע. דעתנו אינה כדעת בא כוח "כל אל-ערב", כי לא היתה דיבה מכל וכול, כיוון שהמדובר בנושא שממילא היה שנוי במחלוקת קשה בעדה היוונית-אורתודוכסית, וכי עסקינן אך באי דיוק או שניים; זאת בשונה מן העמדה שננקטה בבית המשפט קמא שעניינה הגנת "אמת דיברתי". (2) תהא אשר תהא דעתנו על המסר שמשמיע הכתבה בה מדובר באשר למכירת הקרקעות ליהודים ("ישראלים"), ופשיטא שדעתנו אינה נוחה מכך כל עיקר (ראו להלן), נפתח בכך שעלינו לבחון את תביעת הדיבה לא רק במשקפיים הבעייתיות - יש להודות - הקשורות בטענה בדבר יחסו של ציבור קוראיו של העיתון למכירת קרקעות הכנסיה ליהודים, אלא גם במניעי "כל אל-ערב" גופו. הקורא את הכתבה יתרשם לדעתנו שהיא באה להשפיל את ח'ורי, לבזותו ולפגוע בעיסוקו (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע); הצטברות הדברים שבה, במבט כולל, מציגה את ח'ורי באור השלילי שעל יסודו פסק בית המשפט קמא בשאלת החבות. זאת, גם אם בנקודה פלונית או אלמונית, כמו ההבחנה בין חכירה ל- 99 שנים לבעלות בהקשר דנא אפשר לסבור אחרת מבית המשפט קמא. ועוד, בנוסף לנושא הרגיש של מכירת קרקעות הכנסיה ליהודים, היו בכתבה, כפי שציין בית המשפט קמא אל נכון, נושאים נוספים שבהם הוכחה לשון הרע - הקשורים ליושרתו ולמקצועיותו של ח'ורי. (3) האם אמירה בעניין מכירת קרקעות הכנסיה ליהודים במדינת ישראל מגבשת לשון הרע במגזר הערבי או הערבי-נוצרי? ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית; מכירת קרקעות כנסיה לגורם יהודי מוצגת בתביעה בעקבות הכתבה, כעניין שלילי בקרב ציבור ערבי; הבעייתיות הנורמטיבית והציבורית שבכך ברורה; היא כפולת רובד - הרובד של לשון הרע בכלל, ורובד מכירתם של קרקעות הכנסיה ליהודים כנוסף עליו. לא למותר לומר, כי בעיתיות דומה - אף כי לא זהה במובנים שונים - היתה צפה אילו, למשל, פורסם בעתון חרדי על אודות גורם חרדי קיצוני מן הקבוצות במגזר החרדי שאינן מכירות במדינת ישראל ואינן נכונות לקבל מקצבאותיה, כי הוא משחק משחק כפול, מקבל קצבאות, או התנדב לצה"ל או כיוצא בזה, והיה נטען כי דבר זה מוציא דיבתו רעה ופוגע בשידוכים לילדיו וכיוצא בזה. נורמטיבית-מוסרית היתה הדילמה ברורה; היא בולטת כמובן בענייננו. (4) בית המשפט קמא הזכיר באשר לנושא זה את פסק הדין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, בו נטען כנגד ארכיהגמון פלוני כי הוא משתף פעולה עם ממשלת ישראל, ולענין זה ציין השופט ד' לוין כי "כעניין של מדיניות משפטית לא יתכן ולא ניתן כלל להעלות על הדעת שבית משפט בישראל יגדיר שיתוף פעולה כזה עם ממשלת ישראל ומדיניותה, כמעשה שבנסיבות מסוימות יש לראות בו לשון הרע כנגד 'משתף הפעולה'" (עמ' 739). לעניין זה סבר כי המבחן אינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי, ומי שמשתף פעולה עם הרשויות הבאות להבטיח שלטון חוק וסדר ציבורי לא ייחשב הדבר דיבה כלפיו. המשנה לנשיא בן פורת סברה, אמנם, גם על פי משפט משווה, כי "מידת הסובלנות המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פרסום כזב בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה" (עמ' 746), אף כי "הנכונות להכיר בתביעה בגין הוצאת לשון הרע המתייחסת לפגיעה בשמו הטוב של התובע בעיני קבוצת מיעוט, מן הראוי שתהא מוגבלת בהיקפה ותיעשה במשורה" (עמ' 747); ויתכנו לשיטתה נסיבות יוצאות דופן של הכרה בלשון הרע - למשל - בפרסום כוזב המייחס לתושב ישראל בעל אזרחות כפולה שיתוף פעולה עם ישראל נגד האינטרסים של מדינת אזרחותו הזרה. עם זאת הוסיפה השופטת בן-פורת כי אין נכונות זו חלה במקרה של עילת תביעה המבוססת, במדינת ישראל, על טענה של שיתוף פעולה עם שלטונות ישראל. השופט (כתארו אז) אלון, כשופטת בן-פורת, סבר כי ככלל לשון הרע היא פגיעה באדם "בקרב החוג שעליו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג" (עמ' 750), ועם זאת - בקטע שציטט בית המשפט קמא "... דעה בחוגו של המערער כי שיתוף פעולה עם שלטונות ישראל בשמירה על הסדר והחוק ביהודה ושומרון יש בו משום טעם ופגם וריח של מלשינות ... כה חמורה וקשה היא מבחינת תשתית המערכת המשפטית של מדינת ישראל כמדינת חוק ומבחינת שמירת בטחונה של מדינת ישראל מפני אויביה, וכה נוגדת היא תפיסות יסוד של שלטון וסדר, עד שדוחה היא מפניה ועדיפה היא על שמירת זכותו של המערער שלא להיפגע בעיני בני חבורתו". (5) פסק דין אחר שיש בו קוי דמיון לענייננו הוא ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, בו סבר השופט בך, בדעת הרוב (עמ' 13) "כי לדעתי אין זה חשוב כלל, אם סיוע בהשגת נשק עבור ישראל מצד ערבי ישראלי עלול להוות מעשה פסול בעיני הציבור הרחב, הציבור הנאור או חלק ממנו, אם לאו. מה שקובע הוא, שבפרסום הנדון כולו מהווה המשיב מטרה לחצי גידופים והאשמות בבוגדנות..." ובכך יש כדי להשפילו; השופט דב לוין הצטרף לשופט בך. השופט - כתארו אז - מצא, בדעת מיעוט, סבר, כי לא "בכל הנסיבות (הדגשה במקור) סיועו של בן עם אחד למלחמתו של עם אחר, בעת מלחמה בין שני העמים צפוי לעורר יחס של גנאי אף מצד בני עמו של המסייע" (עמ' 6). עם זאת קבע, כי אין צורך באותו עניין להכריע בשאלה אם "פרסום שנושאו עלול לעורר גנאי רק בעיני חלק מן הציבור - אף אם המדובר במי שאינם אזרחים נאמנים או שומרי חוק - יכול להיחשב כלשון הרע" (עמ' 7). (6) כפי שציין בית המשפט קמא, יש בכתבה נשוא ענייננו כדי לחייב את כל אל-ערב בהוצאות לשון הרע בנושאים שונים, לאו דווקא בהקשר דנא; אין צורך איפוא לכאורה לקבוע מסמרות בשאלה האם "האשמת" פלוני בשותפות, במכירת קרקע ליהודים בישראל יכולה להוות לשון הרע מבחינת תקנת הציבור הישראלית ותשתיתה הערכית של המדינה, אף שאין הדבר בחינת פשיטא. יהא מי שיאמר, כי דבר שיקומם בצדק רבים בהקשר הערכי של המדינה, אין מקום להידרש אליו כלשון הרע כל עיקר. תיתכן גם דעה, ואולי יש בה ממש, שיש מקום להבחין בין גינוי עמוק לכך שדבר זה עשוי להיתפס בכלל כלשון הרע במגזר פלוני או בחלק ממנו, עניין המאיר באור עצוב את מערכת היחסים הפנימית במדינה והטעון חינוך וצעדים בתחום התודעה האזרחית מזה והשוויון מזה, לבין הסעד במקרים המתאימים, בזהירות ובמשורה, לאדם שהיה לבוז בחלק מאותו מגזר ושמו הוכפש; זו עוד אחת ממורכבויות הזמן והמקום, מן הפרדוקסים שטרם נפתרו. אך אין צורך לחדד זאת עד תום, שכן כאמור ישנם בענייננו רכיבים נוספים של לשון הרע, כאמור. לפיכך יישאר העניין העקרוני בצריך עיון; וכאמור, יש לראותו בכל מקרה בעיניהם של מי שכתבו ופירסמו את הכתבה "כל אל-ערב", והללו אינם צריכים כל עיקר ליהנות מן הדילמה האמורה, כי הם כיוונו לאשר כיוונו, כפי שקבע בית המשפט קמא, ובכך צדק. (7) סוף דבר - איננו רואים מקום להתערב בהכרעה באשר לחבות. ט. (1) באשר לנזק, אף כאן לא ראינו עילה להתערבות בסכום הבסיסי שקבע בית המשפט קמא, לאחר ששקל את הנחוץ. לגישה השיפוטית לעניין פיצויים על לשון הרע ראו ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, בו נקבע בין השאר (מפי הנשיא ברק, בעמ' 525) כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית". בית המשפט קמא היה ער לכך. אפשר שבנסיבות ניתן היה לפסוק סכום נמוך יותר, אך לא מצאנו כי יש מקום להתערבות בנפסק ביסודו. יצוין לשבח בהקשר דנא התקליטור שצירף כל אל-ערב ובו פסיקה בנושא דנא; אך כמובן, כפי שצוין בפסק הדין בעניין אמר נ' יוסף, כל מקרה לעניינו. (2) ועם זאת נושא אחד שסברנו כי יש מקום להתערבות בו, הוא עניין הריבית. בית המשפט קמא קבע "ריבית כדין" על הסכום שפסק, וזאת מיום פרסום הכתבה, 19.6.98. בהחלטת הבהרה מיום 8.9.04 קבע בית המשפט קמא, כי "'ריבית כדין' אינה אלא ריבית על פי הסעיפים 2 ו-4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. במקרה דנן .... סכום הפיצוי לא ישא הפרשי הצמדה אלא אך ריבית מיום פרסום הכתבה, ושיעור הריבית הוא כאמור לעיל". והנה ריבית לפי הסעיפים האמורים (קרי ריבית שאינה ריבית צמודה המצטרפת להפרשי הצמדה), קבועה בתקנה 3 לתקנות פסיקה ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003 והיא גבוהה משמעותית בנסיבות ענייננו, כמסתבר, מזו שהיתה חלה אילו פסק בית המשפט קמא הפרשי הצמדה וריבית, לפי סעיף 3א לחוק האמור (יחד עם סעיף 1 לחוק ולתקנות 2-1). באנו לכלל מסקנה, כי במקרה דנא צודק יהא להמיר את החלטת בית המשפט קמא בעניין הריבית - בהפרשי הצמדה וריבית מיום 19.6.98, יום פרסום הכתבה. י. בכפוף לאמור, אין בידנו להיעתר לשני הערעורים; ובנסיבות, איננו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: כפי שציין חברי השופט א' רובינשטיין, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלת קיומה של לשון רעה בעצם ה"שושבינות" שיוחסה לעו"ד חורי לעניין מכירת הקרקעות. די בנושאים האחרים שבכתבה כדי לקיים את פסיקת בית המשפט המחוזי המתייחסת למחלוקות עובדתיות שאינן מעוררות שאלות משפטיות מורכבות. כך בעניין האחריות וכך בעניין גובה הנזק. גם אני מסכים כי יש לתקן את ההוראה הנוגעת לשיעור הריבית שנפסקה, וכי בכפיפות לכך אין להיעתר לשני הערעורים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ערבים (ערבות)עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה