פסק דין 1. התובע, יליד 1979, נפגע בתאונה במקום העבודה, ביום 5/4/2001, ועותר לחייב את הנתבעים, המעסיקה (נתבעת 1) המבטחת של המעסיקה (נתבעת 2), בעלת המקום (נתבעת 3), והמבטחת של בעלת המקום (נתבעת 4) בנזקים הנובעים מאותה פציעה. התובע טוען, כי בעת שנכנס לשטח המטבח במסגרת תפקידו כמלצר, החליק על משטח רטוב ומשומן, ופגע בכוס זכוכית שעמדה על הרצפה. כתוצאה מכך נגרמו לו הנזקים שיתוארו להלן. 2. התובע היה חייל בשרות חובה ביום הארוע, והחל לעבוד כמלצר עבור הנתבעת 1 יום לפני הארוע. התובע אמור היה להשתחרר מצה"ל ביום 2/12/2001, אך שוחרר בשל פציעתו ביום 4/5/2001. הנתבעת 1 היא חברת הסעדה (קייטרינג). הנתבעת 3 היא בעלת גן ארועים בשם "בין הכרמים". אם כי לא הוצג הסכם כתוב בין הנתבעות, לפי העדויות מטעמן ברור היה כי ההתקשרויות של המזמינים היתה עם גן הארועים, כאשר את שרותי ההסעדה רכש גן האירועים תמיד מאת הנתבעת 1. אין מחלוקת, כי ביום ארוע התאונה, גן הארועים העמיד לרשות חברת ההסעדה את "המטבח" שכלל שטח הכנה לאוכל, ובו כיור אחד ותעלות ניקוז. הנתבעת 1 היתה אחראית להביא עמה מ-א' עד ת', הן האוכל, הן הכלים להגשה והן הכלים והאמצעים לחימום ולקירור. אלו הובאו על ידי משאית בשעות הצהריים של יום הארוע. האוכל סודר על ידי עובדים של הנתבעת 1 בשטח המטבח המתואר לעיל. 4. ארוע התאונה אין מחלוקת בדבר אירוע תאונה, ובדבר פציעת התובע באותה תאונה, שכן מנהל הנתבעת 1 הוא שפינה את התובע לבית החולים לאחר שנפצע. המחלוקת היא בשאלת אופן קרות הארוע, ובדבר האחריות לו. התובע טוען "החלקתי על שלולית מים עם שמן שהיתה על הרצפה. נפלתי על הרצפה ובעת שביקשתי לבלום את הנפילה עם ידי הימנית, פגעתי בכוס זכוכית שהונחה על הרצפה ושברתי אותה. שברי הזכוכית חתכו לי את כף היד באורח קשה" (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית ת/2). הנתבעים טוענים כי לא היתה במקום כל רטיבות, ובודאי לא היה שמן, וכי החלקת התובע היתה מחוסר זהירות. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע אחז כוס זכוכית בידו, ולא נפגע מכוס שהונחה על הרצפה. 5. אי הבאת ראיות העדויות שנשמעו היו של התובע, של מר שמעון עלון, המנהל האחראי במקום מטעם הנתבעת 1, ושל מנהל הנתבעת 3. איש מן הצדדים לא מצא לנכון להביא ראיות נוספות, וכל אחד מהם מגולל את התוצאה המשפטית של אי הבאת ראיות נוספות על רעהו. בענין זה יש לקבוע מיד, כי אי הבאת ראיות מצד מי שיכול היה להביא ראיה מסויימת (בלא אבחנה אם תובע הוא או נתבע) מעלה על אותו צד החזקה שמא הראיה שנמנע מהבאתה היתה מזיקה לענינו. ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ג' שמעון ואח', פ"ד מט(1) 450. משכל הצדדים נהגו באותו אופן ממש, ומשכל אחד מהם יכול היה לפעול להבאת עדים נוספים, נדמה כי אין לקבוע אלא אותו משקל עצמו לאי הבאת ראיות תומכות מצד מי מן הצדדים. אבהיר, כי התובע מסר כי הוא מכיר לפחות עדה אחת לארוע, וכי יכול היה לחפש את האחרים. ואילו הנתבעים, שהם המעסיקים, ובידם רשימות העובדים בערב הארוע, בודאי יכולים היו לפעול בכוון זה. 6. עדות תובע ללא סיוע כיון שאיש מן העדים מטעם הנתבעות לא היה עד ראיה לתאונה, אין לנו אלא עדות התובע בקשר אליה. עדות זו לא נסתרה, ואולם אני מוצאת קושי ממשי להדרש לה, ולפסוק הדין על פיה, כיון שהתובע העיד על עצמו כי האמת אינה נר לרגליו בבואו לדאוג לעניניו. אם כי לא נדרש סיוע לעדות יחידה של בעל דין, עדיין דורש סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 כי בית המשפט "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". כך, כאשר בענין אזרחי אין עדים נוספים לארוע, מהימנות בלבד "אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי". דברי כבוד הנשיא ח' כהן בע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 84. לעומת זאת, מידה גבוהה של אמון בדבריו של העד היחיד יכולה להיות ההנמקה המספקת על פי סעיף 54 (ע"א (ת"א) 2949/01 שלו חוזה נ' שוחט אלי ואוח', תק-מח 2005(1) 5750, בעקבות ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679, 681. בעניננו, לא זו בלבד שאין בפנינו רמה גבוהה של מהימנות, אלא שהתובע מבהיר בעצמו כי אין לתת בו אמון. התובע העיד כי שִקר לקצין בריאות הנפש בצה"ל, ומסר שהוא מרטיב, ועל כן אינו יכול לשרת רחוק מן הבית, והדבר עלה בידו, הוא הועבר לתפקיד קרוב לביתו (תפקיד שבזכותו יכול היה גם לעבוד בשעות הערב, ללא אישור הצבא - ראה עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 10-25). לפיכך, לא ניתן לבסס ההכרעה בתביעה על עדותו היחידה של התובע, והתוצאה היא שיש לדחות את תביעתו. יצויין לענין זה, כי בע"א (תלאביב) 147/84 חנה ברגר נ' שלמה זכאי, פ"מ תשמ"ה(1) 207, 210 נקבע כי גם מקום שבית המשפט מאמין לו לתובע יחיד, בהעדר שכנוע נוסף, עליו לדחות את תביעתו. ועוד יש להבהיר: השכנוע הנוסף המתבקש כאן הוא בקשר לתנאי השטח ופרטי הארוע. אין מחלוקת כי תאונה אכן אירעה. השאלה היא אם אירעה משום רשלנות הנתבעות או מי מהן, או תוך הפרת חובה שבדין של מי מהן. 7. אף על פי כן, אנתח להלן שאר רכיבי התביעה, שאם יתברר כי שגיתי במסקנתי לפי סעיף 54, זכאי התובע ליומו בבית המשפט, ולפסיקתו של בית המשפט. 8. אחריות המעסיק רשלנות אם תתקבל גרסת התובע, לפיה החליק על רצפת המטבח שהיתה בה שלולית מים עם שמן - לדעתי אחראית הנתבעת 1 להטבת נזקיו. אין המדובר בהחלקה סתם ברחוב, או במקום המיועד למים, או שניתן לצפות כי יהיו בו מים. המדובר ב"מטבח הגשה", שאין שוטפים בו כלים, ואשר כל מטרתו סדור האוכל לשם הגשתו. התובע החליק ליד מכונה לשתיה קלה, כך שהאפשרות שנקוו לידה על הרצפה מים, אינה אפשרות רחוקה (ראה לענין זה עדות שמעון עלון בעמודים 52, 54, 55 ו- 58 לפרוטוקול). ללא ספק, לא היה מקום להשאיר כוסות זכוכית ליד המכונה. המנהל במקום מטעם הנתבעת 1 הסביר, כי הנתבעת 1 מחזיקה באנשי צוות אשר מתפקידם לנקות את המטבח כל העת, כך שאם היתה רטיבות, היה עליהם ליבשה. העד עלון נמנע ממתן פרטים בקשר לאותם מנקים, מתי ניקו, כל כמה זמן היה עליהם לבדוק את רמת הנקיון וכיו"ב. על כן, לא ניתן לבחון את עמידת הנתבעת בחובותיה כלפי התובע, ובמלים אחרות הנתבעת לא הראתה כי עמדה בחובותיה. אין חולק כי למעסיק חובת זהירות מושגית כלפי העובד. נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת גם בדבר חובת הזהירות הקונקרטית לתובע שבפנינו, ששמש כמלצר מטעם המעסיק. לדעתי, אין ספק גם בדבר הצפיות, ועל כן בדבר הפרת חובת הזהירות שהתבטא באי דאגה לנקיון קבוע בפינת המשקאות. האחראית לכך היתה הנתבעת 1 בלבד, שכן למעט העמדת המטבח לרשות הנתבעת 1, לנתבעת 2 לא היה חלק בהפעלתו. הפרת חובה חקוקה התובע טוען, כי הסיכונים הטמונים בעבודתו במטבח לא הוסברו לו, וכי לא נדרש לנעול נעלים שתמנענה החלקה. כיוון שהמעסיק לא הראה אחרת, יש לקבל את טעונו של התובע לענין זה, ולחייב את נתבעת 1 גם מכוח הפרת חובה חקוקה, והיא תקנה 3(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1997, ותקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט-1999. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת 2 פעלה במקום ללא היתר כדין, לאחר שלא עמדה בדרישות שונות של הרשויות, ולמיטב ידיעתו, אף הוצא נגדה צו הריסה. מנהל נתבעת 2 הבהיר כי אין אמת בדברים, ואף צרף אישור זמני שניתן לו להפעלת העסק במקום. התובע מוסיף וטוען עוד, כי הרצוף במטבח היה לקוי ולא התאים לתפקודו. מלבד דבריו אלו של התובע, הוא עצמו לא פירט. העדים האחרים, לעומתו, העידו כי אכן נערכו במקום שפוצים מקיפים לאחר הארוע, אולם זאת ללא קשר אליו. מכל מקום, הרצפה הוחלפה ברצפה מאותו חומר עצמו. התוצאה היא, שאינני רואה מקום לחיוב נתבעת 2 בדין. אשם תורם אם ארעה התאונה כפי שטוען לה התובע, אין להשית עליו כל אשם תורם לה: לא הוכח כי התובע ידע כי קיימת רטיבות, התובע לא הוזהר מפני אפשרות כזו, אף לא נאמר לנעול נעליים מונעות החלקה. בהיות ערב זה הערב השני לעבודתו, אני סבורה שאין לו חלק באחריות. 9. הנזק - קביעת הנכות הרפואית התובע נבדק על ידי ד"ר דוד אלכסנדר, מומחה בתחום האורטופדי, שקבע לו נכות רפואית בגובה 29%, ותוספת בגין פגיעה בכושר התעסוקה ("תקנה 15") סך הכל 43.5% נכות. המומחה קבע כי בכל אחת מאצבעות II ו- III ביד ימין סובל התובע מנכות בשעור של 12%, בגין קשיון לא נוח (בהתאמה לסעיף 43(2) ו- (3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה) תשט"ו-1956), ובאצבע V - 5% בגין קשיון נוח. מטעם הנתבעים נבדק התובע על ידי פרופ' יואל אנגל, אשר קבע כי התובע סובל מצמצום בטווחי התנועה של אצבעות II ו-III, אך לא מקשיון בלתי נח בהן. כמו כן, כי התובע סובל מפגיעה בעצבים התחושתיים. לפיכך, נקבעו 10% נכות לפי תקנה 42(2)(ג)I לתקנות המוסד לביטוח לאומי, ועוד 5% נכות לפי תקנה 31(4)(א)I. אין מקום להגרר אחר ב"כ הצדדים במתן ציונים למי מן המומחים, כאשר ניתן בהחלט לבחון קביעותיהם על פי עדותם, על פי בדיקת התובע, ועל פי תקנות המוסד לביטוח לאומי. ד"ר אלכסנדר סבור כי התובע יכול לכתוב, אך "קשה מאוד" (עמוד 11 שורות 2-3). והתובע, בתצהירו, קובל כי נפגעה המוטוריקה ביד, כך שהברגת בורג הפכה משימה קשה עד בלתי אפשרית, והכתיבה נפגעה מאוד. התובע נבדק על ידי ד"ר אלכסנדר 5 חדשים לאחר פציעתו, כאשר גם לדבריו, המשיך לאחר הבדיקה בקבלת טפולי פיזיוטרפיה. פרופ' אנגל בדק את התובע הרבה יותר מאוחר, ולדעתו השתפר מצבו של התובע מאוד. כשהמדובר בפגיעה אורטופדית, וכאשר הבדיקה נעשית כה סמוך לתאונה, נדמה כי יש לקבל הסברו של פרופ' אנגל כי המשך הטפול יכול היה להועיל לתובע. ד"ר אלכסנדר קבע את נכותו של התובע עפ"י סעיף המתאים לקטיעת האצבעות ממש (עמוד 11 שורה 25 ואילך). אין חולק שלא זה מצבו של התובע. ד"ר אלכסנדר סבור כי מבחינה פונקציונלית, כיוון שלדעתו המדובר בקשיון לא נוח, אין לאצבעות II ו- III יכולת תפקוד כלשהיא. פרופ' אנגל מתנגד להגדרות שלעיל, וסבור שלתובע אין קשיון כלל, בודאי לא קשיון בלתי נוח, ומבהיר כי התובע משתמש באצבעות. "אני לא חושב שהגדרה של אצבעות קטועות מתאימה למצב" (עמוד 64, שורה 24 ואילך). זאת ועוד: פרופ' אנגל הבהיר בחוות דעתו, ועמד על כך גם בחקירתו, כי קשיון בלתי נוח הוא כאשר האצבעות מזדקרות לתוך כף היד ומפריעות לפעולת אחיזה. התובע אמנם אינו מכופף את אצבעות יד ימין, אולם משהדבר נעשה באופן פסיבי ( על ידי הבודק), נוצרת אחיזה. ומבהיר פרופ' אנגל: "קשיון לא נוח...אצבע שמצויה בקשיון מגבילה את התנועות של שאר האצבעות, ולכן עדיף שהאצבע לא תהיה שם, כלומר תהיה קטועה, מאשר תפריע למצב של יתר האצבעות. המצב הזה לא מבטא את מצבו של החולה, יש לו יישור של כל האצבעות, והוא גם לא מכחיש, ראיתי אותו עומד פה עכשיו, אף אחד מהאצבעות לא מפריעה להחזיק עצמים בכף היד ומצד שני אין הגבלה בפרישת האצבעות." (עמוד 70 שורות 4-8). "קשיון הוא פגיעה במפרק שאיננה מאפשרת את תנועת המפרק, בין פסיבית ובין אקטיבית. זאת הגדרה של קשיון. פגיעה במפרק אי אפשר להניע אותו, והוא לא מפריע ליתר האצבעות, זה קשיון נוח. אם הוא מפריע לשאר האצבעות, זה קשיון לא נוח. אצל הנפגע היתה פגיעה גידית, זאת אומרת גיד שנמצא באמה נחתך, היה צורך לתפור אותו, טווח התנועה של האצבעות איננו שלם כפי שהיה טרם הפגיעה, ועל זה אין ויכוח, לכן בכלל אנחנו לא מדברים על קשיון של האצבע. היתה פגיעה גידית ולא פגיעה מפרקית, ולכן כל הויכוח מסביב לקשיון הוא ויכוח, אבל במקרה של מר פרס אין בכלל קשיון של האצבע, ולכן עשיית שמוש באותו סעיף הוא פסול לטעמי." (עמוד 70, שורות 16-22). להלן, כאשר יוזכר תפקודו של התובע בקלטת וידאו שצולמה, יוברר כי הוא אוחז בידיות של מריצה בשתי ידיו, כלומר שהוא מסוגל לאחוז את הידית גם ביד ימין - אם כי לשם הדיוק צריך לומר שאין לדעת באלו אצבעות אוחז הוא את ידית המריצה. מכל מקום, ברור שהקשיון הנטען אינו מפריע לאחיזה, וזה החלק התפקודי החשוב המפריד ומבדיל בין קשיון לא נוח לבין צמצום טווח התנועה של האצבעות. פרופ' אנגל הסביר, כי תקנות המוסד לביטוח לאומי אינן נוקטות בשיטה הנכונה לבחינת הנכות, וכי באופן תאורטי נכון יותר לבחון את תפקודיות הפגיעה מאשר את האנטומיה של הפגיעה. עם זאת, סבור היה כי לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי אין מקום לבחינה הפונקציונלית (עמוד 73). מבלי לקבוע מסמרות בשאלה, שהיא משפטית בעיקרה, אם רשאי מומחה לקבוע נכות לפי הבנתו, שלא לפי קובץ התקנות המקובל - ברור מתשובותיו, שגם בחינה פונקציונלית היתה מביאה לתוצאה דומה (עמוד 75 שורה 6-7). יצויין, כי המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות באותו שעור שנקבעה נכותו על ידי ד"ר אלכסנדר מטעמו. הלכה היא, כי קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בתביעת נזיקין, ולרוב אף אינה מותרת כראיה. בעניננו הותרה הבאתה לאור חקירת המומחה מטעם התובע על ידי ב"כ הנתבעים. הגם שהובאה כראיה, לא ראיתי לתת לקביעת המל"ל משקל כלשהוא בתביעה הנוכחית, בה הוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים. (הצדדים טענו לענין זה בין השאר טענות הנוגעות לכך שחוות הדעת מטעם התובע עמדה בפני הועדה של המוסד לביטוח לאומי והשפיעה על קביעתה. מבלי לקבוע מסמרות לענין זה, ברור שלא ניתן להתיחס לקביעת ועדת המוסד לביטוח לאומי כאל קביעה אובייקטיבית לחלוטין, כאשר אינה מערבת מידע שיכול היה להגיע מאת הנתבעים). התוצאה היא, שאני מקבלת דבריו של פרופ' אנגל, מעדיפה אותם על פני דברי ד"ר אלכסנדר, וקובעת כי נותרו לתובע 14.5% נכות כתוצאה מן התאונה. 10. קביעת הנכות התפקודית התובע למד בבי"ס אורט אורמת ביבנה, במגמת מתכת. לאחר גיוסו לצה"ל עבר קורס מסגרות. מאוחר יותר, עבר לשרת קרוב לבית, כנהג. לטענתו, איננו יכול לעבוד אלא בעבודה ידנית. לאחר התאונה ניסה התובע לעבוד במספר מקומות עבודה, אך הדבר לא צלח. לטענתו, לאחר כ- 8 חדשים בהם לא עבד, ניסה להצטרף כשותף לחנות למכירת חומרי בנין, על מנת למכור בחנות. הוא עזב את העסק כעבור כשלושה חדשים, משום שלא יכול היה לבצע את העבודה הפיסית הדרושה. לא הובאה כל ראיה נוספת לאמור. עוד נטען, כי התובע עבד כשבעה חדשים כמחלק דואר, אולם נאלץ לעזוב את העבודה בשל נכותו. אם כי צורף מכתב פטורין, אין בו מאומה לענין הנכות, כי אם הבהרה כי התובע אינו מתאים לעבודה (נספח ט' לתצהירו). לענין זה יובהר, כי בעת עדותו, משנתבקש לאחוז בדף נייר, עשה כן התובע בלא כל קושי ניכר לעין (עמוד 32 שורה 16). קשה להלום מדוע לא יוכל התובע לחלק דואר כאשר הקושי העקרי הוא בתפיסה עדינה של חפצים ובתנועות קצות האצעות. הנתבעים צרפו קלטת שצולמה מעבודתו במרכז ספורט ניר דוד. בקלטת נצפה התובע כמי שמסוגל לשאת מריצה בשתי ידיו, ולהניח בה מתקן מתנפח, ולסדר אותו, אף זאת בשתי ידיו. אין בכל אלו מאומה לענין הנזקים הנטענים על ידי התובע: הפעלה עדינה של אצבעות יד ימין. לאור האמור לא אוכל לקבל טענת התובע כי אינו כשיר לכל עבודה פיזית. יתכן כי אינו יכול לעסוק במכונאות עדינה או במסגרות עדינה (מקצוע שרכש בצבא, אך עזב לטובת הנהיגה). אין בכך כדי ללמד כי אינו כשיר לכל עבודה, ולו לכל עבודה פיסית. כיוון שבפגיעה פיסית עסקינן, בידיו של התובע שהוכשר לעבודות פיסיות בלבד, לדעתי יש לקבוע כי הפגיעה בידיו גבוהה מן הנכות הרפואית שנקבעה לו. עם זאת, אין לקבל טענתו כי אינו כשר לכל עבודה. אני מעריכה את הפגיעה בכושר העבודה בשעור של 20%. 11. פגיעה בכושר ההשתכרות כאמור לעיל, הפגיעה אירעה בעת שירותו הצבאי של התובע. על כן, בהעדר נתונים מיוחדים לחישוב כשר ההשתכרות של התובע, יש לחשבו לפי השכר הממוצע במשק, כלומר על פי -.6,964 ₪. ע"א 2978/90 וערעור שכנגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' ישראל בן ידע, תק-על 93(1) 599. 12. חישוב ההפסד לעבר לדברי התובע הוא שוחרר מן הצבא שבעה חדשים לפני מועד השחרור המתוכנן, ולא עבד כ- 8 חדשים. לאחר מכן הצטרף לחנות, אך בשלושה החדשים בהם עבד לא השתכר סכום כלשהוא, למרות עבודתו. בהמשך עבד במשך 7 חדשים כמחלק דואר. לפי תלושי השכר שצרף (ת/3/1-ת/3/7), שכרו היה קרוב לשכר הממוצע במשק. לאחר מכן נסע התובע לטיול תרמילאים בדרום אמריקה, ושב זמן קצר לפני מסירת עדותו בבית המשפט. למשך זמן הטיול אין התובע זכאי לכל פיצוי בגין הפסד כשר העבודה. למעט בזמן הטיול, צריך להניח כי התובע יכול היה לעבוד, אך לא מימש פוטנציאל ההשתכרות שלו. לפיכך, יחושב הנזק לפי 20% משכר ממוצע במשק. החישוב צריך להעשות ל- 4 חדשים בעבר לפני הנסיעה לחו"ל, ובהמשך החל מסוף יוני 2003 עד היום, סך הכל 27 חדשים X -.6,964 ₪ X 20% = -.37,606 ₪. 13. אבדן כשר עבודה לעתיד החישוב יערך באותו אופן לעתיד, למשך 41 שנים (התובע כבן 26 כיום), לפי מקדם הוון 286.3598. -.6,964 ₪ X 20% X 282.9034 = -.394,028 ₪. 14. הוצאות התובע טוען להוצאות נסיעה לקופת חולים, לבדיקת רופא ולפיזיוטרפיה ולריפוי בעיסוק - מדי יום במשך כחצי שנה. כמו כן, לבדיקה בבית החולים פעמיים בשבוע, וכן להחזר התוספת האישית עבור בדיקת הרופאים והתרופות. בנוסף, רכש סד דינמי וסד קבוע לידו. בנוסף, קבל חוות דעת רפואית נוספת מאת ד"ר הגר פטיש (לא צורפה קבלה). הגם שנטען כי יכול היה לדרוש הוצאותיו מאת המוסד לבטוח לאומי, בהיות התאונה משום תאונה בעבודה, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות אלו, שכן בידוע הוא שהמוסד לביטוח לאומי אינו מחזיר אלא הוצאות נסיעה בתחבורה צבורית, ובודאי אינו נושא בתשלום עבור חוות דעת נוספת. אני שמה את ההוצאות לעבר בסכום של -.6,000 ₪. כלפי העתיד, לא נטען כי התובע ידרש לאיזה הוצאות מיוחדות. 15. עזרת צד ג' התובע מתגורר בשלב זה עם הוריו, ואינו נזקק לעזרה מיוחדת. בעבר, במשך הטפולים שקבל נזקק לעזרה, שניתנה לו על ידי בני המשפחה. לעתיד, העזרה שיזקק לה תהיה בבצוע עבודות בית שאיננו מסוגל לבצע, בין משום שהמדובר בפעולה עדינה ביד ימין, ובין משום שהמדובר בהפעלת כח רב באמצעות יד זו. אני שמה את העזרה הן לעבר והן לעתיד בסכום כולל של -.7,000 ₪. 16. כאב וסבל לא יכול להיות ספק בדבר כאבו של התובע וסבלו בתקופה הסמוכה לתאונה, במשך חדשים ארוכים, עד להתיצבות המצב הרפואי. גם כיום, כאשר תנועותיו ביד מוגבלות לתמיד, כאשר אצבעותיו נוטות באופן המתואר בחוות הדעת מטעמו, וכאשר הצלקת נכרת לעין - בודאי מתמיד כאבו של התובע. אני שמה ראש נזק זה ב -.70,000 ₪. סך הכל נזקי התובע -.514,634 ₪. 17. ניכויים לפי חוות דעת אקטוארית של מר שי ספיר, נ/9, תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים לתובע מגיעים כדי -.436,702 ₪. סכום זה יש לנכות מן הסכומים הנפסקים לתובע. 18. לסיכום כבר הבהרתי כי דין התביעה להדחות. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים בסכום של -.10,000 ₪ בצרוף מע"מ לכל אחת מקבוצות הנתבעים. מלצריםתאונות נפילהנפילה בעבודהרצפהתאונות החלקהנפילה