פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא כב' השופט ר. חרסונסקי) מיום 30.5.01, בתיק אזרחי 15893/86, לפיו חוייב המשיב לפצות את המערער בסכום של 40,000 ש"ח בגין כאב וסבל ועוד 80,000 ש"ח פיצוי גלובלי, משוערכים ממועד פסה"ד הראשון (20.1.95) עד למועד מתן פסה"ד נשוא הערעור (30.5.01) בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומ.ע.מ. על שכר הטירחה. ערעורו של המערער מתייחס למיעוט סכום הפיצויים שנפסק לזכותו. ב. העובדות הצריכות לענין הינן אלה: המערער, יליד 2.5.1937 היה בעל חנות לממכר מוצרי חשמל. ביום 23.11.84 כאשר הלך המערער ברח' הרצל שבחיפה, סמוך לבית מס' 4, ניתקה אבן שיש מן המבנה ופגעה בראשו של המערער אשר נפצע. בגין הארוע הגיש המערער בשנת 1986 תובענה לפיצויי נזיקין נגד המשיב (בנק לאומי), וכן נגד נציגות הבית המשותף. בפסק-הדין הראשון שניתן ביום 20.1.95 (להלן: "פסק הדין הראשון"), נדחתה התביעה נגד נציגות הבית המשותף, ואילו ביחס למשיב (בנק לאומי), קבע בימ"ש השלום כי המשיב נושא באחריות ועליו לפצות את המערער בגין נזקי התאונה. שאלת החבות איננה עומדת עוד לדיון. בפני בימ"ש קמא היתה מונחת בזמן כתיבת פסה"ד הראשון חוות דעתו של המומחה הרפואי, הנוירולוג פרופ' בנימין שרף, מתאריך 6.3.89, שקבע כי אין הוא רואה קשר בין הדמנציה של המערער, שהיא כנראה מסוג אלצהיימר, לבין התאונה הנדונה, שלא גרמה לזעזוע מוח, אך מאחר והמערער התלונן בפני המומחה על כאבי ראש באיזור הפציעה בקרקפת, ופרופ' ב. שרף לא יכול היה לשלול בביטחון קשר לתאונה, קבע לו המומחה נכות עקב התאונה בשיעור של 5%. בפסק דינו הראשון קבע בימ"ש קמא כי הוא סומך על חוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' ב. שרף, ואימץ את מסקנותיו של פרופ' ב. שרף, שדחה כאמור כל קשר בין מחלת האלצהיימר של המערער לבין התאונה. כמו כן דחה בימ"ש קמא את טענת ב"כ המערער שיש לפסוק למערער פיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 50% או 75% עקב התאונה. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו הראשון פיצוי למערער בסכום של 30,000 ש"ח בגין כאב וסבל, ובנוסף פיצוי גלובלי בסכום של 50,000 ש"ח, וזאת בגין הנכות בשיעור של 5%. ג. על פסק הדין הראשון הגיש המערער ערעור (ע.א. 172/95) שנדון בתאריך 4.6.96. במהלך הדיון בערעור הראשון הושגה הסכמה לפיה תמנה ערכאת הערעור שני מומחים רפואיים האחד בתחום הנוירולוגיה, השני בתחום מחלות הלב ולאחר מכן יוחזר התיק לבימ"ש קמא כדי לאפשר את חקירת המומחים והשמעת טיעונים לאור חוות הדעת. באותו פס"ד נתמנו ע"י ערכאת הערעור, המומחה בתחום הנוירולוגי פרופ' ע. קורצ'ין וכן מומחה קרדיולוג. התיק הוחזר לבימ"ש קמא למתן פס"ד חדש בשאלת גובה הנזק, לאחר שתוגשנה חוות דעת המומחים, אלה ייחקרו, ויישמעו טענות הצדדים. בפועל ויתרו הצדדים על מינויו של מומחה קרדיולוג, ואילו המומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' ע. קורצ'ין, ביקש שחוות הדעת תינתן ביחד עם מומחה בתחום הנפשי, ואכן ביום 20.1.99 ניתנה חוות דעת משותפת של הנוירולוג פרופ' ע. קורצ'ין, והפסיכיאטר פרופ' א. אליצור. ד. בחוות דעתם שללו שני המומחים את קיומה של מחלת אלצהיימר אצל המערער כשם ששללו קיום תסמונת חרדה, ולעומת זאת סברו שהבדיקות הקוגניטיביות שנערכו מעידות על קיום ליקויים אורגניים אשר מעידים על פגיעה מוחית. המומחים ציינו שהחבלה אצל המערער היתה קלה יחסית, ולכן אין זה מתקבל על הדעת שחבלה זו גרמה לנזק מוחי כה נרחב כפי שעולה מתלונותיו של המערער, מממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית והממצאים בבדיקות ההדמיה. שני המומחים ציינו כי ההסבר הסביר ביותר לתופעות מהן סובל המערער הינו קיום נזק מוחי רב מוקדי, וקשה להניח שנזק כזה נגרם רק בגין התאונה הנדונה שהרי פגיעתו של המערער היתה קלה יחסית, ולא היה אובדן הכרה. שני המומחים הוסיפו שהמערער עבר בשנים 1987-1988 פעמיים אוטם בשריר הלב והמומחים מניחים שבמהלך מחלה זו נשלחו תסחיפים קטנים למוח אשר גרמו להופעה של ההפרעות הקוגניטיביות אצל המערער, או להחמרה ניכרת. המומחים ציינו שהמערער איננו עובד אמנם, אך הוא עצמאי בחיי יום-יום ולא נמסר על הפרעות חברתיות משמעותיות בתחום המשפחתי. מסקנת שני המומחים היתה שקיימת אצל המערער נכות נוירופסיכיאטרית כוללת בשיעור של 30%. המומחים משערים שנכות זו נגרמה ע"י סתימות של כלי דם שונים במוח, ייתכן בקשר עם מחלת הלב הקשה של המערער. מחמת הספק קבעו שני המומחים כי ייתכן והיתה גם נכות מסוימת לאחר התאונה ולדעתם ההפרעה בגין התאונה מהווה לא יותר מאשר 10% נכות. ה. שני המומחים נחקרו באופן יסודי בבימ"ש קמא, ובתאריך 30.5.01 ניתן פסה"ד השני, דהיינו, פסה"ד נשוא הערעור. בפסק דינו השני מדגיש בימ"ש קמא שגם לאחר חקירתו היסודית של ב"כ המערער נשארו המומחים איתנים בדעתם. לדעת המומחים הסיבה הסבירה ביותר לנזקים אצל התובע היא פגיעה בזרימת הדם למוח. בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי ראוי שחוות הדעת של המומחים (פרופ' קורצ'ין ופרופ' אליצור) תעמוד. בימ"ש קמא ציין שגם פרופ' שרף שקבע בזמנו למערער רק 5% נכות סבר כי יתר הפגימות מהן סובל המערער מתייחסות למצב קודם (דהיינו, מחלת האלצהיימר). גם המומחים הנוכחיים סברו שהליקוי הקיים אצל המערער מקורו במצב כלי הדם במוח, מכאן שהן פרופ' ב. שרף, והן המומחים הנוכחיים שנתנו חוות דעתם בעניינו של המערער סבורים שקיים אצל המערער מצב רפואי קודם. ו. ב"כ המערער טען בפני בימ"ש קמא שיש לייחס לחבלה משלהי 1984, בה נפגע המערער מן האבן שנפלה עליו, את מסכת נפילתו הכלכלית, וכן טען ב"כ המערער שנכותו התפקודית של המערער עולה בהרבה על נכותו הרפואית. לעומת זאת ב"כ המשיב סבר שיש לחשב את נזקיו של המערער לפי עשרת אחוזי הנכות שקבעו המומחים הרפואיים פרופ' ע. קורצ'ין ופרופ' א. אליצור, ואין להתחשב במחלת כלי הדם במוח שנגרמת אצל המערער מחמת קרישי דם הנשלחים למוחו. בימ"ש קמא נתן דעתו לטיעוניו של ב"כ המערער, אך סירב לקבל אותם, שכן בימ"ש קמא אימץ את חוות הדעת של המומחים הרפואיים, והוסיף שאין הצדקה לסטות מן הנכות הרפואית שנקבעה למערער. בימ"ש קמא ציין שלמערער 30% אחוזי נכות רפואית, מתוכם 20% נכות בגין מצב הלב שבעטיו נשלחים תסחיפים, ו10%- נכות בגלל נפילת האבן, ולמעשה הנכות שנגרמה למערער בתאונה הנדונה היא בשיעור של 10% מ80%- האחוזים "הבריאים" של המערער. בימ"ש קמא קבע שיש לפסוק למערער פיצוי גלובלי בשיעור של 80,000 ש"ח בערכים של מועד מתן פסה"ד הראשון, וסכום נוסף של 40,000 ש"ח בגין כאב וסבל, גם זאת בערכים של תאריך פסה"ד הראשון, אותם יש לשערך למועד מתן פסה"ד השני, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ על שכר הטירחה. ז. ב"כ המערער קובל על מיעוט הפיצוי שנפסק למערער וטוען שלמעשה מצבו של המערער שווה מאז התאונה ל100%- נכות ואובדן טוטאלי של כושר העבודה, ומשום כך לא עלה בידי המערער לשוב ולתפקד בעבודתו לאחר התאונה והוא נאלץ לסגור את העסק. לדעת ב"כ המערער היה על בימ"ש קמא לקבוע שהנכות הפונקציונלית של המערער ואובדן כושר עבודתו הינם תוצאה ישירה של התאונה, ולא של גורם אחר. לדעת ב"כ המערער כשם ש"תיאורית האלצהיימר" כשלה, כך גם "תיאורית התסחיפים" משוללת תימוכין עובדתיים אובייקטיביים. עובדה היא שהמערער חדל לתפקד מיד לאחר התאונה ובגלל הפגיעה הקשה ביכולתו הקוגניטיבית ובזכרונו נאלץ לחסל את עיסקו ולהשכיר את בית העסק, כל זאת לפני שארעו לו התקפי הלב, ולכן אין לייחס את מצבו של המערער להתקפי הלב הואיל והמגבלות קדמו להתקפי הלב, ונכותו המלאה של המערער, רפואית ופונקציונלית, כולה, נובעת מחמת התאונה. עוד טוען ב"כ המערער שבחקירתו בבימ"ש אמר פרופ' אליצור כי "גם שיעור נכות רפואית של 15% כתוצאה מהתאונה הינו סביר" לכן היה על בימ"ש קמא, לחילופין, לראות בנכותו הרפואית של המערער (15%) את הגורם הישיר לאובדן כושר השתכרות בשיעור של 50%, שכן נכותו הרפואית הכוללת של המערער (30%) גרמה וגורמת אצל המערער לאובדן טוטאלי של כושר השתכרותו, ומכל מקום, אפילו נכותו הרפואית של המערער איננה עולה על 10% (מתוך 30% נכות שיש לו) כי אז יש לראות את התאונה כמי שגרמה לאובדן שליש מכושר ההשתכרות של המערער. ח. טוען ב"כ המערער שלגבי התקופה שממועד אירוע התאונה (נובמבר 84) ועד התקף הלב הראשון (מאי 87), מגיע למערער פיצוי מלא על כל הפסדיו שכן בתקופה זו לא תפקד המערער כלל בעבדותו, ותיאורית "התסחיפים" אינה רלוונטית בתקופה זו, הקודמת להתקף הלב. עוד טוען ב"כ המערער שלא היתה הצדקה לפסוק למרשו פיצוי גלובלי במקום לערוך חישוב מדויק, ולדעתו היה על ביהמ"ש לערוך חישוב מפורט ומדויק של נזקי המערער והפסדיו, והפיצוי הגלובלי מביא לפיצוי זעום ללא כל יחס לנזקים האמיתיים שנגרמו למערער מאז התאונה. כמו כן קובל ב"כ המערער על מיעוט ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בבימ"ש קמא. ב"כ המערער מבקש לקבוע למרשו פיצוי שהולם את הנכות הפונקציונלית של המערער, לרבות האובדן המוחלט שמיום התאונה ועד להתקף הלב הראשון, וכן לקבוע שהנכות הרפואית של המערער היא לכל הפחות 15% (ולא 10% כפי שנקבע בפסק הדין), ולהוסיף ולדחות את תיאורית "התסחיפים", וכן לחשב את הפיצוי המגיע למערער לפי יתרת תוחלת חיי העבודה שלו עד הגיעו לגיל 70, ולהוסיף ריבית כחוק בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. ט. באי-כוחם של שני הצדדים הניחו בפנינו את עיקרי הטיעון שלהם, ואת תיקי המוצגים. שמענו את טענותיהם של ב"כ שני הצדדים בעל-פה בישיבת ביהמ"ש מיום 26.12.01, ולאחר שלא הסתייע הסדר פשרה אפשרנו לב"כ המערער להגיש תוספת של סיכומים בכתב, וב"כ המשיב הגיב על סיכומים אלה. לאחר שעיינו בפסק הדין נשוא הערעור, ונתנו דעתנו לטענותיהם של ב"כ שני הצדדים הגענו למסקנה לפיה יש לדחות את הערעור, בעיקרו, למעט שתי סוגיות שאליהן נתייחס בהמשך. י. בפני בימ"ש קמא הונחה חוות דעתם המשותפת של שני המומחים הנוירולוג פרופ' ע. קורצ'ין, והפסיכיאטר פרופ' א. אליצור. לא זו אף זו: שני המומחים הרפואיים נחקרו באופן יסודי ע"י ב"כ המערער, כך שלבימ"ש קמא ניתנה ההזדמנות לא רק לקרוא את הכתוב בחוות דעתם המשותפת של שני המומחים, אלא גם להתרשם מעדותם בפני ביהמ"ש, ומן התשובות וההסברים שהם נתנו במהלך חקירתם בביהמ"ש. בנסיבות אלה, משהחליט בימ"ש קמא לאמץ את חוות הדעת והמסקנות של שני המומחים, אין מקום להתערבותנו במסקנות אליהן הגיע בימ"ש קמא, ואין למצוא כל פגם בכך שבימ"ש קמא ראה לנכון לאמץ את חוות הדעת והמסקנות של המומחים הרפואיים שמטעם ביהמ"ש. עיינו: ע"א 810/81 לוי נגד מזרחי, ל"ט (1) פד"י, עמ' 477, בעמ' 482: "אמת הדבר, כי חוות הדעת של מומחה רפואי אינה סוף פסוק, ובית המשפט הוא הקובע ומחליט סופית בסוגיה הרפואית, כמו בכל הסוגיות האחרות אשר מתעוררות במהלך המשפט, אך אין כל פסול בכך, כי הוא מאמץ לעצמו את עמדת המומחה הרפואי, כפי שנהגה השופטת המלומדת במקרה דנן. דין טענה זאת איפוא להידחות". וכן, עיינו: ע"א 2160/90, רז נגד לאץ ואח', מ"ז (5) פד"י, עמ' 170: "ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה". יא. ב"כ המערער טוען שהיה על בימ"ש קמא לדחות את "תיאורית התסחיפים", דהיינו לדחות את עמדת המומחים הרפואיים לפיה הנזקים במוחו של המערער נובעים בעיקרם מן התסחיפים הנשלחים למוח עקב מחלת הלב של המערער. ב"כ המערער גם טוען שיש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין מלוא ההפסד מיום התאונה ועד לתאריך התקף הלב הראשון, וכי יש לפסוק פיצוי למערער בשים לב לנכותו הפונקציונלית המלאה, או לכל הפחות לפי פגיעה פונקציונלית בשיעור של מחצית הנכות המלאה של המערער או לכל הפחות שליש נכות זו. אין לקבל טענותיו אלה של ב"כ המערער. כאמור, רשאי היה בימ"ש קמא לסמוך ידו על חוות הדעת של שני המומחים, לרבות תשובותיהם והסבריהם במהלך שמיעת עדויותיהם בבימ"ש קמא, ואיננו סבורים שיש בחוות הדעת או בהסבריהם המפורטים של המומחים עילה כלשהיא שבגינה ראוי לדחות את עמדת המומחים, שהסבריהם עומדים בהחלט במבחן הביקורת. י"ב. גם אין כל סיבה לבוא בטרוניה על כך שבימ"ש קמא פסק לזכות המערער פיצוי בדרך של חישוב גלובלי. בימ"ש קמא הבהיר שאין הוא מקבל את טענת המערער כאילו מרבית הפסדיו הינם פועל יוצא של התאונה הנדונה. טענתו זו של ב"כ המערער נדחתה מכל וכל ע"י בימ"ש קמא ולא ראינו כל פגם בקביעה זו של בימ"ש קמא, שגם לא היה מוכן לקבל את טענת המערער ולפיה יש לפסוק לזכות המערער את ההפסדים הכספיים הנובעים מחיסולו של העסק. שיקוליו ונימוקיו של בית-משפט קמא מקובלים עלינו. רשאי היה בימ"ש קמא בנסיבות אלה להעדיף את שיטת הפיצוי הגלובלי על פני שיטת החישוב החשבונאי. עיינו, בספרו של השופט (בדימוס) ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 392: "נכויות בשיעור נמוך של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה". בבואנו לבחון האם סביר הפיצוי הגלובלי שנפסק למערער, עלינו להציב לנגד עינינו את העובדה שבימ"ש קמא פסק את הפיצוי בגין נכות בשיעור של 10%, דהיינו, הנכות שהוכרה ע"י מומחי ביהמ"ש כנובעת מן התאונה, ואילו שאר 20% הנכות של המערער אינם קשורים קשר סיבתי לתאונה הנדונה, ובהתחשב בנכות זו ובגילו של המערער, נכון לתאריך התאונה, איננו סבורים שסכום הפיצוי הגלובלי יש בו כדי לקפח את המערער. גם בשיעור הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני לא ראינו סיבה להתערבות. שיעורי הפיצוי שקבע בימ"ש קמא למערער הינם סבירים (ויש לקחת בחשבון שבימ"ש קמא הורה על שערוך סכומי הפיצוי ממועד פסק הדין הראשון עד למועד פסק הדין השני) בשים לב לנכות (10%) הקשורה קשר סיבתי לתאונה הנדונה, ושאר הנתונים הרלוונטיים לחישוב גובה הנזק, ולכן לא ראינו הצדקה להתערבותנו. י"ג. אין לקבל את טענת ב"כ המערער לפיה הכיר פרופ' אליצור בקיומם של 15% נכות למערער במהלך עדותו בביהמ"ש. מעיון בתמלול עדותו של פרופ' אליצור, מיום 14.3.00, עולה שכב' השופט קמא שאל מפורשות את פרופ' אליצור, במהלך עדותו, כמה נכות היה המומחה מייחס למערער עקב התאונה אילו נכותו הכוללת של המערער היתה 50%, והמומחה השיב: 10%, והסביר זאת בכך שהתאונה לא היתה המרכיב המרכזי (עמ' 36 לתמלול). על קביעה זו של 10% נכות חזר פרופ' אליצור בחקירה חוזרת, בעמ' 40 של התמלול. י"ד. שני עניינים בלבד מחייבים התערבותנו. מעיון בפסק הדין הראשון של בימ"ש קמא (מתאריך 20.1.95), כמו גם בפסק הדין הנוכחי נשוא הערעור (מיום 30.5.01), עולה שלא נפסקה למערער ריבית ביחס לפיצוי על הנזק שאיננו ממוני. בשים לב לכך שהתאונה נגרמה למערער עוד בתאריך 23.11.84 היה מקום לפסוק לזכות המערער ריבית, כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני (40,000 ש"ח שישוערכו ממועד פסק הדין הראשון עד מועד פסק הדין השני). על פיצוי זה בגין נזק שאיננו ממוני תתווסף ריבית כדין, בשיעוריה כפי שהשתנו מזמן לזמן על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, מתאריך אירוע התאונה (23.11.84) ועד לתשלום בפועל. פרט לתיקון זה המתייחס לענין הוספת הריבית לפיצוי על הנזק שאיננו ממוני לא יחול כל שינוי בפסיקת הפיצוי למערער. ט"ו. לא ראינו מקום לשנות את שיעור פסיקת שכר הטירחה למערער. איננו סבורים שפסיקת שכר טירחת עו"ד בשיעור של 15% בתוספת מע"מ יש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. אולם, רואים אנו לנכון לחייב את המשיב לשאת בהוצאות המשפט שנגרמו למערער בבית משפט השלום הן בגין פסק הדין הראשון, והן בגין פסק הדין השני, וזאת בהתאם להוראות תקנה 513 של תקנות סדר הדין האזרחי. ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים, יקבע רשם בימ"ש השלום את שיעור הוצאות המשפט, הכל בהתאם לתקנה 513 של תקנות סדר הדין האזרחי, לפי בקשה לשומת הוצאות משפט שתוגש בפניו. המשיב גם ישלם למערער את הוצאות אגרת הערעור בערכאתנו, אך פרט לכך לא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור. סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו פרט להוספת הריבית, כמוסבר בפיסקה י"ד של פסק- דיננו, ופסיקת הוצאות משפט, לפי פיסקה ט"ו של פסק-דיננו. כל שאר חלקי פסק-דינו של בית-משפט קמא עומדים בעינם ללא כל שינוי. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר לב"כ המערער עבור מרשו. פיצוייםנפילה