פסק דין 1. התובע, פועל בניין במקצועו, הועסק ע"י הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") באתר בנייה ברחובות. הנתבעת 2 היא חברה לביטוח אשר ביטחה את הנתבעת בביטוח חבות מעבידים בפוליסה שמספרה 979361010128 (להלן: "חב' הביטוח"). ביום 24/2/97, בעת עבודתו של התובע באתר הבנייה, בדרכו ממחסן כלי העבודה לבניין הנבנה באתר, החליק התובע לשלולית, נחבל, ושבר את קרסול רגלו השמאלית. התובע פונה לבית חולים "קפלן" שם קובעה רגלו. 2. לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל כאבים וקשיים בהליכה ובעמידה ובתפקודו היום-יומי, ואינו עובד. התובע צירף לכתב התביעה חוו"ד של ד"ר סלח ג'אבר על-פיה נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 20%. לטענת התובע מצביעות נסיבות המקרה כי "הדבר מעיד בעד עצמו" ועל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, לחילופין הוא טוען כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת, וכן כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות בפק' הנזיקין ודיני הבטיחות בעבודה. בין היתר טוען התובע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לניקוז מי השלולית, שלא דאגה לספק לתובע נעלי עבודה ושלא דאגה לקיומו של משטח הליכה בטוח. בעקבות זאת הגיש התובע תביעה לפיצוי בין נזקי גוף שנגרמו לו, לרבות נזקים מיוחדים בגין אובדן השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות הוצאות נסיעה והוצאות כלליות, וכן נזק כללי בגין אובדן כושר השתכרות, אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים, הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות כלליות, וכן כאב וסבל. 3. לטענת הנתבעת, המעביד אינו אחראי לכל פגיעה שנגרמת לעובד במהלך עבודתו, אלא רק לזו הנגרמת עקב סיכון בלתי סביר שיצר המעביד. לטענת הנתבעת, לא נפל הנתבע לשלולית, אלא החליק ממדרכה בדרך אל אתר הבנייה, ביום גשום. כן היא טוענת כי החלקה זו אירעה עקב רשלנות התובע בלבד. 4. ביום 16/6/99 ניתנה החלטה לפיה תידון תחילה שאלת האחריות. לאחר ישיבת ההוכחות, נקבע ביום 8/11/99 כי על התובע להגיש סיכומיו תוך 60 ימים, היינו עד ליום 8/1/00, ולאחר מכן יגישו הנתבעות סיכומים תוך 60 ימים מקבלת סיכומי התובע. ביום 7/3/00 הגיש ב"כ התובע עו"ד דב שמואלי, בהסכמת הנתבעות, בקשה להאריך את המועד להגשת סיכומי התובע, מאחר והצדדים ניהלו מו"מ לפשרה. לפיכך נדחה המועד להגשת סיכומי התובע ליום 1/5/00, וסיכומי הנתבעות עד ליום 1/6/00. ביום 13/3/00 הגיש ב"כ התובע, עו"ד יעקב אביעד, בקשה, בהסכמת התובע להתפטר מהייצוג עקב חילוקי דעות מקצועיים בין התובע לבין בא-כוחו. ביום 19/3/00 ניתנה החלטתי לפיה: "ב"כ התובע יודיע אם הודיע למרשו על המועד להגשת הסיכומים, ואז אדון בבקשה." לאור החלטה זו, התקבלה ב- 26/3/00 הודעה כי עו"ד שמואלי הודיע לתובע על המועד האחרון להגשת הסיכומים בתאריך 22/3/00. הודעה זו תורגמה לתובע לערבית ע"י עו"ד ג'ועבה, והתובע חתם כי קיבל את ההודעה. לפיכך היתרתי לעו"ד שמואלי להתפטר מייצוגו של התובע ביום 30/3/00. ביום 27/4/00 הגיש התובע בקשה לקבוע מועד חדש להגשת סיכומים כיוון שטרם שכר עו"ד, וביום 30/4/00 הארכתי את המועד להגשת סיכומי התובע עד ליום 5/7/00. ביום 26/6/00 התקבלה בקשה נוספת מאת התובע להארכת המועד להגשת סיכומים בארבעה חודשים נוספים, כיוון שטרם קיבל מענה מהסיוע המשפטי. ביום 2/4/01, מאחר ועדיין לא התקבלו סיכומי התובע, ניתנה החלטתי כי אם התובע לא יגיש סיכומיו תוך 30 יום, תימחק התביעה מחוסר מעש. ביום 1/5/01 הגישו הנתבעות בקשה כי התביעה לא תימחק אלא תידחה, שכן מחיקת התביעה בשלב זה, לאחר שמיעת ההוכחות עושה חסד עם התובע ופוגעת בנתבעים, בכך שהיא מאפשרת לתובע לעשות "מקצה שיפורים". בעקבות זאת ניתנה ביום 9/5/01 החלטתי כי ניתנת לתובע ארכה אחרונה להגיש סיכומיו עד ליום 10/6/01, וכי הנתבעות רשאיות להגיש סיכומיהן אף אם לא יתקבלו סיכומי התובע. התובע לא הגיש סיכומיו עד ליום מתן פסק הדין, ואילו הנתבעות הגישו סיכומיהן ביום 27/6/00. 5. תובע שאינו מגיש סיכומים. עפ"י תקנה 160(ד) לתסד"א התשמ"ד - 1984, דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומים במועד שנקבע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה ביהמ"ש אחרת, "כגון", כותב ד"ר י. זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שישית 1991, סימן 415 בעמ' 483 "שהחליט להאריך את מועד הגשת הסיכומים." תקנה 157(3) קובעת כי אם בתאריך שנקבע לא התייצב התובע והנתבע התייצב, רשאי ביהמ"ש לפי בקשת הנתבע למחוק את התובענה או לדחותה. על כך כותב ד"ר זוסמן בספרו שם בסימן 387 בעמ' 453: "אי התייצבות התובע מזכה את הנתבע בפסק דין המוחק או הדוחה את התביעה, אלא אם כן ביהמ"ש משתמש בשיקול דעתו...ומורה על דחיית הבירור למועד אחר, שאליו יש להזמין את בעלי הדין מחדש." ובעמ' 454, סימן 388: "על פי תקנה 157 (3) כאשר התייצב הנתבע ורק התובע נעדר, הברירה בידי בית המשפט כיום היא למחוק את התובענה או לדחותה... לפי התקנות הקודמות היה הנתבע שהתייצב כאשר נדרש, זכאי לכך שלא יהא נטרד שנית באותו עניין, אפילו בחר התובע להיעדר. משום כך נדחתה התביעה, כאילו נתבררה לגופה, ונמצאה לא מבוססת, ופסק הדין הגן על הנתבע שלא יתבע מחדש. זה הדין בדחיית התובענה גם כיום." (הדגשות שלי - ר.פ.א.). בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה. אמנם, כאמור בספרו של ד"ר י. זוסמן שם בסימן 415 בעמ' 483 נאמר: "טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא עלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה, והשופט אינו חייב לדון בה", אולם בעניינינו, בהיות התביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, ולאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, אתייחס אף לגופה של התובענה. 6. הדבר מעיד בעד עצמו. כאמור טוען התובע כי נסיבות התאונה נכנסות לגדר "הדבר מעיד על עצמו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"). לסעיף 41 לפקודה שלושה יסודות מצטברים: א. לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. ג. אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. על התובע להוכיח את שני היסודות הראשונים, ואת היסוד השלישי עליו להראות לבית המשפט באמצעות עובדות המקרה (ראה: ע"א 377/85, רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ב (1) 153 (להלן: פ"ד נעים), בעמ' 156). בעניינינו לא התקיים היסוד הראשון. הן דבר קיומה של השלולית והן הסיבה להיווצרה היו ידועים לתובע שהעיד בעמ' 9 לפרוטוקול כי משך כמה ימים ירד גשם חזק, וכי התובע ראה בוץ שהיה ליד המדרכה כאשר ירד מהמדרכה לכביש. די בכך כדי לקבוע שעל התובע להוכיח כי הנתבעת התרשלה וכתוצאה אירע הנזק. ואולם, יש לציין כי גם שני היסודות האחרים אינם מתקיימים בעניינינו. כעולה מעמ' 17 לפרוטוקול, נפל התובע בעת שירד ממדרכה חדשה שנבנתה ע"י העירייה, בלכתו לכיוון אתר הבנייה. המדרכה הינה, שטח ציבורי הנמצא בפיקוח העירייה, ולא בפיקוח הנתבעת, ועל כן לא מתקיים היסוד השני. לנתבעת לא הייתה לא השליטה החוקית ולא השליטה הפיזית במדרכה. במקרה והיו במדרכה מפגעים - היה על העירייה לטפל בהם. במקרה כזה (בו אדון בהמשך לעניין הפסולת הנטענת), היה על הנתבעת למצוא לעובדיה דרכים חלופיות. 7. שאלת הרשלנות. בתצהירו של התובע (ת/1) נאמר כי בשעה 7:15 ניגש למחסנאי וקיבל 4 דליים, כפפות, שקיות ניילון וחומר עבודה למילוי הדליים. עפ"י עדותו תפקידו היה לקרצף את כל האמבטיות בבניין. בהתקדמו לבניין היה חייב לרדת מהמדרכה אל דרך לא מרוצפת. עפ"י גרסתו הייתה במקום שקערורית ובה תערובת של מים, בוץ ופסולת בניין. כן העיד התובע כי לא סופקו לו נעלי עבודה. בתצהירו של עת/2, ג'מאל אחמד מחלוף שהוא בן אחותו של התובע (ת/4) נאמר כי הנתבעת התרשלה בכך שמנהל העבודה לא סיפק לפועלים נעלי עבודה או ציוד בטיחות, וכי המעבר לבניין היה מסוכן. ציוד בטיחות: עה/2, בצלאל מרדכי שהיה מנהל העבודה באתר העיד בעמ' 21 לפרוטוקול: "ש. האם נכון שלתובע לא סופקו נעלי עבודה? ת. נכון. אנחנו לא מספקים נעלי עבודה. ש. האם נראה לך שנעלי התעמלות מספיקות כדי לעבוד באתר בנייה? ת. כן. ש. במחסן של המחסנאי היו נעלי עבודה? ת. לא ש. מדוע לא סופקו לתובע שכמייה נגד גשם? ת. כי לא ירד גשם. ש. מתי אתם מספקים שכמייה? ת. כשיורד גשם חזק. כשיורד גשם חזק לא עובדים תחת כיפת השמיים, ואין ברירה אלא לעשות עבודה דחופה, מספקים שכמייה." בכך הוא מחזק את עדותו של עה/1, אברהם בכרי, המחסנאי, בעמ' 17 לפרוטוקול: "ש. האם סופקו לתובע נעלי עבודה? ת. לא. כל פועל בא עם הנעליים שלו ועם הביגוד שלו. כמובן שלא עם סנדלים ולא עם נעלי אצבע. ש. לתובע היתה שכמייה? ת. אם הוא מבקש הוא מקבל, גם כובעים וגם שכמיות עם נעליים." מעדויות אלה עולה כי לא היה נהוג לספק לפועלים נעלי עבודה מיוחדות. לטענת התובע היה על הנתבעת לספק לו מגפי עבודה ואולם הנטל להוכיח את הנוהג או ההכרח לספק אותם מוטל על התובע והוא לא עשה כן. טענת הנתבעת כידי היה בנסיבות בנעלי התעמלות כפי שנעל התובע לא נסתרה, ולפיכך אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה לו מגפי עבודה. שקערורית. לטענת התובע הייתה שקערורית במקום בו הוא נפל (סעיף 10 לתצהירו). בחקירתו הנגדית העיד כי היו במקום בורות, ובהמשך העיד כי מדובר בשקע שנוצר בבוץ עקב מעבר מכונית. בעמ' 7 - 8 לפרוטוקול העיד התובע: "ש. אתה אומר בסעיף 10 לתצהירך שבמקום היתה שקערורית. מה זה שקערורית. ת. בורות. ב"כ הנתבעות: מתנגד להרחבת החזית. ש. אתה אמרת כי מה שכתוב בסעיף 10 זה בור? ת. כן. ש. איזה בור זה? ת. עליות וירידות. ש. איזה גודל? ת. בור לא עמוק. ש. ממה נהיה הבור? ת. מהגלגלים של המכוניות. ש. כלומר זה רק סימנים של גלגלים? ת. כן." מכאן שעפ"י עדותו של התובע עצמו, אין מדובר בבור, אלא בשקע קל. התובע עצמו העיד כי לא נהוג בענף הבנייה לשטח את איזור הבנייה, ומכאן שהנתבעת לא התרשלה בכך שלא מנעה היווצרותו של שקע זה. פסולת הבנייה: על קיומה של פסולת בניין במקום בו נפל התובע העיד עה/2, בצלאל מרדכי, בעמ' 20 - 21 לפרוטוקול: "ש. פסלות בניין היתה במעבר הזה לבניין? ת. לא זוכר. ש. יכול להיות שהיתה פסולת בניין? ת. עד כמה שזכור לי לא היתה פסולת בניין. בשטח ציבורי לא שמים פסולת בניין כי יש בעיות עם העירייה אחר כך... ש. איפה זרקו פסולת באתר? ת. את הפסולת אנחנו מעמיסים במשאיות ומוצאים את זה מחוץ לשטח האתר. ש. מה זה אומר מחוץ לשטח האתר? ת. בראשון לציון או במקומות אחרים שמותר לזרוק שם פסולת. לא שמנו פסולת ליד הבניין, אסור לשים פסולת שטח ציבורי. " בסעיף 10 לתצהירו של התובע (ת/1) הוא טען כי נפל בשל הפסולת, אולם מעדותו בעמ' 7 לפרוטוקול עולה כי לא היתה פסולת אלא בוץ בלבד. כך העיד התובע: "ש. איפה שהחלקת לא היתה פסולת? ת. נכון. הלכתי קצת יותר רחוק". לפיכך לא קבלתי את גרסת התובע לפיה הייתה פסולת בניין על המדרכה שגרמה לו לרדת לכביש, וכן לא כי הייתה פסולת כזו במקום הנפילה עצמו. ניקוז הבוץ: סביר ומקובל כי באתר בנייה לא יהיו מדרכות וכבישים (ראה לעניין זה גם עדות אחיינו של התובע בעמ' 12, שורות 16-17 לפרוטוקול), וקיומו של בוץ לאחר רדת גשם באתר הינה טבעית. בעניינינו הלך התובע ממחסן שהיה בקרבת אתר הבנייה, למבנה שהיה בתהליך של בנייה. במקום היתה מדרכה חדשה מרוצפת שנבנתה ע"י העירייה. התובע העיד כי ראה את הבוץ, והיה עליו להיזהר ממנו בלכתו, ככל אדם סביר שהולך ברחוב. מקורו של הבוץ היה בגשם שירד רבע שעה עובר לאירוע (ראה עדותו של אלבחרי בעמ' 17 שורה 10 לפרוטוקול), כך שלא הייתה כל רשלנות בקיומו של בוץ סמוך לאחר רדת הגשם. 8. מכל האמור לעיל עולה כי האירוע לא נבע מרשלנותה של הנתבעת, אלא התנהגותו של התובע היא שהובילה לנפילתו בעמ' 8 לפרוטוקול העיד התובע: ".. זאת היתה הכניסה היחידה, כולה היתה מלאה בוץ. רציתי להגיע לסימנים של הגלגלים של המכונית ולא הצלחתי." מכאן, שהתובע ביקש לקפוץ מעל הבוץ לשטח בו לא היה בוץ, והדבר לא עלה בידו, אולם מכשלה לא הייתה במקום נפילתו. בעמ' 7 לפרוטוקול העיד התובע: "ת. היה שם לכלוך וברזלים. ש. אתה החלטת לשים את הרגל שלך בפנים, בתוך הברזלים והלכלוך? ת. ניסיתי להתרחק מזה... ש. איך ניסית להתרחק מהברזלים והלכלוך? ת. הם היו למטה. אני רציתי להתרחק מהם, הלכתי לחול והחלקתי. ש. אז איפה שהחלקת לא היה ברזל ולכלוך? ת. התרחקת מהם קצת. ש. איפה שהחלקת לא היתה פסולת? ת. נכון. הלכתי קצת יותר רחוק. " (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). 9. מהימנות העדים. בטופס הצהרת התאונה לביטוח הלאומי (נ/1) מפרט התובע שמות של שלושה עדים לתאונה. עדים אלו הם גמל אחמד מסעד, מוחמד דאר נחלה, ו "שובי". עדים אלו לא זומנו להעיד. במקומם הזמין התובע את בן אחותו. בעדויות עדי התובע נמצאו סתירות מהותיות, כך כפי שעלה לעיל לעניין הבור שהיה לשקע של גלגלי רכב, וכן לגבי הטענה בדבר קיומה של פסולת בניין במקום הנפילה. לפיכך העדפתי את עדות עדי הנתבעת, בין היתר עדותו של עה/1 ולפיה לא עסק התובע באותו יום בניקוי אמבטיות, ולא החזיק, כגרסתו דליים רבים שהקשו על לכתו, אלא פטיש בלבד. 10. אני מקבלת את טענת הנתבעות כי הנתבעת כמעביד אינה צריכה ללמד כל עובד כיצד לרדת מהמדרכה לכביש, ולפקח על פעולה פשוטה ויומיומית זו שאינה דורשת כל הכשרה או מיומנות. לפיכך לא הוכיח התובע רשלנות מצידה של הנתבעת. 11. לפיכך, הן בשל כך שהתובע לא הגיש סיכומים, והן בשל כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעות, יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בניהשלוליתאתר בניהקרסולשבר